כיבוש הארץ על-ידי האנגלים
בזמן מלחמת-העולם הראשונה יצא הצבא הבריטי, בראשותו של הגנרל אלנבי, לכבוש את ארץ-ישראל מידי הטורקים. במסגרת הצבא הבריטי לחמו גם "הגדודים העבריים", שהקמתם נתאפשרה לאחר מאבק מדיני קשה שניהלו זאב ז'בוטינסקי ופנחס רוטנברג (ז'בוטינסקי התנדב אף הוא לשרת בגדודים העבריים). לאחר כיבוש העיר יפו, עלה הגנרל אלנבי לירושלים והתמקם במשלט גבוה ממערב לעיר, החולש על הדרך לשפלה (כיום נבי-סמואל). ב-9 בדצמבר, א' דחנוכה, יצאו שני סמלים בריטיים לסייר בסביבה והגיעו עד לכניסה לירושלים (כיום - שכונת רוממה). השמועה על בוא הבריטים פשטה בעיר ומכובדי ירושלים, בראשות ראש העיר ומפקד המשטרה, יצאו אל שני הסמלים הבריטיים ומסרו בידם את דגל הכניעה של ירושלים. כעבור יומיים, נכנס הגנרל אלנבי לירושלים כשהוא רוכב על סוסו בראש תהלוכת ניצחון. כשהגיע אל שער יפו, ירד הגנרל אלנבי מהסוס וצעד ברגל, משום קדושת המקום.
כחודש ימים לפני כניסתו של הגנרל אלנבי לירושלים, הגיע אל הלורד רוטשילד באנגליה מכתב ממשרד החוץ הבריטי (שנודע לימים כ"הצהרת בלפור") וזה לשונו:

משרד החוץ
2 בנובמבר 1917


לורד רוטשילד היקר,

בעונג רב הריני מוסר לך, בשם ממשלת הוד מלכותו, הצהרת-אהדה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקאבינט ואושרה על ידו: "ממשלת הוד מלכותו תראה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל ותעשה כל מאמץ כדי לקדם השגת מטרה זו; עם זאת מובן היטב שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות הקיימות בארץ-ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני שנהנים מהם יהודים במדינות אחרות".
אכיר לך תודה אם תביא הצהרה זו לידיעת הפדרציה הציונית.

שלך בכנות
ארתור ג'יימס בלפור

עם סיום מלחמת העולם הראשונה, החלו הדיונים המדיניים בדבר עתיד ארץ-ישראל והאזור כולו. בעוד נמשכים הדיונים, נקטו הערבים פעולות טרור ומהומות, כדי לחבל בהגשמתה של הצהרת בלפור. בחול המועד פסח תר"פ (אפריל 1920) ערכו הערבים לראשונה פרעות בירושלים. התקפת הערבים לא באה במפתיע, והיהודים נערכו לה בעוד מועד. בירושלים כיהן אותה עת "ועד הצירים", שנתמנה על ידי ההסתדרות הציונית כדי לנהל את ענייני היהודים בארץ-ישראל (מאוחר יותר הוחלף "ועד הצירים" ב"ועד הלאומי", שייצג את יהודי ארץ-ישראל) "ועד הצירים" הטיל על זאב ז'בוטינסקי ( שהסיר לא מכבר את מדי הצבא הבריטי) לארגן את היהודים להגנה עצמית. בחסות "ועד הצירים" הקים ז'בוטינסקי בירושלים את ארגון ההגנה, אשר הצליח להדוף את התקפת הערבים.
בפרעות תר"פ נהרגו בירושלים שישה יהודים וכמאתיים נפצעו. אין ספק, כי לולא ההתארגנות המוקדמת, היה מספר הקרבנות גדול הרבה יותר.
לאחר הפרעות, ערכו הבריטים מעצרים נרחבים בקרב הערבים וגם על היהודים לא פסחו. בין העצורים היה גם ז'בוטינסקי, שנאסר יחד עם 19 מחבריו ונאשם בהחזקת נשק באופן בלתי חוקי. ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך וגירוש מן הארץ לאחר ריצוי העונש. עם היוודע פסק הדין, תכנן "ועד הצירים" פעולות מחאה רבות, שכללו הפגנות המוניות וצום כללי. אלא שבינתיים החליטה ועדת השלום, שנתכנסה בסאן-רמו, למסור את השלטון על ארץ-ישראל כולה לבריטניה כמעצמה מנדטורית ולהטיל עליה את האחריות לביצועה של הצהרת בלפור. השמחה שפשטה ביישוב היהודי האפילה על הרצון למחות על פסק-הדין הקשה שהוטל על ז'בוטינסקי וחבריו.
עם בואו של הנציב העליון הראשון, הלורד הרברט סמואל, לירושלים, פסק השלטון הצבאי בארץ והחל השלטון האזרחי. כמחווה כלפי האוכלוסייה האזרחית, הכריז הנציב העליון על חנינה כללית לכל מי שהיה מעורב בפרעות של חול המועד פסח תר"פ, יהודים וערבים כאחד. ז'בוטינסקי וחבריו שוחררו מתא המאסר ונתקבלו בהתלהבות רבה על-ידי היישוב היהודי בארץ, אולם ז'בוטינסקי לא הסתפק בחנינה ודרש בתוקף את ביטול פסק-הדין נגדו ונגד חבריו, בטענה שאין דין מגן כדין תוקף. לאחר מאבק שנמשך חודשים רבים, הורה לבסוף מיניסטריון המלחמה הבריטי על ביטול הדיון המשפטי ויחד עם זאת גם על ביטול פסקי-הדין שניתנו נגד ז'בוטינסקי וחבריו.
עם החלת השלטון הבריטי על הארץ, נקבעה ירושלים כבירת ארץ-ישראל, המערבית והמזרחית כאחת. יש לזכור, כי בזמן הטורקים היתה ירושלים עיר קטנה ולא חשובה. הפֶחָה של ירושלים, למשל, היה כפוף תחילה לפֶחָה של דמשק ומאוחר יותר היה כפוף לפֶחָה של עכו. עכו ויפו היו ערים חשובות יותר מירושלים.
לאחר קביעת ירושלים כבירת הארץ, הפכה העיר גם למרכז הלאומנות הערבית. המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, הפך להיות ראש המופתים בארץ. המועצה המוסלמית העליונה ומאוחר יותר גם הוועד הערבי העליון, שכנו בירושלים. גם היהודים קבעו את מרכזם הלאומי בירושלים, ובשנות העשרים שכנו בעיר משרדי הוועד הלאומי, הסוכנות היהודית וכן הקרן-הקיימת-לישראל.