פירוק תנועת המרי העברי
לאחר "השבת השחורה" גברו הוויכוחים בקרב מנהיגי היישוב המאורגן בדבר המשך הדרך. האקטיביסטים טענו כי בתגובה לפעולות הממשלה והצבא נגד היישוב יש להגביר את המאבק המזוין. 1
"שלב ב' והשלבים הבאים יעלו בחומרתם ובאכזריותם. יהיו קרבנות, יחובלו ישובים, יהיו אלפי אסירים ויהיו הרוגי מלכות, אולם הארץ לא תשקוט" (דברי ישראל גלילי). מאורעות ה"שבת השחורה" "מצווים עלינו גם להכות יותר בחוזקה" (דברי יצחק שדה)

ובעלון הפלמ"ח נאמר כי:
תגובה זו היתה צפויה מראש ולא פעם התפלאנו על שאיחרו לנקוט בה. שגו אלה שהשלו את עצמם ולא הביאו אותה בחשבון כשהחליטו. אם די בפעולה אחת כדי לשתקנו - מוטב היה אילולי פתחנו כלל.

לעומתם טענו המתונים כי "טופחה אשליה שהממשלה הבריטית לא תהין להשתמש במלוא כוחה נגד הישוב ... רק עתה, לנוכח מסע העונשין של השלטון, רבו המנבאים למעשי דיכוי חמורים יותר בעתיד" (דברי ישראל גורפינקל [גורי]). ומשה שרתוק כתב ממקום מושבו במחנה המעצר בלטרון: 2
דרך זו כרוכה בסכנות חמורות ומחייבת שיקול רב וחישוב מדוקדק. בהתמודדות כמותית גרידא כישלוננו חרוץ ושיקול זה בלבד קובע תחומים. מכאן אי-הנמנעות של הפוגות והפסקות קצרות וממושכות, מכאן גזירת הברירה הקפדנית לגבי שיטות ומטרות וחובת הרגישות הקיצונית לגבי המסיבות. מכאן החשיבות הניצחת של ריכוז באחריות ושל משמעת בביצוע. לא בכוח כי-אם באופי נתמודד, באריכות נשימה, בהחזקת מעמד...

בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שהתקיימה בפריז ב-5.8.46, גברו המתונים והוחלט להפסיק את המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. החלטה זו הוגבלה עד למועד כינוס הקונגרס הציוני הכ"ב, שאמור היה להתכנס בחודש דצמבר בבאזל ואשר עתיד היה לדון בנושא ולהחליט על המשך הדרך. אולם היה ברור לכול כי החלטות הקונגרס הציוני לא יהיו שונות מהחלטות הנהלת הסוכנות היהודית, ועל כן היה ברור כי בא הקץ לתנועת המרי העברי במתכונתה הישנה. אמנם ההגנה המשיכה להשתמש בשם זה, אולם שיתוף הפעולה בינה לבין האצ"ל ולח"י הופסק וכל ארגון פעל באופן עצמאי.
הפסקת המאבק המזוין גרמה התמרמרות רבה בקרב חברים רבים בארגון ההגנה. האהדה לאצ"ל הלכה וגברה, כי תקופת תנועת המרי נתנה לגיטימציה לפעולותיהם, והיה חשש כי צעירים אלה יפרשו מההגנה ויצטרפו לשורות האצ"ל או לח"י.
המאבק של ההגנה התרכז בהבאת עולים באופן בלתי ליגלי, וכדי לרכך במקצת את ההתמרמרות של האקטיביסטים חסידי המאבק המזוין שבקרב חברי ההגנה, הותר להם לפגוע באניות בריטיות שעסקו בציד מעפילים. כך חיבלו לוחמי הפלמ"ח, ב-18 באוגוסט 1946, באנייה "אמפייר הייבוד" ויומיים לאחר-מכן באנייה "אמפייר ריוול". שתי האניות הללו עסקו בגירוש עולים מחיפה לקפריסין ומכאן ההצדקה לחבלה בהן.
לאחר סיום תקופת תנועת המרי העברי, המשיכו האצ"ל ולח"י את המאבק המזוין בשלטון הבריטי לבדם. האצ"ל התחזק מוסרית וחומרית. האהדה בקרב היישוב היהודי בארץ לאצ"ל גברה מאוד ומספר המתנדבים לשורותיו הלך וגדל. מצבת הנשק גדלה בעקבות פעולות הרכש שנעשו ממחנות הצבא הבריטי והארגון, שהשתחרר מן המגבלות שהטילה עליו מפקדת ההגנה, הגביר את מכותיו בבריטים.