ההתקפה על מרכז הבולשת
לאחר טבילת האש הראשונה, הוחלט להעז ולפגוע במרכז העצבים של השלטון הבריטי - הבולשת והמשטרה. שוב תוכננה פעולה מתואמת בשלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל-אביב וחיפה.
ביום חמישי, 23 במרס, התאספו אנשי הח"ק הירושלמי בחדר גדול בקומת המרתף ברחוב ש"ץ מספר 4. החדר נשכר בעוד מועד והותאם כמקום מפגש ואימונים. חלק מחדר המדרגות, שגבל עם החדר, נאטם והפך להיות מחסן נשק בלתי נראה. הבחורים הגיעו לחדר בזוגות או כיחידים, מבלי שידעו מראש את מטרת הפגישה.
בשעות הבוקר הגיע משה שטיין לתחנת המוניות "אריה" שליד כיכר ציון, ומסר לפקיד הקבלה אישור עבור מספר חבילות שהגיעו מתל-אביב. מאחר שהפקיד הכיר את משה, לא שאל הרבה שאלות ומסר לו את החבילות. משה קרא לר' יצחוק הסבל וזה העמיס את החבילות על עגלתו בעלת שני הגלגלים. ר' יצחוק העביר את השקים ברחובותיה הראשיים של ירושלים והניחם על המדרכה בפינת הרחובות המלך ג'ורג' וש"ץ. שם כבר חיכה רחמים כהן, ויחד עם משה שטיין העביר את השקים התמימים למראה אל המרתף. בעוד אנשי הח"ק ממשיכים להסתנן למקום הריכוז, הוצא חומר הנפץ מן השקים והחבלנים החלו בהכנת מטעני הנפץ. לאחר שסיימו את מלאכתם, נארזו המטענים בניר אריזה מתאים ונראו מבחוץ כחבילות של מצות כשרות למהדרין (היה זה ערב פסח והעברת מצות בעיר היתה עניין שבשִגרה). האווירה במרתף היתה מתוחה; היו שם למעלה מ-20 איש אשר חיכו בקוצר רוח כדי לדעת את מטרת הפעולה ואת תפקידו של כל אחד ואחד.
שקט השתרר בחדר כאשר נכנס אליו ירוחם לבני ("איתן"), קצין המבצעים הראשי של הארגון. איתן סיפר לנוכחים כי הפעם המטרה היא מרכז הבולשת הארצי, ה- Criminal Investigation Department) C.I.D) מרכז המשטרה הארצי, השוכנים באותו בניין במגרש הרוסים. (הבניין בן שלוש הקומות נבנה ב-1903 ונקרא על שם הנסיך ניקולאי. הוא שימש כאכנסיה לעולי הרגל הרוסים והכיל 1,200 מקומות לינה. הבריטים החרימו את הבניין, יחד עם כל קומפלקס מגרש הרוסים, ושכנו בו את משרדי הבולשת הארצית). איתן האריך בהסברים, כדי שכל אחד יידע בדיוק את המוטל עליו. עם תום ההסברים, השאלות והתשובות, חולק הנשק, שכלל אקדחים מסוגים שונים ורימונים, לרבות שני אקדחי מאוזר אוטומטיים אשר יכלו לירות צרורות והיו תחליף למכונת ירייה. ארבעה בחורים, שהיוו את יחידת הפורצים והפיקוד, הולבשו במדי שוטרים בריטיים. את בגדי החאקי והחגורה השחורה לא היה קשה לקנות; הבעיה היתה הכנת הכובעים השחורים. את הפתרון מצאו יוכבד טוביאנה-גאראג'י ("בת-ציון") וחברתה מרים פשדצקי, אשר לאביה היתה חנות כובעים. מרים "סחבה" מן החנות ארבעה כובעים עם מצחיות והשתיים ישבו וצבעו אותם בטוש שחור - כך נולדו כובעי השוטרים הבריטיים. את מטעני הנפץ - ארבע חבילות "מצות", בנות 20 ק"ג כל אחת - העבירו באמצעות מונית, שנסעה עד חזית בניין הדואר המרכזי. שם הורידו הבחורים את החבילות והעבירו אותן אל תוך בניין הרוסים, ברחוב יפו מספר 30 (המשמש כיום את משרד העבודה). בניין ארוך זה גובל במגרש הרוסים; חזיתו פונה אל רחוב יפו, אולם יש בו גם יציאה אל מגרש הרוסים, מול הבית ששימש באותה עת את משרדי הבולשת המרכזית. הבחורים עברו בתוך הבניין, והניחו את החבילות ליד פחי האשפה שבקצה הפרוזדור. מספר שבועות קודם לכן, הגיעו למקום רחמים כהן ("גד") ואשר בנזימן ("אבשלום"), כשהם לבושים כצבעים. הם הביאו אִתם סולם ובעודם יוצרים את הרושם כאילו הם מתכוננים לצבוע את אחד המשרדים בבניין, קשרו את הסולם למעקה של חדר המדרגות. מדי פעם היה רחמים נכנס לבניין כדי לוודא שהסולם אמנם נמצא במקומו. ביום הפעולה, לפני שקבוצת הלוחמים יצאה את מקום הריכוז, שלח רחמים את אחד האנשים לבדוק אם חבילות ה"מצות" והסולם נמצאים במקום ולא נלקחו משם על ידי מישהו.
בשעה עשר בערב, יצאו החוליות למקומותיהן. קבוצת הפיקוד והפריצה, שמנתה 6 אנשים (ארבעה מהם בלבוש שוטרים בריטיים), התמקמה בפרוזדור של בניין הרוסים. הם לקחו אתם את הסולם וחבילות הנפץ והתקדמו לעבר בניין המטרה. לפני צאתם לדרך, הכניסו את בקבוקי החומצה לחורים שהוכנו מראש בתוך המטענים (בקבוקי החומצה היו חלק ממנגנוני ההשהיה). בעשותם כך רצו לקצר עד כמה שאפשר את זמן הנחת המטענים ולמנוע עיכובים מיותרים. תוך כדי הטיפול במטענים, התהפך אחד הבקבוקים והחומצה נשפכה על מעילו של אחד הבחורים. הוא הסיר מיד את המעיל והניח אותו ליד פחי האשפה כדי להימנע מכווייה.
חוליית הפורצים, שמנתה שלושה אנשים (אשר בנזימן, משה נאה וישראל לוי), הציבה את הסולם (משרדי הבולשת שכנו בקומה הראשונה, ובקומת הקרקע שכנו משרדי משטרה שונים). אחד הבחורים טיפס למעלה ושני האחרים העבירו אליו את החבילות.
חוליית הפיקוד, שכללה את מפקד הפעולה רחמים כהן ("גד"), שמרה על הסולם ושימשה אבטחה.
בעוד חוליית הפורצים עוסקת בהעברת המטענים לקומה השנייה, עבר במקום קצין בריטי בלוויית בחורה. רחמים פקד על כל האנשים שהיו ליד הסולם להיכנס אל חדר המדרגות וחיכה להתפתחויות. החלטתו היתה, שאם יתקרב הבריטי אל מקום הסולם, ישתלט עליו באיומי אקדח ויכניס אותו אל תוך חדר המדרגות, שם ישמרו עליו עד גמר הפעולה. לא היתה לרחמים כל כוונה לירות בבריטי, מאחר שהשתדל ככל יכולתו להימנע מקרבנות אדם. למרבה המזל, לא התעורר בלב הקצין הבריטי כל חשד, אולי משום שחלק מן הבחורים לבשו מדי שוטרים, והוא המשיך בדרכו אל תוך הבניין הבולשת.
שלושת הפורצים העבירו את כל המטענים אל הקומה הראשונה והחלו לפזר אותם במקומות שצוינו מראש. לפתע יצא מאחד החדרים הסרג'נט סקוט, סגן המפקח של הבולשת, שהיה קצין תורן באותו לילה. הוא יצא לסיור שיגרתי והרגיש בתנועה חשודה על המרפסת. אחד הבחורים הודיע לרחמים שהאנגלים באים. רחמים נתן פקודה לירות וסקוט נפגע מהאש שנפתחה עליו,. אולם לפני שהתמוטט הצליח לפגוע באשר בנזימן. למרות חילופי היריות, הצליחו החבלנים להניח את כל המטענים במקומם, וכאשר הודיעו לרחמים כי אבשלום נפצע, הוא שרק במשרוקית שהיתה בידו ובכך נתן את אות הנסיגה.
עם הישמע שריקת המשרוקית, החלה הנסיגה. אשר בנזימן ירד מן הסולם בכוחות עצמו, והחל להתקדם לעבר שכונת נחלת שבעה. מעבר לרחוב יפו התמקמה יחידת אבטחה בת ארבעה אנשים, אשר פתחה באש לעבר בניין הבולשת. הם ירו צרורות מאקדח המאוזר האוטומטי שהיה ברשותם ונוצר רושם כאילו יש בידם מכונת ירייה. כאשר הגיע בנזימן אל יחידת האבטחה, עצר ואמר לזאב אפלבוים ("עציון"), ששימש מפקד היחידה: "נפצעתי"!
"מה פתאום אתה פצוע, הרי רצת לכאן כמו כולם?" ענה זאב.
אותו רגע התמוטט בנזימן ונפל ארצה. זאב נשא אותו אל החדר שהוכן מראש לצורך הנסיגה. חדר זה שימש מחסן לאביו של חבר הארגון אריה גור-גורודיסקי ("דוד"). ללא ידיעת האב, לקח אריה את מפתחות המחסן, ששכן בנחלת שבעה ב"חצר וילנה". הוא כיסה את החלונות בשקים וחיכה לנסוגים. איש לא חשב שיהיה צורך לטפל בנפגעים והמפגש במחסן תוכנן למסירת הנשק והעברתו למקום מבטחים.
בינתיים נסוגה גם יחידת האבטחה השנייה, שהתמקמה בחלק הצפוני-מערבי של מגרש הרוסים ואשר כללה שני בחורים ובחורה אחת, פנינה בג'יו, כדי ליצור רושם של בילוי רומנטי. הם תפסו מחסה מעבר לאחת הפינות של הכנסייה וזרקו רימונים לעבר הכניסה של המשטרה כדי למנוע יציאת שוטרים מהתחנה..לאחר הישמע אות הנסיגה, הם נסוגו לעבר שכונת מאה-שערים. (ראה תרשים 1).

תרשים 1 - ההתקפה על מרכז הבולשת ביום 23.3.44


רחמים העביר את הידיעה על פציעתו של בנזימן לאליהו מרידור, מפקד המחוז, אשר הורה לרעננה מרידור ("חגית") להתלוות אל רחמים ולקרוא לרופא. השניים הזעיקו את הד"ר הפנר, אשר הלך אתם לנחלת שבעה. הוא בדק את בנזימן, אשר נפצע קשה בבטנו, והודיע כי אפסה כל תקווה. כעבור זמן קצר לא נותר לו אלא לקבוע את מותו.
בינתיים חצו הבחורים את רחוב יפו והגיעו, דרך רחוב סלומון, אל המחסן בנחלת-שבעה. הם מסרו את הנשק לידי הבנות שהעבירו אותו לביתה של משפחת ארציאלי, ששכן בקרבת מקום, ברחוב סלומון. הבנות הניחו את האקדחים בבור בחדר המדרגות והסתלקו מן המקום. בעוד הנסיגה בעיצומה הגיעה המשטרה לאזור והוכרז על עוצר בכל העיר. הגברת ארציאלי חששה שמקום המחבוא בחדר המדרגות אינו בטוח דיו ועל-כן הכניסה את הנשק לתוך ביתה והחביאה אותו במגרת המקרר. (זה היה מקרר שהופעל על-ידי קרח. את גוש הקרח היו שמים בחלק העליון של המקרר, והמים שנוצרו מן הקרח, נזלו לתוך מגרה מיוחדת בתחתית המקרר. מאחר שבאותו יום לא היה קרח במקרר, היתה מגרת המים יבשה).
עקב הטיפול באשר בנזימן, נשתבשו תכניותיו של רחמים. מלכתחילה תכנן לצאת לעבודה מיד עם סיום הפעולה (הוא עבד בבית החרושת לביסקוויט "פרומין" ונרשם לעבודה במשמרת הלילה). אילו הצליח לעשות זאת (כפי שעשו שניים מחבריו), היה בידו אליבי מצוין למעשיו באותו ערב. אולם בהיותו מפקד הפעולה, נשאר במקום עד שאחרון הבחורים נסוג וחיכה עד שד"ר הפנר סיים את הטיפול באשר בנזימן. בגלל העוצר שהוכרז בעיר, השאירו את הגופה במחסן וכל אלה שנמצאו באותה עת בנחלת שבעה התפזרו בזהירות לבתיהם.3
אחד הבחורים, שמעון עמרני, לא נסוג עם כולם. הוא פנה בטעות אל רחוב הנסיכה מרי וכאשר פנה משם לרחוב יוחנן בן-שטח (דרכו רצה להגיע לנחלת-שבעה), נתקל במספר שוטרים בריטיים שיצאו ממסעדת "הסה". הוא נתפס כשברשותו אקדח עם 14 כדורים וכן "פֶטַרדָה" (רימון התקפה פרימיטיבי מתוצרת בית). שמעון עונה קשות בחקירה, אולם לא גילה מאומה על חבריו. כעבור שישה שבועות הועמד לדין באשמת נשיאת נשק באופן בלתי חוקי ונידון ל-10 שנות מאסר.
למחרת היום נודעו מן העיתונות תוצאות הפעולה. פורסם על נזק עצום שנגרם לבניין. מן ההתפוצצויות נהרס כליל חדר האלחוט ואִתו גם חלק מן הקומה השנייה. מלחץ האוויר נופצו השמשות בכל הבניינים הסמוכים. אולם יותר מן הנזק ברכוש, נפגעה מאוד יוקרת השלטון הבריטי בארץ. לפעולה היה הד רב בעיתונות הבריטית ושאילתות בנושא נשאלו בפרלמנט בלונדון.
למחרת הפעולה באה פניה ממחלקת עבודות ציבוריות אל זגגיית שטיין לתיקון השמשות הרבות שניזוקו בהתפוצצות. משה נלווה אל אביו ויחד החלו במדידות, כדי להתאים את גודל הזכוכיות. בעוד הם עוסקים במלאכתם, ניגש אל משה מייג'ור בריטי ואמר לו ספק בלצון, ספק ברצינות:
"אתמול פוצצת והיום אתה בא לתקן."
ברגע הראשון נדהם משה מן השאלה, אולם מיד התאושש וענה:
"אינך יודע כמה אמת יש בדברך. וכי אינך מכיר את סִרטו של צ'רלי צ'פלין?" (הכוונה היתה לסרט בו ילד שובר שמשות באמצעות זריקת אבן ומיד אחריו מופיע צ'פלין כזגג ומציע את שירותיו.)
התשובה שיעשעה את הקצין הבריטי והוא קרא לחבריו, באומרו:
"בואו הנה ושימעו את בדיחת השבוע".
בעוד משה ואביו עוסקים בתיקון נזקי ההתפוצצות, הלך אריה גור אל משרדי ה"חברה קדישא" וביקש שיביאו את גופתו של אשר בנזימן לקבורה. להפתעתו, נתקל בסירוב. הוסבר לו, שהם מפחדים שמא יאשימו אותם בשיתוף פעולה עם המחתרת ואולי אף יעצרו אותם. בלית ברירה, הכין אריה ארגז מאולתר ויחד עם חבריו עטף את הארגז בבד יוטה. על אורי חפץ ויוסף דנוך ("אבני") הוטל לעביר את הגופה מנחלת-שבעה. תחילה הזמינו מונית, אולם ה"חבילה" עוררה את חשדו של הנהג והוא סירב לקחתה. לאחר מכן הביאו למקום עגלה רתומה לסוסים ואמרו לעגלון כי בחבילה עורות שברצונם להעביר. העגלון לא שאל הרבה שאלות וכולם נסעו בעגלה אל רחוב הנציב, שם הורידו את "החבילה" והניחו אותה במגרש הריק (היה זה בקרבת מקום למועדון "מנורה", שנבנה עבור משוחררי "הגדודים העבריים" לאחר מלחמת-העולם הראשונה. היום נמצא במקום בניין "בית-העם"). מיד לאחר זאת טילפנו למשטרה והודיעו כי במקום מונחת גופתו של אשר בנזימן. אבני ואורי חיכו באחת הסמטאות כדי לראות מה ייעשה בגופה. השוטרים שהגיעו למקום כעבור זמן קצר, חששו שמא ה"חבילה" ממולכדת. הם בדקו אותה מכל הצדדים ורק לאחר שהיו משוכנעים שלא טמנו להם מלכודת, פתחו את הארגז.
שעת העוצר הגיעה, ורק המשפחה הורשתה להשתתף בהלוויה של אשר בנזימן.
אשר בנזימן (סמל אבשלום) היה הנפגע הראשון של תקופת המרד. אשר, שנקרא בפי חבריו בשם החיבה "אושרקה", נולד בשנת 1922 לאחת המשפחות הוותיקות בירושלים. לאחר שסיים את לימודיו ב"חדר", למד בסמינר למורים "מזרחי". בגיל צעיר הצטרף לבית"ר ומשם קצרה היתה הדרך לאצ"ל. רבים בארגון ובבית"ר הכירו את אושרקה, ומותו הִשרה אבל כבד על כולם. באופן מיוחד נפגעו חבריו ובני משפחתו מן הדרך שבה הועברה גופתו למשטרה, והשאלה שנשאלה בפי כול היתה, אם לא היה אפשר למצוא דרך נאותה יותר? כמובן שאיש לא ידע על הפנייה ל"חברה קדישא", אשר סירבה לקבל מידי האצ"ל את גופתו של אשר בנזימן.
בשבת בבקר הגיעו אליהו מרידור ואורי חפץ אל בית ארציאלי. הם הוציאו את ה"כלים" מן המקרר, ניקו ושימנו אותם. לאחר שסיימו את מלאכתם, מסרו את האקדחים לידי הגב' ארציאלי, שבעזרת שתי בנות, לאה אשכנזי-וולץ וויקי אליעזר, העבירה אותם לבית-הכרם (שהיתה מחוץ לתחום אזור העוצר ועל-כן בטוחה יותר). השלוש היו דתיות, (לאה אף למדה בסמינר דתי), אולם הן ראו את עניין העברת הנשק כ"פיקוח נפש" ולכן לא היססו להזמין מונית ולנסוע לבית-הכרם ולהציל בכך את הנשק של הארגון.
בלילה שבו פוצץ מרכז הבולשת בירושלים, הותקפו גם מטה מחוז הדרום של המשטרה והבולשת ששכן ביפו, וכן המטה המחוזי של הבולשת בחיפה.

מעצרו של אליהו מרידור
כשבוע לאחר ההתקפה על מרכז הבולשת הארצית במגרש הרוסים, ערכו הבריטים מעצרים נרחבים בכל חלקי הארץ. אחד מראשוני הנעצרים בירושלים היה אליהו מרידור. בשעות הערב של יום השישי, 31 במרס, בעוד העוצר בירושלים בעיצומו, נשמעו דפיקות בדלת ואל הדירה נכנסו שוטרים בריטיים. הם הודיעו לאליהו שהוא עצור ועליו להילוות אליהם. לא היתה זו הפעם הראשונה שעצרו את אליהו ועל כן חשב לתומו שגם הפעם יחזור הביתה לאחר תקופת מעצר קצרה. אולם שבניגוד למעצרים הקודמים כאשר היה רווק, הפעם היתה בבית גם אישתו, רעננה לבית טננבלאט. אליהו חשש להשאיר אותה לבדה בבית, שמא ינצלו הבריטים את העדרו מן הבית ויציקו לה בחסות העוצר. על כן ביקש מן השוטרים להעביר את רעננה לבית הוריה אשר ברחוב אלפסי. הבריטים נענו לבקשתו, הושיבו את רעננה ליד נהג מכונית הטנדר ואת אליהו העבירו לאחור. הם נסעו תחילה לרחוב אלפסי, שם הורידו את רעננה, ולפני שהספיקה להיפרד מבעלה, המשיכה המכונית בדרכה. רעננה נכנסה הביתה, ולהפתעתה הרבה גילתה שההורים לא היו בבית. היא לא הבינה לאן יכלו ללכת והרי אסור היה לצאת מן הבית בגלל העוצר? רק מאוחר יותר התברר לרעננה כי הוריה יצאו לביקור אצל שכנים באותו הבניין.
אליהו מרידור-וירז'בולובסקי עלה ארצה מפולין, שם סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה של ורשה. אליהו היה פעיל מאוד בבית"ר ובאצ"ל, ובגלל פעילותו זו נעצר פעמים רבות על-ידי הבריטים. אולם גם במעצר ראה אליהו ברכה, כי בהיותו בבית-הסוהר, נאלץ להתפנות מכל עיסוקיו ויכול היה להתכונן בשקט לבחינות של עורכי-דין זרים. בכל פעם שנעצר, התכונן לבחינה אחרת וכך הצליח לסיים את כל הבחינות ולקבל רשיון עבודה כעורך-דין. (לפני נישואיו החליט לעַבְרֶת את שמו. הוא פנה לעזרתו של פרופ' קלאוזנר אשר הציע לו את השם "מרידור". אליהו ידע כי היה זה כינויו של מפקד האצ"ל, יעקב ויניארסקי, על-כן פנה אליו וביקש את רשותו. ענה לו יעקב: "אין לי כל התנגדות שתחליף את שמך למרידור, אולם איני בטוח שזה יביא לך תועלת רבה". אגב, לאחר קום המדינה, שינה יעקב אף הוא את שמו מויניארסקי למרידור). מספרת רעננה מרידור:4
הפגישה הראשונה שלי עם אליהו היתה כאשר הצטרפתי לבית"ר ואליהו היה מפקד הסניף. אליהו הקפיד על סדר ומשמעת ובהתנהגותו היה סמל להדר הבית"רי. תחילה הוא היה מפחיד, אולם במשך הזמן הסיר אליהו את השריון החיצוני והתגלה כאדם רגיש, המוכן לצאת מדרכו כדי לעזור לזולת. חברי בית"ר בירושלים, ובמיוחד הבנות, אהבו את מפקדם והיו מסורים לו בלב ונפש.
משכתי את תשומת לבו של אליהו והחיזורים לא איחרו לבוא. כאשר למדתי לבחינות הבגרות, נהג להמתין לי בסבלנות עד שהתפניתי, וביום הולדתי ה-18 כבר העז לתת לי מתנה. אותה שנה הצטרפתי לאצ"ל, אולם לא ידעתי את תפקידו של אליהו, שהיה אז מפקד המחוז. בשנת 1943, בהיותי בת 20, החלטנו לבוא בברית הנישואין. לאחר החופה יצאנו לירח דבש קצר לטבריה, ותל-אביב שימשה לנו כתחנה ראשונה. בשעות הערב הגיענו לתל-אביב וכשנכנסנו לחדר במלון, חיכה לנו על השולחן זר פרחים גדול ואליו היתה מצורפת פתקה קטנה. אליהו קרא את הכתוב בפתק וירד למטה. כעבור זמן קצר חזר והביא לי ספר של גוגול בתרגום גרמני. הוא התנצל ואמר כי זה הספר היחידי שמצא בדוכן של ספרים משומשים. הוא השאיר אותי, אישתו הטרייה, עם גוגול ויצא לפגישה בהתאם להוראות שהיו בפתק.

לאחר מאסרו של אליהו, נקראה רעננה למשרדי הבולשת ולאחר חקירה קצרה, הודיעו לה כי עליה להתייצב שלוש פעמים ביום בתחנת המשטרה. רעננה ענתה כי מאחר שהם עצרו את בעלה-מפרנסה, היא חייבת לעבוד ועל כן לא תוכל להופיע במשטרה שלוש פעמים ביום. לאחר דין ודברים, שבמהלכו איימו על רעננה במעצר, הם הסכימו להתייצבות של פעמיים ביום. וכך היתה רעננה מופיעה בכל יום בשעה שש בבוקר בתחנת המשטרה, ומשם נוסעת להר-הצופים שם עבדה בעבודות ניקיון באוניברסיטה העברית בנוסף ללימודיה. לאחר העבודה היתה מבלה מספר שעות בספרייה ולפנות ערב היתה מתייצבת בשנית במשטרה. את הערב היתה מבלה בבית-הוריה (מאחר שנאסר עליה לצאת את הבית משקיעת החמה ועד הזריחה). הסידור הזה נמשך שנתיים ימים, עד אשר חלתה רעננה בצהבת קשה ונאלצה לשכב במיטה במשך חודשיים. לאחר שהחלימה, ויתרו לה הבריטים על ההתייצבות היומית.
לאחר מעצרו, נלקח אליהו מרידור לחקירה ומשם הועבר למחנה המעצר בלטרון. כעבור חצי שנה, הוטס עם עוד 251 עצורים, למחנה המעצר באריתריאה שבאפריקה. מן המחנה העבירו את אליהו, עם עוד ארבעה עצירים, לבית הכלא שבקהיר, שם הוחזק כל אחד מן החמישה במאסר מבודד. הם חקרו את אליהו במשך תקופה ארוכה והפעילו עליו לחצים פסיכולוגיים קשים. הם סיפרו לו, למשל, שאישתו רעננה נמצאת בתא סמוך וכדי ליצור אווירה אמינה, השמיעו לו את השריקה שלהם (תחילתו של השיר "שדות שבעמק"). החוקרים הבריטיים אמרו לאליהו שאם לא ישיב על שאלותיהם, הם יענו את רעננה ואמנם כעבור זמן קצר הוא שמע צרחות של אישה. כשכל זה לא עזר, הודיעו לאליהו כי אמו חולה מאוד ונוטה למות. הם הראו לו מכתב מזויף מבית החולים "הדסה", שנאמר בו שהאם גוססת ואמרו לאליהו שאם ישתף פעולה, ירשו לו לטוס לירושלים לראות את אמו בפעם האחרונה. אליהו עמד בעינויים הקשים הללו, וכעבור חודשיים הוחזר, יחד עם חבריו, למחנה המעצר שבאריתראה.
רעננה עשתה מאמצים רבים כדי לשחרר את אליהו מן המעצר, והנה לפתע הופיע בביתה גוטקה רבינוביץ, שהיה עם אליהו במחנה המעצר באפריקה ושוחרר בגלל נכותו (כזכור, הוא נפצע מייריות ערבים בעיר העתיקה ורגלו נקטעה). גוטקה הביא לרעננה דרישת שלום חיה מבעלה וכן מכתב ובו גט. אליהו הסביר לרעננה כי יש בדעתו לנסות לברוח מן המחנה ומאחר שאינו יודע כיצד תסתיים הבריחה, עדיף שיהיה בידה מכתב הגט וכך היא לא תישאר עגונה. רעננה כתבה מיד לאליהו וביקשה ממנו להפסיק את תכנון בריחתו, מאחר שישנם סיכויים טובים לשחרורו. ואמנם כשמלאו שנתיים למעצרו שוחרר אליהו וחזר לירושלים, תוך התחייבות שלא לעסוק עוד בפעולה חתרנית נגד השלטונות.

מעצרה של "בת-ציון"
יוכבד טוביאנה-גארג'י ("בת-ציון"), עבדה כמזכירה במשרדו של אליהו מרידור. במשרד עסקו השניים גם בבעיות של הארגון. לפני ההתקפה על מרכז הבולשת, למשל, ניצלו את הליכתם לבית-משפט (שהיה במגרש הרוסים), כדי לערוך מעקב אחר המתרחש בבניין הבולשת. יוכבד שִמשה גם קשרית לעת הצורך והעבירה פתקים לאנשים שונים. באחד הימים, הודיע אליהו ליוכבד כי עליה לבוא לפגישה בערב בלווית חברה. בשעה היעודה הגיעה יוכבד עם מרים חברתה למקום שנקבע, מבלי שידעו את מטרת הפגישה. אליהו הגיע עם לוח שנחקק עליו סמל האצ"ל "רק כך" ויחד צעדו לעבר בית-הקברות שעל הר-הזיתים. הם מצאו את קברו של יעקב רז, והניחו את הלוח על המצבה. יוכבד לא הצליחה להסתיר את הפחד הנורא שתקף אותה בהיכנסם לבית-הקברות בלילה, אולם ביצעה את המוטל עליה עד תום.
לאחר מעצרו של אליהו מרידור, נקראה יוכבד לחקירה במשטרה. היא נשאלה בדבר פעילותה בבית"ר וכן נתבקשה למסור את שמות חבריה. לאחר החקירה נשלחה לביתה, אולם היא ידעה שסכנת המעצר עדיין מרחפת עליה. כעבור מספר ימים נכנסו שוטרים לבניין סנסור (בקרן הרחובות בן-יהודה ויפו) ושאלו למקומו של משרד עורך-הדין מרידור. יוכבד, שהבינה כי באו לעצור אותה, הצליחה להתחמק ולהסתלק מן המקום דרך יציאה אחרת. היא הגיעה לביתה והודיעה להוריה כי עליה לעזוב מיד את ירושלים. יוכבד נסעה לתל-אביב, שם פגשה בפנינה בג'יו, שאף היא עזבה את ירושלים מחשש מעצר. מחוסר מקום לינה, בילו השתיים מספר לילות בחולות חולון, עד שנמצא בשבילן חדר למגורים. יוכבד עבדה כמזכירה במשרדי "מס חזית ישראל", הקרן הכספית של הארגון. המשרד, ששכן ברחוב הרצל מספר 16, עבד במסווה של חברה ליבוא ויצוא בשם "ירמוק". יוכבד היתה מופיעה בכל בוקר למשרד ועסקה ברישום הקבלות וגביית הכספים. בבוקר ה-1 בינואר 1945, הופיעה במשרד יוכבד כהרגלה, פתחה את המנעול באמצעות המפתח שהיה ברשותה ונכנסה פנימה. לפתע כוונו אליה שני טומיגנים (תת-מקלעים שהיו בשימוש הצבא הבריטי) והשוטרים הבריטיים ציוו עליה לא להרים קול ולשבת בשקט בפינת החדר. יוכבד הוציאה מתיק היד שלה כמה פתקאות, קרעה אותן לחתיכות קטנות ובלעה אותן מבלי שאיש הרגיש במעשיה. כעבור זמן קצר נכנסו עוד חימיטש מעובדי המשרד (אליעזר אברהמי, נח שניאור, דוד פדרמן, מרדכי גרוסמן וצבי יהודאי) והסיפור חזר על עצמו. יוכבד נלקחה לבית-הסוהר ביפו, שם החלה החקירה. השאלה הראשונה היתה "היכן את גרה". יוכבד לא רצתה למסור את כתובת מגוריה, בחששה לגורל פנינה חברתה. על כן אמרה שהיא מתגוררת אצל דודתה בפתח-תקווה. (יוכבד הכינה מראש את דודתה ואמרה לה שבמקרה של חקירה, תספר שאמנם יוכבד גרה בביתה. כדי שהדבר יהיה אמין, השאירה יוכבד כמה משמלותיה בארון של הדודה). השוטרים ביקשו מיוכבד להילוות אליהם לביקור בבית הדודה, וכשהגיעו למקום, הבינה הדודה מיד את המתרחש וסיפרה כי יוכבד גרה אצלה ועוזרת לה בטיפול בילדים. אבל האליבי הזה לא הועיל הרבה ויוכבד הוחזרה אחר כבוד לבית-הסוהר ביפו. תחילה היתה במאסר יחיד וכעבור מספר ימים הוכנסה לתא של האסירות הפוליטיות, שהיה משותף עם זונות ערביות. היתה זו התקופה הקשה ביותר, ובמיוחד היה קשה הביקור הראשון של אבא, אשר לא אמר מילה, רק בכה כל הזמן.
על חוויותיה בבית-הסוהר, מספרת יוכבד טוביאנה:5

במשך הזמן התפתחו יחסים טובים ביני ובין הזונות הערביות. הן לא התעניינו ביחסי יהודים-ערבים; כל מה שהטריד אותן היה אותו ג'וני, שבלילה היה כל כך נחמד ובבוקר זרק אותן לבית-הסוהר. בדרך כלל הן היו עצורות למשך 24 שעות ואחר היו משחררים אותן.
פעם אחת הכניסו לתא שלי אסירה יהודיה. חשדתי בה שהיא "הושתלה" על-ידי הבריטים ולא החלפתי אִתה אף מילה. כעבור מספר ימים הוצאה אותה אסירה מן התא.
לתא היה אשנב קטן, עם סורגים, שהיה ממוקם קרוב לתקרה. יכולתי לשמוע מעבר לקיר דיבורים בעברית של בחורים וניסיתי לטפס אל האשנב כדי ליצור אתם קשר. אולם כל ניסיונותי עלו בתוהו. לא היה בחדר כיסא או שולחן, שעליהם ניתן לטפס והאשנב היה גבוה מכדי שאפשר יהיה להגיע אליו בקפיצה.
נחמתי היחידה היתה כאשר שכבתי במיטתי והקשבתי במשך שעות ארוכות להתנפצות הגלים על קירות התא.

לאחר שבועיים ימים, הועברה יוכבד לבית המעצר לנשים בבית-לחם. שם פגשה בכמה מחברותיה ובמפקדת שלה, אמה גרמנט, שהזמינה אותה להשתכן בחדר הירושלמיות. התנאים בבית-לחם היו טובים בהרבה מאלה שביפו; בבית-לחם היתה מיטה לכל אסירה וכן היו שולחן וכיסא לשבת עליו. גם האוכל היה טוב יותר, אבל החשוב מכול היתה החברה. כל העצורות היהודיות היו חברות המחתרת (אצ"ל או לח"י) והתפתחו ביניהן יחסי חברות ואחווה שהחזיקו מעמד שנים רבות לאחר השחרור.