תקנות הרבנות הראשית

ד"ר זרח ורהפטיג

הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה
הוצאת "היכל שלמה" תשס"ב, 85-131


תוכן המאמר:
א. הסמכות לתיקון תקנות
ב. הצרכים המיוחדים לתקנות בימינו
ג. בית דין לערעורים
ד. תקנות הדיון
    1. ייצוג בבתי הדין ע"י באי כוח
    2. חיוב המפסיד בדין בהוצאות הדין
    3. חובת ההנמקה
ה. תקנות תש"ד
    1. שיעור הכתובה
    2. מזונות ליבמה
    3. מזונות הילדים
ו. תקנות תש"י
    1. סידור קידושין
    2. נשואי בוסר
    3. ריבוי נשים
    4. חליצה בלבד
    5. פיצויי גירושין לאשה
    6. כפיית גט
ז. הצעת תקנות ירושה תש"ט
ח. סיכום

תקציר: תקנות הרבנות הראשית מצטברות ליבול הלכתי גדול. חשיבותן היא בתרומתן לפתרון בעיות שבמציאות החיים המשתנית מדי פעם. יש בתקנות אלו משום החייאה; גיבוש והרחבת תקנות ונוהגים שנשתקעו, או שהיו נהוגות בעדה מהעדות, והחלתם על כל עם ישראל. בעיות נתבררו, נתלבנו במו"מ ההלכתי והועילו לבתי הדין לפסוק ברוח התקנה.
קליטת התקנות בבתי הדין הרבניים לא נעשתה בקלות. היו שהסתייגו מכל חדש, והגיעו לאותה מסקנה, מבלי להישען על התקנה - במזונות לילדים, הוצאות משפט, ייצוג ע"י מורשה, נשואי בוסר, כפייה לגט וכדומה. הרתיעה מתקנות הייתה סיבה למיעוט תקנות הדיון בתש"ך, בהשוואה לתש"ד.

מילות מפתח:
כפיית גט, מזונות ילדים, נשואי בוסר, ירושת הבת, ייבום, חליצה, הרב הרצוג, הרב עוזיאל, החזון-איש, הרב נסים, הרב עובדיה, הרב אונטרמן, הרב אליהו.

א. הסמכות לתיקון תקנות


תקנות - שמות שונים להן, יעודים שונים, והיקפי סמכויות שונים. תקנות, הסכמות, גזירות, סייגים, פירושים, מנהגות שנתפשטו וקבלו תוקף של תקנות, תקנות לזמן, תקנות לדורות, תקנות ארציות ותקנות קהילה. הצד השווה שבהן, שהן נעשות על ידי המוסמכים לכך על פי ההלכה. יסודן בעקרונות הלכה: הפקר בי"ד הפקר (יבמות פט, ב) - המקדש אדעתא דרבנן מקדש (גיטין לג, א), אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה (כתובות יג, א), לא תסור (דברים יז, יא; ברכות יט, ב), הסכמת כלל הציבור, או רוב הציבור או רוב נציגיו. עיקרן, שהן באו לחזק את ההלכה, לאפשר קיומה בכל התנאים ובכל הדורות.

הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש המשנה, מסווג ומונה חלקי הדינים המיוסדים בתורה:
החלק הרביעי הוא הדינים שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור, כדי לעשות סיג וגדר לתורה. ועליהם ציווה הקדוש ברוך הוא לעשותם, והוא מה שאמר במאמר כללי "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל), ובאה בו הקבלה, עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא, א), והחכמים יקראו אותם "גזרות"...
והחלק החמישי הם הדינים העשויים על דרך החקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בם תוספת מצווה ולא גרעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראו אותם תקנות ומנהגים.
ובהקדמתו לספר המדע:
המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור, כמו שראו בית-דין של אותו הדור - לפי שאסור לסור מהם, שנאמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
תקנות לסוגיהן הותקנו ונתקבלו במשך הדורות. הרבה קובצי תקנות נתפרסמו, מהם כמה קבצים כוללים.1


ב. הצרכים המיוחדים לתקנות בימינו


קבלת תקנות זקוקה לכמה תנאים מוקדמים:2

1. שינוי ניכר במצב האומה, באורח החיים ובמסגרת החברתית שעם ישראל, או קהילה יהודית מסוימת נתונים בה.

2. סמכות תורנית מוכרת ומקובלת על הציבור בכללותו לרבות גדולי התורה שבדור, או על הקהילה הנידונה.

3. לחץ ציבורי רב לתשומת לב ולפתרון בעיה או בעיות מעיקות.

התהליך המואץ של שיבת ציון לארץ ישראל, בעקבות אישור המנדט שהעניק חבר העמים לבריטניה, כדי להקים בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל בשנת תרפ"א, ויותר מכן חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל בעקבות מלחמת השחרור וקיבוץ הגלויות מכל ירכתי העולם שזרם לישראל, הביאו לשינויים כבירים בסדרי החיים של המוני עם ישראל, והולידו בעיות דחופות שקראו ולחצו לפתרון ההלכתי מיידי. המגוון הרב והמפתיע של עליית ההמונים, המפגש של קהילות שבמשך דורות רבים לא היה מגע וקשר רוחני ביניהן ושוני המנהגות וההליכות שביניהן, הביאו לידי אפשרות, צורך והכרח ללימוד של קהילה אחת מהשניה, של יישור, תיאום ואף מיזוג בהלכה ובאורח החיים, כדי למנוע התרחקות, פילוג והתפלגות - לא תתגודדו אגודות אגודות.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, מייסד הרבנות הראשית בישראל, היה ער לבעיות, וראה ברורות את המבוכה, התסיסה והדחיפות בעבודת ההתאמה שבין פלגי ישראל ואת הנחיצות בפתרון בעיות המתחדשות לאור ההלכה. הוא ציין והדגיש את חשיבותן וחיוניותן של התקנות ביישומה של ההלכה בחיי העם השב לארצו ובונה את ביתו הלאומי. בנאומו לכבוד ייסודה של הרבנות הראשית לישראל בשנת תרפ"א אמר הראי"ה קוק ז"ל, בין היתר:
"אנחנו נקראים עכשיו לבנות את בנין האומה, לנטוע נטיעת-חיים שתישא פירות לחיי עמנו לדורות... מהלך המשפטים - ידוע הדבר שהוא מחולק לשני יסודות עיקריים, דינים ותקנות. בצורה של דין אי אפשר לנו לשנות שום דבר מהמשפטים הקבועים לסדריהם. אבל בתור תקנות יש חופש לחדש ולתקן מה שמוצאים בתי הדין בהסכמת הרבים לתיקון העולם ובכוונה לשם שמים. הרבה תקנות גדולות תקנו חכמי דור ודור, לבד מהקדמונים, התנאים והאמוראים. גם בתי דין מאוחרים, הגאונים וכו'. בחיינו הלאומיים החדשים בארץ-ישראל יהיה לנו בודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות, שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים ומקובלים אחר-כך על הקהל, יהיה להם כוח של דין תורה.3


ג. בית דין לערעורים


התקנה החשובה ביותר שהותקנה עם הקמת הרבנות הראשית היא יסודו של בית-הדין הגדול לערעורים על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים המקומיים. הסדר זה נתקבל על דעת הראי"ה קוק ז"ל וחבריו במידה מסוימת בלחץ השלטון המנדטורי הבריטי, שהתנה הכרתו בבתי הדין הרבניים והקניית תוקף משפטי לפסקי דיניהם להוצאה לפועל על-ידי זרועות השלטון.4 הקמתו של בית-הדין לערעורין עוררה פולמוס חריף בין רבני הארץ. הרבנים, חברי משרד הרבנות בירושלים, הביעו דעה חיובית, לעומת חברי משרד הרבנות שביפו שהביעו התנגדות נחרצת5. הפולמוס התרחב, ומתנגדי הרבנות הראשית, הרב ח' זוננפלד ז"ל ורבני העדה החרדית ואגודת ישראל מצאו בהקמתו של בי"ד לערעורין עילה להחרפת מאבקם.

הדין ודברים בנידון מצא הד נרחב בחילופי השאלות ותשובות שמאותו זמן. כאשר התעוררה בארץ ישראל שאלת יסוד בית-דין לערעורין, הרב בן-ציון חי עוזיאל פרסם בשנת תר"פ, בקובץ 'הדביר' בירושלים קונטרס בנדון בית דין של ערעורים, והסיק כי המימרא:
"בי דינא בתר בי דינא לא דייקי" (ב"ב קלח ע"ב)
לא נאמר בדרך אזהרה וצווי, אלא כקביעת עובדה שאין בי"ד רגיל לדקדק בפסק דין של בי"ד אחר מתוך חשד שמא טעו בדין. אבל כשצד לדין טוען נגד פסק הדין ומטיל בו ספק -
חייבים אנו משום האמת לחוות דעתנו ולהעמיד את הדין הראשון על טעותו... והרי חזינן כמה עובדות בתלמוד דאהדרוהו לדינא, וכדאיתא "הוה עובדא בנהרדעא ואגבו דייני דנהרדעא, הוה עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא. אמר להו רב נחמן: זילו אהדורו ואי לא מגבינן לכו (ב"ק יב, א).
והרב עוזיאל מסכם:
אם העם דורש... אין אנו רשאים לאטום את אוזנינו... ואם עדיין ימצא מי שלבו נוקפו... שאין לנו לחדש דבר שלא מצאנוהו מפורש... אף אני אשיב ואומר, שבמקום שהציבור מתקנים תקנה זו באופן כללי, וכל העומדין לדין סברו וקבלו למפרע שכל אחד מהם יכול לערער בפני בית דין לערעורים... אין שום ספק בדבר, שבית דין מצווים לכתוב כל פסקי דינם באופן ברור ומנומק כדי שתהיה עליו אפשרות הבקורת.6
הרב שמחה אסף חיבר ספר
"להראות על סמך מקורות ראשונים... שבי"ד לערעורים בצורה זו או אחרת, היה קיים מאות בשנים בהרבה ארצות, וגדולי ישראל... אשרו את התקנות הנוגעות לסדרי הגשת ערעור".7
בתשובה להרב יעקב משה טולידנו, שהיה ראש רבני מצרים, שם - לפי חוק הממשלה ותקנת ועדי הקהילות - על כל פס"ד של בית דין יכול הבע"ד לערער, ואז צריך שישפטו עוד הפעם בבי"ד אחר, השיב הרב עובדיה הדאיה, לימים חבר בית-הדין הגדול לערעורים בירושלים,
כי הכללים בי"ד בתר בי"ד לא דייקי ואין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו עד שיהיה גדול הוא ממנו בחכמה ובמנין, אינם חלים בכהאי גוונא, שלכתחילה ידוע שהרשות נתונה לבע"ד לערער על דינם בבי"ד אחר ולדון הפכו. כי אין כאן חשש לזילותא דבי דינא, דהא אדעתא דהכי ירדו לדון8.
הרב עובדיה הדאייה חזר על דבריו בתשובה ארוכה במקום אחר.9

הרב עובדיה יוסף, בהיותו אבית-דין בקאהיר, ישב בבי"ד לערעורים על פסקי דין של בתי דין שבמצרים, כי כבר פשט המנהג במדינות אלו להעמיד בי"ד לערעורים. כידוע, דנו בזה גדולי דורנו עם הגרא"י קוק ביסדו את משרדי הרבנות הראשית בא"י. ועל הטענה כי בי דינא בתר בי דינא לא דייקי כתב,10 כי פשוט שרצה לומר דבית-דין אינם נוהגים לדייק אחר בית-דין חבריהם. אולם האידנא דייקינן ודייקינן -
כי בדורות הללו בעוה"ר שכחה שכיחא והטעות מצויה מאד. ועי' להרדב"ז (מובא באבקת-רוכל למוהרי"ק סי' כא), דאע"ג דאמרי' בש"ס דלא חיישינן לבית-דין טועים ובית-דין בתר בית-דין לא דייקי, הני מילי בזמניהם, אבל האידנא דייקינן ודייקינן.
ומה גם אחר שהונהג כן, אדעתא דהכי נכנסו הבי"ד לשרת בקודש.

הקמת בית-הדין לערעורים נתקבלה על דעתו של הרוב המכריע של רבני ישראל ושל הקהילות בארץ-ישראל. גדולי התורה שבדורותינו שימשו בהרכביו לתפארה. סמכותו ההלכית נתקבלה על כל העם היושב בציון ובתפוצות, לרבות כל פלגי היהדות הדתית-חרדית. במשך השנים חלו אי אלו שינויים בשמו ובזיקתו לרבנות הראשית.

בתקנות כנסת ישראל,11 מופיע הסעיף:
"מועצת הרבנות הראשית תשמש בית דין לערעורים בעניינים המסורים לסמכותם של בתי הדין הרבניים. בית דין זה יתקין פעם בפעם תקנות בית-דין בנידון ערעורים".12
בתקנות הדיון, שפורסמו בשנת תש"ג ע"י מועצת הרבנות הראשית, בנשיאותם של הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, הוכנסו שינויים בשם ובהגדרת תפקידו של בית-הדין לערעורין, כדלהלן:

סעיף ד (1) בית הדין הגדול של מועצת הרבנות הראשית, הנבחרת על פי תקנות כנסת ישראל, הוא המוסד המשפטי הדתי העליון בארץ ישראל, והוא מכהן כבית דין לערעורים...

(2) מושבו של בית הדין הגדול הוא בירושלים.

סעיף ה (1) בית הדין הגדול מורכב לפחות משלשה דיינים, היינו: או שני הרבנים הראשיים לארץ ישראל בצירוף חבר אחד, או אחד משני הרבנים האמורים בצירוף שני חברים מבין חברי מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל.

(2) אחד משני הרבנים הראשיים יושב ראש בדין.

בשינוי השם - בית הדין הגדול במקום בית הדין לערעורים - ובתוספת ההגדרה למעמדו כמוסד המשפטי הדתי העליון בארץ-ישראל, ביקשו הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל, לחזק את מעמדו של בית הדין לערעורין ולהרחיב את מסגרת סמכויותיו. אבל עם זה שמרו היטב על זיקתו של בית הדין הגדול למועצת הרבנות הראשית. בית-הדין, נקרא כ"בית-הדין הגדול של מועצת הרבנות הראשית"; בכל הרכב של בית-הדין הגדול ישב בראש אחד משני הרבנים הראשיים לישראל; וכל חברי בית-הדין הגדול הם מחברי מועצת הרבנות הראשית.

והנה בתקנות הדיון בבתי הדין תש"ך, שהותקנו ע"י מועצת הרבנות הראשית לישראל וחבר דייני בית הדין הרבני הגדול ביום ד' בטבת תש"ד, הוכנס שינוי גדול במעמדו של בית הדין הגדול, והוא ניתוק מוחלט מזיקה למועצת הרבנות הראשית והרבנים הראשיים לישראל. הושמטו הסעיפים על כהונתם של הרבנים הראשיים כנשיאי בית-הדין הגדול, ושל חברי מועצת הרבנות הראשית כחברי בית-הדין הגדול (ראה סעיפים ד-ה). הוכר גוף חדש, והוא:
"חבר דייני בית הדין הגדול" (סעיף קצה)
שלו נמסרה הסמכות לקבוע נוסחאות לטפסים לשימוש בבתי הדין.

אולם למעשה שינויים אלה בתקנות הדיון אין להם תוקף, לאור הנאמר בחוק הדיינים, תשט"ו 1955 וחוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם 1980, לפיהם הזיקה בין בית-הדין הגדול לרבנות הראשית נשמרת על ידי כך ששני הרבנים הראשיים לישראל משמשים כנשיאי בית-הדין הגדול לסירוגין - כל אחד חמש שנים, בתפקידי רב ראשי ונשיא בית-הדין הגדול. 13


הרבנים הראשיים בתוקף תפקידם הם חברים בועדת המינויים לדיינים שיש בה עשרה רבנים;14 הם רשאים להציע מועמדים לדיינים;15 וההסמכה למועמדים למינוי דיינים שמורה למועצת הרבנות הראשית.16

התקנה להקמת בית דין רבני לערעורין שנתקבלה ע"י הראי"ה קוק בשנת תרפ"א נתגשמה במלואה. ערעורים על סמכותו של בית הדין לערעורין נטענו מדי פעם ונדחו בתוקף.

בדיון בערעור על פסק דין של בית הדין למחוז יפו ותל-אביב מיום י"ב בתמוז תש"ד, ביקש המשיב לדחות את הערעור על הסף, בהסתמכו בעיקר על הטענה שהסמכות החוקית של בית-הדין הרבני לדון בעניין זה נובעת משטר הבירורין שעשו הצדדים, ובשטר בירורין זה לא הוסכמה שום זכות ערעור על פסה"ד שיוציא בית-הדין המקומי. בית-הדין הגדול לערעורין דחה טענת המשיב, וקבע כי סמכותו חלה על כל ערעור מפסק דין רבני מקומי,
"מכיוון שדבר הערעורים נתקבל לתקנת חכמים, שדינה כדין תורתנו הקדושה, וכל הנכנס לדין נכנס אדעתא דהכי".17
בתי הדין הרבניים המקומיים קיבלו בדרך כלל את מרותו של בית-הדין הגדול לערעורין, וכיבדו את פסקי הדין שלו. אלא שהיו מקרים שבהם בית-הדין לערעורין פסק להחזיר את התיק לבית הדין ששפט לשם דיון מחדש, אך בית-הדין המקומי סירב להיכנס לדיון מחדש, והיה צורך להעביר את הדיון מחדש לבי"ד אזורי אחר.18 טענתם הייתה כי בית הדין הגדול, המבטל את פסק הדין של בית-הדין המקומי (האזורי), הוא שצריך לקיים הדיון המחודש ולפסוק, או להטיל משימה זו על בי"ד מדרגה ראשונה במקום אחר או בהרכב אחר, שאין לכוף על בי"ד, המשוכנע שלא טעה בדין, לפסוק שלא לפי דעתו הוא. בית-הדין לערעורין אכן מקבל טענה זו, ובמקרים אלה מעביר הדיון מחדש לבי"ד מדרגה ראשונה במקום אחר, או בהרכב אחר.19

הרב הרצוג, נשיא בית-הדין הגדול לערעורין, בהתייחסו באחד מפסקי הדין ליחסים שבין בתי הדין האזוריים לבין בית הדין הגדול לערעורים, כתב:
תיקון או ביטול פס"ד על ידינו אין זאת אומרת שאנו גדולים מאלה שפסקו, אלא -
א. שכך הוא תקנת הקהילות בארץ-ישראל, ועל מנת כן מתדיינים, ועל מנת כך דנים, ועל מנת כך נתנה הסמכות.

ב. שהטרדות מרובות בימינו, ובפרט בערים הגדולות, ולא כימים הראשונים וכו', והטעות מצויה משום כך... ועל כן דבר גדול הוא עניין הערעורים לפנינו בירושלים עיה"ק ת"ו. ואילו היה להפך, שאנחנו היינו הבי"ד הראשון והמה הבי"ד לערעורים, היה אותו הדבר.
ג. "המקום גורם" - "זכותה של ירושלים עיה"ק ת"ו מסייעת לנו, כמו שנאמר 'כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'. חלילה שיהא דבר זה קל בעיני רבנים יושבים על מדין בישראל ומאמינים באמת בדברי הנביאים וחז"ל20"
הרב הרצוג, מתוך ענוותנותו כי רבה, לא הזכיר את כללי מנויים של חברי בית הדין הגדול, שלפיהם יש לדרוש מהמועמדים יותר ותק, ניסיון ופרסום מאשר במנוי דיינים לבתי הדין האזוריים.21

קולות העוררין נשתתקו, ומעמדו של בית-הדין הרבני הגדול לערעורין שבירושלים נתקבל על כל רבני ישראל, וסמכותו התורנית איתנה ומקובלת ללא ערעור ופקפוק כלל.



ד. תקנות הדיון


הרב הראשי הראשון בארץ ישראל, הראי"ה קוק, יסד ועשה רבות לביסוסה של הרבנות הראשית לישראל. הוא היה איש המחשבה והרעיון, עשה גדולות ונצורות לחישוקו של העם היושב והמתיישב בציון לחטיבה אחת. פעל רבות לקירובם לאמונה ולמסורת אבות, והשאיר רישום עצום לדורות על עם ישראל בהליכות שיבתו לציון. ואילו הפעולות הכבירות לביסוסו של השיפוט הרבני בישראל, בתי הדין הרבניים האזוריים ובית הדין הגדול לערעורים, נעשו ע"י הרבנים הראשיים הבאים, והם: הרב הרצוג והרב עוזיאל.

הרב הרצוג איחד סמכות תורנית איתנה ומקובלת עם ידיעה משפטית רחבה.22
הרב עוזיאל היה אמון על שיטת חכמי ספרד המצטיינים בכושר סידור הלכות וניסוחם.
שני הרבנים הראשיים פתחו בתנופה רבה, עשייה ענפה לסידורם וביסוסם של בתי הדין הרבניים בארץ ישראל.

ראשית פעולתם הייתה התקנת תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל ופרסומן.23 בדברי ההקדמה לתקנות הדיון כתבו הרבנים הראשיים:
כשהונחו בימינו, בעזרת צור ישראל וגואלו, היסודות לבנין הבית הלאומי לישראל בארץ נחלת אבות, נורתה בצורה חוקית-ממלכתית (ב"דבר המלך cבמועצתו") גם אבן פנה לתחיית המשפט הישראלי... ניתנה אפשרות של התרחבות והתפתחות בבחירתה ואישורה החוקי של הרבנות הראשית לישראל... נקבע בית דין גדול לערעורים על פסקי דין היוצאים מבתי הדין שבארץ ולפיקוח עליון על בתי הדין... מסגרת זאת התרחבה בחוקת כנסת ישראל שנתאשרה בטבת תרפ"ח, בה ניתנה לכל בית דין רבני של כנסת ישראל גם סמכות של בית דין קבוע לבוררות... נפתח כר נרחב לפעולה... של החייאת המשפט הישראלי. התרחבותה של אותה סמכות... העלו צורך הכרחי במערכת של תקנות דיון אשר בהסתמכותן בעיקרן על ה"שולחן ערוך" והפוסקים, ראשונים ואחרונים, תראינה לכל איש מישראל, ובייחוד לעורכי דין את סדר הפנייה אל בתי הדין וכו'... נסול נא מסילת הפדות... להקנות זכות אזרח למשפט תורתנו הקדושה בציון משאת נפשנו.
תקנות הדיון כוללות שורת הסדרים חשובים בכוח של תקנות המחייבות את בתי הדין, ונסקור את שלש החשובות שבהן -

1. ייצוג בבתי הדין ע"י באי כוח
מתן רשות לבעלי דין להיות מיוצגים ע"י באי כוחם, שלוחיהם, מורשים, עורכי דין או טוענים - מעיקרא דדינא אין ההלכה רואה בעין יפה ייצוג בעלי הדין ע"י זולתם, עורכי דין, או טוענים. רצוי שהשמעת הטענות והדין ודברים שבין בעלי הדין תיעשה לפני בית הדין ע"י בעלי הדין עצמם, ישירות ללא תווך ועזרה מן הצד, לא באמצעות:
אנטלר (ירושלמי, סנהדרין פ"ב ה"א),
מורשה (ב"ב קכז, א; ב"ק ע, א),
סניגור (שבועות ל, ב),
מתורגמן (מכילתא דר' ישמעאל, משפטים, פרשה כ; מכות ו, ב),
מליץ (בראשית מב כג),
אדבוקט (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קמא)
וטוען (שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רפז).
במגע הישיר שבין הדיינים ובעלי הדין, הערובה לבירור האמת - "שמוע בין אחיכם" - כשהשמיעה היא ישירה (ללא התערבות של אדם מן הצד). כך יש יותר סיכוי לדלות את האמת לאמיתה ולהגיע להכרעה נכונה בריב ללא הסתבכויות וסחבת יתירה.

כמה וכמה דרשות דרשו חז"ל על כך:
"ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו" (יחזקאל יח, יח) - דורש רב (שבועות לא, א): זה הבא בהרשאה, ופירש רש"י: "ומתעבר על ריב לא לו, ושמא הראשון נוח לו ונוח לפשרה". התערבותו של צד שלישי מסבכת את המריבה ומכבידה עליה.
"עד האלהים יבוא דבר שניהם" (שמות כב, ח) - "תניא: מנין לדיין שלא יעמיד אצלו סניגורין?" (מכילתא, משפטים כג, ז) "שדברי שניהם יגיעו לדיינים ישירות ולא ע"י מליצים וטוענים" (תורה תמימה שמות כב, א אות קיז); "ומניין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו?" (שבועות ל, ב) ת"ל: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). ומסיק הרמב"ם (הל' סנהדרין כא, י): "שלא יעשה סניגורין לדבריו של בעל דין".
"אל תעש עצמך כעורכי הדיינים" (אבות א, ח) - ובפירוש ר' עובדיה מברטנורה: "כאותן אנשים שיעורכים ומסדרים טענות בעלי הדין לפני הדיינים".
אולם יש מקרים ומקומות וזמנים שהופעת מליץ, טוען או סניגור מטעם בעלי הדין מועילה ורצויה. יש ובעלי הדין אינם יכולים להסביר ולהבהיר טענותיהם; יש וצד אחד הוא אלים ובעל לשון, ואילו הצד השני חלש לעומתו בהבנה, בביטוי ובכוח ההסברה, ונוצר חוסר שוויון בין הצדדים, ויש צורך ב"את פתח לו". הצורך בהופעה בבית הדין בלוויית באי כוח נעשה יותר ויותר נחוץ בתקופות של גירושים ונדודים מארץ לארץ. גולי ספרד התפזרו בארצות שונות, וכזרים לא ידעו את השפות המדוברות בקהילות קליטתם. בתי הדין נענו לנסיבות, וקיבלו ברצון ואף עודדו ייצוג הצדדים על ידי מורשים. לצורך זה הותקנו גם תקנות רבות.24

על התפשטות הייצוג בבתי דין על ידי טוענים בין גולי ספרד, ועל הלבטים שבעיה זו עוררה בין חכמי ישראל, אנו למדים מדברי דון יצחק אברבנאל בפירושו על התורה.25 לדבריו, הפסוק
"ולא תענה על ריב לנטות" נאמר על "המליץ והטוען בפני הדיין בעד הבעלי דינים, תובע או נתבע". -
אולם כשיראה אדם בור עם הארץ, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו... והוא טועה בדבריו ומרשיע עצמו אשר לא כדת... מותר להמליץ להדריכו בדרך ישר ומעגלי צדק... כי מצווה בהיותו טועה שישיבהו מטעותו... וכן אם... לא היה יודע להגיש אמיתת משפטו... אין ראוי שתחדל מעזוב אותו אבל שתעזרהו ותסייעהו כי בזה יתגלה דבר המשפט ויצא לאור.
הרב שמחה אסף הביא בספרו בתי הדין וסדריהם (עמ' 99-69), תקנות שתיקנו ונוהג שנהגו על העמדת טוען ומליץ על-ידי התובע והנתבע בקהילות ישראל בספרד, באיטליה, בממלכה העותמאנית ובאשכנז, ועל כך שבתי הדין הביעו אי שביעות רצונם מהרבה מהטוענים שהיו מעוותים את הישרה ולא נמנעו מטענות שקר.26 ולכן תיקנו סייגים לאישור ייצוג על-ידי טוען שאינו קרוב לדיין, או לאחד מהצדדים.27 יש ודרשו שהטוען יהא בן תורה, ואף שיישא תואר חבר.28

בתקנה שהותקנה על-ידי "החכמים השלמים הדיינים המצויינים כמוהר"ר יעקב אבן צור זלה"ה וכמוהר"ר שלום אדרעי זלה"ה וכמוהר"ר שמואל אלבאז זלה"ה" בעשרת ימי תשובה שנת והודעת"י [היינו שנת תק"א29] בפאס שבמרוקו, הוגבלה ביותר זכות הייצוג בבתי הדין, מפני שהמורשים נהגו בבית הדין שלא כהוגן, ובטיעוניהם הביאו לא פעם,
ל"עינוי הדין ועיוות הדין".
והמורשים משני הצדדים,
"אלו ואלו באין לידי טענות שקר ועוד עניינים ופרטים אחרים, ילאה הקולמוס לפרטם ולבארם ולבררם".
וזה יקרה לא באקראי בעלמא,
ו"דבר המתמיד הווה ליה כדבר המעמיד, דאפילו באלף לא בטיל. וכבר אמרו 'כי יקרא', פרט למזומן, וכל שכן המזדמן והולך בהתמדה".
והיו רוצים לבטל זכות הייצוג ע"י מורשים, אלא,
"ראינו הזמן שעת חירום",
"והמורשים ההם צריכים לפרנסה",
ולכן לא ביטלו לגמרי, אלא הגבילו זכות הייצוג ע"י מורשה למקרים חריגים בלבד,
"כשהתובע זקן או חולה או יתום או אלמנה וכדומה, שאינם יכולים לבוא לבית דין, או שאין כבודם לבוא לבית דין, אז בית דין ימנו מורשה... והוראת שעה היא... אבל בלא סיבה מכרחת אין לנו ליזדקק לדון שום דין על ידי מורשה מסוף חדש תשרי זה ואילך בשום אופן בעולם".30
אם בתפוצות ישראל רבו תקנות להתרת ייצוג בבתי הדין עם או בלי הגבלות, על אחת כמה וכמה שלתקנה מעין זו היה משום צורך השעה בארץ-ישראל בדורותינו, בשעת קיבוץ גלויות ממדינות שונות, תרבויות שונות, שפות דיבור שונות, וחוסר אונים של האשה מול הבעל בדיון בסכסוכי משפחה. משום כך הותקנה התקנה:
"רשאי בעל דין לבוא לבית הדין יחד עם האיש שהוא רוצה למנותו למורשה ולאשר שם את מנויו" (תקנות הדיון, תש"ג, סעיף ל).
אולם סייגים נקבעו באשר לאישיותו של המורשה -
"אולם צריך שאיש זה יהא ראוי לכך לפי ראות עיני בית הדין" (שם).
כן נקבע, כי
"כל הרוצה לפעול כמורשה בבתי הדין האזוריים ובבית הדין הגדול או באחד מאלה, בין אם הוא 'עורך דין תלמודי', או 'טוען' קבוע, בין אם הוא עורך דין בעל רשיון ממשלתי, חייב להשיג בכל שנה במשך חדש חשון רשיון בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לארץ-ישראל". וה"רשות בידי מועצת הרבנות הראשית לארץ-ישראל לבטל רשיון כזה בטול זמני או מוחלט" (שם, סעיף לד (1) ו-לד (3)).
תקנת רשות הייצוג בבתי הדין אושרה גם בתקנות הדיון משנת תש"ך בשינויים, והם:
-העברת רשות ההסמכה של עורכי הדין והטוענים הרבניים ממועצת הרבנות הראשית לבית הדין הגדול,
-וכן הגברת הפיקוח על המורשים.31


ייצוג בעלי הדין בבתי הדין הרבניים ע"י מורשים, עורכי דין וטוענים נפוץ מאוד, ונעשה צורך להסדיר הופעת טוענים בתקנות שהוצאו על ידי שר הדתות לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים - תקנות הטוענים הרבניים, תשכ"ח32.1967- בתקנות אלו הוגדרו הסגולות הנדרשות ממועמדים לטוענים רבניים, תקופת הלימוד הנדרשת בישיבה, חיוב לעמוד בבחינות מטעם בית הדין הרבני הגדול, והטלת כללי האתיקה המקצועית החלים במקביל על עורכי דין מכוח סעיף 109 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961.

הסעיף 2(3) של תקנות הטוענים הרבניים, לפיו אחד התנאים לקבלת רשיון לטוען רבני הוא
"למד בישיבה לפחות ארבע שנים לאחר שמלאו לו 18 שנה",
שלל למעשה ייצוג בבתי הדין על-ידי אשה שאינה עורכת דין. מתוך לימוד המציאות היום-יומית בעבודה בבתי הדין נתן נשיא בית-הדין הגדול את הסכמתו לתיקון, שפורסם ע"י שר הדתות, אבנר חי שאקי ביום ז' באב תשנ"א, לפיו הוספה לסעיף 2(3) פיסקה,
"או זכאי לתעודת גמר של מוסד חינוכי שהכיר בו, לעניין זה, בית הדין הרבני הגדול".33

2. חיוב המפסיד בדין בהוצאות הדין
הפתיחה לרווחה של שערי בתי הדין הרבניים לייצוג על-ידי מורשים, החריפה ביותר את בעיית המעמסה של הוצאות הדין. מדינא, כל אחד מבעלי הדין נושא בהוצאותיו,34 ואף שלרוב הראשון שמעמיד מורשה לדינו מביא לכך שגם הצד השני יופיע בלווי טוען, וגורם לו הוצאות רבות - גרמא היא, וגרמא בנזקין פטור.35 אולם הרבו ראשונים ופוסקים לחייב בהוצאות הדין את הצד שגרם במכוון הוצאות יתירות לצד השני. לכן
"אם תבעו לדין, ולא רצה לבוא עמו לדין, וצריך התובע להוציא הוצאות לכופו שירד עמו לדין - חייב הנתבע לשלם כל אותן ההוצאות",36
או כאשר גרם במכוון עיצומים יתירים בדין,37
או כששיקר בטענתו חייב לשלם כל ההוצאות של הנתבע.38
'גרמא' ו'גרמי' הם מושגים הלכתיים קרובים מאד, וכללי ההבחנה שביניהם גמישים הם. שני השמות גרמא וגרמי מגדירים שני סוגי גרימת נזק, כשנזק שנעשה בגרימתו ברפיון ובגרם רחוק נקרא גרמא ופטור, ואילו כשהגרם נעשה בחוזק ובקרוב לנזק הוא גרמי וחייב39 - כגון: שברי היזקא הבא מהגרם,40 או שכוונתו של הגורם הוא להזיק,41 או שכל היזק המצוי ורגיל לבוא זהו גרמי.42
גמישות ההבחנה שבין גרמא וגרמי משאירה את ההכרעה בידי בית הדין, ולפיכך תיקנו הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל בתקנות הדיון, תש"ג, סעיפים -

פ"ד (1) עניין החיוב בהוצאות המשפט מסור לשיקול דעתו של בית הדין.

פ"ה (1) כל פסק צריך להכיל החלטה על מי חלות הוצאות המשפט.

(2) מקום שיש לחייב גם בתשלום שכר עורך דין צריך שהפסק יקבע את השכר.

בתקופת כהונתם של הרב הרצוג והרב עוזיאל ז"ל אכן נהגו, בעיקר בבית-הדין הגדול, בהתאם לתקנות הנ"ל, והיו מחייבים את הצד שהפסיד לשלם לצד השני הוצאות המשפט ושכר העו"ד שלו. בעשרים ושישה מתוך חמשים פסקי-דין המופיעים באוסף פסקי דין של בית הדין הגדול לערעורין (אוסף ורהפטיג),43 ניתן פסק דין על הוצאות המשפט - מהם בשמונה פס"ד שכל אחד מהצדדים ישא בהוצאותיו, ואילו בשמונה עשר פסקי דין הוטלו הוצאות המשפט (הערעור) ולרוב גם שכר העו"ד על הצד המערער או המשיב שהפסיד בדינו. שכר העו"ד נפסק בסכום קצוב.44 בשבעה מתוך עשרים ושמונה פסקי דין המופיעים באוסף פסקי דין של בית הדין הגדול לערעורין,45 הוטלו הוצאות הערעור ושכר העו"ד על המפסיד בדין. כמו כן נפסקו הוצאות המשפט על הבעל וכל צד ישא בשכר העו"ד שלו - בבית-הדין האזורי ירושלים.46

אולם בתי הדין הרבנים האזוריים, ומאז חילופי הגברי בנשיאות בית-הדין הגדול - הרב יצחק נסים במקום הרב הרצוג - מיעטו בהטלת הוצאות הדין ושכר עוה"ד על הצד המפסיד בדין. בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל מיום ד' בטבת תש"ך הושמט סעיף פ"ד מתקנות הדיון תש"ג, לפיו נקבע כי החיוב בהוצאות המשפט מסור לשיקול דעתו של בית הדין, והושאר רק סעיף פ"ה (בתקנות הדיון תש"ך: סעיף קח):
"כל פסק יכיל החלטה על מי חלות הוצאות המשפט".
הרב הראשי מרדכי אליהו פירש סעיף ק"ח הנ"ל, כי סעיף זה
"לא בא לתקן תקנה חדשה ולחייב בהוצאות, מקום שאין הדין מחייבו; אלא סידרו את הסדר, שבתוך פס"ד ייכתב במפורש על מי חלות ההוצאות, כי... לעתים יש והתובע חייב בהוצאות, ולפעמים הנתבע, ולפעמים חלות ההוצאות על שניהם, והכל לפי הדין".47
בתי הדין התעלמו בדרך כלל הן מתקנות פ"ד ופ"ה של תקנות הדיון תש"ג, והן מתקנה ק"ח של תקנות הדיון תש"ך, אולם שקלו וטרו בבעיה מבחינת הדין, שמקורותיה בפוסקים ובמו"מ של תשובות האחרונים. בתביעת אשה, שבעלה ישלם הוצאות המשפט שגרם לה על-ידי ניהול משפטים נגדה לשם קינטור בלבד, העלה בית-הדין בת"א-יפו48 לאחר דיון מקיף, כי -
אין לחייב את התובע... בהוצאות המשפט... כיון שלרוב הפוסקים אף במקום שיש לחייב בהוצאות המשפט אין זה אלא מחיוב גרמי, והרי במקום שלא נתכווין להזיק, או בשוגג, פטור בזה, כמבואר בש"ך, חו"מ סי' שפו. וגם במסרב, דחייב בהוצאות, כתב הנאות-דשא בסי' נא, דבהיה שוגג, וסבור שהצדק אתו, אינו חייב בהוצאות... ובזה דוחה בית-הדין תביעת ב"כ הנתבעת... אולם בביטול התביעה שהוגשה לבית-הדין ע"י הבעל, בית-הדין רואה שהייתה בזה משום תחבולה וכעין תרמית... ומשום כך בית-הדין מחייב את התובע בהוצאות ישיבה אחת - כולל שכר עו"ד, אשר נכלל בהוצאות המשפט במקום שחייב, כדברי הלבוש.
בית-הדין הרבני האזורי בחיפה49 גם הוא נזקק לתביעת הוצאות משפט,50 והעלה, כי -
נתבע שלא מופיע לישיבות בית-הדין, כשהישיבה נקבעה בתיאום עם שני הצדדים, חייב לשלם לתובע כל ההוצאות שנגרמו לתובע... דקביעת הישיבה במעמד שני הצדדים הרי זה כאלו כל צד אומר לצד שכנגד "לך ואני אבוא אחריך", וחייב לשלם כל הוצאותיו בזה.51
ולפיכך החליט בית-הדין לחייב הנתבע לשלם לתובע חלק מההוצאות.52

בתביעה אחרת החליט אותו בי"ד שבחיפה ובאותו הרכב,53
כי התובע את חברו להופיע לישיבת בית הדין לשווא וללא צורך כלל, עליו לשלם לנתבע הוצאותיו. ולפי זה פסק, כי על הנתבע לשלם לתובעים מחצית הוצאות מסי המשפט.54
בדיונים החוזרים ונשנים בבתי הדין הרבניים על הטלת הוצאות הדין ושכר טרחת עוה"ד על אחד הצדדים, כרגיל על המפסיד בדין, התגבשו שתי דעות, והן:

הדעה האחת - שגרימת הוצאות הדין ושכר העורכי דין המוטלים על הצד הזוכה, בגרמתו של הצד המפסיד, שבתביעתו או בטענותיו הלא-נכונות גרם לכך שעל הצד הזוכה היה להוציא הוצאות להגנתו - אינה אלא גרמא בנזקים ופטור. אמנם המעבר מהערכת הנתונים העובדתיים שיש בהם משום גרמא בנזקים בלבד ופטור, או שיש בהם משום הבאת היזק מיד, ושהם שכיחים ושכיחא היזקא, ואף יש בהם משום כוונה להזיק והוה גרמי וחייב - נתונה לשיקול דעתו של בית-הדין. אולם אין להניח שיקול דעת זה לכל בית דין ובית דין לחוד, אלא שיש מקום להתקין בנידון תקנה מחייבת לכל בתי הדין הרבניים, כעין תקנות בקהילות שהותקנו בתקופות שונות - כתקנת ועד הקהילות הראשיות שבליטא,
"אם יזמין אחד את חבירו שלא כדין, לפי ראות עיני הדיינים - ישלם להנתבע ההיזקות, לפי ראות עיני הדיינים",55 או תקנות מדינת מערין, עב, ריא, רט.56
וכן כתב הרב מרדכי אליהו, הרב הראשי לישראל, בפסק דין על תביעה להוצאות המשפט:57
ראוי ורצוי הוא שיתקנו תיקון גדול, וכמו שמשמע מהרשב"א,58 שאם תקנו חייב לשלם ההוצאות, ויתאספו אלו שבידם לתקן תקנות הקהל ויאמרו ויקבעו באיזה מקרים ובאיזה אופנים יחייבו הוצאות, כדי לצאת מכל הספקות.
ושוב כתב הר"מ אליהו בפסק דין על הוצאות משפט בתביעת מזונות,59
שאם בתיה"ד רואים לנכון לחייב בהוצאות משפט, יהא זה בגדר תקנה, ותקנה צריכים לתקן, ככל התקנות הנהוגות כאן בארץ מדורי דורות... שכל עוד אין תקנה כזאת, אין מקום לחייב את המפסיד בהוצאות, כי זה רק גרמא בנזקים.
והרב שמחה מירון, בכהנו כדיין בבית הדין האזורי בירושלים, כתב:
"אין בתי הדין הרבניים פוסקים לזוכה תשלום עבור הוצאות שכר שרותי עורך הדין ועבור הוצאות משפט אחרות",
והפנה לדברי הרבנות הראשית מ' אליהו על הצורך בתיקון המצב הנוכחי ע"י תקנה שתתוקן, ובה ייקבע באיזה מקרים ובאיזה אופנים יחייב בתיה"ד הוצאות המשפט, וציין כי הצעה זו ראויה לדיון ולביצוע בהקדם.60

לפי הדעה האחרת, לחיוב בהוצאות המשפט ושכר טרחת העו"ד אין כל צורך בתקנה, ויש לחייב בהם מעיקרם מדינא דגרמי.

בתביעה למזונות האשה יש לראות בהוצאות הדיון ושכר העו"ד חלק מהמזונות המתבקשים, ויש לפסוק אותם לטובת האשה הזוכה בתביעתה מדינא דחיוב במזונות.


אחד מוותיקי הדיינים, הרב עובדיה הדאיה, פסק בתביעה למזונות האשה, כי
"הוצאות המשפט ושכר עו"ד של האשה חלות על הבעל".
וטעמו ונימוקו עמו -
ש"הרי הגורם העיקרי לתביעת האשה הוא הבעל, שהפסיק לתת לה למזונות. ולזה בצדק הוא חייב לשאת בהוצאות ההתדיינות.61
ואף הר"מ אליהו הבחין בין תביעה למזונות לבין תביעות אחרות, וכתב:
יתכן שבין בעל ואשה הדין שונה מכל תובע ונתבע. אם נחליט שאשה שתבעה מזונות, והבעל סירב לשלם, הוכיחה טענתה והוציאה שכר טרחה לעו"ד, ובית-הדין יחייב את הבעל במזונות - יתכן ובכלל המזונות מה שהוציאה להשיגם, והוא חייב בהם.62
אלא שהר"מ אליהו לפי שיטתו הוסיף באותו פס"ד, כי גם בעיה זו יש להשאיר "למתקני התקנות", כאמור.

אולם הרב הראשי אברהם שפירא פסק בתביעה למזונות, כי הוצאות הדין ושכר טרחת העו"ד מהווים חלק מהמזונות עצמם, ויש לכלול אותם בחיוב סכומי המזונות. וזה לשונו:
לפענ"ד נראה, שבכל תביעת מזונות של אשה מבעלה, כאשר בית-הדין מוצא שהיא צודקת ומחייבים את הבעל במזונות, כרוך בזה גם... שהבעל חייב לשאת גם בהוצאות המשפט... כי נראה מסברא שכל הוצאות לקבל את המזונות הן עצמן חלק מן מזונות האשה... זה מכשירי אוכלין והוי כאוכלין עצמן. וזה ממש כמו שנותנים לאשה כלי בישול למזונות, שהם בכלל המזונות, כמפורש בר"ן פרק אעפ"י ונפסק בשו"ע, אה"ע סי' ע סעי' ג, וגם שכר עוה"ד נכלל בחיוב המזונות, משום שאין דרכן של נשים להופיע ולהטען ולהתווכח בפני בי"ד... ובפרט כשהוא מופיע עם עו"ד.63
ואילו לגבי תביעות אחרות, שאינן תביעה למזונות, סבור הרבנות הראשית א' שפירא, כי יש להבחין בין גרמא לגרמי, כי -
עצם הדרישה שבית-הדין ידון בסכסוך היא זכות של כל אדם, והיא מצווה מן התורה לדון בין אדם לחברו בסכסוכם. ומכיוון שהיא מצווה מן התורה, אין לבוא בטענות על מי שתובע מה שצוותה תורה לדון בין אדם לחבירו.64
כל זה בבית-הדין שבדרגה ראשונה, אבל בערעור - המערער מקבל על עצמו סיכון להוכיח, ועליו האחריות על כל ההוצאות שגורם למשיב. בכוונתו להוכיח כי בית-הדין דקמא טעה בדינו, כי
"אין לומר כ"כ שיש מצווה בזו להגיש תביעה לבית-הדין הגדול שבית-הדין טעה".65
יש שנפסקו גם הוצאות שהוצאו על-ידי הצד הזוכה בדין בבית-הדין שבדרגה הראשונה, כשהוכח שהצד שהפסיד בדין גרם להוצאות יתירות בתחבולותיו במהלך הדיון. בערעור אשה על החלטת בית-הדין האזורי בתל-אביב לא לחייב את בעלה לשלם לה הוצאות המשפט בדיוניה אתו בתביעתו שהגיש נגדה לשלום בית, למרות שהייתה תביעה לא כנה, והוכחה ככזאת כיון שבאותו זמן פנה לשדכנית שתציע לו אשה אחרת,66 פסק הרב שאול ישראלי, כי
"יש לראות את התביעה כטרדנית במטרה לגרום הוצאות למערערת, או במגמה לעקוף בדרך זו את חיוב המזונות שנתחייב בהם ע"י ערכאה אחרת".
ולפיכך:
"המשיב ישלם למערערת סך 300 ל"י, כהשתתפות בהוצאות המשפטים".67
וכעין זה פסק בית-הדין הרבני האזורי שברחובות,68
"לחייב את הבעל בתשלום 500 שקל לאשה ו500- שקל לקופת בית-הדין לכיסוי ההוצאות שגרם בזדון ע"י הודעותיו על אי בואו לדיונים... יש בזה משום הפרה של 'לך ואני אבוא אחריך' שלא קויים".69
ובתביעה לכפות על הבעל שעזב את אשתו וחי עם אחרת לתת גט לאשתו, והבעל הוכח כסרבן וכעקשן דלא ציית דינא, וכל ניהול משפט זה היה נמנע לו היה ציית דינא, פסק בית-הדין האזורי שבחיפה [בהרכב הרבנים שאר ישוב כהן (אבית-דין), מ"א אוריה וח"ש שאנן] לחייב את הבעל בהוצאות שהוציאה או שתוציא האשה כדי לצאת לחרות ולהפטר בגט70.

בית הדין הרבני האזורי בחיפה, קבע גם כי בגובה התשלום יש להתחשב גם בטרחת האשה, שכך יש ללמוד מדברי הש"ך (שו,ה) שכתב עפ"י רש"י, כי במקום שמשלמים הוצאות יש לשלם לא רק עבור הכספים ששולמו בפועל, אלא גם עבור הזמן שטרחו, כפי שכר פעולת שכיר יום, וכל זה הוא בכלל ההוצאות.


בתקנות הדיון בתשנ"ג הוחזר לבית הדין שיקול דעת בעניין הוצאות משפט, אבל ראה דבריו של הרב הראשי, א' שפירא, בהקדמה.

פסיקת הוצאות הדין בבתי הדין הרבניים עדיין רופפת. אלה מחייבים ואלה מחכים לתקנה שתתוקן בנידון. זירוז פתרונה של הבעיה - או על-ידי תקנה, או על-ידי הנחיה שתינתן על-ידי בית-הדין הגדול, או על-ידי החלטה בכנס דיינים - נחוץ לטובת בעלי הדין ולטובת בתי הדין.71 ככל שדייני ישראל ילכו בעקבותיהם של הרב הרצוג והרב עוזיאל, ובעקבותיהם של הרבנות הראשית א' שפירא ושל הרב ש' ישראלי וחבריו ויאמצו את ההנחה, כי פסיקת הוצאות הדין לזוכה בדין נתונה לשיקול דעתו של בית הדין, ויפסקו הוצאות הדין מאת כל צד טרדן המבקש לצער את איש ריבו - תיפתר הבעיה מאליה, ללא כל צורך בתקנה מיוחדת.


3. חובת ההנמקה
אחת התקנות החשובות ביותר לסדר הדיון התקין בבתי הדין הרבניים היא התקנת חובת ההנמקה של כל החלטה או פסק דין, והיא מופיעה בתקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל, תש"ג:
תקנה עט: כל החלטה של בית דין צריכה להיות כתובה ומנומקת.
תקנה פ: כל פסק דין... צריך להכיל...
ד. ההחלטה או ההחלטות.
ה. הנימוקים לכך.
ובתקנות הדיון, תש"ך בסעיפים המקבילים קג וקד.

מדינא אין חובה ואף צורך לצרף נימוקים לפסק הדין, ואולי יש אף יתרון באי-כתיבת הנימוקים בפסק הדין. אי מתן נימוקים מבטיח לפסק הדין יותר החלטיות; מונע מהצד שהפסיד בדין חיטוט בטעמי הפסק, ספקות בצדקתו והרהורים לסיכול או השהיית ביצועו. יש ודיינים ראו בעצם הדרישה לנימוקים מעין זילותא דבי דינא.

בבי"ד של בוררות, כשהצדדים קיבלו עליהם והסכימו על ההרכב, כגון בזבל"א, אין כותבים נימוקים72. אולם בי"ד הדן את בעלי הדין בכפיה חייב לצרף נימוקים לפי דרישת בעל דין -
"כופין אותו ודן בעירו... ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, כותבין ונותנים לו" (סנהדרין לא, ב),
וכשיש פתחון פה לבעל דין לחשוד - כגון בי"ד שהוציא פס"ד באיחור של שנה, או כשהוציא פסק דין הנראה לכאורה ממש ההפך מפס"ד קודם בעניין דומה - על בית-הדין להודיע נימוקיו אף ללא שידרש 73.
שונים הם בתי הדין הרבניים שבארץ-ישראל מאלה שבתפוצות הגולה, כיון שהם בתי דין קבועים שדנים את בעלי הדין אף שלא ברצונם, ויש להם כוח של כפיה לפי החוק. ועוד, שפסקי הדין היוצאים מבתי הדין האזוריים ניתנים לערעור לפני בית הדין הרבני הגדול לערעורין, ומכאן נובעת שוב חובת מתן נימוקים לפסקיהם.

בהקדמה לכרך א של קובץ פסקי-דין של בתי הדין הרבניים האזוריים בישראל כתבתי כדלהלן:
"בתי הדין הרבניים רגילים היו לפנים למסור נימוקים לפסקי הדין שלהם רק כשנדרשו לכך על-ידי אחד הצדדים, שביקש לדעת "מהיכן דנתוני".
בחוץ-לארץ, כשלא היה לבתי הדין כוח של כפיה, וסמכותם לדון ולפסוק נבעה רק תוך הסכמת הצדדים, לא היה צורך מעשי בנימוקים כאלה.

ברוב הארצות היו בתי-הדין רק בדרגה אחת ולא הייתה אפשרות של ערעור על פסק הדין לבי"ד בהרכב אחר. הצורך בידיעת הנימוקים היה אפוא עיוני בלבד. הרבנים והדיינים ביררו אמנם את ההלכה לפני מתן פסק הדין, והרבה פעמים העלו את נימוקיהם על הכתב; אבל פרסום הנימוקים נעשה רק לעתים רחוקות, ובצורה אחרת - בספרי "שאלות ותשובות". אולם רק חלק קטן מהפסקים הללו זכו לפרסום, וגם זה באיחור שנים רבות, ועל כן היה לפסקים האלה ערך הלכתי לכלל הלומדים, ולא ערך מעשי לצדדים.

עם הארגון המחודש של בתי הדין בארץ-ישראל לפני יותר משלשים שנה, חל שינוי רב במצב. נתבססה הסמכות לכפיית פסקיהם של בתי הדין על הצדדים, אף הוקם בי"ד לערעורין ועל-ידי כך ניתנה אפשרות ערעור על כל פסק של בית-הדין מדרגה ראשונה.

ידיעת נימוקי פסק הדין קיבלה ערך מעשי. הצד המערער צריך לדעת מהיכן דנו אותו, כדי שידע אם כדאי לו לערער, ועל איזה נימוקים לבסס את ערעורו. בית-הדין הגדול לערעורים צריך אף הוא לדעת... עורכי הדין צריכים לדעת... בהתאם לדין, כי על בי"ד שיש לו כוח כפייה לכתוב נימוקי פסק הדין שלו (שו"ע, חו"מ יד, ד לפי המחבר ובהגהות הרמ"א; שו"ת אבקת-רוכל למרן ר' יוסף קארו, סי' יז-יט; שו"ת נודע ביהודה מהד"ת, חו"מ סי' א),חייבה הרבנות הראשית את כל בתי הדין בארץ לכתוב נימוקים לפסקי הדין שלהם (תקנות הדיון תש"ג, סעיף פ)".

הרבנים הראשיים, הרב הרצוג ז"ל והרב עוזיאל ז"ל, החשיבו מאד את חובת הנמקת פסקי הדין של בתי הדין הרבניים, לרבות פסקי הדין של בית-הדין הגדול לערעורין, גם מהטעם שיש להורות לעם את מהותו של משפט התורה. בימי שלטון ממשלת המנדט בארץ ישראל, ומכל שכן במדינת ישראל, קיימות שתי מערכות משפט, זו של השלטון וזו של ההלכה, המשפט העברי. שומה על דייני ישראל להביא דבר ההלכה לידיעת העם, וכדברי הרב עוזיאל:74 לקיים בעצמנו,
"ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורתיו".
בכתיבת פסק דין מנומק, מראים אנו את מידת הצדק של משפט ישראל והתאמצוותו של הדיין לחקור עד כמה שידו מגעת, לברר את האמת, ולדון דין אמת לאמתו.
דייני בית-הדין הגדול קיימו מה שקיבלו, והעלו על הכתב טעמי פסקי דיניהם ונימוקיהם, אלא שכתבו אותם בקונטרסים שהחליפו ביניהם,75 ולא הכניסום כחלק בלתי נפרד של פסק הדין. פסקי הדין על קונטרסי הנימוקים לא פורסמו. כמה דיינים פרסמו לפעמים פסקי דין ונימוקיהם שהם כתבו בספריהם שהוציאו הרבה שנים אחרי מתן פסקי הדין.76 אולם דייני בתי הדין האזוריים בחלקם אם לא רובם, לא נטו לכתוב נימוקים לפסקי דיניהם.

כאשר הגיע לידי בית-הדין הגדול, בהליך של ערעור, פסק דין בלתי מנומק היו מגיבים בחריפות, אולם בדרך כלל לא החזירו את התיק לבית-הדין האזורי לשם כתיבת נימוקים, ולא ביטלו את הפס"ד כל עוד חוסר הנימוקים לא היה עלול להשפיע על תכנו הענייני,77 אף שבעצם צריך היה להחזירו לבית-הדין בדרגה א' -
"בשל חוסר נימוקים לפסק הדין המעורער... אין אנו עושים את זה, רק מתוך רצון למנוע עינוי הדין מהצדדים".78
באוסף ורהפטיג, ח"א, הובא פסק דין אחד שבו הוחלט להחזיר את התיק לבית-הדין הראשון לדיון נוסף, בשאין פסה"ד המעורער מנומק ומבורר.79

בעקבות תלונות של בעלי דין ועורכי דין הקים שר הדתות, הרי"ל מימון, בשנת תש"י, ועדה לחקור את סדרי הדין בבתי הדין הרבניים שבתל-אביב. הוועדה מצאה, כי
"מבין מספר די ניכר של פסקי דין שראינו, לא מצאנו פסקי דין מנומקים".
הרב איסר יהודה אונטרמן, אז הרב הראשי של ת"א, הסביר כי הסיבה לכך היא שלא מצאו
"בן אדם שיתמצא בעניינים אלו ויוכל לנמק כהוגן את פסקי הדין. רצוי היה שיהיה תלמיד חכם וגם עורך דין".
הרב י"מ טולידאנו, אז הרב הראשי לתל-אביב, ענה לשאלתי (שימשתי כחבר הועדה)
האם "במקרה שיש ערעור על פס"ד, גם אז לא כותבים נימוקים":
"גם במקרה זה אין כותבים נימוקים".
במסקנות הוועדה נאמר:
"יש להקפיד שכל פסק דין יהיה מנומק בהתאם לדרישות תקנות הדיון".80
מפנה יסודי חל בשנת תש"י עם פרסומו של קובץ פסקי הדין של בית הדין הגדול לערעורין.81 כותב א' שוחטמן:82
אין צריך לומר, שהחשיבות הגדולה הנודעת לפרסומם של פסקי בתי הדין אמורה ביחס לפסיקה הרבנית המנומקת... ואולם למרות החשיבות הרבה שבפרסום פסקי הדין דבר לא נעשה בתחום זה עד שנת תש"י - שנה בה ראה אור, ביזמתו של ז' ורהפטיג, הקובץ הראשון של פסקי דין מנומקים של בית הדין הגדול לערעורים... פרסום זה מהווה ללא ספק חידוש היסטורי בשדה היצירה ההלכתית.
האוסף הראשון של פסקי דין מנומקים של בית-הדין הרבני הגדול לערעורין עשה רושם רב ברבנות ובציבור המשפטנים. חיים כהן, אז מנכ"ל משרד המשפטים, העביר אלי העתק מכתב שנתקבל במשרד המשפטים,83 מכתב ששלח הרב הראשי, הרב הרצוג, בשבחו של הקובץ שבהוצאת משרד המשפטים, ובו נאמר:
בדבר אוסף פסקי הדין של בית-הדין הגדול לערעורים של הרבנות הראשית לישראל - בדרך כלל, הנני להגיד לכ' שהאוסף עשה עלי רושם מצוין, ודבר גדול עשה היוזם ידידנו הד"ר ורהפטיג נ"י. אני תקווה שלא רק משרד המשפטים ימשיך בדבר זה, אלא שגם ימצא לחשוב לקבל הצעות בכיוון של שכלול המפעל.
אוסף פסקי הדין פתח צינורות היצירה של דייני ישראל. החלו לכתוב נימוקים לפסקי דין המעורערים לבית-הדין הגדול והלא מעורערים. משרד הדתות עודד כתיבת פסקי הדין והוצאתם לאור. עד היום פורסמו חמישה עשר כרכים של פסקי דין של בתי הדין האזוריים ובית-הדין הגדול, פורסם גם חלק ב לאוסף ורהפטיג, של תמציות של פסקי דין של בית-הדין הגדול.84 באוספים וקבצים אלה אוצר בלום של דברי הלכה בשימושם למעשה. כתיבת נימוקים לפסקי דין בבתי הדין הרבניים הולכת ונעשית שיגרה ברוכה, והתקנה שבתקנות הדיון בנידון מתממשת במלואה.


ה. תקנות תש"ד


הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל, התקינו בחודש טבת תש"ד, באספת מועצת הרבנות הראשית וראשי הרבנים של תל-אביב ויפו, חיפה ופתח תקווה, שלוש תקנות:
לכל ארץ-ישראל,
למען בנות ישראל
וילדי ישראל,
והפיצו אותן במכתב חוזר מיום כ"א בטבת תש"ד לכל הרבנים די בכל אתר ואתר בארץ-ישראל, לשם קבלת הסכמתם בכתב, ועל ידם הסכמה בכתב מאת המועצות המקומיות, המועצות הדתיות, הוועדים המקומיים והוועדים הדתיים שבכל אתר ואתר. לאחר קבלת ההסכמות הנדרשות, פרסמו באלול תש"ד, שהתקנות שנתקבלו במועצה המורחבת של הרבנות הראשית לא"י והוסכמו מהרבנים והקהילות בארץ מקבלות תוקף משפטי בכוח תורתנו הקדושה ככל תקנות שנעשו בישראל, והן חובה להתנהג על פיהן החל מר"ח אדר תש"ד.85 ואלו הן התקנות:


1. שיעור הכתובה
מהיום והלאה יכתבו בכל כתובה תוספת לבתולה לא פחות מחמישים ל"י; ולאלמנה, לגרושה מן הנשואין ולבעולה לא פחות מעשרים וחמש ל"י.

לדעת רוב הפוסקים ומפרשי הש"ס כתובת האשה היא מדרבנן,86 ומטרתה להגן על האשה נגד פזיזות הבעל לגירושין, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (כתובות יא, א), וכן להבטיח פרנסתה של הגרושה או האלמנה ומשום חינא (גיטין לב, א), כדי שיהו הכל קופצין עליה לישאנה (ירושלמי גיטין פ"ה ה"ב). עוד הסבירו:

בשים לב אל רמת החיים בישוב בזמננו, ואל היסודות הכלכליים, נוכחנו שהסכום הקבוע ונהוג של מאתים זוז (בערך 10 לא"י) לבתולה ושל מאה זוז (בערך חמש לא"י) לאלמנה וגרושה מן הנשואין ולבעולה, איננו הולם את המצב ההווי, ואין בו כדי לקיים את כוונת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולהחשיב את האשה בעיני הבעל. ובהיות שהרשות נתונה להוסיף על הכתובה87 החלטנו לתקן להוסיף בכל כתובה לא פחות מחמשים לא"י לבתולה, ולא פחות מעשרים וחמשה לא"י לאלמנה ולגרושה מן הנשואין ולבעולה. ואף אם לא יכתבו תוספת זו, תהא כאילו נכתבה וכתנאי בית דין.

הסכום שנקבע בתקנה, כתוספת מחייבת לעיקר הכתובה, יפה היה בשעתו, אולם הפיחות בערך הכסף ההולך ודוהר מיעט את ערכה של התקנה. הרבנות הראשית עשתה מדי פעם לתיקון הדבר ע"י תקנות נוספות להגדיל את התוספת - בשנת תש"ג למאתים לא"י לבתולה, ולמאה לא"י לאלמנה ולגרושה.88 אולם קצב הפיחות המסחרר סיכל כל אפשרות לקיים את התקנה כפי שניתנה, כשצריך היה להצמיד את הסכום שבתקנה לנכס שערכו יציב, כגון כסף, זהב, או מטבע חוץ שערכו איתן.

אולם חשיבותה של התקנה הייתה בכך שהיא קבעה אחידות לכתובה של בני עדות שונות. הספרדים היו מעריכים את כסף עיקר הכתובה בכסף של מדינה, שהם רק שמינית שבכסף של תורה, ואילו האשכנזים העריכו את המאתים זוז שבכתובה בכסף של תורה, והנה לפי התקנה הושוו הכתובות של שתי העדות, ונתקבל נוסח אחיד בסעיפים הכספיים של הכתובה הארצישראלית, והוא לפי כסף של תורה כבכתובה לאשכנזים. גם כל תקנות הרבנות הראשית האחרות היו אחידות לכל העדות, והיה בזה משום הישג לאיחודו של מחנה ישראל.89

התערערותה של התועלת שבתקנת הכתובה הביאה לכך שבתי הדין חזרו להערכה הכספית של סך עיקר הכתובה לפי משקלו בכסף של הסכום הקצוב בכתובה מאתים זוז, וההערכות הן שונות.90


2. מזונות ליבמה
יבם שסירב לקיים פסק בית-הדין שחייבו לחלוץ ליבמתו, יהא חייב מאותו יום במזונות ליבמתו.

בנימוקים להצעת התקנה, שהפיצו הרבנים הראשיים במכתב חוזר לכל רבני ארץ-ישראל מיום ט"ו בשבט תש"ג, נאמר:

מצוי לצערנו שמעגנים ע"י מניעת החליצה בנות ישראל הזקוקות ליבום, והסבל והתקלה גדולים מאד. מתוך העיון הראוי בפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל יצא לנו שהחיוב הזה שקבענו בתקנה ג'91 דינא, ואם לא כן תהא האשה האומללה עגונה ח"ו לכל ימי חייה. ואעפ"י שלדעתנו יש לפסוק כן כבר בתורת הדין והיושר כאחד, מצאנו לנחוץ לקבוע דבר זה גם בתורת תקנה.92

הרב הראשי הרצוג כתב:93
"זו אינה לגמרי תקנה... שכן הדין... וכבר קבע כן להלכה למעשה בפשיטות גמורה אחרון הפוסקים בדורותינו, הגאון ערוך השולחן ז"ל".94
מדינא ניזונת היבמה שלשה חודשים הראשונים משל בעלה, דחיישינן שמא היא מעוברת ותלד ולד בר קיימא ותהא אסורה ליבם. נמצא שאין היבם אחראי לעיכובה מלהינשא, ואי יכולתה להינשא הוא מחמת בעלה.95 מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבם. אולם משתבעה היבמה את היבם לכונסה או לפטור אותה בחליצה ולא נענה, חייב הוא במזונותיה. וכן פסק הרמב"ם:96
"תבעה יבמה לכנוס או לחלוץ, ועמד בבית דין וברח, או שחלה, או שהיה היבם במדינת הים - הרי זו ניזונית משל יבם בלא שבועה כלל".
והסיקו הפוסקים, כי מטעם זה שורת הדין נותנת שהוא הדין גם כשהוא בעיר ומשתמט לעמוד בדין. ולא אמרו ברח או חלה, אלא לאשמועינן שאין אונסו פוטרו מחיוב זה.97

לכאורה, אם חיוב היבם המסרב במזונות ליבמתו הוא מהדין, תקנה למה לי? אלא שהתקנה באה להוסיף, שאף אם היבם הביע הסכמתו לייבם, אבל לא לחלוץ, חייב הוא במזונות, אם בית-הדין פסק כי עליו לחלוץ. פסיקה זו, שחליצה קודמת לייבום היא משום החשש הסביר, כי אין היבם מתכוון לקיום המצווה בתום לב. לרוב, הטיעון לייבום יש בו משום ניסיון לסחיטה כספית, חלוקת הירושה וכדומה -
"בכל אופן במדינותינו שלא נהגו אלא בחליצה הכל מודים שחייב במזונותיה".98
אולם, אף שתקנת מזונות ליבמה נתקבלה ואושרה כדין, אין אנו מוצאים בפסיקת בתי הדין הרבניים, כפי שהובאה לפרסום בפד"ר המודפסים, הסתמכות על התקנה. בתי הדין מתאמצים להגיע בערך לאותו היעד, אבל מכוח הדין ולא מכוח התקנה. תופעה מעין זו אנו מוצאים גם לגבי כמה תקנות אחרות.

בתביעה לחליצה, והיבם טוען שהוא רוצה לייבם, אף שהוא נשוי ואב לשלושה ילדים, ולשם כך הוא מוכן גם לגרש את אשתו, מצא בית-הדין הרבני שבת"א-יפו חוסר כנות בטענותיו-אמתלאותיו, וחייבו בחליצה -
"שדחיית סידור החליצה אין לה משענת בהלכה, והוטל על היבם לשלם מזונות ליבמתו".99
בית-הדין לא הסתמך בהחלטתו זו על תקנת הרבנות הראשית, והתעלם ממנה לחלוטין.

בנתבע לחליצה, שהוא נשוי ויש לו שמונה ילדים, ומודה שאי אפשר לו לכלכל שתי נשים, אלא שהוא תולה עיניו ביבמה שהיא מסוגלת לעבודה לרווחא דביתו, ורוצה לייבם, פסק בית-הדין הרבני הגדול,100 שאף דאין כופין לחלוץ כשלא באה מחמת טענה, יש לחייב את היבם במזונות חדשיים עד שיחלוץ ליבמתו. בית-הדין לא הסתמך על תקנת הרבנות הראשית, ואף לא הזכירה.


3. מזונות הילדים
לחייב את האב בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש-עשרה שנה.101

על אב לא חלה חובת מזונות לבניו ובנותיו מדין תורה. אין זו אלא חובה מוסרית,
"שדרך כל הארץ לפרנס את אשתו ובניו הקטנים".102 לא היה כל צורך בקביעה חוקית. די היה בחוק המוסרי הטבוע ברגשי האדם - "כרחם אב על בנים".103 לפי ההלכה גם מתן צדקה אינו עניין לנדיבות לב בלבד. יש ו"כופין על הצדקה" (ב"ב ח, ב), כשהאב הוא אמיד והבנים קטנים, ואף גדולים ועניים, יכול בית-הדין לכוף את האב לפרנסם.104 ובאושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים והאב אמיד הוא (כתובות מט, ב).
אולם האפשרות של חיוב וכפיה מצדקה אף לאחר תקנת אושא, לא תמיד יש בה משום תשובה לצורך. חז"ל מצאו, כי ילדים קטנים עד גיל הם שש חסרי אונים, ואין לסמוך על נדיבות לבו של אביהם, ואף לא על ראות עיניו של בית-הדין, והתקינו שיהא האב חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים,105 אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם.106

בתקנה הנ"ל ביקשה הרבנות הראשית להעלות את גבול הגיל של קטני קטנים המזכה אותם במזונות מאביהם, מבן שש שנים לבן חמש עשרה שנה -


שבזמן הזה, שאין הילדים יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי, ולא עוד שאינם רשאים בכך מצד הציבור כולו; הואיל וילדים כאלה, שהם מחוסרי תלמוד תורה, מדע ותרבות, נעשים מושחתים ומשחיתים את הציבור כולו; והואיל בזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את הבנים עד י"ב או ט"ו שנה, כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא ולהיות בחברת הציבור - לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן, וחייב האב לזונם עד גיל בגרות, שיוכלו להתפרנס מעבודתם... ומגיל זה ומעלה מסור הדבר לראות עיני בית דין - אם האב אמיד והבן אינו יכול להתפרנס משום מקום אחר וכו', מחיבין את האבות לפרנסם מדין צדקה.107


אלא שבעניין אחד הרבנות הראשית אינה משווה תקנתם לתקנת אושא, והוא שלגבי קטנים עד גיל שש נפסקה ההלכה כהרא"ש, שהם זכאים למזונות מאביהם אף אם יש להם פרנסה מנכסים שנפלו להם ממקום אחר, אבל לגבי בני הגילים 15-6 קבלו את דעת הרשב"א, שאם הם מובטחים בפרנסתם אין לחייב את האב במזונות.108

עיקר הצורך והחידוש שבתקנת המזונות לילדים עד גיל 15, היה בקביעת חובת המזונות מדין ולא מצדקה. בית-הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים הראשיים עוזיאל והרצוג והרב א"מ ולקובסקי, כתב בפס"ד מיום כד בניסן תש"ז:109

מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא... אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, אשר איננה נובעת מדיני צדקה כלל, ואיננה מוגבלת אפוא על ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה.

תקנת המזונות לילדים של הרבנות הראשית נתקבלה לרצון בבתי המשפט בישראל, בבואם לדון בדיני מזונות לילדים לפי הדין האישי, בהתאם לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט - 1959, סעיף 3(א), והוא כי במזונות הילדים עד לגיל 15 קיים חיוב משפטי גמור, מבלי שים לב להכנסותיו של האב והיקף נכסיו.110 לעומת זה, יישומה של תקנת המזונות לילדים בבתי הדין הרבניים נתקל בקשיים ואף בהתנגדויות.

יש שפסקו בהתאם לתקנת הרבנות הראשית -
לפי תקנות בית-הדין שדנים לפיהם בבתי הדין בארץ ישראל... הכח ביד בית-הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים, אף בעברם גיל השש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש, לפי הגמרא והשולחן ערוך...111.
ועל כן:
לגבי מזונות אשתו וילדיו הקטנים לכולי עלמא אין שום דין סידור, והבעל חייב לזונם לפי צרכיהם מכל מה שיש לו. אף אם אין לו אלא מזונות של יום אחד, הוא חייב לזונם מהם.112
לפי תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, יש לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד גיל חמש עשרה שנה בחיוב משפטי גמור, כאשר
"לית להו מגרמייהו כלום, והמה תלויים בחסדי אביהם. לא כשהילדים פרנסתם מובטחת".113 "גם לפי תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד... נראה שבמקרה שיש לילדים רכוש, אין חיוב על האב לפרנס אותם".114
אולם יש ובתי דין צמצמו בפירושיהם את חלותה של התקנה. בתביעה לעיכוב יציאה מהארץ ועיקול נכסים להבטחת פרעון מזונות לילדים הבחין בית-הדין בת"א-יפו, בראשותו של הרב א' גולדשמידט בין מזונות ילדים עד שש, שלבטחון פרעונם מעכבים את האב ומעקלים נכסיו, ובין מזונות ילדים אחרי שש, שאף לאחר תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד אינם מעין החיוב שלפני שש, וספק רב הוא אם יכולים לעכב להבטחת פרעונם להבא.115

ויש שבתי דין התעלמו מתקנת המזונות, וביקשו לפתור הבעיה המתעוררת לפי מקורות ההלכה, מבלי שים לב לתקנת הרבנות הראשית כלל וכלל. הודאת הבועל על ילדה של אשת איש שהיא שלו מחייבת אותו במזונות לילדה שהיא למטה מגיל שש, והחיוב הוא מדין של חוב שהאב חייב לבתו, אך לא לגבי ילדה שהיא למעלה מגיל שש, שאז החיוב הוא מדין צדקה, מאחר שאין יחסי בעלי דין בגדר תובע-נתבע בין החייב בצדקה ובין הזכאי לה. בית-הדין התעלם מתקנת הרבנות הראשית, כי גם החיוב למזונות לבנים בגילים 15-6 הוא חוב ולא משום צדקה.116 בילדים למעלה מגיל שש, שהאב חייב במזונותיהם כשהוא אמיד מדין צדקה, אין יורדים לנכסיו לגבותם שלא בפניו, משום שאינו חיוב גמור. וכל שכן שלא נשתעבדו נכסיו לגבות מהם מזונותיהם לשעבר. אולם יורדים לנכסיו לשכור מלמד לבנו, משום שזה חיוב גמור שמוטל עליו.117
"שכר לימוד דבן... יוצא בדיינים, כדין כל חוב ממון".118 "בקשר למזונות הבן א', שהוא כבר למעלה משש... שחיובו הוא מטעם צדקה גרידא, לכן לא מצא בית-הדין שאפשר לחייב לפי הדין את האב במזונות".119
יש פסקי דין מועטים שבהם התעכבו על התקנה.120 מסקירת פסקי הדין שהודפסו יש ללמוד, כי בבית-הדין הגדול קיימת הנטייה להסתמך על תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, ואף להעלות את גיל החיוב עד שמונה עשרה, ואולם בבתי הדין האזוריים נוטים להתעלם מהתקנה.

בשולי פס"ד, בו נפסק בהתאם לתקנה לחייב את האב בתשלום מזונות לבניו שבגיל עד חמש עשרה, העיר אחד הדיינים מבית-הדין שבחיפה:
רבתה המבוכה בפסקי דין של בתי הדין בארץ - יש מחייב לפי תקנה זו, ויש שאינו מחייב; יש שמחייב מכוח הדין מחמת התקנה, ויש שמחייב מדין צדקה... זאת ועוד, האם לאור המצב המוסרי והכלכלי השורר בארץ... לא היה מקום לחשוב על שינוי התקנה משנת תש"ד, ולהגדיל גיל החיוב מחמש עשרה שנה לשמונה עשרה שנה.121
ואמנם מועצת הרבנות הראשית החליטה בישיבתה ביום ט' בתמוז תשל"ו:

לאור הנסיבות המוסריות, החינוכיות והכלכליות בזמננו... להעלות את גיל חיוב האב למזונות ילדיו עד גיל שמונה עשרה שנה.

ההחלטה הייתה זקוקה לאישורו של הרב הראשי, הראשל"צ הרב עובדיה יוסף, שנעדר מהישיבה. אולם הר"ע יוסף הסתייג מההחלטה, כי לדעתו, כפי שנתפרסמה בגילוי דעת,
"תקנה כזאת צריכה להיות על ידי כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה".
התניית קבלת תקנות בהסכמת גדולי תורה, שאינם מכירים ברבנות הראשית, עלולה לסכל אפשרות של קבלת תקנה כל שהיא ע"י הרבנות הראשית להבא.

וראוי לסכם בדבריו של אותו דיין מחיפה על תקנת המזונות לילדים:
וכדאי שחברינו דייני ישראל יתנו לב לזה, כאביהם של יתומים, וכדברי הגמ' "בי"ד - אביהם של יתומים הם", וישימו לב ועין למצוא דרך להצלת בנים אלו.122

המשך המאמר