יחיד וציבור

מאיר אוריין

חברה והיסטוריה, בעריכת יחזקאל כהן
משרד החינוך ירושלים תש"מ

ההרצאה עובדה לאחר פטירת המרצה



תוכן המאמר:
יחיד וציבור
תוכן המאמר:
מנהיג ואיש הרוח
חובת הציות לרוב וזכות לחופש של היחיד
"אחרי רבים להטות" - יסוד מטאפיזי
דעת יחיד כערך חינוכי
גורלו של רבי אליעזר הגדול
רבי יהושע - אב דוגמא
סדרי חברה ואמונות ודעות
קולה של היהדות - קולם של יחידים
עוז הנפש של דעת היחיד בדורנו

תקציר: מקומה של דעת היחיד איש הרוח, כשהיא בעימות עם דעת הרוב בחברה הדמוקרטית. דמותו של המנהיג הנבחר ע"י העם מול הנביא בחיר ה'. מקומו של הציווי "אחרי רבים להטות" בימינו, והכלל ההלכתי "יחיד ורבים הלכה כרבים" לעומת הדגש ששמה כיום החברה והספרות לדעת היחיד.

מילות מפתח: איש הרוח, מנהיג, יחיד, ציבור, דמוקרטיה.


תמצית השאלה של הנושא שלפנינו היא:
מה מקומה של דעת יחיד כשהיא נתונה בעימות עם דעת הרוב בחברה הדמוקרטית.

עקרון הרוב הוא כלל מקודש משכבר הימים. ריבונות הרוב מהווה הכוח העליון במדינה
ובחברה, משום שללא עקרון זה מתרופפות האשיות של כל חברה מאורגנת. עם זאת אין ההנחה היסודית הזאת פשוטה כל עיקר.

בדורנו, דור הנתון לשליטת המונים, הבעיה של מקומה של דעת יחיד בציבור חריפה פי כמה. במידה מסוימת היא קיימת לגבי כל יחיד כיחיד. שכן בתהליך התברגותו של היחיד במכונה האדירה ששמה "החברה", נשחקת בתוך האדם בהדרגה תודעת ייחודו. האדם כיצור ייחודי ירד מגדולתו. במקום ה"אני" נעשה האדם חלק מה"אנחנו". אך בעוד אדם מן השגרה, העוסק במציאות של שגרה, אינו חש באיבוד האוטונומיות המחשבתית שלו, הרי איש הרוח היודע כי החירות הפנימית של האדם היא-היא מהותו של האדם והצלם האלקי שבו-מטבעו אינו מסוגל לקבל בשוויון נפש את הסמכות הבלעדית, של הרוב ולהחניק בשל כך את חירותו האישית.

השאלה שבמרכז דיוננו - דעת יחיד מול דעת הרוב - מתמקדת בעיקר לגבי דעתו של יחיד שהוא איש הרוח - דבר המחייב אותנו להבהיר, ולו בתמצית הקיצור למה אנו מתכוונים במונח "איש הרוח"?

הפרופ' אברהם יהושע השל אמר:
"יש מלים שכשהן מבוטאות יודע השומע מיד מה מסתתר מאחוריהן. כשאדם אומר "שולחן", הרי המלה הזאת מוגדרת ומוגבלת. היא אינה מחפה על שום דבר סתום ונעלם. מאחורי המלה "שולחן" מסתתר שולחן ולא עוד. אך יש מלים שהכסוי מרובה בהן על הגלוי והסתום עולה על המפורש. למערכת המלים הללו שייכת המלה "רוח". [223]
הרמב"ם מקדיש ב"מורה נבוכים" פרק מיוחד (הלק א, פרק מ') המבהיר את המשמעויות המרובות הצפונות במונח "רוח", ומבליט את המרחקים,
בין המלה רוח כשהיא מבטאת אויר הבא ומנשב מעבר להרים או ממרתקי הימים,
ובין "רוח" במובן השפע הנבואי המואצל על איש שנבחר לכך.

בפיו של קברניט העומד על סיפון האנייה בעת שהיא מיטלטלת בין גלי הים הסוערים, יש לה למלה רוח משמעות אחרת מאשר בפיו של מורה העומד על קתדרה מוקף תלמידים.

מנהיג ואיש הרוח
התואר "מנהיג" מבטא בעידננו אדם שכוחו רב בתחום העשייה. כינוי זה ניתן לאדם העומד בראש קבוצה על מסגרותיה המגוונות. החל במסגרת הרחבה ביותר, כגון העומד בראש מאבק לעצמאות לאומית או בראש מאבק לקידום החברה האנושית, ועד למסגרת הקטנה ביותר. גם העומד בראש איגוד מקצועי מכונה בתואר מנהיג.

ואילו בממלכת הרוח - ברשויות אמונות ודעות או במסגרות אמנות ומדע - יש גדולים-מקרינים, יש מורים משפיעים, אך אין מנהיגים. ניתן לומר, כי ההבדל בין מנהיגים מפורסמים העומדים בראש חברה לבין גדולים בספרות הרוח הוא בכך:
מנהיג בחברה של זמננו הוא מנהיג נבחר, שסמכותו הוענקה לו מבחוץ, מבוחריו.
לעומתו איש גדול בתחום הרוח, הוא איש מובחר, שסמכותו האוטוריטטיבית מואצלת מעצמו.
מנהיג נבחר נושא בתפקיד שאחרים הטילו עליו,
בעוד איש הרוח נושא יעוד שהוא מטיל על אחרים
מנהיג נבחר שהוא שליח בוחריו,
עומד עם הפנים אל שולחיו ומכוון את מעשיו לפי רצונם. נמצא שעל אף שלמראית עין נראה כאילו הוא נוציא את שולחיו, למעשה ייתכן שהוא נישא על ידם.
ואילו איש רוח מובחר שייך כולו לעצמו. איש לא הטיל עליו שליחות. התעלותו באה מכוחות עצמו. אף הדרך שהוא בחר בה היא שלו. וכשהוא מסמן את הדרך לאחרים הוא מדגיש בתכלית הדגשה: זוהי דרכי שלי, אם היא נראית לכם - לכו בעקבותיי.

ייתכן שלכך התכוון רבי חנוך מאלכסנדר, כשאמר:
"יש מנהיג כמוהו כאיל הצועד בראש העדר ויש מנהיג כמוהו כרועה העומד מעל לעדר".
בעוד שמנהיג בתחום העשייה, תווי פניו הפנימיים ניתנים להגדרה,
הרי לגבי איש רוח אין לנו אמת-מידה אחידה ואובייקטיבית שתקבע גדולתו.

אך ברור שאין למוד את איש הרוח השרוי בעולם של אידיאות, באותן אמות-המידה השגורות המיוחסות למנהיג נבחר, שעולמו הוא עולם העשייה. [224]

לצורך הנושא שאנו מייחדים עליו את הדיבור, מוטב לבחור בהגדרה שהגדירו חז"ל את יהושע בן-נון, שעליו נאמר
"'איש אשר רוח בו' - שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (ספרי פנחס כג).
איש הרוח הנו, אפוא, אדם איתן בנפשו, שהגלים העזים של ההמונים אינם גורפים אותו ואינם משפיעים על דעותיו. הוא מצטיין באוטנטיות ונאמנות לעצמו ולדעותיו, ושום רוח מרוחות אחרים אינה שולטת בו. איש רוח מסוג זה יודע, כי לא תמיד דעת הקהל, שהיא דעת הרוב, נכונה יותר, צודקת יותר או מוסרית יותר מדעתו הוא, שהיא דעת יחיד. הבעיה שיחיד זה מתחבט בה היא, כיצד ליישב את חובת השמירה על הסגולה היקרה של חופש הדעות וחופש ההבעה שהוא חוט השדרה של ה"אני", עם חובת הציות לדעת הרוב ולהכרעתו.

מצד אחד יודע הוא, כי לטובת הכלל - המדינית והחברתית - ריבונות הרוב אינה ניתנת לערעור, משום שבלעדה עלולה להתמוטט יציבותה של כל חברה מאורגנת, בלשון חז"ל ב"אבות" ג, ב: "איש את רעהו חיים בלעו". עם זאת, אין לבו שלם עם האבסולוטיזם של ריבונות זו, משום שהיא שוללת ממנו את חירותו האישית ומטשטשת את ה"אני" הפרטי.

פנימיותו של איש בעל ייחוד משלו מתחבטת בין שתי סמכויות.
בין העיקרון המקודש של ציות להכרת הרוב,
ובין החובה הלא פחות מקודשת של אי השתעבדות המחשבה לזולת.

במתן סמכות בלעדית להכרעת הרוב, היא רואה מעין כפייה הכובלת את דעת היחיד ומחניקה את חופש הפרט.

חובת הציות לרוב וזכות לחופש של היחיד
בראשית העידן הדמוקרטי היה זה הרוב שהיה עשוק זכויות טבעיות. השכבות העממיות הן שנאבקו על זכות החופש למחשבה ולביטוי. "כל בני האדם חופשים ושווים" - הייתה הסיסמה שיצאה מפי ההמונים, והיא שהעניקה כוח וסמכות לרוב. אך משהושגה ריבונות העם והכרעת הרוב נתקבלה כזכות שאינה נתונה לביטול, עבר המאבק לחופש המחשבה והביטוי אל היחיד. מאבק שהוליד סיסמה אחרת:
"כשאתה מעניק דברים שווים לאנשים בלתי שווים, מתחיל אי שוויון חדש".
חובת ההכנעה לרוב מקנה ליחיד ההוגה את ההרגשה שהרוב משעבד אותו, כופה עליו את דעותיו.

הפוליס היוונית, ערש הדמוקרטיה, ראתה בחרותו של האדם זכותו הטבעית. (אם כי ההכללה הזאת לא כללה זרים ועבדים). למעלה מאלפיים שנה לאחר מכן (במאה ה18-) לא הסתפק ז'אן ז'אק רוסו בקביעה הזאת. לדעתו, חרות [225] האדם אינה רק זכותו הטבעית של האדם. אחד העקרונות של הדמוקרטיה הוא - לדעת רוסו - להכריח את האדם להיות חופשי. כיצד משתלב כלל בסיסי זה בתוך הכלל המכרית את האדם להיכנע לדעת הרוב. היחיד בעל דעה מקורית משלו תובע את זכותו, והרעיון שהוא מביע תובע את זכותו. כיצד מבטיחים שסמכות ההכרעה שניתנה לרוב שהיא סמכות ממוסדת, לא תיהפך למכשיר לדיכוי החופש של דעת ההוגה היחיד - כשגם לו הזכות וגם עליו החובה לחיות חיי חופש.

אנשי אתונה שדנו את סוקרטס למיתה בעוון הפצת דעותיו לבני הנעורים חיו במשטר דמוקרטי שדגל לכאורה בחופש, אך כשסוקרטס דרש בשם החופש את הרשות להביע את דעותיו, השקוהו רעל.

השאלה הגדולה היא:
איפה מסתיימת חובת הציות לרוב ואיפה מתחילה הזכות לחופש של היחיד?

"אחרי רבים להטות" - יסוד מטאפיזי
השאלה בדבר מקומה של דעת היחיד בחברה דמוקרטית תופסת מקום נכבד בספרות המדינית ובספרות הפילוסופיה החברתית. נראה כיצד היא משתקפת ביהדות.

ביהדות דעת הרוב היא צו בסיסי שאינו ניתן לערעור, לא משום שהרוב מבטא את האינטרס הכללי המשותף של החברה. סמכות הרוב ביהדות מקורה בקדושת הדת. הצו "אחרי רבים להטות" היא מצות עשה של תורה - פוסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק שמיני הלכה א.
גדולה מזו. הכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים" אינו כלל חברתי בלבד. לכלל זה יסוד מטאפיזי שהכריע בבריאת האדם.

בפרשה הראשונה שבתורת משה, היא פרשת הבריאה, לא נאמר כלום אודות הכוונות שהיו, כביכול, לבורא בטרם עמד לברוא את אשר ביקום. בכל הנברא במעשה בראשית אין התורה מספרת על כוונתו של הבורא לברוא, אלא על הבריאה עצמה.
ויאמר אלוקים "יהי"-"ויהי";
"ויעש אלוקים את הרקיע";
"ויעש אלוקים את חית הארץ למינה".


אנו שומעים על מה שעשה ולא על מה שעלה במחשבתו לעשות. לא כן לגבי האדם. זו הפעם היחידה שהתורה מספרת מה הייתה כוונתו של הבורא לעשות בטרם העשייה עצמה.
"ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".
ורק לאחר מכן:
"ויברא אלוקים את האדם בצלמו" (בראשית א, כו-ז).
חז"ל מדגישים, כי הבורא עצמו התלבט, כביכול, אם לברוא את היצור [226] הפרובלמטי ששמו אדם, המורכב מטבעו משני חלקים הנוגדים זה את זה,
החלק העפרי
והחלק הרקיעי.


ההכרעה לא נפלה אלא אחרי שהבורא נמלך במלאכי השרת אם כדאי וראוי לברוא יצור מסובך זה הנתון לתנודות כל-ימי-חייו. כל מה שנברא עד האדם, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, נשאר כהווייתו תמיד. כבש נשאר תמיד כבש וזאב נשאר תמיד זאב. ואילו יצור זה העומד להיברא - הווייתו משתנה מכבשיות לזאביות, ולהיפך. ולעיתים הוא חוטא ולעיתים נזיר; הנה הוא אחוז יצריות כחיה, והנה הוא עורג לרקיעים כמלאך.

על ההתייעצות הזאת מספרים חכמי האגדה בלשונם הציורית:
בשעה שעלה במחשבתו של הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת. הדעות נתפלגו, והמלאכים נעשו כיתות-כיתות. מלאך החסד אמר: "יברא" - שהוא גומל חסדים; מלאך האמת אמר: "אל יברא" - שהוא כולו שקרים; מלאך הצדק אמר: "יברא" - שהוא עושה צדקות; מלאך השלום אמר: "אל יברא" - שהוא כולו קטטות. מה עשה הקב"ה? נטל את האמת והשליכה ארצה ובמרומים נשאר הרוב - חסד וצדק, שהכריעו על בריאתו של האדם (בראשית רבה, ח).
עוד נחזור לרעיון החבוי באגדת חז"ל זאת. לענייננו די ללמוד מכאן שעצם בריאתו של האדם לא באה אלא מכוח הכרעת הרוב.

דעת יחיד כערך חינוכי
ביהדות, הצו של "אחרי רבים להטות" שום כוח לא יזיזו ממקומו. הרוב תמיד מכריע את הדין. בלשון התלמוד: "אין היחיד מכריע את הציבור" (פסחים עט, ב). גם אם היחיד הוא נביא-אמת אין דעתו עדיפה על פני דעת חכם. בלשונו של הרמב"ם:
"אלף נביאים כולם כאליהו ואלישע היו סוברים סברא אחת, ואלף חכמים וחכם סוברים הפך הסברה ההיא - אחרי רבים להטות, וההלכה כדברי האלף החכמים וחכם, לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים" (בהקדמה למשנה).
ההדגשה על "הנכבדים". גם הנביאים' הנכבדים מצווים על הצו "אחרי רבים להטות". לגבי רוב ומיעוט הכלל הוא "לא בשמים היא" (דברים ל, יב). מאז שניתנה התורה בהר-סיני דעת הרוב היא המכריעה. ושום כוח, אפילו כוח שמימי, אין ביכולתו לבטל את ההכרעה הזאת.

בויכוח בין רבי אליעזר, היחיד הגדול, שלא נכנע לדעת הרוב לבין החכמים, בעניין תנור של עכנאי (תנור שהיה עשוי חוליות-חוליות, ששמו [227] כשם בעל התנור-עכנאי. ראה: בבא מציעא נט, ב תוספות ד"ה
"זה תנור של עכנאי") התערבו כוחות עליונים לטובת רבי אליעזר: עצי חרובין נעקרו ממקומם, אמות-מים התייבשו, כתלי בית המדרש מטו ליפול, בת-קול יצאה מן השמים והכריזה כדעת רבי אליעזר, אך כל הרמזים המסתוריים שלא מכאן לא יכלו לבטל את דעת הרוב. "אין אנו משגיחים בבת-קול - זעק ר' יהושע - שכבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות". (בבא מציעא נט, ב).
כאן רב הרוב את ריבו הדרמטי עם כוחות עליונים ויוכל להם.

עם זאת, על אף תוקף ההכרעה של דעת הרוב, ולמרות שאין כוח העומד מעל לרוב, מעריכה היהדות את יחידותו של כל אדם ויחידותה של כל דעה המובעת על ידי היחיד. "נברא אדם יחידי" אומרים חז"ל. מוסיף רבי מנדל, החכם מקוצק: "והוא חייב להישאר תמיד ביחידותו". לא להלך בתלם שאחרים תלמו, אלא להישאר ברשות היחיד שלו. שהוא יהיה הוא.

דעת יחיד, היא עצמה מהווה ערך חינוכי חשוב בגרם-המעלות של ערכי אנוש. משום כך נדרש האדם שלא יכבוש את דעתו, גם כשברור לו שהיא אינה חורגת מדעת יחיד ולא תיהפך לנחלת רבים. על הפסוק
"לא תענה על ריב לנטות, אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב)
נאמר בתוספתא:
"שלא תאמר בשעת הדין די שאראה כרבי (אצטרף לדעתו), אלא אמור מה שבדעתך!"
ביהדות קיימת דרישה חזקה להישמע לאוטוריטה רוחנית, לרבי. אך החובה המוטלת על התלמיד להשמיע דעה מקורית משלו עולה על חובת המשמעת לרבו. שכן - נאמר בלשון רבי פנחס מקוריץ -
"יש בכל אדם דבר יקר שאינו מצוי אצל שום אדם אחר - גם לא אצל רבו",
האדם מצווה לא להתכחש לעצמו ולדעותיו גם כשדעתו היא דעת יחיד. אמנם "יחיד ורבים הלכה כרבים" ובפועל אין ההלכה כדעת יחיד, אך בכוח יש גם לה תוקף רב.

רבי יהודה הנשיא מזכיר במשנה את דעת היחיד, גם כשהוא עצמו פוסק את ההלכה כדעת הרוב. דעת יחיד אף היא תורמת את תרומתה למורשת הגדולה של עם ישראל. מחבר המשנה שהעניק לעמו קודקס הלכות הבנוי על דעת הרוב, אִפְשֵׁר עם זאת לכל יחיד לבטא את דעתו. זוהי הכרעת הרוב שאינה כולאת את דעת המיעוט. זוהי דמוקרטיה פורה, המכירה באפשרות קיומו וזכות קיומו של המיעוט. דעת יחיד חייבת אמנם לסגת [228] בפני הסמכות של הרוב, אך אף היא לא נשללת לחלוטין. גם לה נודעת חשיבות.

ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? - שואלת המשנה במסכת עדויות (א, ה) -
"שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו".
גם אחרי שבית הדין הכריע כדעת הרוב - הדעה שהשמיע היחיד לא הייתה לשווא. שכן בית-דין הבא אחריו מותר לו להסתמך על דעת היחיד אם נמצאת סיבה מספקת לכך.

את הרעיון הזה שבמשנה עדויות מנסח הרמב"ם כך:
"הטעם שהצריכו לקבוע דברי יחיד ורבים הוא: מפני שאפשר להיות הלכה כיחיד. ועל כן בא ללמדך, כשתהיה סברא פשוטה (נהירה בפשטותה ומתקבלת על הלב) ואפילו ליחיד - שומעין לו, ואעפ"י שחולקין עליו רבים" (בהקדמה למשנה).
דעת יחיד אינה קובעת הלכות בהווה, אך היחיד חייב להביע דעתו והיא חייבת להישמע, משום שייתכן שהיא תהיה אף קובעת בימים יבואו.

כעבור אלף וחמש מאות שנה מאז סודרה המשנה יאמר רוסו:
הכרעת הרוב עשויה להיות גם בלתי נכונה ואף בלתי צודקת, אלא יתרונה בכך שרוב אחר יכול לבטל את הכרעת הרוב הקודם ולדגול בדעת היחיד.
לגבי דעות המובעות על ידי הרוב קיים שלטון הרוב, בעוד שלגבי יחיד אינו קיים אלא דעת יחיד. אך גם היא אינה בטלה ומבוטלת. אכן דעת יחיד אינה קובעת הלכות בהווה. בעימות עם שלטון הרוב חייבת דעת היחיד לסגת, אך אין זה מן הנמנע, שהיא תהיה קובעת בימים יבואו. שכן אפשר שאי-פעם, בהשתנות הנסיבות, יבוא בית-דין גדול בחכמה ובמניין ויהפוך את דעת היחיד לנחלת רבים.

גורלו של רבי אליעזר הגדול
מה גורלו של איש הרוח הנאבק בין הכורח להיות נתון למשמעת הציבורית, שהיא מרות הרוב, ובין הכורח לסור למה שלבו מצווה עליו?

הדמות הקלאסית המסמלת את הטראגיות כתוצאה מהעימות בין שתי הסמכויות - הסמכות של שלטון הרוב והסמכות המצפונית-אישית של דעת יחיד - הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, משיירי תלמידי בית-שמאי, מגדולי התלמידים של רבי יוחנן בן זכאי שביבנה, ומשארית הפליטה שנשארה בציון אחרי חורבן ירושלים והמקדש.

חכמי התלמוד לא הרבו לצייר קווי אופי של התנאים והאמוראים. כל מה [229] שנאמר - במקוטע ובמרומז נאמר. אך הקווים והתווים שנשארו בספרות התלמודית והמדרשים על אישיותו של רבי אליעזר, על תורתו ועל מאורעות חייו, יש בהם כדי להצטרף לתמונה של דמות ענקית, גדול ברוח וטראגי באורח חייו.

מצד אחד מעטים מאוד נשתבחו כמוהו. במשנה אבות הוא מתואר כבור סוד שאינו מאבד טיפה. ובאבות דרבי נתן: "קנקן מזופת שמשמר את יינו". חבריו היו מכנים אותו בתואר "הגדול". והכבוד שהם חלקו לו אין מוצאים כמעט דוגמתו אצל תנא אחר. רבי יהושע בעל דבביה (מתנגדו הקבוע) נשק (לאתר פטירתו) את האבן שישב עליה רבי אליעזר ואמר:
"האבן הזאת דומה להר-סיני וזה שישב עליה דרמה לארון הברית" (שהש"ר א, כ).
ובמקום אחד נאמר:
"כשמת רבי אליעזר נגנז ספר התורה, נגנז ספר החכמה" (סוטה מט, ב).
אך מצד אחר, הגורל המר לו לחיות חיי בדידות, חיים של מנודה, רחוק מחברים ומורים. אותם חברים שכל כך העריצוהו - הרחיקוהו.

רבי אליעזר מגלם את ההתנגשות הטראגית של איש רוח אמיתי שרוחו אינה מסוגלת להיות כבולה באזיקים, להיכנע למשמעת חיצונית, ועם זאת הוא מכיר בחובה להכיר במשמעת שמטיל על האדם שלטון הרוב.


בשני דברים מוצאים שרבי אליעזר עמד על דעתו בניגוד לדעת חבריו.
האחד, בעניין התנור של עכנאי, המוזכר לעיל. רבי אליעזר טיהר את התנור והחכמים
"פה אחד לטמא" (בבא מציעא נט, ב),
והדבר השני - הגישה לתפילה. רבי אליעזר סובר כי
"העושה תפילתו קבע אין תפילתו תפילה" (ברכות ד, ד).
עיקר התפילה אליבא דרבי אליעזר אינו דפוס המטבע הקבוע אלא זו הבוקעת מהלב. בניגוד לדעת החכמים שגם הם שמו את הדגש על הכוונה אך לא ויתרו על המטבעות של קבע של התפילות.

רבי אליעזר ידע כי אחרי חורבן ירושלים והמקדש, אחרי התמוטטותו של השלטון המדיני, דרושה הנהגה רוחנית אחידה. בכל זאת לא נכנע לנשיא גיסו ולרוב מנין של החכמים. דעותיו שקיבלן מרבותיו, בית שמאי, הן שהיו נר לרגליו.
מהו אפוא המוצא?
רבי אליעזר ידע כי דעת הרוב היא המחייבת, לכן נאנס לכפות על עצמו בדידות. הוא עג מסביבו עוגה ובתוך העיגול הזה, רחוק מחבריו, חי עם עצמו ועם דעותיו.

וכך מסופר על אותו האירוע הטראגי היחיד במינו, שהנפש תמיד נפעמת ונרטטת מחדש בשעת קריאתו:
"אמרו: אותו היום (כאשר לא נתקבלו כל ההוכחות של רבי אליעזר בעניין תנורו של עכנאי) הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום [230] באש. ונמנו עליו וברכוהו (נידוהו, בלשון סגי-נהור).
ואמרו: מי ילך ויודיעו?
אמר להם רבי עקיבא: אני אלך.
שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו.
מה עשה רבי עקיבא? .
לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות.
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים?
אמר לו: ר', כמדומה לי שחברים בדילים ממך'.
אף הוא (רבי אליעזר) קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט (מן הכסא)
וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות.. .
תנא: אך גדול היה באותו היום" (בבא מציעא נט, ב).
מתוך סיפור זה מתבלטת גדלות הנפש של רבי אליעזר. שכן את הגזירה האיומה הזאת, גזירת הנידוי, נשא הוא בדומיה עד אחרית ימיו.

באלפיים שנה מבדילות בין רבי אליעזר ובני דורו לבין בני דורנו, אך גורלו כבעל תכונה ייחודית קיצונית הנאבק עם דעותיהם של הסובבים אותו, יהא קיים עד סוף כל הדורות.

עם זאת, נראה שלא נחטא לאמת אם נאמר, כי רבי אליעזר לא התכוון להיעשות דגם לאחרים. הוא קיבל אמנם את גזר-הדין של חבריו באלם. לא הטיח כלפי איש, בחינת חביבים הייסורים, אך לא התכוון שאחרים בעלי תכונות דומות כמוהו ילכו בעקבותיו.
שהרי הוא עצמו אמר:
החולק על ישיבתו של רבו.. . גורם לשכינה שתסתלק מישראל (ברכות כז, ב);
ועוד אמר:
הוי מתחמם נגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תיכבה, שנשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב וכל דבריהם כגחלי אש (אבות ב, י).
ולפני פטירתו, כשתלמידיו נכנסו אליו לבקרו וביקשו ממנו שילמדם אורחות חיים, הייתה תשובתו, בין השאר:
"היזהרו בכבוד חבריכם! " (ברכות כח, ב).
רבי יהושע - אב דוגמא
ניתן לומר, כי הדמות ההיסטורית הראויה לשמש דוגמה מובהקת לאיש רוח המתלבט בין רגשי הנאמנות לדעותיו האישיות לבין חובת המשמעת לדעות המקובלות בציבור - היא רבי יהושע, אף הוא מראשוני התנאים ומראשיהם. ידוע את המסופר עליו, שפעם קבע ר' יהושע את היום שבו חל ראש-השנה בניגוד לדעתם הקובעת והמוסמכת של הנשיא רבן גמליאל וחבריו. שלח הנשיא אליו שליח והורה לו:
"גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך".
בתחילה עמד [231] רבי יהושע על דעתו, אך אחרי שנמלך בעמיתיו: רבי עקיבא ור' דוסא בן הורכינס ויתר על דעתו וסר למשמעתו של הנשיא:
"נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל,
ביום שחל יום-הכיפורים להיות בחשבונו.
כיון שראה אותו עמד מכיסאו ונשקו על ראשו.
אמר לו: שלום עליך רבי ותלמידי.
רבי - שלמדתני תורה ברבים
ותלמידי - שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד.
אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים..." (ראש השנה כה, ב).
רבי יהושע שמר על צלמו האישי ולא הסתיר את דעתו גם כשידע שהיא דעת יחיד ונוגדת את דעתם של הקובעים והמכריעים - הנשיא ויועציו. אך גברו עליו טענותיהם של רעיו שיעצו לו לקבל את הדין. שאם לא כן הוא עלול בהתנהגותו לעקור את אשיות החברה וסדריה, כלשון ר' דוסא בן הורכינס:
"אם באים אנו לדון אחר בית-דינו של רבן גמליאל הנשיא, צריכים אנו לדון אחר כל בית-דין שעמד מימות משה ועד עכשיו" (שם).
סדרי חברה ואמונות ודעות
על השאלה מה מקומה של דעת יחיד כשהיא נתונה בעימות עם דעת הציבור, הייתי, אולי, משיב שיש להבדיל בין שני תחומים, בין תחום המעשה לבין התחום של אמונות ודעות. בעולם המעשה, היינו, בעניינים שהם התועלת המיידית של האדם, כגון בענייני המחיה והכלכלה ובסדרי חברה, שולט שליטה בלעדית רצון הכלל, הבא לידי ביטוי בדעת הרוב. בעולם זה מונים את הקולות ואין שוקלים את הדעות. רצון היחיד חייב אז להיכנע לרצון הכלל. ואילו בספירות הרוח, היינו בשאלות על מהות החיים ותכלית החיים, או בדיונים על סוד הקיום ועל טוב-ורע שבחיים - כל דעה עומדת בפני עצמה וזורחת באור עצמה. בעולם זה שוקלים היטב-היטב כל קול בנפרד, והקול הדומיננטי הוא קולם של יחידים מבינים, ולא קולותיהם של המונים אפורים שחוקי-צורה. בעולם זה, נאמר בלשון רבי נחמן הברסלבי:
"צריך שכל איש ידע שמטבע ברייתו יחיד הוא בעולם, ואיש לעולם לא ידמה לו..."
בלשון אחר: דברים שיש להם אופי של הווה מוכרעים על ידי הרוב של דור ההווה. אך בעניינים העומדים ברומו של עולם המחשבה, שלא ההווה הוליד אותם - אין משמעות מכרעת לרוב של דור ההווה. לגבי שאלות המטרידות את האנושות זה דורות, אין דור ההווה - שאינו אלא גשר קטן שעליו נפגשים העבר והעתיד - שבמקרה יש לו רוב לצד זה או לצד האחר, [232] מוסמך להכריע. בעניינים אלה יש לצרף את קולותיהם של ההוגים הגדולים של הדורות שעברו ולשתף את "דעת המבינים" של הדורות שיבואו.

אפשר, לכן, להיות דמוקרט נלהב, להיות חסיד של שלטון הרוב, ולדגול עם זאת באריסטוקרטיה רוחנית, היינו להעריץ את הסגולתיות של איש הרוח ולהעדיף את דעותיו על פני דעת הרוב.

לשם הבהרת האמור נעזר בהתנהגותו של סוקרטס הזקן.
סוקרטס סירב לקבל עצת ידידו קריטון, שניסה להשפיע עליו לברוח מבית האסורים, אחרי שנידון למיתה על ידי בית הדין שבאתונה. הוא נימק את סירובו בכך, שעל ידי הבריחה מהכלא הוא עוקר את. היסודות שהחברה האתונאית מושתתת עליהם. בשיחה בין סוקרטס וקריטון בא לידי ביטוי ההבדל בין כניעה לדעת הרוב בדברים השייכים לסדרי החברה וחוקיה, ובין העמידה בתוקף על דעת היחיד בעניינים שבדעות. לגבי עניינים שבהווה פסק סוקרטס שמחויב אתה לעשות מה שמצווה העיר והמולדת; לעשות מה שהיא גוזרת וגם לסבול במנוחת נפש מה שמצווה עליך לסבול. כאזרח העיר אתונה קיבל סוקרטס על עצמו את הדין של החוקים שנתקבלו על ידי הרוב בעירו, גם כשהם לחובתו וגם כשהם נוטלים את נפשו.
בזה שסוקרטס לא שמע בעצת תלמידו ולא ברח מכלאו כדי להציל את חייו, הוכיח שהוא ממלא את חובותיו כלפי המדינה על הצד הנעלה ביותר. אך כאדם-הוגה וכפילוסוף, היה סוקרטס נאמן לעצמו עד הסוף. יחד עם קבלת הדין בעניינים השייכים למקום ולזמן לא ויתר על דעותיו בעניינים על-זמניים ואל-מקומיים. הוא ידע בבטחה שדעותיו אינן פוגעות במוסר המקובל; שהוא אינו מסית את הנוער, כדברי השופטים, וכי העונש שנגזר עליו מבוסס על טעות.

ואכן, בחיי ההווה, בעניינים של הכאן ועכשיו, הפסק הוא "יחיד ורבים - הלכה כרבים", אך מתוך ראייה רטרוספקטיבית-היסטורית נפסקת ההלכה: יחיד ורבים - הלכה כיחיד. שהרי כל הנאצל שבתרבות אנוש הוא פרי גאוניותם של יחידים. כל מה שמכונה היום בשם מסורת נקרא פעם בשם מהפכה או חידוש. מיטב החזונות שנעשו במרוצת הזמן לנחלת ההמונים, נרקמו בלבבות של אישי סגולה בודדים, ובניגוד לדעת ההמונים. מתי מעט היו החלוצים בתולדות הרוח. מבשרי האמונה, הוגים וחוזים, מתקני החברה ומפלסי דרכים רוחניים היו מאז ומעולם יחידים. הרוב הצביע על איש הרוח כעל משוגע (משוגע איש הרוח! הושע ט ז) אך הם-הם מהווים כיום אבני היסוד של תרבות אנוש.
תומס קרליל אמר:
תולדות העולם הן תולדותיהם של אישים גדולים. [233]
ההיסטוריה היא אמנם תולדה של המונים ומאבקיהם הבלתי פוסקים, אך לא הם עיצבו את דמותה. התנופה הראשונה ניתנה על ידי יחידים אנשי כנפיים, רק בשלבים המאוחרים הצטרפו אליהם ההמונים אנשי כתפיים.

קולה של היהדות - קולם של יחידים
קולה של היהדות בהיסטוריה מאז ראשיתה, מימי אברהם העברי, היה קולותיהם של יחידים. אם זה קולו של הנביא בערנותו לצדק ולחסד; אם זה קולו של הרמב"ם בזיקוקו את אמונת הייחוד, ואם זה קולו של הבעש"ט בבשורתו "הכל הוא אלקות".

בכתבי הקודש מחולקת המנהיגות לרשויות-רשויות, לכל רשות תפקיד משלה. יש רשות של שררה, המגלמת את הדעה הרווחת שמתפקידה לעמוד על משמר השלטון בישראל, ויש רשות של נבואה שהיא רשות היחיד שתפקידה לעמוד על משמר הצדק של החברה ושל השררה כאחת. לכל שאול - שמואל משלו, המשלח אליו אצבע מאשימה: נסכלת! לכל דוד - נתן הנביא משלו, המטיח בפניו: אתה האיש! לכל אחאב - אליהו משלו, המטלטל אותו בשאגה: הרצחת וגם ירשת!

בהתקוממותו של הנביא טמון רעיון היסוד של אופוזיציה של אדם יחיד. לא אופוזיציה החותרת להוריד את השליט מכס השלטון ולעלות עליו במקומו, אלא כממלאת יעוד כשלעצמה - הבעת דעת יחיד, כשהיא ספוגה השראה מיחידו של העולם, מהוד מלכותו הבורא.

בדמוקרטיה המודרנית מבחינים בין שליט ובין ריבון. נשיא ארצות הברית הוא השליט, אך הריבון הוא העם, היכול להחליף את השליט. בתנ"ך הריבון הוא הבורא, וקולו של הנביא הוא קול של יחיד שממנו עולה הד-קולו של הבורא.

באתונה הדמוקרטית השקו את סוקרטס כוס רעל משום שנאבק על עקרון חופש הדעות והדיבור. בירושלים הוטלה על הנביא חובה לבטא בחופשיות את דעותיו גם אם הן פוגעות בדעת הציבור המקובלת, במלך ובשרים. למלך סמכות שלטונית שניתנה על ידי רוב העם; הנביא מעולם לא נבחר על ידי הרוב. סמכותו היא סמכות מוסרית היונקת את יניקתה מכוח עליון ועליו החובה להביא את הכוה הזה לידי ביטוי.
נאמר בישעיהו:
"ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" (ג, יד).
אומרים חז"ל:
"אם שריו חטאו - זקנים מה חטאו? אלא זקנים שלא מחו בשרים" (תנחומא משפטים ז).
ה' יבוא [234] במשפט עם החכמים שבדור, על שכבשו את דעותיהם, על שנרתעו מפני הדעות השגורות ברבים.

ואכן, קולו של הנביא מסמל את הקול של היחיד שלא נרתע מפני המונים ולא פחד מפני שליטים.
מיכיהו בן ימלה חיווה את דעתו התקיפה, דעת יחיד, לשני המלכים - יהושפט מלך יהודה ואחאב מלך ישראל - בניגוד לדעתם של ארבע מאות נביאי שקר שיעצו להם אחרת (מלכים א, כב);
אליהו, שהמלך אחאב ביקש את נפשו, השמיע את קולו, קול יחיד, נגד ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל הנתונים לחסותו של המלך;
ישעיהו, בדרכיו הבוטים נגד "החקקים חקקי און" (ישעיהו י, א), מבטא מאבקו של יחיד נגד דעת רבים, דעת השליטים והמחוקקים;
ירמיהו הנרדף בחברה, מחפש ברחובות ירושלים בתוך ים של עושק יחידים העושים משמט ומבקשים אמונה.

בחסידות, בטרם היות דרכה סלולה לפניה ובטרם נעשתה תנועת המונים, הקולות שנשמעו בה היו קולות של יחידים שצרמו את אוזניהם של רוב רובם של למדני הדור.
את הסיפור החסידי הבא יש לראות כסמל.
פעם נפלה דליקה בבית אמו של הנער דב בר, זה שעתיד לשבת על כיסאו של הבעש"ט במזריטש. כל מה שהיה בבית עלה באש. בין הדברים שנשרפו הייתה גם מגילת היוחסין של המשפחה, שהחוליה הראשונה שלה בשלשלת הדורות הגיעה עד לדוד המלך. פיכרה האם את ידיה ומיררה בבכי. בני - אמרה האם לבנה, - לא על הרכוש הנשרף הנני בוכה, אלא על שנשרפה מגילת היוחסין שלנו. השיב הבן: על כך ודאי לא כדאי לבכות, אמא, אני אפתח אילן יוחסין חדש והייחוס יתחיל עמנו.
הכוונה לאילן היוחסין החדש המתחיל עם המגיד ממזריטש מבסס תורת החסידות, והוא נשתל בכוח סטייה מהדעות שהיו מקובלות בימיו.

הדעת נותנת, כי בעצם ההתנגדות לחסידות ראו מוריה אות וסימן לצדקת דרכה. יעיד על כך הפירוש המעניין שרבי זאב מז'יטומיר, מגדולי תלמידיו של המגיד. בספרו "אור המאיר" מפרש הוא את הפסוק בתהילים:
"אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (כז, ג).
"ההולך בדרך ונושא על כתפו שק מלא סובין יכול ללכת כמה פרסאות בלי פחד, לא כן ההולך בדרך וצרור הכסף בידו או אבנים טובות ומרגליות בכיסו, שהוא בחזקת סכנה פן יגזלו ממנו את רכושו.
כן ההולך בדרך הרוחנית, על כן אמר המשורר: אם תקום עלי מלחמה, אם [235] האנשים שמסביבי קמים להילחם בי, בזאת, במלחמה זאת שהאנשים נלחמים בי - אני בוטח, בטוח אני בדבר שדרכי היא דרך שיש לה ערך..." (מובא אצל ד"ר יוסף שכטר, "כרמלית", כרך י"א 68).
הגדיל בהערכת המקוריות של דעת יחיד, האיש שמכל רמ"ה איבריו בצבצה האמת האישית - הלא הוא רבי מנדל מקוצק.

על דברי חז"ל המובאים לעיל בדבר הדעות שנתפלגו בהן המלאכים בעת שעלה במחשבתו של הבורא לברוא את האדם - מלאך החסד צידד בבריאתו משום שהאדם עושה חסדים; מלאך האמת שלל "משום שהאדם כולו שקרים"; מלאך הצדק אומר יברא ומלאך השלום - אל יברא. מה עשה הקב"ה? נטל את האמת והשליכה ארצה ובמרומים נשארו הרוב של חסד וצדק בניגוד לדעת היחיד של שלום.

שאל רבי מנדל מדוע השליך הקב"ה את האמת והשאיר את השלום ולא להפך?
אלא, אילו הייתה האמת נשארת במרומים היא לא הייתה נכנעת לדעות הרוב, דעת אמת אינה בטלה ברוב. הקול ש"האדם הוא כולו שקר" גם כשהוא קולו של יחיד, היה מתגבר בכוח האמת שבו על קולות. הם של חסד וצדק. רק אחרי שהאמת נזרקה ארצה לא היה מי שילחם למענה ואז נשתתק הויכוח, שכן עם מלאך השלום קל להתפשר.

עוז הנפש של דעת היחיד בדורנו
בדורנו נדם קולם של היחידים בעלי הרוח הגדולה. שלטון של אנשים בינוניים, אחרי שכבש את ממלכת העשייה משתלט והולך גם בתחום ספירות הרוח. והיחיד איש הסגולה, מתוך חשש שבאקוסטיקה שמסביבו אין הדים לקולו, שרוי בפינתו כבמגדל-שן וכובש את דעותיו.

ברם בכבישת הדעות של היחיד ההוגה ובדממת קולו של מואצל הרוח צפונה סכנה לציבור. שכן, המצוקה המאיימת על חברת השפע בת זמננו - ענפיה נוטים אמנם לשטחי המחיה והכלכלה, אך שורשיה טמונים בספירות הרוח. העיוותים שהשתרשו בחברה הישראלית - עיוותים רוחניים-מוסריים הם. הפגמים שמונים בה - בהילות להתעשרות, התמכרות לסיפוק התשוקות האנוכיות, רדיפה מופרזת אחר תאוות הכבוד - מקור מוצאם ברבדים העמוקים של נפש האדם. התופעות השליליות הגלויות לעין אינן אלא פועל יוצא מהמומים הסמויים מהעין - מהכרסום במלכות הרוח. ההתמכרות המופרזת לקניינים שבחומר אינה באה אלא מהעדר תחושה בצורך לקניינים שברוח. אם החברה באה עד משבר, הרי הסיבה אינה בחוסר [236]
איזון במאזן התשלומים, אלא משום שהרוחניות גורשה מחיינו - ומכיוון שכך, על כורחנו נודה שהעזרה לפתרון המשבר לא תבוא על ידי מומחים לכלכלה ולתמחירים, או על ידי מומחים לשיפור איכות הסביבה, או על ידי מדענים היודעים להסביר את החיים.

המפתח נתון בידי אישים מואצלי רוח שבכוחם לכוון את החיים, להעלות באדם את הכמיהה לנשגב שבחיים, ולעורר בו מחדש את השאלה העתיקה שהטרידה את המוחות והלבבות של פילוסופים ושל מאמינים כאחת, שאלה שמרוב השתקעות בחיי החומר מוסחת הדעת מקיומה, והיא - על מה ולמה יורדת הנשמה למטה? שאלה, שבעצם קיומה מעניקה תוכן, משמעות וטעם לחיים.

חשוב לכן, במיוחד בדור זה, להאזין לקול הייחודי של האיש המואצל משפע הרוח, אך כובש את דעתו וגוזר על עצמו אלם. וזאת מפני החשש שדעתו לא תהא מקובלת על הבריות ולקולו לא תהא תהודה בציבור.
בנמל אשדוד היה מעשה: חייהם של כמה פועלים קופחו בתאונות עבודה תוך כמה ימים. פשטה השמועה כי רוחות רעות מהלכות בנמל והן הגורמות לאסונות. כדי לשכך את זעמן ולפייסן הביאו הפועלים אל הנמל - על דעת כמה מחכמי התורה שבעיר, וברשות מזכיר מועצת הפועלים - כבש בן שנתו, שחטוהו לעיני הקהל המשולהב והעלוהו קרבן.
מעשה פולחן זה אירע בעשור השביעי למאתנו, בשעה שהאדם כבר צועד בינות כוכבי הלכת ונוגס חתיכות מן הירח. לאירוע זה ניתן פרסום בכלי התקשורת המודרניים ולא נשמע אף לא קול אחד של התרסה, לא מן המחנה השמרני ולא מן המחנה "הנאור", שאמונה ברוחות רעות הינה אמונה תפלה ושחיטת כבש לשם גירושן כמוה כעבודת אלילים.

ישמש לנו בן-מימון דוגמת-אב של איש רוח, כיצד יש להביע דעה, דעת יחיד, כשהיא נתונה בעימות עם דעת ציבור, דעת ההמונים.


הדור שהרמב"ם חי בו היה אפוף חשכות וכוחות מסתוריים. רוב רובם של בני דורו האמינו שחלל העולם מלא מחנות שדים ושאר כוחות סתר. גם בקרב המוני בית ישראל במקום מגורו של הרמב"ם, במצרים, השתלטה ההמוניות; דעות קדומות, אמונות תפלות ומנהגים גסים שלטו בלי מצרים. בא הרמב"ם, גער בהם ובמנהגיהם, וידו החזקה חרתה בספר המחוקק שלו, ב"משנה תורה" את המלים הבאות, כפסק הלכה: -
"ודברים האלו (אמונה בכוחות עיוורים ולחשים) כולם דברי שקר וכזב הם, ואין ראוי לישראל שהם חכמים להימשך בהבלים אלו ולא להעלות על הלב שום תועלת בהן" (הלכות עבודת כוכבים יא, טז). [237]
הרמב"ם גירש מהעם האמונות התפלות, עקר את הדעות של הבל, סילק בתקיפות קיומם של רוחות נעלמים מעיני אנוש וקבע
ש"לו לבדו ראוי להתפלל ואין לזולתו ראוי להתפלל".
לשום כוח סתר אין לכוון את הלב בתפילה רק לשם לבדו. במרוצת הימים קיבל העם כולו על המוניו, פלגיו וגלויותיו את דעתו זו של הרמב"ם כעיקר החמישי מבין י"ג העיקרים של אמונת היהדות.

כשהרמב"ם נוכח לראות שהמוני העם טועים בהבנת מהותה של מצוות מזוזה - לדעתם מגילת הקלף הנקבעת על המזוזה הימנית של פתח דירתם לא באה אלא כדי לשמור את ביתם משדים, מרוחות ומשאר מרעין בישין - נזף בהם במילים בוטות, לא כמטיף אלא כמחוקק הקובע הלכות לדורות - - -
"שאלה הטיפשים, לא די להם שבטלו המצווה אלא שעשו מצווה גדולה (מצוות מזוזה) שהיא - יחוד השם של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו - כאילו היא קמיע על הניית (הנאת) עצמו" (משנה תורה, הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה ה, ד).
כשאחד מתלמידיו המובהקים של הרמב"ם - רב יוסף אבן עקנין - מופלג בתורה ומשכיל בפילוסופיה, ביקש מרבו שיוציאהו מסבך הניגודים שבין שתי אלה - תורה ופילוסופיה, לא חשש הרמב"ם פן הדעות שהוא ילמדהו, דעת הציבור לא תהא נוחה מהן, ובעוז נפש הרהיב להעלות במתח ספרו "מורה נבוכים" את הכלל האריסטוקרטי הנועז:
"אני האיש אשר כשיציקתו העניין, ויצר לו הדרך ולא ימצא תחבולה ללמד האמת אלא כשיאות (באופן שיתאים) לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים - אני בוחר לאומרו לעצמו (ליחיד זה בד) ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא..."

על גישה אריסטוקרטית-רוחנית זאת חוזר הרמב"ם במאמר "תחיית המתים":
"שאנחנו נבחר שיימשך אחרינו בעל שכל על אמונת האמת ואפילו אחד, ואם רחקו ממנו אלפים סכלים".
איש-רוח-של-אמת משמיע כאן את קולו ללא היסוס וללא רתיעה. בזמנו של הרמב"ם היה הקול של "מורה נבוכים" קולו של יחיד שודאי צרם את טעמו של הציבור והיה למורת רוחו. אך ברבות הימים טבע קול זה את חותמו על מערכות המחשבות והרגשות של היחיד מישראל ועל התפתחות חיי הרוח של כלל האומה ואף של חלקים גדולים של האנושות.

הסיפור החסידי שלהלן בא אף הוא ללמדנו על החשיבות שבהשמעת דעה, דעת יחיד על אף החשש שאין לה תהודה בציבור.
רבי קלונימוס קלמיש שפירא (מנרצחי אושוויץ) חזר פעם אל ביתו מבית [238] מדרש בליל שבת כשהוא עצוב מאד.
העצבות על שום מה?
הוא הרגיש שהדברים שהוא השמיע בפני חסידיו ליד שולחן השבת לא השפיעו עליהם כלל. הם היו אדישים לדבריו. בשל העצבות שירדה עליו, לא יכול היה לעלות על משכבו. בחדרו החשוך הלך הלוך וחזור כשמחשבות נוגות מטרידות אותו. בשביל מי אני עמל?
לפתע ניגש אל החלון, פתח אותו לרווחה והסתכל על העולם. מבעד לחלון מציצים הכוכבים בשפע רב. הלילה היה שקוף ובהיר, דומיית הלילה הייתה שופעת רוך ובאמצע השמים מטייל לו הירח את הטיול הנצחי-המלכותי שלו.
הביט הרבי אל תוך אישון הלילה, פרש את שתי ידיו כלפי השמיים ואמר: "ירח זה, השופע את אורו לכל העולם - כלום הוא שואל את עצמו: בשביל מי אני מאיר? הוא עושה את שלו, אך ודאי נמצאים אי-פה אנשים, הנהנים מאורי המבהיק. כך אני, האדם, על שום מה עלי לשאול בשביל מי אני עמל. כירח זה כך חייב האדם לתת את שלו. הוא חייב לומר דברים שיטהרו את האוויר המזוהם של העולם. יבוא יום שאנשים - בתחילה בודדים ולאחר מכן רבים - ייהנו מהם ויטהרו אף הם מהדברים". לפתע ירדה שמחה גדולה על הרבי ועלה על משכבו. [39 2]