ההתקפה השנייה על מרכז הבולשת
ההתקפה על מרכז הבולשת היתה הפעולה הראשונה בירושלים שבוצעה במסגרת "תנועת המרי העברי". היתה זו הפעם השנייה שהוחלט לפוצץ את מרכז הבולשת, אלא שהפעם היה הביצוע קשה הרבה יותר. הבריטים הגבירו את השמירה על אזור מגרש-הרוסים ובעיר הסתובבו מספר רב של ניידות משטרה וצבא.
ביום חמישי, 27 בדצמבר 1945, בשעות הערב, התכנסו למעלה משלושים בחורים בבית-הספר לבנות ג' ברחוב שמאי ליד קולנוע "אוריון". מקצת הבאים היו ירושלמים והיתר התקבּצו מכל חלקי הארץ. הם הגיעו למקום ביחידוּת ונכנסו דרך השער הפתוח אל אחת הכיתות. איש מהם לא ידע את מטרת הפגישה ומרגע ההתכנסות לא הורשה איש לעזוב את המקום. צעדים אלה ננקטו כדי למנוע כל אפשרות של הדלפת הידיעה בדבר הפעולה. אגב, ההתכנסות בבית-הספר נתאפשרה הודות לשיתוף פעולה עם השמש, אשר במתכוון "שכח" לנעול את שער המוסד ואת הדלתות של מספר כיתות.
ההתקפה על מרכז הבולשת נעשתה בשיתוף עם לח"י ; שני שלישים מן המשתתפים היו חברי אצ"ל ושליש היו חברי לח"י. כמפקד הפעולה נתמנה שרגא עליס מן האצ"ל וסגנו היה יעקב גרנק (שנודע בכינויו "דב הבלונדיני") מלח"י. איתן לבני, שהגיע מתל-אביב, סיפר למתכנסים על שיתוף הפעולה עם לח"י ותיאר את הפעולה בקווים כלליים. אחריו חילק "חיים טויט" את הנוכחים לחוליות והסביר לכל אחד את תפקידו. נוסף לזאת חולקו כרטיסי קולנוע וכל אחד שינן לעצמו את שם הסרט ואת תוכנו, כך שבמקרה תקלה, יוכל לספר שהיה בקולנוע וכן יוכל להראות את הכרטיס כהוכחה. בחלקו של אבני, למשל, נפל כרטיס של קולנוע "ציון", בו הוצג הסרט "אנקת גבהים" בכיכובם של לורנס אוליבייה, דייוויד ניבן ומרל אוברון.
עם תום ההסברים חולק הנשק ולחבלנים נמסרו תרמילים עם חומר הנפץ. האנשים עזבו את בית-הספר חוליות-חוליות וצעדו לעבר העמדות. ההתקפה עצמה תוכננה לשעה 9:20 בערב.
החוליה הראשונה שיצאה מבית הספר לבנות, חוליית אבטחה בת ארבעה, היתה אמורה להתמקם בבניין ג'נרלי. הם נכנסו לתוך בניין ג'נרלי מבלי לעורר חשד ופנו אל משרדו של עורך-הדין לויצקי, בקומה השלישית. דלת המשרד נפרצה בעזרת מטען-נפץ קטן ואנשי החוליה נכנסו פנימה ופנו אל עבר המרפסת שחלשה על מעון השוטרים, ששכן ברחוב יפו מול בניין ג'נרלי. תפקיד החוליה היה לכסות באש את הכניסה למעון השוטרים באש, כדי למנוע מהם את היציאה מן הבניין. לאחר הפריצה למשרד, הופתע יוסף ויטלזון כשמצא בו בחורה שחיכתה להם בקוצר רוח. היתה זו חברת לח"י, שעבדה כמזכירה במשרדו של עורך-הדין לויצקי, ופריצת הדלת היתה מבוימת, כדי שלא יחשדו בה או בלויצקי בשיתוף פעולה עם ארגוני המחתרת.
בעוד יחידת האבטחה מתמקמת בבניין ג'נרלי, התקדמה יחידת הפורצים לעבר בתי-פיינגולד. הם התרכזו ליד השער הפונה לרחוב יפו, והיה עליהם לעבור את הרחוב כדי להגיע אל הבניין של מרכז הבולשת. כמפקד חוליית הפורצים שימש דב הבלונדיני. החוליה מנתה ארבעה אנשים, ביניהם אבני, שעליו הוטל לפוצץ את דלת הכניסה לבניין כדי שהחבלנים יוכלו להכניס פנימה את תרמילי חומר הנפץ. אבני חצה את רחוב יפו בנושאו תחת בית השחי חבילה שהכילה 3 ק"ג חומר נפץ. לפתע נשמעו יריות. התברר כי במקרה עבר במקום שוטר בריטי וכאשר ראה תנועה חשודה, פתח מיד באש. אנשי חוליית האבטחה שהוצבה בבור בקצה שכונה נחלת-שבעה (מול רחוב מליסנדה) השיבו אש והרגו את השוטר. בינתיים הצליח אבני להתקרב אל בניין הבולשת, אולם אחד הכדורים, שהתעופפו מכול עבר, שרט את צווארו. אבני הניח את מטען חומר-הנפץ ליד הדלת והפעיל אותו. כעבור מספר שניות נשמעה התפוצצות חזקה והדלת נפרצה.

תרשים 2 - ההתקפה על מרכז הבולשת ביום 27.12.45


הפיצוץ שימש אות לחוליות החסימה לפעול. היו שלוש חוליות חסימה: האחת - בבור שבקצה שכונת נחלת-שבעה, ברחוב יפו פינת רחוב מליסנדה (חסימה מערבית); השנייה - ליד בניין הדואר המרכזי (חסימה מזרחית); והשלישית - ברחוב הנסיכה מרי, מול בניין ג'נרלי (חסימה דרומית) - (ראה תרשים 2). כל אחת מן החוליות שפכה בנזין על הכביש והציתה אותו בעזרת בקבוק מולוטוב. הבנזין הבעיר את האספלט והלהבה שנוצרה היוותה חסימה לכלי הרכב המשטרתיים שניסו להגיע למקום.
שרגא עליס התמקם בבתי-פיינגולד ומשם היה יכול להשקיף על המתרחש. הוא בלט בשטח במעיל העור השחור שקנה יום קודם לכן. (היתה זו הפעולה הראשונה שפיקד עליה והוא סבר שכמפקד מן הראוי שילבש במעיל יוצא דופן זה). כאשר ראה כי הכול פועל לפי התכנית, פקד על יחידת הפורצים להתקדם לעבר היעד. הפורצים חצו בריצה את רחוב יפו, וחומר-הנפץ על גבם, ונכנסו יחד עם אבני לתוך הבניין. הם הניחו את המטענים במקומות שנקבעו מראש ולאחר הפעלת מנגנוני ההשהיה, פנו כולם לעבר היציאה. בינתיים התאוששו הבריטים ופתחו באש עזה מכל עבר. שני החבלנים שיצאו ראשונים הצליחו לחמוק ולהגיע לנחלת-שבעה בשלום, שם התמקמו בבית-החרושת לחלבה וממתקים של משפחת חביליו וחיכו לחבריהם. כאשר יצא דב את בניין הבולשת, רוכזה אש הבריטים לעבר הפתח והוא נפצע, אולם הצליח לחצות את רחוב יפו בכוחות עצמו. אחריו יצא צבי אהרוני, איש לח"י, שנפצע מצרור כדורים ונפל ליד הפתח. אבני נשאר האחרון בתוך הבניין. לאחר שהפעיל את מנגנוני המטענים, שם פעמיו לעבר הפתח. הוא חשש לצאת מן הבניין, שמא ייפגע מן היריות הרבות שנורו לעבר הפתח, אולם האלטרנטיבה היתה גרועה הרבה יותר - כי תוך שניות מועטות אמורים היו המטענים להתפוצץ ולהרוס את הבניין. ברגעים כאלה אין זמן רב למחשבות; היה הכרח להסתלק מן המקום במהירות האפשרית. אבני העמיס את צבי הפצוע על גבו וחצה את רחוב יפו בריצה. תוך כדי ריצה נשמעה התפוצצות עזה והדף האוויר העיף את אבני, עם צבי על גבו, אל עבר בתי-פיינגולד. בהגיעם לשכונת נחלת-שבעה, עצר אבני באחת החצרות וחבש את הפצוע בעזרת חולצתו. בעודו מטפל בפצוע נשמעו קולות קרבים. אבני השאיר את הפצוע על הרצפה וכיוון את נשקו לעבר הקולות. התברר שהיו אלה שני ערבים שעברו לתומם וכאשר ראו את אבני מכוון לעברם את הנשק, אמר האחד לאחר:
"בוא נסתלק מהר. הוא נראה עצבני והוא עוד עלול לירות בנו".
לאחר הסתלקות הערבים, עברו במקום מספר בחורים שחזרו מאחת החסימות והם עזרו לאבני להוביל את הפצוע עד בית-הספר "חורב" (שהיה בקצה בית-הקברות המוסלמי, ליד רחוב המלך ג'ורג'), שם היתה תחנת עזרה ראשונה. משם פנה אבני לעבר שכונת מחנה יהודה, החליף את בגדיו המגואלים בדם אצל קרוב משפחה והלך לביתו.
צבי אהרוני קיבל טיפול רפואי מידי ד"ר ג'וזף, אולם הוא מת מפצעיו וגופתו נמצאה למחרת היום על-ידי המשטרה ברחביה.
כאשר החבלנים חצו את רחוב יפו בדרכם לבניין הבולשת, נכנסה לפעולה יחידת האבטחה, שהתמקמה בבניין ג'נרלי. מספר יוסף ויטלזון:
פתחנו באש לעבר מעון השוטרים, והבריטים ענו באש עזה. אחד השוטרים הצליח לצאת את הבניין ורץ במעלה רחוב יפו. הוא נורה ונפל וכובע המצחייה שלו התגלגל במורד הכביש. הכובע המתגלגל סימן בעיני את התדרדרות השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
תוך כדי חילופי היריות נפגע אחד מחברי חוליית האבטחה - כדור שרט את מצחו וכל פניו כוסו בדם. כאשר ויטלזון וחבריו ראו את החבלנים יוצאים מבניין הבולשת, הם החליטו לסגת מבניין ג'נרלי. כאשר הגיעו אל קומת הקרקע, התברר להם כי הפרוזדור מלא באנשים שתפסו מחסה מן היריות. הצפיפות היתה רבה וקשה היה לצאת מן הבניין. אנשי החוליה ירו באוויר וצעקו:
"לזוז הצידה!"
כך נוצר שביל צר, דרכו יכלו לצאת החוצה. הם פנו לעבר שכונת נחלת-שבעה, אולם במקום לפנות לעבר בית-הקברות המוסלמי, הם הסתבכו באחת הסמטאות. שם הופיע לפתע קצין בריטי, שפתח באש ופגע בששון לוי. אחד הבחורים השיב אש והרג את הקצין. הפצוע נשאר בסמטה עם אחד החברים, שהוביל אותו לרחוב בן-יהודה, שם הוזעק אמבולנס שהעביר את הפצוע לבית החולים "הדסה". למחרת הוא נעצר על-ידי הבריטים וישב במחנות המעצר עד צאת הבריטים את הארץ. חוליה זו לא הגיעה למקום המפגש בבית הקברות המוסלמי, שם חיכה להם שרגא עליס. כאשר התברר לשרגא כי חסרים לו ארבעה אנשים, הוא סירב לעזוב את המקום ובדיונים עם איתן ואבינועם (שהיו בכירים ממנו) ביקש לחזור למקום הפעולה כדי לברר מה עלה בגורל הארבעה. איתן אסר עליו לעשות זאת וציווה עליו להמשיך בנסיגה. איתן חשש שעם הישמע צפירת האזעקה, יקיפו הבריטים את האזור ויעצרו את כל מי שיישאר במקום. שרגא קיבל עליו את הדין, אולם לא הלך לישון לפני ששמע את סיפור הארבעה.
נוסף להתקפה על מרכז הבולשת, נערכו ברחבי העיר מספר פעולות הסחה. מיד עם הישמע הפיצוץ, נזרקו רימונים מול משטרת מחנה-יהודה, ליד מחנה שנלר, ליד מחנה "אלנבי" וכן על הר-הצופים. בכל מוקם פעל זוג אחד ולאחר שסיימו את זריקת הרימונים, הסתלקו במהירות מן המקום. 3
דב הבלונדיני נפצע, כזכור, בהתנקשות עם הבריטים בשעת הנסיגה - כדור אחד פגע בכתפו וכדור אחר חדר לריאותיו. הוא הועבר לחדר עזרה ראשונה שהוכן בעוד מועד ברחוב אגריפס, וקיבל טיפול רפואי מידי ד"ר הפנר. כעבור שבוע ימים, כשמצבו הוטב, הוא הועבר מירושלים לתל-אביב.
למחרת ההתקפה נסע שרגא עליס לתל-אביב לדווח למפקדה על מהלך הפעולה. הפגישה נערכה בביתו של מנחם בגין ברחוב הבשן מספר 1 (שרגא היה בן-בית אצל בגין, והוא שבנה שם את הבונקר שבגין הסתתר בו כאשר הבריטים ערכו חיפושים בסביבה). לאחר הדיווח קיבל שרגא ציון לשבח על הביצוע המוצלח של הפעולה ומלא סיפוק חזר במונית לירושלים. בכניסה לעיר הקימו הבריטים מחסום וכל המכוניות שהיו בדרכן לירושלים נעצרו ונבדקו על-ידי השוטרים. נוסעי המונית נתבקשו לצאת ולאחר בדיקת תעודות הזהות, הורשו להמשיך בדרכם, מלבד שרגא. תיאורו התאים לתיאור שפורסם בעיתונות : "גבוה, לבוש במעיל עור שחור". בעוד הוא מתווכח עם השוטר, עבר במקום אוטובוס של "אגד" ובו שני בחורים נושאי אקדחים. השוטר שעמד ליד המונית נקרא אל האוטובוס ושרגא קפץ לתוך המונית וציווה על הנהג להמשיך בדרכו. כך ניצל שרגא ממעצר, ומאותו יום לא לבש עוד את מעיל העור השחור. 2
בהתקפה על בניין הבולשת בירושלים נהרגו 7 שוטרים ורבים נפצעו.
באותו לילה פוצץ גם בניין הבולשת ביפו וכן נערכה התקפה על המחנה הצבאי ששכן במגרשי התערוכה בתל-אביב.
לאחר ההתקפות המשולבות, הוזמנו בן-גוריון ושרתוק אל הנציב העליון, אשר ביקש מהם לפעול נגד הטרור. בתשובה ענו כי יכולת הסוכנות לעזור במניעת מעשים כאלה, הושמה לאל על-ידי המדיניות שנקטה הממשלה הבריטית.
מעניין להשוות תגובה זו לדברי אליהו גולומב, במסיבת עיתונאים שכינס לאחר ההתקפה הראשונה על הבולשת המרכזית בירושלים ב-23 במארס 1944:
היישוב היהודי בארץ צריך לנסות בכוחו המוסרי לשים קץ לתופעות הטרוריסטיות של שתי קבוצות תועות. יש לאמץ ולעודד את היישוב שלא יתן להם תמיכה, לנדות את העושים את מעשיהם על דעת עצמם, בלי סמכות ציבורית, וייתכן שדבר זה יועיל למניעתם. אנו צריכים להיות מעונינים שלא נגיע למלחמת אחים, אם כי אין להניח שלא יגררו אותנו לכך. יש לגדור את הדרך מפני מעשים מופקרים.
אחת הבעיות שהתעוררו במהלך ההתקפה על מרכז הבולשת היתה העובדה שהפעילות המבצעית נעשתה באמצעות שתי מסגרות שונות: שני ארגונים, שתי מפקדות, שני קציני מבצעים וכו'. כדי להתגבר על בעיה זו, הציע שרגא עליס לאחד את שתי המסגרות - האצ"ל ולח"י . הוא העלה את הצעתו בפני מנחם בגין והביא כדוגמה את היחסים המצוינים ששררו בינו לבין יעקב גרָנֶק, ששימש מפקד לח"י בירושלים. אלא שהאיחוד לא יצא אל הפועל כי "כדי להביא לידי נישואין, חייבת להיות הסכמה של שני הצדדים" - דברי תשובתו של בגין לעליס. את המחיר שילמו בהתקפה על בית הסוהר המרכזי.