ייסוּד האצ"ל
אברהם תהומי היה מפקד בכיר בהגנה, ולאחר פרעות תרפ"ט, נתמנה מפקד מחוז ירושלים.
על תהומי וחבריו כותב היסטוריון ההגנה: 4
עוד בשנות העשרים התבלטה בין מפקדי ירושלים קבוצת-חברים מלוכדת שראו עצמם כבני משפחה אחת וכאחראים יחידים לבטחון העיר וסביבותיה. בראשה של קבוצה זו עמדו שני ה"אברהמים": אברהם זילברג (תהומי) ואברהם קריצ'בסקי, שהיו קשורים קשרים חברתיים עם קבוצת-חברים שעלתה בראשית שנות העשרים מדרום-רוסיה - "הקבוצה האודיסאית" - וכמה מחבריה שימשו כמפקדים גבוהים בהגנה במקומות שונים בארץ. כולם הצטיינו במסירותם לעבודת ההגנה, השקיעו בה את כל מרצם וכוחם וראו בפעולתה את תוכן חייהם. בניגוד לרוח הפציפיסטית - כביכול - שהיתה שוררת אז בציבור היהודי בארץ ושהשפיעה גם על רוח ההגנה בשנים ההן, היתה קבוצה זו חדורה רוח שאפשר להגדירה כ"מיליטריסטית".

תהומי, שהיה גבר נאה, היה קשור עם ארגון ההגנה העצמית באודיסה ויחד עם חבריו עלה ארצה באופן בלתי ליגלי. בארץ הצטרף לקבוצת פועלים שעסקו בסלילת כבישים ובבניין, היה חבר בהסתדרות הכללית וקיבל את מרותה על ארגון ההגנה. אולם הוא היה אקטיביסט ודרש לתת להגנה אופי של ארגון צבאי. בהיותו מפקד מחוז ירושלים, הנהיג סדר ומשמעת צבאיים והואשם ב"מיליטריזם"" ובהנהגת "שיטות פשיסטיות". תהומי גם נחשד בקשרים עם המפלגה הרוויזיוניסטית ובכוונות להשתלט על ההגנה. תהומי זכה ליוקרה רבה בקרב מפקדי ההגנה בירושלים ועל-כן לא היה קל לראשי ההסתדרות להחליפו.
באביב 1931 נטל תהומי חופשה ממיפקדת ההגנה, כדי לנסוע לארצות-הברית למטרת עסקיו הפרטיים. בהגיעו לפיראוס, שהיתה התחנה הראשונה של האנייה בה הפליג, ביטל הקונסול האמריקאי את האשרה שהיתה בידי תהומי (משלחת רפואית שעלתה על סיפון האנייה, הבחינה בידו הפצועה של תהומי, שמקורה בתאונת דרכים, ופסלה אותו מסיבות בריאות).
תהומי חזר לירושלים וביקש לחזור לתפקידו כמפקד המחוז, אולם הוא נתקל בסירוב בטענה שבשעת העדרו נתמנה מפקד חדש (אברהם איכר). הסירוב להחזיר את תהומי לתפקידו גרם לתסיסה גדולה בקרב מפקדי המחוז. רוב המפקדים שמרו לו אמונים, וכאשר עמדה הנהגת ההגנה בסירובה למנות את תהומי מחדש כמפקד מחוז ירושלים, פרשו יחד אתו והקימו באפריל 1931 ארגון מחתרת חדש.
הארגון החדש אימץ לעצמו את השם "ארגון צבאי לאומי", אולם מטעמי חשאיות לא הרבו חבריו להשתמש בשם זה. השם הנפוץ יותר היה "ארגון ב'" או "ההגנה הלאומית". הארגון החדש היה נתון במצוקה כלכלית קשה ולא היה די כסף אף לפעולות שוטפות. נוסף לזאת, הטילו מוסדות ההסתדרות חרם על חברי הארגון, שעבדו בבניין ובכביש, ולא איפשרו להם למצוא עבודה (באותם ימים היתה לשכת העבודה חלק בלתי נפרד מן ההסתדרות).
גם העדר תמיכה ציבורית העיקה על הארגון, ותהומי ניסה לקבל את תמיכתם של החוגים ה"אזרחיים", שהתנגדו להשתלטות ההסתדרות על ההגנה. כדי למנוע מתהומי תמיכה ציבורית, הסכימו ראשי ההגנה לשתף את הארגונים האזרחיים בניהול ענייני ההגנה, וכחודש לאחר הפילוג הוקמה לראשונה מפקדה עליונה משותפת בחסות הועד הלאומי וההסתדרות הציונית. מחצית חברי המפקדה באה מן ההסתדרות, והמחצית השנית באה מן החוגים האזרחיים; על כן נקראה "מפקדה פריטטית" (שוויונית). למרות המפקדה השוויונית, רוב רובם של המפקדים הבכירים בהגנה היו חברי ההסתדרות והשתייכו למפלגות הפועלים. שיתוף החוגים האזרחיים בהנהגת ההגנה, לא החזיר את תהומי לשורות ההגנה והפילוג היה לעובדה.
בהעדר תמיכה ציבורית בארץ, נסע תהומי לבאזל, שם התקיים בקיץ 1931 הקונגרס הציוני ה-17. תהומי ניסה לקבל את תמיכתם של ראשי מפלגת הציונים הכלליים, אולם עקב ההסכם שנעשה בארץ בדבר הקמת המפקדה הפריטטית, הם השיבו את פניו ריקם. גם ז'בוטינסקי סירב תחילה לתת את חסותו לארגון החדש, ותהומי חזר ארצה בידיים ריקות. ז'בוטינסקי התנגד להקמת מחתרת עברית בארץ-ישראל. הוא גרס כי כדי להגן על היישוב היהודי בארץ, יש להקים יחידה צבאית עברית בחסות שלטון המנדט הבריטי.
הארגון החדש התרכז בירושלים, ובמסגרתו התארגנה קבוצה של סטודנטים שלמדו באוניברסיטה העברית ושנודעה בכינוי "הסוחבה" (הרעות). חברי קבוצה זו היו בין בוגרי הקורסים הראשונים של הארגון, וחבריה מלאו תפקידי מפתח בהמשך התפתחות האצ"ל. בין חברי קבוצת הסטודנטים בלטו במיוחד דוד רזיאל, אברהם שטרן, הלל קוק וחיים שלום הלוי. במשך הזמן הצטרפו לארגון צעירים חדשים, בעיקר משורות תנועת הנוער בית"ר וכן חברי "מכבי", שהיתה תנועת ספורט בלתי מפלגתית. הוקמו סניפים חדשים ברחבי-הארץ (בתל-אביב, חיפה וצפת) והארגון הפך להיות ארצי. בראש מחוז ירושלים עמד אברהם קריצ'בסקי ("דן"), שחזר ארצה מברלין, שם השתלם בלימודי הרפואה.
בחודש יוני 1933, נרצח בתל-אביב ד"ר חיים ארלוזורוב, בשעה שטייל עם אישתו על שפת הים. רצח ארלוזורוב, ששימש כיו"ר המחלקה המדינית בסוכנות היהודית וכן היה מהמנהיגים הבולטים של תנועת הפועלים בארץ, היכה בתדהמה את היישוב היהודי בארץ ובעולם כולו. ברצח הואשמו שלושה יהודים שהיו פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית ולמרות שיצאו בסופו של דבר זכאים, נוצלה האשמתם להסתה פרועה נגד הרוויזיוניסטים ככלל. לא כאן המקום לדון בכל הפרשה, ונסתפק בהשפעתה על התפתחות האצ"ל. ההסתה הפרועה עשתה את שלה ובקונגרס הציוני ה-18, שהתכנס בפראג כחודשיים לאחר הרצח, ירד כוחה של המפלגה הרוויזיוניסטית ועלה כוחן של מפלגות הפועלים. אולם ההשפעה על התפתחות האצ"ל היתה הפוכה. החוגים האזרחיים לא ראו בעין יפה את העובדה שההסתדרות גייסה אף את שירות הידיעות של ההגנה לאיסוף חומר נגד החשודים ברצח. ההגנה היתה אמורה להיות ארגון אל-מפלגתי, והפעלתה נגד המפלגה הרוויזיוניסטית חרגה מסמכות מפקדיה. בלטה לעין העובדה, שלמרות הקמתה של המפקדה הפריטטית, הַשְלִיטָה בהגנה היתה נתונה כולה בידי מפלגות הפועלים.
תהומי נסע לפראג כדי לנסות שוב לארגן תמיכה ציבורית רחבה באצ"ל. הפעם מצא אוזן קשבת, ובסופם של דיונים ארוכים, הוקם ועד פוליטי עליון לאצ"ל, שהיה מורכב מנציגי מפלגת ה"ציונים הכלליים", מפלגת הדתיים "המזרחי" וכמובן מן המפלגה הרוויזיוניסטית בראשותו של ז'בוטינסקי. ה"וועד המפקח" לא זו בלבד שנתן גיבוי פוליטי-ציבורי, אלא אף שיפר במידה רבה את מצבו הכספי של האצ"ל. הצטרפותו האישית של ז'בוטינסקי הגבירה את הצטרפותם של חברי בית"ר לאצ"ל ובכך הרחיבה את שורות הארגון. על התפתחות זו כותב ההיסטוריון של ההגנה: 5
קשה לנו להבין היום מדוע תמכו אישים אלה רשמית בארגון פורש, לאחר שהיה קיים ארגון "הגנה" כללי, ובו הנהלה פריטטית, ולאחר שגם הם הבינו ללא ספק את הצורך באחדות הגנת היישוב. יש לשער, כי כאן השפיעו גורמים מפלגתיים צרים. קודם-כל ניכרה בהגנה השפעתם המכרעת של אנשי ההסתדרות, הן משום שמסורת ההגנה בעשר שנות קיומה הראשונות, כשהיתה למעשה מעין מחלקה בהסתדרות, הטביעה עליה חותם מיוחד של קשר להסתדרות, שאי אפשר היה למוחקו, והן משום שפעילי ה"שמאל" בהגנה ... השפעתם ומשקלם הציבורי היו גדולים תמיד מאלה של באי-כוח ה"ימין" במפקדה.

עם התחזקות הנאציזם בגרמניה, שקיבלה תאוצה גדולה לאחר עליית היטלר לשלטון, גברה העלייה מארצות מרכז אירופה, ובחמש שנים (משנת 1931 ועד 1936) הוכפל היישוב היהודי בארץ-ישראל. ההתפתחות הזו היתה לצנינים בעיני הערבים, אשר חששו לאבד את הרוב המספרי שהיה להם בארץ. הם דרשו משלטונות המנדט להפסיק את העלייה ולאסור את מכירת הקרקעות ליהודים. משלא נענו, פתחו במתקפת טרור הן נגד היהודים והן נגד השלטון הבריטי בארץ.
הפרעות נגד היהודים החלו בחודש אפריל 1936 ונמשכו, בהפסקות, עד פרוץ מלחמת העולם השנה (ספטמבר1939). בששת החודשים הראשונים של הפרעות, נהרגו ברחבי הארץ 80 יהודים ונפצעו כ-340. ההרג פסק לאחר שהבריטים מינו וועדה מלכותית, בראשותו של הלורד פיל, שתפקידה היה לחקור את בעיית ארץ-ישראל ולהציע לממשלת בריטניה פתרונות. הוועדה הגיעה ארצה ב-2 בנובמבר 1936 ושמעה עדויות של יהודים, ערבים ובריטים.
באותה תקופה חלו תמורות חשובות באצ"ל. הרחבת השורות הגבירה את השפעת חברי בית"ר, שהפכו למרכיב העיקרי של הארגון. בעקבות כך, גברה השפעתה של המפלגה הרוויזיוניסטית ושל ז'בוטינסקי באופן אישי וקטנה השפעתו של הוועד הציבורי בו השתתפו גם נציגים של המפלגות האזרחיות.
עם תחילת הפרעות, נוצר שיתוף פעולה הדוק בין האצ"ל לבין ארגון ההגנה בהגנת היישובים היהודיים מפני התקפות הערבים. בתל-אביב, למשל, חולקו עמדות ההגנה על-ידי העירייה לשני הארגונים, וברמת-גן אף הוקמה מפקדה משותפת. מדיניות המוסדות הלאומיים היתה הגנה פסיבית ושעיקרה היה "הבלגה", בעוד שחברי האצ"ל היו בדעה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אולם הוועד הציבורי של האצ"ל נטה אף הוא להבלגה ולא אישר פעולות תגמול ונקם. תהומי הבין את הלוך הרוחות בקרב החברים, ואישר פעולות תגמול בקנה מידה מוגבל. גם חברי ההגנה פרצו מפעם לפעם את קו ההבלגה, וב-17 באוגוסט 1936, למשל, ירו חברי ההגנה לעבר ערבים שעברו בגבול בין יפו לתל-אביב ולמחרת היום אף זרקו פצצות לעבר בתים בהם התגוררו ערבים. היה זה לאחר שהערבים רצחו שתי אחיות ביפו וזרקו פצצות מן הרכבת שעברה בתל-אביב בדרכה מיפו. 6
בעקבות הפרת ההבלגה בידי אנשי ההגנה, התקיים באוגוסט 1936 דיון במרכז מפא"י בבעיות התגובה. באותו דיון, אמר שאול מאירוב-אביגור, בין היתר: 7
מחוסר ברירה אנו נדחפים למעשי-תגובה ואני מחייב את המעשים האלה. יש לעשות אותם יותר טוב משנעשו. אין לי כל סיפוק ממה שנעשה ... עדיין מוקדם להסיק מסקנות על תוצאות השיטה הזאת, אך אני רוצה קודם כל שהערבים יתחילו לפחד. שיתחילו לשמור על ישוביהם, והן לא היתה כזאת עד עתה ]...[ אני בעד זה שנערוך התקפות על מקומות מסויימים בכל מקרה שאנחנו יודעים שהמקום הזה אשם במעשי התנפלות וטרור נגדנו.
ואליהו גולומב הוסיף:
אילו, למשל, יכולנו להעניש עונש קיבוצי כפר פושע, היה בזה משום מעשה המגלה כוח וגם מגדל כוח בתוכנו.

בתקופה הראשונה של הפרעות הורה ז'בוטינסקי לחבריו בארץ "התאפקות ואורך רוח", כדי לאפשר לו למצוא פתרון יסודי לבעיית הביטחון של היישוב היהודי בארץ. ז'בוטינסקי היה עקבי בדעתו כי רק על-ידי הקמת גדוד עברי, באישור השלטונות, ניתן להגן על היישוב. כבר בשנת 1920, כאשר הוטל עליו לארגן את ההגנה בירושלים, פנה אל הממשלה וביקש ממנה נשק לגאלי כדי לחמש בו את החברים. כאמור, התנגד ז'בוטינסקי להקמת מחתרת, בטענה שאין בכוחה להדוף את התקפות הערבים. הוא טען כי רק צבא סדיר, ממושמע ומצויד כהלכה, יוכל למלא את תפקיד הגנת היישוב. וכך, מיד עם פרוץ הפרעות בשנת 1936, פתח ז'בוטינסקי בפעולה מדינית ודרש מהממשלה הבריטית לאפשר הקמת גדוד עברי בארץ-ישראל. ז'בוטינסקי גם התנגד מסיבות מוסריות לטרור ופעולות נקם, אולם הבין היטב כי חוסר תגובה מצד היהודים, ייחשב על-ידי הערבים כחולשה.
תהומי לא ראה הבדלים אידיאולוגיים בין האצ"ל להגנה וגרס כי לאור המצב הביטחוני הקשה, יש להתאחד. לדעתו של תהומי היו שותפים גם חברים בוועד הציבורי של הארגון. אישי ציבור שונים עשו ניסיונות תיווך, אולם הדברים לא הגיעו לכלל איחוד. ז'בוטינסקי תמך באופן עקרוני באיחוד הארגונים הצבאיים, אולם הִתנה זאת באיחוד מלא של שתי ההסתדרויות הציוניות: ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בראשותו של ז'בוטינסקי וההסתדרות הציונית הישנה, בראשות ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית. ואמנם התנהלו באותם ימים דיונים אינטנסיביים לאיחוד פוליטי מלא, אולם הם נסתיימו בלא כלום.
תהומי, שחיפש דרכים לחזור להגנה, לא רצה לקשור זאת עם המשא והמתן הפוליטי. הוא טען כי ההגנה קיבלה את מרות המוסדות הלאומיים, ואף הבינה כי אין מנוס מהקמת ארגון המבוסס על סדר ומשמעת צבאיים, שתי הסיבות העיקריות שבגללן הוקם האצ"ל (להוציא כמובן את בעיותיו האישיות של תהומי עצמו). וכך התרחש בחודש מאי 1937 פילוג בשורות האצ"ל. תהומי, עם קבוצה גדולה של חברים, חזר אל ארגון ההגנה, ולקח אתו גם את מרבית הנשק. גם הוועד הציבורי התפרק ונציגי מפלגות האזרחים, שהשתתפו בוועד הלאומי ובהנהלת הסוכנות היהודית, הצטרפו אף הם להגנה.
הוויכוח העיקרי שעמד בין תהומי לבין מתנגדיו באצ"ל, היה לא רק בשאלה של "הבלגה" לעומת "תגובה", אלא התמקד בשאלת עצם קיומו העצמאי של הארגון. התחושה בקרב נאמני הארגון היתה, שנוכח ההתפתחויות הפוליטיות הצפויות בארץ, בעקבות דיוניה של ועדת פיל, יש לשמור על הארגון, שלא יהיה כבול בפעולותיו על-ידי ראשי ההסתדרות והסוכנות היהודית. תהומי פרש - אבל האצ"ל לא חוסל. הארגון אמנם נפגע קשה כתוצאה מן הפילוג; כל חברי המפקדה הראשית וכן חלק גדול מחברי המרכז והוועדים המקומיים, הצטרפו להגנה. לעומת זאת כל הקבוצות האקטיביסטיות ומרבית האנשים הצעירים נשארו נאמנים לארגון, שהפך להיות הומוגני מבחינה פוליטית. האצ"ל נעשה כפוף למפלגה הרוויזיוניסטית, וז'בוטינסקי נעשה המנהיג והמפקד הראשי. במברק ששלח ז'בוטינסקי ב-30 באפריל 1937 ממקום מושבו ביוהנסבורג נאמר: 8
פקודתי בתנאים הנוכחים: אם תתחדשנה הפרעות ואם תתבטא בהן הנטייה להתנפל גם על יהודים, אל תבליגו.

בכך נתן ז'בוטינסקי את האות לשבירת ההבלגה, אולם שם להוראה זו סְייג, ושמר לעצמו את הזכות להורות שוב על הבלגה. ואומנם כעבור חצי שנה נאלצו ראשי הארגון לשוב ולבקש מז'בוטינסקי אישור לפעולות נגד הערבים (ראה להלן).
רוברט ביטקר מונה על-ידי ז'בוטינסקי למפקד הראשון של האצ"ל לאחר הפילוג. ביטקר נבחר בשל הניסיון הצבאי שהיה לו לפני עלייתו ארצה: הוא שירת כקצין בצבא "הלבנים" במלחמת האזרחים שפרצה ברוסיה לאחר המהפכה. לאחר-מכן עבר לשנחאי שבסין, שם התגייס לצבא הבריטי ונתמנה למפקד גדוד בדרגת קולונל. עוד בשנחאי הצטרף ביטקר לבית"ר ועם עלייתו ארצה בשנת 1937, הצטרף לשורות האצ"ל. ביטקר הרכיב מפקדה חדשה והסניפים אורגנו בארבעה מחוזות: ירושלים, תל-אביב, חיפה והמושבות. בראש מחוז ירושלים עמד דוד רזיאל (רזי).
ביטקר לא הכיר במידה מספקת את הווי הארץ ואף לא שלט בשפה העברית, וכעבור מספר חודשים הודח מתפקידו בשל מעורבותו במקרה השוד ב"בנק הפועלים". ב-12.9.37 התקיפו שלושה צעירים את שליח בנק הפועלים, ולקחו ממנו את התיק שנשא בידו ובתוכו 5,400 לא"י. שליח הבנק הזעיק את העוברים-ושבים ולאחר מרדף נעצרו הצעירים והוסגרו למשטרה. התברר כי השלושה, שהשתייכו לקבוצת "סדן" (משרידי "ברית הבריונים"), סיכמו עם ביטקר כי הם יקחו על עצמם את האחריות לביצוע השוד ובתמורה יוקדש חלק מן הכסף לפעולות מיוחדות של הקבוצה והיתר יועבר לקופת האצ"ל. ביטקר לא שיתף את חברי המפקדה בעניין השוד וכאשר נודע הדבר, הודח מתפקידו ובמקומו נתמנה משה רוזנברג, ששימש קודם לכן כמפקד מחוז תל-אביב. בירושלים המשיך דוד רזיאל לכהן כמפקד המחוז.
ב-7 ביולי 1937 פירסמה וועדת פיל את מסקנותיה, שעיקרן: חלוקת ארץ-ישראל המערבית למדינה יהודית ולמדינה ערבית, בעוד ירושלים רבתי (עם פרוזדור לשפלה) תישאר תחת שלטון בריטי וזאת כדי לשמור על המקומות הקדושים לשלוש הדתות.
הסוכנות היהודית, בראשותו של דוד בן-גוריון, קיבלו את עיקרון החלוקה, בעוד המפלגה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי - דחתה את התוכנית על הסף. גם הערבים דחו את מסקנותיה של ועדת פיל וחידשו את הפרעות נגד היהודים. אלא שהפעם הופנה הנשק הערבי נגד היהודים והאנגלים כאחד. ב- 26.9.37 נרצח בידי הערבים לואיס אנדריוס, מושל מחוז הגליל, ובזאת ניתן האות לפעולות נרחבות נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
התקפות הערבים נגד היהודים הלכו וגברו ובחודש אוקטובר התחזקו במיוחד בירושלים. ב-14 בחודש הותקפו מכוניות-נוסעים בדרך למוצא ואוטובוס עירוני הותקף בדרכו משכונת בית-הכרם למרכז העיר. למחרת היום הותקף קיבוץ רמת-רחל שבדרום העיר וב-21 בחודש נורה ונהרג ד"ר אבינועם ילין, שהיה מזרחן נודע ושימש כפקיד גבוה במחלקת החינוך הממשלתית. כעבור חמישה ימים הותקפה שיירת מכוניות שעשתה דרכה מים המלח ואחד מנוסעיה נהרג. לא חלפו שלושה ימים ובליל שבת, ה-29 בחודש, הותקפו בעיר העתיקה יהודים בשובם מתפילה ליד הכותל המערבי. מן היריות נהרג אדם אחד ושניים נפצעו קשה. הפעם לא ישבו חברי ההגנה בחיבוק ידיים, ופתחו בירושלים בשורה של מעשי תגובה.
שתי חוליות של אנשי ההגנה זרקו פצצות לשני בתי-קפה ברוממה וברחוב יוליאן, שבהם היה ה"שבאב" הערבי מתאסף להתיעץ על דרכיו ולהתהלל במעשי "גבורתו" כלפי היהודים. ערבי אחד נהרג ועשרה נפצעו. ההסבר הרשמי כלפי המוסדות היה, כי בבתי-קפה אלה נועדו, מן הסתם, הרוצחים לאחר זריקת הפצצה על היהודים. מעשה זה עורר שמחה בלב אנשי השורה [...] מאז התקיים סדר זה של תגובות במשך כמה חודשים, עד שנקרא מפקד העיר, יעקב פת, לבירור בפני הסוכנות בירושלים. כנראה היה הדבר לאחר רצח החמישה חברי קריית ענבים. 9

ב-9 בנובמבר 1937, יצאו חמישה פועלים יהודים בקרית-ענבים לעבודה בשדה. החמישה כותרו על-ידי כנופיה ערבית ולאחר חילופי יריות הרגו את החמישה ושדדו את רוביהם (על שמם של ההרוגים הוקם מאוחר יותר היישוב "מעלה החמישה"). הרצח היכה בתדהמה את היישוב היהודי בירושלים, אולם למרות הכאב והזעם, קראו ראשי הסוכנות היהודית לאיפוק ולהבלגה.
ביום הרצח, הודיעה ממשלת המנדט הבריטית על הקמתם של בתי-דין צבאיים בארץ-ישראל. ב"הודעה רשמית 20/37" פורטו העבירות שיהיו נתונות לשיפוטם של בתי-דין אלה:
א) ירייה בנשק חם על כל אדם תהא עבירה שנענשים עליה עונש מוות.
ב) נשיאת נשק, פצצות וכדומה, תהא עבירה שנענשים עליה עונש מוות.
ג) הוא הדין במעשי חבלה והטלה אימה.
תוקף התקנה החדשה נקבע ל-18 בנובמבר 1937.
באצ"ל גברו הקולות לתגובה ותגמול נגד הערבים וראשי הארגון ביקשו את אישורו של ז'בוטינסקי, שעשה אותה עת במצרים. רוברט ביטקר ושניים מעוזריו, משה רוזנברג ואברהם שטרן, ירדו מצרימה כדי לשכנע את ז'בוטינסקי כי רק פעולות תגובה ירתיעו את הערבים. ז'בוטינסקי סירב תחילה לבקשתם בטענה כי על הארגון להיות הגנתי בלבד:
איני רואה כל תועלת בזה שרוצחים ערבי הרוכב על חמור לתל-אביב למכור את הירקות שלו. אין אני רואה בזה כל גבורה ואין אני רואה בזה כל תועלת.
אולם ראשי הארגון המשיכו ללחוץ ובסופה של הפגישה הודיע ז'בוטינסקי כי:
אם יחול שינוי בדעתי, תקבלו מברק חתום על-ידי מנדלסון, ובו ייאמר שהעיסקה נגמרה בחיוב. אחרי קבלת מברק זה, תוכלו לפתוח באש10

לבסוף נתקבל בארץ המברק המיוחל, וב-11 בנובמבר בוצעה בירושלים פעולת תגובה, עליה מספר יעקב אליאב, שפיקד על הפעולה: 11
המדובר היה בהטלת צרור רימונים על התחנה של "חברת האוטובוסים הערבית הלאומית" ברחוב יפו, מול הגינה הקרויה כיום "גן דניאל אוסטר", ואשר נודעה כמרכז לאנשי כנופיות. עיקרה של הפעולה היה ששניים מאנשינו יעלו על גגו של בניין בן שלוש קומות שמעל לבית הקפה ומשם יטילו את הרימונים אל התחנה למטה.
כשבוע וחצי לפני הפעולה ערכתי סיור מבצעי במקום. לקחתי אתי את חברי אברהם דואק, בנו של רב וראש ישיבה מבני עדות המזרח. התחפשתי כשרברב; לבשתי בגדי עבודה מתאימים, נטלתי כלי שרברבות, הצמדתי לי שפם וליכלכתי את עצמי כשרברב לכל דבר. דואק השים עצמו בחור ישיבה: בגדי שחור, זקן ופאות וכובע שחור טיפוסי לבני הישיבות. בעת הסיור קבעתי את דרכי הגישה, צורת הפעולה והנסיגה. על המעשה חזרנו יום לפני הפעולה, כדי לברר אל נכון שלא חלו שינויים העלולים לסכל את הביצוע.
מתקן הפיצוץ היה מורכב מקופסת נעליים גדולה, שבארבעת קצותיה קבועות ארבע "מופות", בלשון השרברבים. "מופה" הוא צינור חיבור באורך 10 עד 12 ס"מ שבשני קצותיו מבפנים ישנה הברגה. הברגות אלו משמשות לסגירתה של המופה משני צדדיה, או לחיבורה לצינור אחר. את המופות מילאנו בחומר נפץ, ולתוכו הכנסנו נַפּץ מחובר לפתיל השהייה.
ב-11 בנובמבר עטפתי את קופסת הנעליים בנייר עטיפה, כאילו זה עתה נקנו הנעלים בחנות. נטלתי אותה תחת בית-שחיי ויצאתי לרחוב. בדרך, בכיוון למקום הפעולה, הצטרף אלי דואק. הוא צעד אחרי, באין כל קשר גלוי בינינו, כדי שלא יעורב בעניין במקרה שיעצרו אותי. חציתי את הכביש מצד הגן העירוני שמול בנין העירייה ועליתי במדרגות של בניין-המשרדים, בעוד דואק צועד בעקבותי. התנהגותי היתה טבעית, כאילו אני שליח שנושא חבילה אל אחד המשרדים שבבניין. עליתי על הגג, שמצאתיו ריק מאדם, וניגשתי עד למעקה. הִצתנו את הפתיל וזרקתי את המוקש לעבר קבוצה של ערבים שישבה למטה. בעודי יורד במדרגות, נשמעה לפתע התפוצצות חזקה. אנשים יצאו מן המשרדים השונים ושאלו זה את זה מה קרה. התערבתי ביניהם וירדתי דומם. בחוץ היה הרחוב כמרקחה. המשטרה כבר הספיקה להגיע, ומרחוק שמעתי אמבולנס המפלס לו דרך בצפירותיו. עברתי לצד הנגדי של הרחוב והמשכתי בדרכי לכיוון הדואר המרכזי.
מן ההתפוצצות נהרגו שני ערבים ונפצעו חמישה, מהם שנים קשה.
היתה זו מעין הקדמה למה שהתרחש יומיים לאחר מכן. כתום העוצר שהוטל על ירושלים במשך יומיים - שישי ושבת - יצאו יחידות הארגון ביום הראשון, 14 בנובמבר 1937, למבצע רחב היקף, שהתנהל במקומות שונים בארץ. האות ניתן בירושלים. על הפעולה ניצח דוד רזיאל והוא אשר קבע את הטקטיקה של ביצוע התקפות במקומות שונים בעת ובעונה אחת, וזאת כדי למנוע מן המשטרה להגיב במהירות. חוליית המתנקשים היתה מורכבת על-פי רוב משלושה משתתפים: אחד העביר את הנשק לפני הפעולה, האחר היה היורה או הרמן, והשלישי סילק את הנשק לאחר הפעולה. תכליתה העיקרית של החלוקה היתה שאם ייתפס המתנקש עצמו לא יימצא בידו נשק. באותו יום בשעה 7 בבוקר נורו שני ערבים בשכונת רחביה: אחד נהרג והשני נפצע. ב-7:30 נורו שני ערבים בשכונת בית-ישראל: האחד נהרג והשני נפצע. באותו זמן נורתה אש תת-מקלע על אוטובוס ערבי שנסע בשכונת רוממה: שלושה ערבים נהרגו ושמונה נפצעו.
יום ה-14 בנובמבר, הידוע גם בשם "יום הראשון השחור", (את הכינוי טבע יצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי). נתקדש בארגון כיום שבירת ההבלגה. אמנם לא היתה זו הפעם הראשונה שאנשי הארגון יצאו לתקוף ערבים כתגובה על תקיפת יהודים, אלא שהפעם נעשה הדבר ביוזמת המפקדה הראשית ובאישורו של ז'בוטינסקי. רזיאל ראה בפעולות אלה את המעבר מהגנה "פסיבית" להגנה "אקטיבית". וכך הסביר את ההבדל בין שתי השיטות: 12
[...] פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב - ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו - ברור שאי-אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא. טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים ... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף - הגנה כזאת נקראת הגנה פסיבית וסופה מפלה וחורבן ... כל החישובים האלה מובילים למסקנה אחת: מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף. גם אותו הצד הלוחם, שאינו בא לדכא אחרים אלא להציל את חירותו ואת כבודו, גם לפניו פתוחה רק דרך אחת -- דרך ההתקפה. הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו ...

פעולות האצ"ל ב-14 בנובמבר היכו את הערבים בתדהמה וההתקפות על היהודים פסקו לזמן מה. המשטרה הבריטית נחלצה לפעולה וביצעה מאסרים רבים בקרב פעילי המפלגה הרוויזיוניסטית. עקב המאסרים וכניסת התקנות המאפשרות מתן פסק דין מוות למחזיק בנשק, הורה רוזנברג להפסיק את פעולות הארגון "עד יעבור זעם". החלטתו זו של מפקד הארגון עוררה תסיסה רבה בקרב החברים ושוב חזרה התופעה של פעולות יחידים שנעשו ללא אישור. הפסקת פעולות האצ"ל נמשכה שמונה חודשים - עד למינויו של דוד רזיאל למפקד הארגון, במקומו של רוזנברג.

"פלוגת הכותל"
עם ריבוי הפגיעות ביהודי העיר העתיקה, הוחלט לקיים שם את אחת מפלוגות בית"ר שתשהה במקום דרך קבע ותגביר את ביטחון תושבי הרובע היהודי. (כל בית"רי שעלה באותם ימים ארצה, חייב היה לשרת במשך שנתיים בפלוגת עבודה, שהתמקמה באחת המושבות. חברי הפלוגה היו עובדים במשך היום כדי להתפרנס, ובערב עסקו באימונים צבאיים כדי להכשיר את עצמם לפעול במסגרת האצ"ל). חברי "פלוגת הכותל" עסקו במשך היום לפרנסתם בכל מיני עבודות: במחצבות, בבניין, בסלילת כבישים ואף בשמירה ונוטרות. הבנות יצאו לעבוד במשק-בית ובמלצרות. בלילה דאגו לביטחונם של היהודים שנהגו להתפלל ליד הכותל המערבי.
בסוף 1937 מנתה פלוגת הכותל 24 חברים (לרבות שש בנות), שגרו בשכירות באחד הבתים ברובע היהודי. הימצאותה של הפלוגה בעיר העתיקה הגבירה את ביטחון היהודים במקום והגנה עליהם מפני התקפות הערבים. קרה לא-פעם שחברי "פלוגת הכותל" היו מעורבים אף בחילופי יריות; בליל שבת, ה-29 באוקטובר 1937, נפתחה, כזכור, אש לעבר היהודים שחזרו מתפילה ליד הכותל המערבי בליווי משמר של אנשי הפלוגה. צעיר מן העיר העתיקה, אהרון אלקבץ, נורה ונהרג במקום ושני חברי הפלוגה, גוטמן (גוטקה) רבינוביץ ושלמה רוזנצוויג, נפצעו קשה. לגוטמן רבינוביץ, שנועד לשמש כעבור זמן קצר מפקד הפלוגה, נאלצו הרופאים לקטוע את הרגל מעל לברך והתקינו לו פרוטזה.
קיומה של פלוגת הכותל היה לצנינים בעיני השלטונות הבריטיים. קציני משטרה נהגו לערוך חיפושים בבית הפלוגה והיתרו בחברים שלא להניף את דגל הלאום על הבית וכן אסרו עליהם לצאת בקבוצות גדולות משלושה אנשים, וכל זאת בטענה שהדבר מרגיז את הערבים ומהווה פרובוקציה. המשטרה אף הידקה את הפיקוח על צעדי החברים ובאמצע 1938 נעצרו כמה מהם, ולאחר חקירה שוחררו לביתם. לבסוף, הגיעה לבית הפלוגה יחידת שוטרים, הוציאה את החפצים, ניתקה את החשמל, נעלה את הבית ועל הדלת תלתה מודעה, שהוטבעה בחותמת שעווה, לאמור: "בפקודת מושל המחוז, הבית מוחרם לפי חוקי החירום".
בכך באה לסיומה קיומה של פלוגת הכותל בעיר העתיקה.

מעשהו של יחזקאל אלטמן
בסתיו 1937 הוקם בקילומטר ה-11 מירושלים, ליד הכביש המקשר את הבירה עם השפלה, משלט במסגרת פלוגת הגיוס של בית"ר. משלט זה, שניתן לו השם "פלוגת הכביש", נודע גם בשם "נחלת-יצחק".
"פלוגת הכביש" קבעה את משכנה בבית אבן ששימש בזמנו נווה-קיץ מבוצר לקונסול הצרפתי בירושלים. מעבר לכביש הראשי, מול הכפר הערבי צובה, הקימה חברת "נחלת-יצחק" מחצבה, שבה עבדו חבריה ועליה התפרנסו. זמן קצר לאחר הקמתו, הוכר המשלט על-ידי השלטונות כתחנת נוטרים, ומפקד הפלוגה, סנדר דוידזון, היה האחראי לתחנה. במשך הזמן נעשתה נחלת-יצחק בסיס אימונים לחברי הארגון בירושלים, שהיו באים למקום בימי שבת ומתאמנים בתרגילי רובים ושדה.
בחודש דצמבר 1937, גברו התקפות הערבים על התחבורה היהודית שעשתה את דרכה בכביש ירושלים - תל-אביב. ב-27 בחודש ירד יחזקאל אלטמן, מנוטרי הפלוגה, אל הכביש הראשי וירה באוטובוס ערבי ממרחק קצר, אולם הרכב חמק והמשיך בדרכו. מן היריות נהרג ילד ערבי. לאחר מכן ירה אלטמן במשאית שהובילה אבטיחים, ולבסוף ירה אף במכונית של משטרת אבו-גוש שיצאה לסיור שגרתי.
אלטמן נעצר על-ידי המשטרה והובא בפני בית-הדין הצבאי בירושלים. הוא נידון למוות בתלייה, וקיבל את גזר הדין בשלווה ובאומץ. אלטמן הועבר לתא הנידונים למוות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים וכעבור שבעה ימים הודיעו לו כי מפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון החליט לחון אותו ולהמיר את גזר הדין במאסר עולם. אלטמן לא ריצה את מלוא תקופת עונשו; הוא שוחרר כעבור שש שנים, ונצטווה להתייצב מדי יום במשטרה.
אלטמן לא קיבל אישור ממפקדיו לבצע את מעשהו ואף חבריו לא שותפו בתכניותיו.

שלמה בן-יוסף
ב- 28.3.38, הותקפה בכביש עכו-צפת, מכונית נוסעים שעשתה דרכה מחיפה לצפת. מן היריות נהרגו ארבעה יהודים, ביניהם ילד ושתי נשים. הנהג ואחת הנוסעות הצליחו לברוח, אולם גופותיהם נמצאו מאוחר יותר לא רחוק ממקום ההתקפה. מקרה הרצח גרם סערת רוחות בקרב חברי פלוגת העבודה של בית"ר בראש-פינה. שלושה מחברי הפלוגה, אברהם שיין, שלום ז'ורבין ושלמה בן-יוסף (טבצ'ניק), החליטו שאין לעבור בשתיקה על מעשה הרצח. מבלי לקבל אישור ממפקדם, יצאו השלושה לכביש המקשר את צפת עם ראש-פינה וירו על אוטובוס ערבי שעבר במקום, אולם איש מנוסעי האוטובוס לא נפגע. הם עזבו מיד את המקום והסתתרו בחורבה עזובה באזור. לרוע מזלם, הבחינו בהם במנוסתם, ולאחר זמן קצר באה המשטרה ואסרה את השלושה. שיין, ז'ורבין ושלמה בן-יוסף הועמדו בפני בית-הדין הצבאי בחיפה והואשמו בנשיאת נשק שלא כחוק וכן "בכוונה לגרום למוות או נזק אחר לאנשים רבים". לפי התקנות לשעת חירום, כל אחד מסעיפי ההאשמה נחשב עבירה שדינה עונש מוות. מנהיגי בית"ר ניסו להציל את חיי השלושה ולשם כך שכרו את עורכי-הדין פיליפ ג'וזף ואהרון חוטר-ישי, שהציעו להכריז על ז'ורבין כמי שנתערער שיווי משקלו הנפשי ולהמציא עבור שיין תעודות המאשרות שעדיין לא הגיע לגיל שמונה-עשרה. השלושה דחו את קו ההגנה הזה, והודיעו כי בדעתם להפוך את המשפט לבמה פוליטית, בה יכריזו בגלוי על השקפותיהם.
ז'ורבין הוכרז בלתי שפוי בדעתו ונידון לכליאה בבית-חולים לחולי-רוח "עד שהנציב העליון יחליט לשחררו". שיין ובן-יוסף נידונו "למוות על-ידי תלייה עד שתצא נשמתם". השניים קיבלו את גזר הדין בשלווה נפשית בלתי רגילה, ופרצו בשירת "התקווה". מפקד הצבא אישר את גזר הדין של שלמה בן-יוסף, והמתיק את דינו שם אברהם שיין למאסר עולם, בשל גילו הצעיר.
עם היוודע גזר-הדין, פנו מנהיגים רבים, בארץ ובעולם, אל ממשלת בריטניה בבקשה לחון את הנידונים למוות. ז'בוטינסקי, ששהה אותה עת בלונדון, פעל רבות כדי לשנות את גזר-דין ומספר ימים לפני המועד שנקבע להוצאתו לפועל, שלח ארצה מברק, בו הוא מורה לארגון להגיב בחוזקה אם אמנם ייתלה בן-יוסף: "if final, invest heavily"("אם סופי, השקיעו הרבה"). יש לציין כי ז'בוטינסקי התלבט רבות בשאלת ההבלגה והתגובה. הוא התנגד לפעולות נקם הגורמות להרג בני-אדם חפים מפשע, אולם יחד עם זאת הבין כי ההבלגה הופכת את היישוב העברי להמון מוגי לב, והערבים והבריטים ראו בזאת אות לחולשה. ז'בוטינסקי היה ער לעובדה שבן-יוסף וחבריו יצאו לפעולת נקם בערבים ללא אישור, ובנאום שנשא בוורשה ב-12 ביולי 1938, אישר ז'בוטינסקי את הפעולה בדיעבד:
הם (השלושה) רצו לשים קץ למצב, שבו דמו של יהודי מותר ודמו של לא-יהודי אסור. מצב כזה אסור שיהא קיים. ואם יש צורך הרי לאחר-מעשה אני ראש בית"ר נותן לך, בן-יוסף, ולשני חבריך פקודה לצאת לדרך המלך ולעשות את אשר עשיתם.13
ימים רבים התחבט ז'בוטינסקי בשאלה המוסרית הזאת, ולבסוף הגיע למסקנה כי הכרח הוא לנטוש את מדיניות ההבלגה ולהכות באויב במלוא הכוח. באחד ממאמריו כתב ז'בוטינסקי, בין היתר: 14

"אל תעיזו להעניש חפים מפשע"... פטפוט שטחי וצבוע. במלחמה, כל מלחמה ומלחמה, הלוא כל צד וצד הוא חף מפשע. מה פשע נגדי החייל האויב היוצא כנגדי - אביון כמוני, עיוור כמוני, עבד כמוני, שגייסוהו באונס? אם תפרוץ מלחמה, פה אחד נדרוש כולנו הסגר-ים והסגר יבשה על [אדמת] השונא, להרעיב את תושביה עם נשים וטף החפים מפשע. ואחרי התקפת-המטוסים הראשונה על לונדון ופאריז נצפה לתגובת אווירונים על שטוטגרט ומילאן, אשר בהן רבּו נשים וטף. אין מלחמה אלא בחפים מפשע כמו שאין מלחמה אלא מלחמה אחים באחים. לכן ארורה היא כל מלחמה וכל צרותיה, תגר ומגן גם יחד, ואם אינך רוצה לנגוע בחף מפשע - גְווע. ואם אינך רוצה לגווע - ירֵה ואל תפטפט.

הפעילות להמתקת גזר-הדין לא הועילה, וב-29 ביוני 1938 העלו הבריטים את שלמה בן-יוסף לגרדום. אבל וזעם ירדו על היישוב היהודי בארץ ובדיון שנערך בוועדה הפוליטית של הארגון "הוחלט לכוון את כל פעולות הנקם על תלייתו של בן-יוסף נגד הערבים. ההנחה היתה כי עם תלייתו של בן-יוסף פשטה ההבלגה את הרגל בהכרת הציבור היהודי ובהרגשתו, והשעה כשרה לפתוח בטרור בלתי-מוגבל ובלתי-מרוסן נגד הערבים, על מנת להטיל עליהם אימה עד שיפסיקו לפגוע ביהודים".15
בקרב חברי מפקדת האצ"ל שררה התמרמרות רבה נגד רוזנברג, עקב החלטתו להפסיק את הפעולות. בחוגי המפקדה היתה גם תרעומת על רוזנברג על כי המשיך בעסקיו הפרטיים והקדיש רק חלק מזמנו לעבודת הארגון.
ערב יום העלאתו לגרדום של שלמה בן-יוסף, בא רוזנברג יחד עם כמה מראשי התנועה לאומית אל תא הנידון למוות, כדי להיפרד ממנו. למחרת היום נסע רוזנברג לחו"ל בענייני עסקיו הפרטיים בדרכו לפולין, נמסר לו מכתב מאת ז'בוטינסקי, בו הוא מודה לו על שירותו ומשחררו מתפקידו כמפקד הארגון. במקומו נתמנה דוד רזיאל מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. חנוך קלעי ("זאב") נתמנה מפקד מחוז ירושלים במקומו של דוד רזיאל, שעבר לגור בתל-אביב.