ההתקפה על בית-הסוהר המרכזי
כשלושה שבועות לאחר פיצוץ מרכז הבולשת פקדו לוחמי אצ"ל ולח"י את בית-הסוהר המרכזי במגרש הרוסים.
לאחר משפטו של דב אפרת ("יהושפט") שנידון, כזכור, לשבע שנות מאסר, הוא הועבר לבית-הסוהר המרכזי והוכנס לתא מספר 19, שנכלאו בו אנשי האצ"ל. בתא הסמוך, מספר 18, היו אנשי לח"י. דב אפרת סיפר לשכניו מלח"י על שיתוף הפעולה של שני הארגונים ועל המגעים לאיחוד ביניהם. בתמורה, סיפרו לו אנשי לח"י על תכניתם לברוח מבית-הסוהר והציעו לשתף בבריחה גם את אנשי האצ"ל. התברר כי המבנה היה בנוי מבלוקים עשויים סיד וכורכר ומחוברים ביניהם בטיט. אנשי לח"י פצרו בסבלנות רבה את החיבורים שבין הבלוקים ועל-ידי כך הצליחו לשלוף את אחד הבלוקים ממקומו. תכניתם היתה להמשיך במלאכת הפצירה, עד שיוכלו לשלוף מספר בלוקים ולהשתחל החוצה מבעד לפתח שיתהווה.
אפרת העביר את רעיון הבריחה באמצעות דואר המחתרת, ונציגי שני הארגונים החלו לרקום את תכנית הבריחה. מאחר שהימים היו ימי "תנועת המרי העברי", הוצע לצרף לבריחה גם כמה מאנשי ההגנה שהיו אסורים בבית-הסוהר המרכזי; אולם מטה ההגנה - הגם שאישר את הפעולה, דחה באדיבות את ההצעה והחליט שחברי ההגנה לא ישתתפו בבריחה.
שתי בעיות העסיקו את המתכננים - ההתארגנות בתוך בית-הסוהר וארגון העזרה מבחוץ.
לאחר אישור הפעולה, התכנסו במוצא שליד ירושלים האחראים על התכנון: איתן ליבני (קצין המבצעים של האצ"ל), יאשקה אליאב-לבשטיין (קצין המבצעים של לח"י), שרגא עליס (מפקד ח"ק ירושלים) ויעקב בנאי ("מזל") מלח"י . יאשקה אליאב טען שהיות ובפעולה המשותפת הקודמת, מפקד הפעולה היה איש אצ"ל, הרי שעתה יש למנות איש לח"י למפקד, וכסגנו ישמש איש אצ"ל. ומאחר שיעקב גרנק (הוא "דב הבלונדיני") עדיין לא החלים מפצעיו, הוחלט שאת הפיקוד יקבל יעקב בנאי, שהיה באותה עת חסר ניסיון קרבי. שרגא עליס התנגד למינוי וכן לא היה שלם עם התכנון; מסיבה זו התמנה ישראל לוי ("גדעון"), ממפקדי אצ"ל בירושלים, סגנו של בנאי.
הידיעה בדבר אישור הפעולה הועברה אל תוך כותלי בית-הסוהר, ואנשי האצ"ל החלו לפצור בין חיבורי הבלוקים שהיוו את הקיר בין תאם, תא מספר 19, לבין אנשי לח"י בתא מספר 18. לפי התכנית, היו אמורים אנשי האצ"ל להצטרף אל אנשי לח"י דרך הפתח שייווצר לאחר הוצאת מספר בלוקים, וביחד ייצאו כולם את כותלי בית-הסוהר דרך הפתח שיפתחו אנשי לח"י בקיר החיצון של תאם.
ביום השבת 19 בינואר 1946, אחר-הצהרים, התאספו בבית-הספר "שפיצר" שבשכונת הבוכרים ("הארמון" או "ההיכל" בכינויו המחתרתי), כ-25 לוחמי אצ"ל ולח"י. חלק מן הירושלמים הגיעו בבגדי שבת, ויוסף ויטלזון, למשל, בא לבוש במעיל שחור ארוך (כמקובל אצל החרדים) שקנה ימים מספר קודם לכן. בעוד הבחורים מגיעים אחד אחד אל בית-הספר שפיצר, התקרב אל המקום אבני ושק גדול על גבו. בשק היה הנשק שחולק ללוחמים לפני צאתם לפעולה. את הדרך מהמחסן, שהיה מוסווה בתוך בית-חרושת לבובות בשכונת יגיע כפיים, עשה אבני ברגל בלוויית אחד החברים ששימש כמאבטח. (אחד ממפקדי האצ"ל היה הבעלים של בית-חרושת לבובות. כאשר ניקלע לקשיים, החליט שמואל אמיתי "מייק", ששימש סגן מפקד המחוז, לרכוש את בית-החרושת וזה שימש ככיסוי לפעילות עניפה של הארגון. במקום המשיכו לייצר בובות, וחלקן אף שימש להעברת רימונים ותחמושת. במקום נחפר בור שלתוכו הוכנסו כדי חלב, בהם הוסתר נשק מסוגים שונים. באחד הימים שלח מייק את אבני להביא דבר-מה מן הקצה האחר של האולם, וכאשר התמהמה, צעק לו מייק: "הזדרז קצת יה אבוג'ילדה". מאותו יום דבק באבני הכינוי "אבוג'ילדה" - שמו של מנהיג כנופיות ידוע שפעל בהרי ירושלים. אגב, לבית-החרושת היה גם סניף בתל-אביב, ברחוב בלפור פינת שדרות-רוטשילד. משרד זה שימש לפגישות והיה מלא בבובות מסוגים שונים, כיאה לסוכנות בית-חרושת לבובות).
לאחר שכל המשתתפים התכנסו באחת הכיתות, הסביר איתן את פרטי הפעולה והודיע שכמפקד הפעולה נתמנה יעקב בנאי ("מזל") מלח"י וסגנו יהיה ישראל לוי ("גדעון") מאצ"ל. עם צאת השבת, יצאו המשתתפים מבית-הספר "שפיצר" וצעדו לעבר רחוב מלאכי, שם חנו במגרש ריק שתי משאיות ומכונית פרטית אחת. הבחורים עלו על המשאיות והשיירה יצאה לדרך, כאשר המכונית הפרטית בראש. השיירה נסעה לכיוון רחוב מאה-שערים, משם פנתה לעבר רחוב שבטי-ישראל ולבסוף חנתה במגרש ריק מאחורי בניין בית-הספר אוולינה דה רוטשילד שעמד בפינת הרחובות הנביאים וסנט-פאול (היום מצוי בבניין זה המשרד הראשי של משרד החינוך והתרבות). הבחורים ירדו מן המכוניות וכל חוליה יצאה לדרכה. המשאיות נשארו במקום, כדי לקלוט את האסירים המשוחררים ולהסיעם בדרך עפר, שעברה ליד נביא-סמואל בואכה פתח-תקווה.
ציר הפעולה היה רחוב סנט-פאול ועל-כן בוצעו בו שתי חסימות: האחת בכיוון מזרח - לליד בניין בנק ברקליס (מקום בו שוכנים היום משרדי עיריית ירושלים), והאחרת בכיוון מערב -- לא רחוק מהצטלבות הרחובות הנביאים, סנט-פאול ושבטי-ישראל. עוד חוליה היתה אמורה להתמקם בתחנת מכבי-האש, שהיתה קרובה לגדר בית-הסוהר ותפקידה היה לחפות על יחידת החילוץ ולעזור בהעברת הבורחים אל המכוניות. על יחידת החילוץ היה להתקדם לעבר בית-הסוהר דרך הסמטה המקבילה לרחוב מליסנדה. שני לוחמים בלבוש שוטרים בריטיים היו אמורים להתקדם לעבר שער הכניסה ולהיראות כשיכורים. תוך כדי כך היה עליהם להיכנס דרך השער ולהשתלט על אנשי המשמר. באותו זמן אמורים היו חבריהם לחתוך את גדר התיל, ולאפשר את יציאתם של האסירים לחופשי (ראה תרשים 3)

תרשים 3 - נסיון הפריצה לבית הסוהר 19.1.46


תחילתה של הפעולה היה בִּיוּם שרפה בגבעת-שאול, כדי לגרום ליציאת הכבאים מן התחנה. ואמנם, עם היוודע דבר השרפה, יצאה מתחנת מכבי-האש מכונית כיבוי ועליה מספר כבאים. באותו זמן נכנסו ארבעה לוחמים, לבושים בבגדי כבאים, אל התחנה וסיפרו כי הם כבאים טירונים שנשלחו כדי לרכוש ניסיון. הארבעה, בפיקודו של אבני, היו מזוינים באקדחים שהוסתרו מתחת לחולצות, ולא עוררו שום חשד מיוחד.
בשעה 8:20 נשמעו מספר פיצוצים ועלטה ירדה על כל האזור. היו אלה השָנָאים של חברת החשמל, שפיצוצם היווה את אות הפתיחה לפעולה. אלא שבשלב זה קרתה תקלה - בקצה רחוב מליסנדה (ליד הכניסה לאולפני שירות השידור) הופיע משוריין בריטי. יוסף לונץ, שנשא את מקלע הברן, פתח באש לעבר המשוריין, ובחילופי היריות הוא נפגע בחזהו והברן שותק. בינתיים נראו ברחוב מליסנדה שני שוטרים בריטיים מתקדמים ובידיהם תת-מקלעים שלופים. מפקד הפעולה חשש כי הבריטים טומנים לו מלכודת, והחליט לתת את אות הנסיגה. וכך מתאר יעקב בנאי את החלטתו בספרו "חיילים אלמונים":
[...] אזעקות בכל העיר. עוד מעט והיא תוצף קלגסים ומשוריינים. תוך דקות אחדות חייבים האנשים להיות בחוץ. כיצד יתקדמו?
ובאותה שעה בא עלי אותו "משבר", שהזכרתי אותו בפרשת פקודת הנסיגה של דב, בפעולה החרמת-הנשק שנכשלה.
אני פוקד על הנסיגה. ישנן בעיות פרסטיג'ה. וזוהי פעולה משותפת גדולה שלנו עם האצ"ל בפיקודנו. ישנן בעיות השחרור של האסירים. כל זה נכון, אבל החשבון הקר אומר: הפעולה נכשלה. אם לא ניסוג יפלו קרבנות רבים, ללא ביצוע המשימה.
לסגת! [...].

יחידת הפריצה אספה בדרך נסיגתה את יחידת החסימה המערבית ויחד פילסו להם דרך אל שכונת מאה-שערים ומשם יצאו עם אחת המכוניות בדרך שנקבעה מראש ונסעו לפתח-תקווה.
חוליית החסימה המזרחית הגיעה לפי המתוכנן לרחוב סנט-פאול בקרבת בניין בנק ברקליס. הם הניחו מוקשים על הכביש, שמו שלטי אזהרה בעברית ובאנגלית: זהירות מוקשים! ותפסו מחסה ליד אחד הבתים בסביבה. ממקום מחבואם ראו היטב את ארבעת ה"כבאים" נכנסים אל תחנת מכבי-האש. לפתע נשמע צרור יריות ואחריו עוד אחד. התחושה היתה שמשהו אינו כשורה, כי היריות היו מוקדמות מדי. בעוד הם תוהים בדבר פשר היריות, הופיעה מכונית צבאית מכיוון כיכר הצנחנים. המכונית עלתה על אחד המוקשים והתהפכה. מעוצמת ההתפוצצות נפצע יוסף ויטלזון מרסיסים ברגלו ובידו. היריות הלכו וגברו ושום דבר לא קורה. יהושע גולדשמיד ("גל"), שהיה מפקד החוליה, שאל את שרגא עליס (שהצטרף אל החוליה כלוחם מן השורה):
"מה עושים?"
"אסור לעזוב את המקום כל עוד ארבעת 'הכבאים' נמצאים בתחנה" - ענה עליס.
בעודם מחכים במקום, קרתה להם תאונה: בקבוק מולוטוב שהיה ברשותם התפוצץ, ואחד הלוחמים (יעקב קורדבני) נכבה מן ההתלקחות. בינתיים נשמעה צפירת האזעקה (סימן להכרזת עוצר בעיר) וכוחות גדולים של צבא החלו זורמים לאזור. שרגא החליט שעליהם לסגת, כי הישארותם במקום מהווה סיכון גדול מדי (הם לא שמעו את פקודת הנסיגה שניתנה קודם לכן על-ידי יעקב בנאי, מפקד הפעולה). אנשי החוליה התקדמו דרך חצרות הבתים לעבר בית-הספר לבנות על שם אוולינה דה רוטשילד. בהגיעם לצומת הרחובות סנט-פאול והנביאים, הם נתקלו באש עזה שניתכה מכל עבר. שרגא החליט לפרוץ את פרשת הדרכים, אולם איפשר לשני הפצועים לסגת בכוון עיר העתיקה ושם למצוא מחסה באחד מהחדרים שהיו ברשות האצ"ל. וכך היה; הלוחמים הבריאים הצליחו לחצות את הצומת, בעוד יוסף ויטלזון עוזר לחברו הפצוע יעקב קורדבני להגיע לעיר העתיקה (את הנשק הם מסרו לחבריהם הבריאים, כדי שלא ייתפסו על-ידי הבריטים עם נשק ביד). השניים הגיעו עד לשער יפו ומשם חשבו ללכת לשכונת ימין-משה. אולם הסביבה היתה מלאה במכוניות משטרה (עקב העוצר שהוכרז בעיר) ועל-כן הם פנו אל תוך העיר העתיקה. בעוברם בשוק הערבי נתקלו בשוטרים בריטיים; תחילה ניסו לברוח, אולם השוטרים תפסו אותם, ולאחר שערכו חיפוש על גופם, העבירו את השניים ל"קישלה" (בית המעצר שהיה בתחנת המשטרה בעיר העתיקה). ב"קישלה" הפרידו בין השניים; כל אחד קיבל טיפול רפואי והוחזר למעצר בנפרד. למחרת היום חקרו את ויטלזון למעשיו בלילה הקודם ולסיבות פציעתו. ויטלזון סיפר כי התפלל ליד הכותל המערבי, כמנהגו מדי שבת. בדרכו חזרה לביתו, נקלע לתוך היריות, נפצע וכך נתפס. מאחר שלא נמצא אצל ויטלזון נשק, החליטו השוטרים לערוך חיפוש בביתו, אולי שם ימצאו משהו. וכך הגיע יוסף ויטלזון לביתו, מלווה במשוריין ומכוניות מלאות שוטרים. השוטרים הפכו את כל הבית, בעוד יוסף עומד תחת שמירה ואימו מתבוננת בו מבלי להוציא הגה מפיה. לפתע פנתה האמא לחדר השני וחזרה עם כלי התפירה. היא נגשה אל יוסף, חוט ומחט בידה, והחלה לתפור את מכנסיו הקרועים ...
בחיפוש לא מצאו הבריטים דבר, וויטלזון הוחזר אחר כבוד לבית המעצר. למחרת בא לבקרו עורך-הדין לויצקי (שטיפל באסירי המחתרת) והודיע ליוסף כי עליו להכחיש כל קשר לפעולה. עליו לדבוק בסיפורו, לפיו חזר מתפילה ליד הכותל המערבי, ומאחר שלבריטים אין כל הוכחות נגדו, גדולים הסיכויים שהוא לא יועמד לדין. ואמנם כך היה. ויטלזון הוכנס לבית הסוהר המרכזי בירושלים והועבר, יחד עם קורדבני, לתא מספר 19 (תאם של לוחמי האצ"ל). כמה אירוני היה הדבר ש"המשחרר" נתפס ושוכַן בתאם של המיועדים להיות משוחררים. כעבור זמן קצר הועבר ויטלזון למחנה המעצר באפריקה ושוחרר רק לאחר צאת הבריטים את הארץ.
שרגא עליס הצליח לצאת את ירושלים, אולם כל הזמן לא הרפתה ממנו הדאגה לגורלם של הארבעה שנכנסו לתחנת מכבי-האש. הסתבר, כי הארבעה לא ידעו את אשר התרחש סביבם. את פקודת הנסיגה לא שמעו והם חיכו בסבלנות עד אשר יגיע תורם לקבל את פני הבורחים ולהעבירם למקום מבטחים. אלא שהיריות הלכו וגברו ושום דבר לא קרה. לפתע נשמעה המולה ובפתח התחנה הופיעו שוטרים בריטיים מזוינים. אבני הבין מיד שאין להם כל סיכוי להתמודד עם הבריטים; על כן פנה אל מפקד התחנה, שהיה יהודי, וסיפר לו כי הם חברי אצ"ל וכי ברשותם אקדחים. אבני ביקש ממפקד התחנה למצוא דרך להיפטר מן האקדחים ולא לספר לאיש את זהותם האמיתית. מפקד התחנה לקח מאבני את האקדחים וזרק אותם אל בור המים שהיה במקום. בינתיים נכנסו השוטרים אל תוך התחנה והחזיקו בידם מיקלע "ברן" שלקחו שלל. כשאבני ראה את הברן בידי הבריטים, הבין כי הפעולה נכשלה. ארבעת "הכבאים הצעירים" שמרו על קור רוח ולא הראו כל סימני התרגשות. הבריטים, שהיו מסויגים תחילה, החלו לשוחח עם הכבאים והאווירה נעשתה ידידותית יותר. לפתע הוציא אחד הכבאים חפיסת קלפים והכול הצטרפו למשחק. כך בילו לוחמי המחתרת את הלילה בחברת שוטרים בריטיים במשחק קלפים ובסיפור בדיחות. אבני זוכר שבאותו לילה הפסיד במשחק הקלפים 51 מיל (בלירה היו 1000 מיל).
עם השחר, החליט אבני שהגיע הזמן להסתלק מן המקום. הוא אמר לאנשי החוליה לצאת את התחנה בזוגות לכיוון בניין ברקליס ומשם להסתנן העירה ביחידות. אבני עצמו הצליח להגיע עד שכונת ימין-משה, משם פנה אל תחנת הרכבת והחליט לנסוע לתל-אביב "עד עבור זעם". כאשר נכנס לקרון הרכבת, חיכתה לו הפתעה: לתוך הרכבת נכנסו חיילים בריטיים ופתחו בחיפושים מדוקדקים אצל כל הנוסעים. אלא שזמן הנסיעה הגיע, והקטר צפר והחל לנסוע מבלי להתחשב בעובדה שהחיילים לא סיימו את מלאכתם. הבריטים קפצו מן הרכבת וזו עשתה את דרכה לתל-אביב. בתל-אביב ניסה אבני לחפש קשר עם הארגון, כאשר פגש לפתע ברחוב את "חיים טויט". הפגישה היתה נרגשת מאוד ו"חיים טויט" חיבק את אבני ואמר: "ברוך מחיה מתים". 3
כזכור, נפצע יוסף לונץ כבר בראשית הפעולה. במהלך הנסיגה הוא הועבר לאחד החדרים בזכרון-משה, שם שהו ד"ר הפנר וכמה בנות מִצֶוות העזרה הראשונה. ד"ר הפנר חבש את לונץ וחזר לביתו. בינתיים הועבר לונץ לאחד מבתי הכנסת ושם בילה את הלילה. למחרת בבוקר יצא ד"ר הפנר מביתו כדי לבקר את הפצוע. מאחר שהעוצר היה עדיין בתוקף, ניגש ד"ר הפנר אל הקצין ליד ביתו והסביר כי הוא נקרא לבקר חולָה. הקצין הצמיד לד"ר הפנר חייל ושניהם צעדו ברחובות הריקים מאודם. בהגיעם לשכונת זכרון-משה, ניגש ד"ר הפנר לדירתה של אחת מהפציאנטיות שלו. הוא ביקש מן הבעל לומר לאשתו להיכנס למיטה ולהתחזות לחולה. ד"ר הפנר נכנס לחדר "החולה" והבעל יצא לשוחח עם החייל. כעבור מספר דקות יצא ד"ר הפנר מן הדלת האחורית ופנה לעבר החדר שבו שכב לונץ הפצוע. בהגיעו למקום, גילה לתדהמתו כי בפתח הבית עומד חייל מזוין ולא מאפשר לאיש להיכנס. התברר, כי המשטרה מצאה את לונץ בשעה שערכה חיפושים מדוקדקים באזור. ד"ר הפנר חזר לביתו ולונץ הועבר לבית-הסוהר המרכזי. בבית-הסוהר ניסה להוציא את אחד הקליעים שנותרו בחזהו. הוא חיטט בפצע באצבעותיו, עד אשר הצליח במשימה. לונץ תקע את הקליע בחפיסת סבון שקיבל מחבריו מתא מספר 18 וכאשר ערכו לו צילום רנטגן, לא נמצאה כל הוכחה להשתתפותו בפעולה. לאחר שהחלים מפצעו, הוטס לונץ למחנה המעצר באפריקה. 4
בפעולה נהרג אברהם בכר ("עמוס") איש אצ"ל. מאיר בן-דוד, שהיה פצוע, העביר במונית את גופתו של אברהם בכר לבית-החולים "הדסה" ושם נעצר על-ידי המשטרה. במונית נמצאו אקדח, תת-מקלע ורימונים.
וכך מתאר עיתון "הארץ" את מהלך הפעולה:
אמש בשעה 8.20 שוב הוחרדה ירושלים לשמע קולות נפץ אדירים ותיכף לכך נשמעו יריות רבות ממכונות ירייה ורובים. מיד ניתן אות אזעקה, סימן להפסקת תנועת כלי הרכב ברחובות. היריות נמשכו קרוב לשעה.
נתברר כי נעשתה חבלה בשירות השידור. כן היתה התנפלות, בפצצות תבערה, על מעון השוטרים ברחוב סנט פאול ובמקום זה נפצעו כמה שוטרים. שוטר בריטי הרוג ו-3 שוטרים בריטיים פצועים הובאו לבית-החולים הממשלתי.
נראה כי היה ניסיון להתנקש במוסך המשטרה הניידת, שמאחורי בית-הסוהר המרכזי...
כמה רגעים לאחר ההתפוצצות הראשונה נשתתק "קול ירושלים", כנראה מחמת ניתוק הכבל בין אולפני השידור ותחנת הרדיו ברמאללה ...
הפעולה נכשלה, והמשטרה לא הצליחה לפענח את מטרתה.