מחניים, גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט
ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון

ד"ר אליהו אויגן מאיר


תמצית: המאמר סוקר את תולדות קהילת יהודי פרנקפורט. בין הנושאים הנידונים: מנהיגי הקהילה הרוחניים, הסכסוכים הגדולים, ההישגים הכלכליים, ועוד.

אינדקס: היסטוריה יהודית; היסטוריה יהודית-גרמניה; תולדות ישראל; ההשכלה ;אמנציפציה; שד"ר;


בתוך אוצר הזכרונות על קהילתם הנודעת, אשר ליוו את יהודי פרנקפורט ע"נ מיין למקומות מגוריהם החדשים, ודאי קבועה עוד אותה תמונה בבית-הכנסת הגדול, העומד כעת בחורבנו בברנאפלאץ (שם הככר הוסב לדומיניקאנר-פלאץ עם ביטול שמות הרחובות היהודיים) שבו היו מגישים לרב פעמיים בשנה, בשבת שלפני חג השבועות ובשבת שלפני תשעה באב, ספר ישן והוא היה מעלעל בו לאטו בזמן אמירת "יזכור". אז נתמלא בית-הכנסת אנחות חשאין, בעיקר מעזרת הנשים, בעוד אנשי הקהילה אומרים את מלות התפילה, מזכירים את שמות קרוביהם שהלכו לעולמם ואת שמותיהן של קהילות שנכחדו "על קידוש השם".

אותן שעות היה הספר הישן, הידוע בשם "ממורבוך" או "ספר הזכרה" משמש עד דומם לדורות עברו.

רשומות קדמונים
נשאלת השאלה: מה היו מקורותיהם של מוניטין אלו? כדי להשיב על שאלה זו עלינו להציץ הצצה חטופה בתולדות הקהילה. ראשיתה של הקהילה, בדומה לראשיתה של העיר עצמה, אפופה ערפילי אגדה. מה שידוע לנו הוא שבשנת 793 כבר היתה פרנקפורט עיר גדולה, שכן אגינהארד מספר שאותה שנה עשה קארל הגדול את החורף בפרנקפורט. אשר ליהודים, מזכיר שודט בכרוניקה של יהודי פרנקפורט כי י. ג. גראמבס, היסטוריון בן המקום, אמר בהרצאה ב- 1682 כי היהודים התגוררו בפרנקפורט במאה הששית; תחילה דרו בקרב הנוצרים ומשנת 1462 ואילך בגטו משלהם, ב"יודנגאסה", דעה שכבר הובעה ב- Diarium Francofurtense"" משנת 1617. סברות אלה אמנם אין להן סמוכין בראיות מהימנות, אך אין זה מן הנמנע שבשלטון המלכים הקרולינגיים היו יהודים בודדים אשר עשו דרכם לפרנקפורט.

קארל הגדול עצמו, שהתיאוקראטיה הישראלית היתה קרובה ללבו יותר משלטון העריצות של רומא, ואשר חמד לעצמו את הכינוי "דוד המלך", ידוע שהעסיק סוכנים מסחריים יהודיים וכמה היסטוריונים זוקפים לזכותו את יישובה של משפחת קלונימוס מלוקה במגנצא הסמוכה. תוספת ראייה ניתן אולי למצוא בעובדה שבזמן מסוים לפני שנת 855 ציווה לותאר הראשון להעמיד יהודי לדין בפרנקפורט.

מן המאה האחת-עשרה ואילך יש בידינו ידיעות מבוססות קצת יותר. בשנת 1074 העניק היינריך הרביעי זכויות מסוימות, כגון פטור מתשלום מכס, לאזרחים וליהודים בוורמיזה ומקומות אחרים הנתונים לשלטונו, כולל פרנקפורט, ומאה שנה אחר-כך קנה צורף-זהב מקלן מחציתו של בית מאת יהודי אחד בשם גוטשאלק, בפרנקפורט. באותו זמן כבר נזכרת הקהילה בשני מקומות בספר "אבן העזר" מאת רבי אליעזר בן נתן, תלמיד-חכם נודע ממגנצה (נולד סמוך לשנת 1090, מת בין 1145 ו- 1152). ממה שכתוב במקום השני מסתבר שקהילה מאורגנת נתקיימה מן הסתם בפרנקפורט במחציתה הראשונה של המאה השתים-עשרה.

סמוך לסוף המאה - אף שהתאריך אינו ודאי כלל - העמידה פרנקפורט אחד הרבנים הגדולים שקמו בקרבה, את ר' שמעון קרא, הידוע בכינויו רבי שמעון הדרשן, שחיבורו "ילקוט שמעוני", קובץ מדרשים, משמש מקור למדרשי אגדה עד היום הזה.


חבישתם בכלא של כמה יהודים בראשית המאה שלוש-עשרה היא המאורע היחידי המצוי ברשומות מן התקופה שהגיעה לקצה בהתפרצות הראשונה נגד היהודים, ה- "Judenschlacht" (טבח היהודים) ב- 1241. סיבתה הישירה היתה כפי הנראה חילוקי דעות בדבר המרת דתו של יהודי צעיר; התוצאה היתה טבח המוני והפסקה זמנית בקיום הקהילה אשר באותו זמן מנתה קצת למעלה ממאתיים נפש. שמותיהם של מאה חמישים ותשעה הקורבנות שמורים ב"ממורבוך" של מגנצא.

המעמד החוקי
כל אותה תקופה ראשונה התגוררו היהודים בקרב שכניהם הנוצרים ונחשבו אזרחים, אף שכבר בזמן שלטונם של המלכים הקרולינגיים נתייחד להם מעמד של "יהודי-חסות", שפעילותם המסחרית מוגנת בחוקים מיוחדים. מעמדם בזמן שלאחר מכן כ"עבדי המלכות" בא עקב שני קווים במסורת שנתגבשה בעמדתה של הכנסיה כלפי היהודים ובחוק הגרמני, קווים ששניהם נשתקפו ברור בתולדות יחסם של השליטים אל יהודי פרנקפורט. בתורת אלמנט זר היו בבחינת יוצאי-דופן מן הסדר הקיים שלא הכיר אלא בשלושה מעמדות עיקריים ב"עם" הגרמני: האציל, האזרח החופשי והצמית. כיוון שלא נמנו עם ה"עם" היו היהודים זרים ולפיכך חל עליהם מעמד משפטי מיוחד. בה-בשעה הוצרך השלטון להתחשב בחשיבותם ההולכת וגוברת בשדה הכלכלה. התוצאה היתה משהו מעין כתב-זכויות שנצטרף קמעה קמעה ממכתבי-חסות מלכותיים בתקופה הקרולינגית.

ראוי להזכיר כי באחד מספרי החוקים הקדומים ביותר, משנת 1224 לערך, דן סעיף מיוחד ב"זכויות היהודים". שם אנו מוצאים גם את סיפור-המעשה המוזר שליהודים הוענק "שלום המלך" משום שיוסף פלביוס ריפא את טיטוס ממחלת הפודגרה שלקה בה. בדרך כלל ניתן לגלות בכתב עתיק זה קו מסוים של חסד, במקום שנאמר בו: "האל ברא את האדם בצלמו... האביון והעשיר שניהם קרובים לו", אך נעימה קשיחה יותר כבר נשמעת בספר החוקים הקדמון השני (1274), שניכרת בו השפעה מובהקת של חוק הכנסיה.

בתורת "עבדי המלכות" ובבחינת בני-תערובת של השליט, שהיה מאציל עליהם את חסותו ומעניק להם זכויות מסוימות תמורת תשלומים שונים ומשונים, עתים כבדים מאוד - נעשו היהודים בימים שלאחר מכן נושא נוח למיקוח במריבות התדירות בין השליט, הארכיבישוף והעיר. אולם הדעה שמזמן לזמן היה השליט "מוכר" את יהודיו יש בה משום הגזמה, שכן בחוק של ימי הביניים חל המונח "עבד" על מי שלא היה בן חורין גמור, אך לא היה בשום פנים ואופן משולל הגנת החוק; אותו מונח חל גם על קבוצות מסוימות של שאינם מבני ברית. לאמיתו של דבר לא היתה כאן מכירה אלא הקצאה שהקצתה רשות אחת לחברתה את ההכנסות ממסיהם של יהודים, בתנאי של הגנה על זכויותיהם. יתר על כן, בענייניהם הפנימיים נהנו היהודים ממידה ניכרת של אבטונומיה, בייחוד במידה שהדברים אמורים בשיפוט בבתי-דין רבניים, שסמכותם היתה מוכרת על ידי בתי-הדין החילוניים. פרק זה בהיסטוריה המשפטית נודעת לו חשיבות מיוחדת לא רק משום שמושג "עבד המלכות" הוסיף להתקיים עד סוף תקופת האימפריה, אלא גם משום רישומו הנמשך והולך על ההתפתחות בפרנקפורט. לאו דווקא שיקולים הומניטריים אלא התועלת הכספית הניכרת היא שהביאה את פרידריך השני, אחרי חורבן הקהילה ב- 1241, לצוות על עריכת חקירה שנמשכה שנים אחדות ונסתיימה בחנינה מלכותית לאבות העיר.

אחר שהוחזר השלום על כנו, חזרו היהודים להתיישב בפרנקפורט. לביטחונם בה ערבה אמנה משנת 1265, בין האכיבישוף של מגנצא, שגם הוא היה מורשה לגבות תשלומים מסוימים, לבין הערים פרנקפורט, פרידברג, ווצלאר וגלנהאוזן. במסמך זה מבוססים העונשים החמורים על התקפות נגד היהודים לא רק על מעמדם כ"עבדי מלכות" מוגנים, אלא גם על העובדה שהכנסייה מעונינת בקיומם כמזכרת חיה לייסוריו של הנוצרי. רוח דומה מצאנו בצו האפיפיור משנת 1274 נגד עלילות הדם, שטופס שלו נשתמר בארכיון הקהילה. עד-מהרה נשלם השיקום, ובשנת 1270 אנחנו מוצאים שוב רובע יהודי בסמוך לקתדראלה ובית-העלמין בעיבורה של העיר. ארבע המצבות העתיקות ביותר שנשתמרו, הראשונה ביניהן היא משנת 1272, היו על קבריהן של נשים, ואילו שתי המצבות העתיקות ביותר על קבריהם של גברים, משנת 1284, נתגלו ב- 1952 מתחת למזבח בקתדראלה.

החורבן השני
לא פעם נתכנסה הקהילה החדשה בבית-העלמין הישן והמקודש ששימש לתכליתו עד שנת 1829, לקרוא לרחמי שמים בשעה שהשתוללה בגרמניה סמוך לאמצע המאה הארבע-עשרה "המגפה השחורה", שהיתה מלווה האשמות נגד היהודים, וכאשר גלשו אל המדינה אנשי ברית הקנאים של הפלגלנטים. ניסיון להגן על הקהילה נעשה בשנת 1349 כאשר קארל הרביעי העביר את זכויותיו על היהודים לידי שלטונות העיר, אך הדבר לא הועיל ובאותה שנה הושמדה הקהילה בשניה והרובע היהודי נשרף. אולם כבר בשנת 1360 כוננה קהילה חדשה.

"טבח היהודים" משנת 1349, מכת-המוות השניה בתולדות הקהילה, מציין את קצה של תקופה אשר בה נעשתה קהילת פרנקפורט חוליה חדשה בשרשרת הקהילות העתיקות אשר שיגשגו למן התקופה הרומית והשתרעו מקלן עד טרוייש, כשוורמייזא, מגנצא ושפירא (הידועות בראשי-תיבות "שו"ם) מגשרות ביניהן.


רק מעט ידוע לנו על חיי יום-יום של אותם עשרים מנייני יהודים בעיר המלכותית, להוציא אולי את העובדה שהרשומות על המסים הכבדים המרובים שהטילו עליהם השליט, הארכיבישוף ושלטונות העיר יש בהם משום ראייה שהיה בידם לעסוק במסחר ועדיין לא היו נתונים להגבלות חמורות, אף שנראה כי עיקר פרנסתם היה על המסחר הזעיר ועסקי כספים. כמו כן ידוע לנו כי בזמנים קדומים מאוד היתה הקהילה ממנה לא רק רבנים אלא גם רופאים. ראשון הרופאים הללו היה יעקובוס משטראסבורג, שעסק ברפואה בפרנקפורט עד שנת 1396; רופא אחר באותה תקופה היה יצחק פרידריך, שמונה גם רופא עירוני בשנת 1388. הרופא הנודע ביותר בתקופה שלאחר כך היה יוסף שלמה דלמדיגו איש קאנדיה, שהיה תלמידו של גלילאי, חיבר כתבים חשובים רבים והוא עצמו שימש נושא לספרות שלימה.

יכולים אנו אפוא לעמוד כבר על כמה מסגולותיה האופייניות של עיר ואם בישראל, כגון דבקות ללא רתיעה בדת ישראל, ולו במחיר מיתה על קידוש השם, ארגון קהילתי יעיל, גמישות מופלגת, וכבוד רב לתורה ודעת שהיהודים הצטיינו בו מעולם. דוגמה מובהקת לסגולה אחרונה זו אנו מוצאים, בסוף התקופה האמורה, בסיפור על כופר-הנפש העצום ששילם היהודי זיסקינד וימפפן מפרנקפורט לשליט תמורת גופתו של הרב מאיר מרוטנבורג (מהר"ם מרוטנבורג), אחד המנהיגים הדתיים הגדולים בימי הביניים, שמת בכלא בשנת 1293. לעצמו לא ביקש וימפפן אלא זאת, שהוא ייקבר בסמוך לרב הגדול. שני הקברים בבית-העלמין העתיק של וורמייזא נשארו מקום עלייה לרגל ליהודים מכל רחבי העולם.


בגטו
במאמר זה שומה עלינו להסתפק בסיכום קצר של פרשת מאות השנים הבאות. אחרי החורבן של שנת 1349, הורשו היהודים לשוב בשנת 1360 ומצבם הוגדר בתקנות מיוחדות, שהוצאו תחילה ב- 1374 ולאחר מכן ב- 1424. שינוי מכריע חל כשציווה פרידריך השלישי בשנת 1442 על בידודם בגטו. אף ששלטונות העיר התנגדו לכך, נאלצו לקבל עליהם את הדין לבסוף, ובשנת 1462 הוגבלו מגורי היהודים ל"רחוב היהודים", ובו נאלצו להסתפק יותר משלוש-מאות שנה. החוקה החדשה הטילה הגבלות חמורות על קשריהם עם שאר חלקי העיר וכמו-כן על פעילותם המסחרית, אבל במידה שהדברים אמורים בענייני הקהילה, עמדה האוטונומיה למעשה בעינה.
מספר התושבים עלה מ- 102 נפש בשנת 1431 ל- 250 בשנת 1520 והלך וגדל קמעה קמעה עד שהגיע ל- 900 נפש בשנת 1569, 1,200 ב- 1580 ו- 2,200 ב- 1600. מוסדות הקהילה היו בית הכנסת הישן, הנזכר כבר בשנת 1288, בית-העלמין, בית-מרחץ ציבורי הנזכר לראשונה בשנת 1323, בתי-חולים לתושבי המקום ולזרים, ואפילו אולם לחתונות וחגיגות.


רבים תיארו את הרושם שטבע "רחוב היהודים" הצפוף והמשופע באוכלוסין עוד בשנים האחרונות על צופים שאינם מבני ברית. "מה קודרת סמטה זו ומה אפלה, שחורה ומפוייחת חזותם של מרבית הבתים" כותב מחבר אלמוני בשנת 1797, המוסיף ואומר להלן: "היהודים שלנו רובם סוחרים מנוסים ואיני סבור שגוזמה בידי אם אומר כי אלמלא היהודים לא הייתה עירנו משגשגת וחשובה כפי שהנה". גתה עצמו זכר לעת זקנתו את מורת הרוח שחש בנערותו למראה "רחוב היהודים", אך הוא מסכם ואומר, "ואף על פי כן הרי הם העם הנבחר ומכל מקום הם נושאים ומקיימים את זכרם של ימים קדומים".

מאורות התורה
ראש תפארתו של הגטו הזה היו תלמידי החכמים והרבנים שלא מעטים מהם זכו לשם עולם. רבי שמעון הדרשן כבר נזכר לעיל, ולמן המאה הארבע-עשרה ועד סוף ימיה לא חדלה הקהילה להיות "עיר של חכמים וסופרים". בין הראשונים היו ר' אלכסנדר סוסלין, שחיבר קיצור של החוק הדתי (שנת 1340 בקירוב), יוסלמאן אשר, שחיבר תפילה לשעת מיתה על קידוש השם (שנת 1374 בקירוב), ר' נתן אפשטין, ר' אליעזר טרווס (שנת 1530 בקירוב) ור' עקיבא פראנקפורטר (שנת 1550 בקירוב), דרשן ידוע שם. כל הרבנים הללו היו מוקפים מספר רב של תלמידי חכמים שהיו משמשים אותם. פריחה זו של מנהיגות דתית הגיעה לשיאה במאה השבע-עשרה.

ראשון בשורה מפוארת של דמויות אנשי-שם מופיע ר' יוסף יוספא האן, בן לאחת המשפחות העתיקות בפרנקפורט, שנולד במחציתה השניה של המאה השש-עשרה ונפטר בשנת 1637. פרסומו בא לו בעיקר בזכות ספרו "יוסף אמץ" (איוב יז, ט - רמז לשמו הפרטי), שהושלם ב- 1630 ויצא לאור בשנת 1723. חיבור זה עודנו מהווה את המקור החשוב ביותר לידיעות על מנהגים דתיים וחילוניים בקהילת פרנקפורט. בין בני-זמנו היו ישעיה הורביץ (נפטר בשנת 1636), מחברו של "שני לוחות הברית", כרך גדול של פרשנות המושפע במידה רבה מן הקבלה, והידוע יותר בשם "השל"ה הקדוש", על-פי ראשי תיבות של שם ספרו, והוא נערץ עד עצם היום הזה.

הוא כיהן ברבנות בפרנקפורט משנת 1606 עד 1614, שנת הגירוש השלישי, שאז עלה לירושלים ובה השלים את חיבורו הגדול. הוא נקבר בטבריה סמוך לקבר הרמב"ם.

מששבו היהודים לפרנקפורט בשנת 1616, היה ר' שמואל הילדסהיים פעיל בכינון ארגון הקהילה מחדש, ור' פתחיה בן יוסף (1622) התקין להוצאה לאור חיבור חשוב בתורת הקבלה, את "ספר הכוונות" לר' יצחק לוריא. אכן, השל"ה ואחרים מילאו תפקיד בהחדרת שליחותה הדתית של הקבלה לכל בית יהודי, אבל תורותיהם לא נעשו גורם מכריע בחייה של קהילת פרנקפורט. אך בשנת 1682 ראו זקני הקהילה והרבנות צורך לאסור את הפצת חיבורו של ר' חיים ויטאל, על מנת "למנוע סכנה". יספא האן עצמו, ששמר בנאמנות והעלה על הכתב את מסורותיה של הקהילה, ביטא את ההתנגדות לקבלה בקצרה אך בחריפות: "אין לנו עסק בנסתרות".

בין השאר אנו מוצאים בין חשובי הרבנים באותה תקופה את ר' חיים כהן (שנת 1628 לערך), נכדו של ר' יהודה ליווא "הרב עליון", מפראג (המהר"ל), את ר' שבתי הורוביץ (שנת 1632 לערך) בנו של השל"ה ואת ר' מנדל באס שנתמנה לרבנות בשנת 1644 ונחשב לאחד הפוסקים החשובים בענייני הלכה בזמנו. אך עלה עליהם ר' מאיר שיף (1641-1605) הידוע בכינויו "מהר"ם שיף". בה-בשעה שרבים מחשובי הרבנים באו מן החוץ (וכך היה גם במאות השנים הבאות) היה ר' מאיר שיף יליד פרנקפורט; אביו שימש בה אב בית-דין, אך הוא כיהן ברבנות בפולדה. כתביו מכילים פירושים לתלמוד המצטיינים בבהירותם ובהימנעותם מפלפול יתר. עוד הרבה תלמידי-חכמים ידועים משלימים את השורה הארוכה של מאורות התורה.


בראשית המאה השמונה-עשרה הופיעה דמותו הססגונית והטראגית של ר' נפתלי כהן כ"ץ, בעל "סמיכת חכמים", גם הוא מצאצאי המהר"ל מפראג ובעל חיבורים על התלמוד והתורה. פעילותו הגיעה לקיצה כאשר נפוצו שמועות מוזרות שקשרו את שמו בדליקה הגדולה שהחריבה את רחוב היהודים בינואר 1711. הוא מת בשנת 1719 בקושטא, בדרכו לארץ-ישראל. עוד היו בין חכמי פרנקפורט באותו זמן ר' שמואל שוטן, בעל חיבורים רבים בענייני הלכה, ור' יוסף קוסמאן, שהוציא לאור בשנת 1718 סיכום של סדר-העבודה בפרנקפורט אשר כמה מן הקהילות הסמוכות ביקשו להנהיגו אצלן. ר' אברהם ברודי (נפטר בשנת 1717) נחשב מורה-ההוראה החשוב ביותר בתקופתו; הבא אחריו היה ר' יעקב פופרס, מחבר קובץ חשוב של שו"ת, אשר בדומה לר' נפתלי כ"ץ לפניו היה אחד ממנהיגי התנועה נגד משיח השקר שבתי צבי.

שנים נסערות
פרק חדש נפתח משנתמנה בשנת 1741 רבי יהושע פאלק, שנולד בקרקא בשנת 1681, לרבה הראשי של הקהילה. שמו הלך לפניו כמחברו של "פני יהושע", מן הפירושים החשובים לתלמוד, אך לא פעם נמצאו מערערים על סמכותו. על פי חוקת הקהילה התנהלו ענייניה על ידי אמרכלים בעלי דרגות שונות. בדרגה הגבוהה ביותר היו שנים-עשר זקנים אשר תקנות משנת 1616 הקנו להם סמכויות נרחבות, וחמישה גזברים. במשך הזמן נעשו שתי הכהונות מונופולין של משפחות מיוחסות ועשירות אחדות, ואי-הרצון הגובר והולך מהנהלת העניינים על ידיהם גרם לריב גלוי. מנהיגי המתנגדים היו יהודה קולפ ויצחק קאן, ופרשת "מחלוקת קולפ-קאן" יש לה הרבה מן המשותף עם התקוממויות דומות בהיסטוריה הכללית. בסופו של דבר הוצרך הקיסר עצמו להתערב.

בתורת רב הקהל השתתף ר' יהושע פאלק בנסיונות להגיע לפתרון בדרכי שלום, בכך נתמך בידי עוד אחד מגדולי הדור, ר' יונתן אייבשיץ, רב הקהל של קהילות אלטונה, המבורג ואנדסבק (קהילות "אה"ו"). לימים היה מעורב ב"ריב הקמיעות" שניטש בין ר' יונתן אייבשיץ ומתנגדיו, אשר האשימו אותו בשבתאות כיון שנתן קמיעות לחולים. במחלוקת היסטורית זו, שנמשכה משנת 1751 עד 1755, התייצב ר' יהושע פאלק לצד מתנגדיו של ר' יונתן אייבשיץ, אך כיוון שהיה ידידו ניסה לפשר וכתוצאה מכך נעשה אף הוא עצמו חשוד. הוא עזב את פרנקפורט, אבל נתבקש לחזור בשנת 1753.

רבי יחזקאל לנדאו, רב הקהל המפורסם של פראג (הידוע, על שם ספרו, בכינויו "נודע ביהודה"), שיבח את פאלק לאחר מותו כ"גדול הדור".

אחרי תקופת-ביניים קצרה - אשר גם בה לא הייתה הקהילה אלמנה, שכן קמו בה אז תלמידי חכמים כר' משה ראפ, ר' נתן מאס, והרופא המלומד ר' אשר וורמס, נתמנה ר' אברהם ליסא לרב הקהל בשנת 1760. בתקופה הקצרה שבה שימש בכהונה זו (הוא נפטר בשנת 1769), נעשה אחד מראשי המדברים במחלוקת המפורסמת של אותה מאה, המחלוקת בעניין גט שנתן ר' ישראל ליפשיץ, רבה של קלווה, בשנת 1766. ספרות שלימה המחזיקה שני כרכים של שאלות-ותשובות מאת בעלי-הלכה חשובים הוקדשה לפרשה זו, שעוררה בשעתה פולמוס שלא היה כמותו. בית-הדין של קהילת פרנקפורט צידד בזכות אלה שטענו שאין הגט תופס. בדיעבד יש מקום להרהר אם לא היה בהחלטה זו משום חריגה מסמכותו של בית-הדין, שכן רבניה של פרנקפורט עמדו מעולם בתוקף על האבטונומיה של הרבנות המקומית, ואחד מרבניהם במאה השבע-עשרה, ר' הרץ הלוי, אישר וקיים תקנות קודמות שאסרו על התערבותם של רבנים מקהילות אחרות בעניניה של פרנקפורט.

קיצה של תקופה
אחרי הפירוד שנגרם עקב כל המחלוקות הללו הוחזרה האחדות בקהילה על כנה, וזאת במידה רבה הודות למאמציו של ר' נתן מאס, אחד ראשי הדיינים בקהילה. אחד מידידיו ועמיתיו היה ר' דויד טוולה שיף, שנבחר לרב ראשי בלונדון בשנת 1765 וכיהן ברבנות עד פטירתו בשנת 1791. ר' דויד שיף לא היה היחידי מבין בני המשפחות החשובות שבפרנקפורט שזכה לכבוד כזה. עוד שני צאצאים של משפחה חשובה אחרת נתמנו לימים לאותה כהונה רמה. ר' נתן מ. אדלר (1890-1802) נבחר בשנת 1844, החל לכהן ברבנות בלונדון בשנת 1845, ואחרי מותו ירש בשנת 1891 את מקומו, בנו ר' הרמאן אדלר (1911-1839). בין המועמדים שלא נתקבלו בבחירות של שנת 1844 היה ר' שמשון רפאל הירש, רבה בן השלושים ושש של אמדן, אשר כעבור שבע שנים עלה לגדולה בפרנקפורט.

אילו ניתן לסטות מסדר התקופות המקובל, אפשר היה לומר כי לגבי יהודי פרנקפורט הגיעו ימי הביניים לקיצם בשנת 1782. אחרי פטירת אברהם ליסא נוהלו עניני הרבנות על ידי ר' נתן מאס המלומד שנעזר בקבוצה חשובה של תלמידי חכמים, עד שבשנת 1771 נבחר רב קהל חדש, ר' פנחס הלוי הורוביץ (שנולד בפולין בשנת 1730) שנודע בשם "הפלא"ה" (על פי חיבורו העיקרי, פירוש לכמה מסכתות). בדומה לקודמו הוצרך גם ר' פנחס הורוביץ למלא תפקיד בפולמוס היסטורי. אך הפעם לא הייתה זו לא התקוממות בתוך הקהילה ולא ריב בין בעלי הלכה למקובלים ואפילו לא פולמוס על גט, אלא עניין אחר לחלוטין. בשנת 1782 יצא לאור החלק הראשון של תרגומו הגרמני של משה מנדלסון לתנ"ך והפירוש שלו. את רישומו העמוק של התרגום כמבשר את תנועת ההשכלה, תקופה של "סער ופרץ" בתוך המחנה היהודי, ניתן מבחינה מסוימת להשוות לרישומה של ה"אנציקלופדיה" שיסד דידרו בצרפת שלושים שנה קודם לכן. בה בשעה שבמקומות אחרים נשרף התרגום בפומבי הרי בפרנקפורט נמצאו לו 49 חותמים ומעולם לא הוחרם באורח פורמאלי, כפי שטוענים אחדים. ר' פנחס הורוביץ לא התנגד לעצם התרגום אך עם זאת הזהיר נגד השימוש בו, כיוון שבמקום אחד או שניים, וכן בחיבור אחר, סטה מנדלסון מן הפירוש המסורתי.

מכל מקום, עוד לא הגיעה שעתן של התמורות שהתרגום בא לבשר על בואן. ר' פנחס הורוביץ עצמו המשיך בחיבור פירושיו לתלמוד, לשולחן ערוך ולתורה, הישיבה הגדולה שלו עמדה בעצם פריחתה ופרנקפורט קיימה את מעמדה כמקום תורה ומנהיגות דתית. שני לרב הקהל מבחינת שיעור קומתו היה ר' נתן אדלר (1800-1742) שלפי דבריו היה מצאצאיו של ר' שמעון הדרשן, ונמצא אפוא בן למשפחה פרנקפורטית בת שש מאות שנה - שלשלת זהב לאמיתה! הוא היה תלמידו של ר' יהושע פאלק ושל ר' טבלה שיף ותלמיד חכם מפורסם בזכות עצמו. אך למרות הכבוד שרחש הציבור לתלמיד חכם מובהק וירא שמים זה, גרמו נטיותיו לקבלה לדברי ביקורת ואפילו לכעין חרם. הוא עזב את פרנקפורט ב- 1782 ונעשה רב בבוסקוביץ במוראביה; אך חזר בשנת 1785 והחרם הוסר חגיגית זמן קצר לפני פטירתו. המזהיר בתלמידיו של ר' נתן אדלר, שהיה קשור אליו קשר עמוק כל ימי חייו, היה רבי משה סופר-שרייבר (1840-1762) הידוע בכינוי "חת"ם סופר", על שם קובצי השאלות והתשובות שחיבר אשר היה חותם עליהם "משה סופר מפרנקפורט", כפי שקראו לו מתוך חיבה אחד מ"שרי המאה".

עם פטירתו של ר' פנחס הורוביץ, אחרי שכיהן ברבנות שלושים ושלוש שנה, בא במקומו בנו, ר' צבי הירש הלוי הורוביץ (נפטר בשנת 1817), תלמיד חכם ומחברם של פירושים להלכה ושאלות-ותשובות. ראוי לציין שגם האב הורוביץ וגם בנו נתנו הסכמות למהדורות החדשות של מחזור לימים טובים מאת ר' וולף היידנהיים (1832-1757), תלמידו של ר' נתן אדלר, אשר עליו אמר צונץ כי הוא "מנדלסון של המחזור". תשעה הכרכים של יצירה חלוצית זו יצאו לאור לראשונה בשנת (1802-1800) בצירוף פירושים ותרגום גרמני באותיות עבריות, ולמרות הוצאתן של מהדורות גנובות וחיקויים היו בבחינת "רבי מכר" יותר ממאה שנה ועד היום נמצאים הם בבתים יהודיים רבים.

בתור רב-קהל אחרון כיהן באותה תקופה הרב שלמה אברהם טרייר (1846-1758). בן זה של רחוב היהודים בפרנקפורט היה תלמיד חכם גדול ועמד בראש הישיבה שתלמידיה באו מקרוב ומרחוק. קודם שנבחר לשמש כרב היה הרב טרייר אחד משני נציגיה של פרנקפורט ב"סנהדרין" של נפוליאון ב- 1807 ובימי זקנתו, שעה שעיניו, לדבריו, "כבר פנו אל מעבר מזה", התייצב נגד הרפורמות הרדיקליות ופרסם אוסף של דעות בענייני ברית-מילה, מסמך מעניין ביותר שנכללו בו שמונה-עשרה מתוך עשרים-ושמונה תשובות ששיגרו רבנים לשאלותיו, וביניהם אנשי-שם כגון ר' זליגמן במברגר, ר' יעקב אטלינגר, ר' ש. ר. הירש, ש. ד. לוצאטו וש. י. רפופורט. פרט לחוות דעת בעניין הנידון מביעות התשובות יראת כבוד לרבה של פרנקפורט אשר פעולתו הייתה ציון-דרך חשוב בתולדות המאבק בין שומרי המסורת לבין מתנגדיהם.

לא רק חוגי היהדות הדתית הכירו בחשיבותה של פרנקפורט כמרכז תורה וחכמה. לעתים קרובות היו ממשלות זרות מבקשות ממועצת העיר למסור להן ידיעות על הנוהל המשפטי בבתי הדין הרבניים בפרנקפורט בעניינים של מעמד אישי, חוק מסחרי ופלילי, וכן בשאלות כגון העסקתן של משרתות נוצריות בבתיהם של יהודים, תשלומיהם של היהודים לשירותים הציבוריים, או אפילו פירושי מילים וביטויים עבריים. נשמר זכרם של יותר משלושים מקרים כאלה בין השנים 1509 ו- 1789.

מדרך הטבע היה שבמרוצת הדורות התפתחו מנהגים מיוחדים, בעיקר מנהגי פולחן, שכמה מהם באו בהשפעת ההתנגדות לנוהג הקבלי, דהיינו הנחת תפילין בחול-המועד, ואחרים שמקורם אינו ברור. בכלל שמרו בני פרנקפורט בקנאות על מנהגי אבותיהם והחדרת יסודות זרים כגון ההיגוי הפולני של הלשון העברית, או הכנסת מנהגים חדשים בידי אנשים "מרחוק באו" גונו בכל תוקף כסטייה מ"דרך האבות". מנהג יהודי פרנקפורט, לכל דקדוקיו, היה בבחינת שיטה מסודרת אשר נתקבלה בהרבה קהילות אחרות במדינה ומחוצה לה. כך למשל מה שנאמר בסידורים ומחזורים "בפרנקפורט אומרים..." יש בו משום ביטוי לקבלת סמכותה של פרנקפורט. אין פלא שיהודי פרנקפורט היו מתגאים בקהילתם ובעירם, וגאווה זו מצאה ביטוי גם בפי העם.

הקהילה שקדה תמיד לקיים קשרים עם קהילות אחרות. עוד בשנת 1250 לערך נשפט יהודי מפרנקפורט בפני אסיפת רבנים במגנצא, ונציגים של הרבנות השתתפו באסיפות דומות בבינגן (שנת 1450 לערך) ובוורמיזא (שנת 1542), פרנקפורט גופה הייתה מושב אסיפות רבנים דומות בשנת 1562 וב- 1582, וכן בשנת 1603. האסיפה בשנת 1603, שהוציאה תקנות הנוגעות למינויים של רבנים, למסי הקהילה, לבוררות ולהשגחה על היושר בעסקים וכולי, עלתה בחשיבותה על כל קודמותיה.

גם ירושלים לא נשכחה בפרנקפורט. כבשאר הקהילות נשתרש גם בה המנהג לשלוח את הכספים שנאספו בפורים בצורת "מחצית השקל" לעניי ארץ הקודש. בארכיון הקהילה שנחרב נשמרו חילופי מכתבים עם ירושלים, חברון וצפת, וביקורי שליחים מערים אלה נזכרו החל משנת 1592.

הסיכום הנאות ביותר לפרק זה, הפרק המפואר ביותר בתולדות קהילות פרנקפורט ומקור המוניטין שיצאו לה, הוא מה שכתב עליה בנו של אחד מרבנים הגדולים:
"ראש ההר ק"ק פרנקפורט עיר גדולה לאלוקים בכל מדינות אשכנז היא תל תלפיות שהכל פונים אליה".
מתכונת ההתפתחות
למן המאה החמש-עשרה ועד סוף המאה השמונה-עשרה נמשכת התפתחותה הכלכלית והפוליטית של הקהילה, בדרך כלל, על פי המתכונת שנקבעה מכבר. לא פעם נמצאו מערערים על הזכויות הישנות, אך הן אושרו בשנת 1471 וחודשו על ידי קארל החמישי ברייכסטאג ברגנשבורג בשנת 1546.

חרדה רבה נגרמה בשנת 1509, משקיבל המומר יוהנס פפרקורן היתר "לבדוק" את כל הספרים העברים, ורק בקושי הצליחו לסכל את האיום בהחרמה סיטונית. כיוון שהמנהיגים היהודיים לא קיבלו תמיכה מספקת למאבקם מצד שאר הקהילות, ציווה מקסימיליאן הראשון בשנת 1510 על כל יהודי הקיסרות לשגר נציגים למועצה שנתכנסה בוורמיזא בשנת 1513.

מאורע הרה-סכנות הרבה יותר נתרחש מאה שנה לאחר-מכן. התקוממות ה"גילדות" (אגודי בעלי מלאכה) נגד שליטי העיר הפכה, בהנהגתו של וינצנץ פטמילך, להתקפה שכוונה נגד היהודים - תפנית שאינה נדירה בהיסטוריה היהודית. שלושת שערי הגטו והבתים בוצרו במתרסים אך הללו נפרצו וב - 22 באוגוסט 1614 היה רחוב היהודים לבז. מרבית אנשי הקהילה - 1,390 במספר - מצאו מקלט בבית-העלמין, אך לבסוף הותר להם לעזוב את העיר. הקיסר מתיאס התערב, היהודים הורשו לחזור וקיבלו ליווי רשמי למעונותיהם הישנים. על פטמילך הוכרז חרם מטעם הקיסרות והוא הוצא להורג בפברואר 1616. הרבנות הכריזה על התשעה-עשר באדר כיום צום ומחרתו נודע בשם "פורים וינץ". במרוצת תולדותיה נוספו ללוח-השנה של הקהילה ארבעה צומות כאלה, ולכל אחד מהם חוברו סליחות מיוחדות.

התוצאה הישירה של מאורעות אלה הייתה חקיקת תקנות חדשות משנת 1616 ומכאן ואילך נקבעה על שערי רחוב היהודים הכתובת "בחסות הוד מעלתו הקיסר הרומי והאימפריה הקדושה". במלחמת שלושים השנה הוטלו על הקהילה מסים כבדים ונבעו חילוקי-דעות מחודשים בעניין זכויותיהם ושלטונות העיר טענו כי משנת 1349 ואילך היו היהודים נתיני העיר ולא נתיניו של הקיסר. תחילה נטה הקיסר ליאופולד הראשון להתפשר, אך לאחר פניית הקהילה קבע עמדה כנגד שלטונות העיר והללו הגיבו בהחמרת הפיקוח על ביצוע ההגבלות הקיימות.

בשנת 1689 הוציאה מועצת העיר צו שעל פיו נדרשו היהודים להיזקק ללשון הגרמנית בספרי-החשבונות שלהם, אך הצו לא בוצע מן הטעם ש"בין כל עשרה יהודים אין אף אחד היודע לקרוא גרמנית ולא כל שכן לכתוב" - וזאת למרות העובדה שאחד מן הגדולים שברבני פרנקפורט, ר' יהושע פאלק, הורה בצוואתו לילדיו ללמוד את לשון הארץ.

היציבות היחסית שהוחזרה על כנה עד שנת 1685 הייתה צפויה לערעור על ידי ספרו הידוע לשמצה של י. א. איזנמנגר, שעמד לצאת לאור בשנת 1700, אולם הקהילה הצליחה להשיג צו מאת הקיסר ליאופולד הראשון שאסר על השלמת הדפסת הספר, ובסופו של דבר יצא לאור רק בשנת 1751. איזנמנגר תבע פיצוי על הנזק שנגרם לו, אך הפסיד במשפט.

בשעת הכתרתו של ליאופולד השני בשנת 1790 וכן בהכתרת יורשו פראנץ השני בשנת 1792, הותר ליהודים, כאשר כבר היה במקרים קודמים, להביע רחשי כבודם ולהגיש מתנות להוד מעלתם, אשר לא התייחסו ליהודים מאותה מידה של ליברליות כפי שהתייחס אליהם ליאופולד הראשון. אך אותה שעה החלו נשמעים באירופה צעדי המהפכה הצרפתית וחייליה עמדו להתקדם.

כלכלת הגטו
כפי שהזכרנו קודם היו מסחר זעיר, חלפנות והלוואת כספים מקורות ההכנסה העיקריים. עוד במאה השש-עשרה הופיע "שוק יהודים" מחוץ לרחוב היהודים; כיוון בשוק-היהודים היה המסחר בעיקרו מסחר בירקות, נתקל השוק בהתנגדות מצד מתחרים נוצרים, והתנגדות זו גרמה לכך שבשנת 1613 הוציאו שלטונות העיר "צו גננים" שאסר על המסחר הזה אך לא הקפידו על ביצוע הצו. יעקב הירשהורן היה היהודי הראשון שהיה בעל רשיון רשמי - משנת 1655 - לסחור ביין, פירות וכיוצא באלה; בשנת 1677 נרשמו ארבעה סוחרים כאלה, אך רק בשנת 1736 הוענק רשיון למסחר כללי ליהודי וולף פולדה.

בסוף המאה השבע-עשרה כללה רשימה של 415 משפחות 109 מלווי כספים וסוחרים בחפצים משומשים, 106 סוחרי כלי מתכת ובגדים ו- 24 סוחרי פירות. אור-אגפיים מענין על מצבם הכלכלי של היהודים נוסכות רשימות מצאי של חפצים אישיים.

שוק-הכספים היה המשגשג שבסוגי המסחר הללו מאז המאה החמש-עשרה והוא נעשה מקור לעושר הרב שצברו משפחות אחדות במשך הזמן. הוא היה אחד מענפי המסחר המועטים שהיו פתוחים לפני היהודים, ומאידך נעשה בבחינת מונופולין שלהם. שיעורי הריבית היו גבוהים, והיה ביקוש רב לאשראי, בייחוד מצד השכבה השלטת, והשוני הרב במטבע עשה את החלפנות עסק המכניס רווחים גדולים.

וכך, חרף כל ההגבלות והרדיפות ושלושים-וארבעה מסים שונים שהיו מוטלים על היהודים, עמדה קהילת פרנקפורט במאה השמונה-עשרה בסימן השגשוג, ובסופה נאמד סך הכל של נכסיהם (להוציא נכסי הקהילה וקרנות-הנאמנות השונות) בששה מיליון גולדן לערך. ברשימה של תריסר המשפחות העשירות מופיעות קודם כל שלוש משפחות שפייר שהונם נאמד ב- 604,000 פלורין, במקום השני משפחת רייסאליסן שהונה נאמד ב- 300,000 פלורין. ואחריה משפחות שוסטר, האס, קאן, גולדשמידט וורטיימבר, ורק במקום האחד-עשר מופיעים מאיר-אנשיל רוטשילד שהונו נאמד ב- 109,375 פלורין. מאחר שהמשפחות הללו החזיקו בידן קרוב למחצית מכל נכסי היהודים, מסתבר שהתגבשותה של פלוטוקרטיה יהודית כבר הייתה אותה שעה עובדה מוגמרת. אך אין להעלים עין מכך שבאותו זמן מנו יהודי פרנקפורט 2,800 נפשות בקירוב, אשר רובם הגדול לא היו כלל אמידים באותה מידה.

נראה, שאופי הפעילות המסחרית הסתעף במידה מסוימת עד סוף התקופה הנידונה, שכן בפנקס-הסוחרים משנת 1801 אנו מוצאים אם להזכיר רק כמה שמות ידועים - את יעקב ברוך בעסקי חלפנות, ברחוב היהודים, בבית-האבן; את ליב הרץ פלירסהיים במסחר כפתורים אנגליים בפאהרגאסה; וחפצים מצופים אצל מנדלה משה גולדשמידט בסחר אבני-חן ותכשיטים, בפאהרגאסה; את משה בנדיקט גולדשמידט סוחר פשתן וכותנה הולנדיים וכן משי; את נתן שמואל שוסטר, חלפן, ברחוב היהודים; את יצחק מיכאל שפייר, חלפן, בוואלגראבן, וכולי וכולי.

נראה כי הקפידו לשמור על המוסר המסחרי. ה"תקנות" הנזכרות לעיל משנת 1603 מכילות הוראות אופייניות, ודוגמה נוספת אנו מוצאים כבר בצו משנת 1559, האוסר על בחורי הישיבה ללוות כספים בלי הסכמת הוריהם או רבם.

גם בענף כלכלי זה ניכרו התמורות הגדולות הממשמשות ובאות. המעבר המהיר שבא אחר כך ממסחר זעיר ותיווך לעמדות חשובות לא רק בעסקי ממון בין-לאומיים, אלא גם בתעשיה ובמסחר; התפקיד שנועד ליהודים בעלייתה של פרנקפורט לדרגת אחד ממרכזי הכספים הגדולים בעולם, וכן תרומתם להתפתחות עירם בתחומי המדע, האמנות והסעד - כל אלה מצטרפים לאחד הפרקים המעניינים בהיסטוריה החברתית, פרק שעדיין לא נחקר כל-צרכו.

השאיפה לחופש
אם יש אמת במימרה כי החופש אינו מתת אלא נצחון, הרי מאבק האמנציפציה של יהודי פרנקפורט היה פרי מאמצים שנמשכו קרוב לחמישים שנה. מאבק זה התנהל בעיקרו על גבי הניר - תזכירים רבים מספור, קונטרסים וגילויי-דעת, התקפות והתקפות נגד, התקדמות ונסיגה חליפות. פרשה זו אין לדון בה במבודד משאר תחומי החיים. בראשית המאה התשע-עשרה קראו תגר על עמדותיו המבוצרות של הסנאט לא רק היהודים אלא גם המשפחות הפטריציות הוותיקות שמיאנו לוותר על זכויות-היתר שלהן, הקתולים שמחו נגד ההגבלות שעוד נתקיימו וכן במידה לא פחותה התושבים הזרים ושאר מעמדות נחותים. מחלוקות מקומיות אלה עוד נסתבכו עקב השפעתן של המלחמות הנפוליאוניות ומה שבא אחריהן.

ארבע שנים אחרי הקרב ביש-המזל של הז'ירונדינים, שהפציצו את פרנקפורט וכבשו אותה לזמן קצר באוקטובר 1792, נטל נפוליאון את הפיקוד לידיו. ארצות-הריין נעשו שטח צרפתי. פרנקפורט הופצצה שנית ביוני 1796 והפעם נשרף כליל חלקו הגדול של רחוב היהודים. למרות הקשיים שגרמה הדליקה הייתה כרוכה בה ברכה, שכן פירוש הדבר היה - לפחות למעשה, אם כי עדיין לא להלכה - קץ הגטו.

אחד המאורעות שזעזעו לאחר מכן את אירופה הייתה הקמתה של הקונפדרציה של הריין בשנת 1806. פראנץ השני הסתלק מכיסאו, האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית חדלה להתקיים ועמה האפלייה בת מאות השנים של היהודים בתורת "עבדי המלכות" של הקיסר. באותו זמן כונן נפוליאון את הדוכסות הגדולה של פרנקפורט בשלטונו של הנסיך קאגל פון דאלברג, הפרימאט של מגנצא, האלקטור, הקאנצלר הגדול של האימפריה ומעתה אחד מששה-עשר השותפים בקונפדרציה. היהודים, שלא היו עוד נתיניה של העיר החופשית, קידמו - ובצדק - את השליט החדש בתקוות גדולות שכן ניתן היה לצפות ליחס ליבראלי יותר מצד מעריצו ובן-חסותו של נפוליאון, מכנס ה"סנהדרין", שאותו קיבלה הקהילה בהתלהבות בביקורו בפרנקפורט ביולי 1807. דאלברג אף הוכיח את אהדתו שעה שאחד החוקים הראשונים שחוקק ביטל הגבלה נושנה ובלתי נעימה והתיר ליהודים את הכניסה למקומות-טיול ציבוריים. לאחר מכן באו התקנות החדשות משנת 1808 שהיו בהן כמה וכמה שיפורים אך עמדו בדרך כלל בסימן הנוסח הישן. באורח אישי גילה עוד דאלברג רצון טוב על ידי תרומה נכבדה לבית-הספר החדש של הקהילה ה"פילאנטרופין", ועל ידי עידוד שיעורים למלאכת-כפיים וכן לקבלת שמות משפחה תקינים. לאחר מכן הוצאו "צו ארגון" ו"צו אמנציפציה", וב -28 בדצמבר 1812 הורחב העיקרון שכל תושבי הדוכסות הם בעלי זכויות שוות ב"פקודה בדבר השוויון האזרחי של הקהילה היהודית". מסמך זה הורה, בין היתר, שהיהודים יפדו את כל המסים המיוחדים שהוטלו עליהם על ידי תשלום כולל של 440,000 פלורין, ששיעורו הראשון בסך 150,000 פלורין ישולם מייד.

אולם ירח-דבש זה עם החירות לא נמשך זמן רב. נפוליאון הובס בלייפציג ב- 1813 והדוכסות של דאלברג עברה מן העולם. השלטון חזר לידי הסנאט והריאקציה התחילה בשעה שפריינר פון שטיין, ראש מינהל השטחים המוחזרים, הביע את הדעה שאין לסבול שום התערבות בענייני העיר. הסנאט סירב להכיר בהסכם עם דאלברג, אך כל העניין הפך נושא לדיונים ממושכים ומסובכים עם נציגי המעצמות הגדולות שהתכנסו בקונגרס וינה. שם נסתייעה משלחת הקהילה בראשות יעקב ברוך (אביו של לודוויג ברנה) סיוע על ידי משפחת רוטשילד, "המעצמה החדשה" ככינויים בוינה, ועל ידי פאני פון ארנשטיין רבת ההשפעה. אין צורך לומר כי הפולמוס בעל פה ובכתב נתמך בסכומים ניכרים של "דמי שכנוע" שהוצרכה הקהילה להמציאם. אך מכריעה בעניין זה הייתה עמדתם החיובית של הרדנברג, הקנצלר הפרוסי, ושל מטרניך, הקנצלר של אוסטריה. במסמך רב חשיבות מנובמבר 1815 ביקש מטרניך מאת עירית פרנקפורט זכות האזרחות. כמו כן הדגיש מטרניך את העובדה שבקשתו נעשית על דעת בעלות-הברית, אשר להן בלבד חייבת פרנקפורט את החזרתה על כנה ואת קבלתה כחברה בקונפדרציה הגרמנית.

לבסוף, משלא הועילו כל המחאות, פרסם הסנאט ב- 2 בספטמבר 1824 צו בנוסח שנתקבל בבונדסטאג יום קודם לכן. בששה-עשר סעיפים - ניגוד בולט למאה שמונים ושמונה הסעיפים בתקנות משנת 1616 - ביטל החוק הקונסטיטוציוני החדש את כל הפקודות והתקנות הקודמים והכיר ביהודים כבאזרחים שווי זכויות כלפי החוק האזרחי וכנתינים כשרים של העיר החופשית פרנקפורט.
אף שהחוק החדש לא העניק שיווי-זכויות גמור, הרי סיפק את מרבית תביעותיה של הקהילה אותה שעה. אולם גם עתה סירבו היסודות הריאקציוניים בסנאט להודות כי הזמנים נשתנו, כי הליבראליות והלאומיות עומדות בסימן התקדמות בפרנקפורט כבשאר חלקי גרמניה. קשה להבין עמדה עיקשת זו, אבל אפילו אחרי המהפכה של שנת 1848 ואחרי שהוצהר בעירם על "זכויות היסוד של האומה הגרמנית" בחוקה משנת 1849, התנגד הסנאט לתביעות על ביטול כל החוקים המגבילים. טענו כי תוספת רפורמה עתידה להסיר את כל הבלמים שהוקמו בין השנים 1814 ו- 1824 בפני "נהירה רבתי של היהדות"; יתר על כן, כל דבר שיותן ליהודים אי אפשר יהיה למונעו מן התושבים הזרים ומן האוכלוסייה הכפרית, וכתוצאה מכך עתיד מעמד העדיפות של האזרח הגמור, זו אבן-הפינה של החוקה, להתערער לחלוטין.

עוד מריבות ועוד דחיקת-רגלים נתרחשו, אבל בסופו של דבר נאלץ הסנאט להיכנע. בכל הנוגע ליהודי פרנקפורט, הגיע מאבקם לקיצו בשעה שהחוק מ- 16 בספטמבר 1864 ציווה על שוויון גמור לפני החוק לכל האזרחים. כעבור שנתיים איבדה העיר החופשית את עצמאותה וסופחה לפרוסיה.

יותר משמונים שנה עברו מזמן שהקיסר יוסף השני בכתב הסובלנות משנת 1782, פתח את תקופת האמנציפציה של היהודים.

רפורמות ופירוד
בעת ובעונה אחת עם המאבק למען האמנציפציה התרחש עוד מאבק אחד, וזה בתוך הקהילה גופה. תקומתה של תנועת רפורמה הייתה בלתי-נמנעת ממש כפי שהייתה התגובה על תנועה זו. במסע-צלב חדש זה ניצבו שני המחנות זה מול זה בחמת-זעם. בעיני האורתודוכסים היו מתנגדיהם "פושעים", ואילו אנשי הרפורמה כינו את האורתודוכסים בשם "השחורים" וגינו אותם על מנהגיהם "המאובנים", "מימי הביניים". דרך אגב, המונח "יהודי אורתודוכסי" נטבע כפי הנראה על ידי אברהם פורטאדו, נשיא הסנהדרין של פאריס משנת 1807.

כאן עלינו לתת דעתנו שוב לרקע ההיסטורי. רווח של שבע שנים בלבד מבדיל בין שנת 1782, שבה הוצאו גם "כתב הסובלנות" של יוסף השני וגם תרגומו של מנדלסון, לבין שנת 1789, השנה של הצהרת זכויות האדם אשר עליה נאמר: "עמוד יחידי זה משקלו רב ממשקלן של ספריות שלימות וכוחו רב מכוחם של כל צבאות נפוליאון". במידה שהדברים אמורים ביהודים, הרי מזה זמן-מה נמצאו טוענים לחידוש החיים היהודיים בתחום התרבות ובתחום המשפט. בצרפת מוליך קו מחשבה ישיר בכיוון זה ממונטסקייה למיראבו, ובגרמניה מוליך קו דומה מלסינג לדוהם. הם, ורבים אחרים, היה לנגד עיניהם חזון של תקופה חדשה אשר בה אין מקום לצמיתים המוצאים מגדר התרבות. "התקופה הנוכחית", כתב תומאס פיין, "תהא זכאית מכאן ואילך להיקרא תקופת הבינה, והדור הזה ייראה בעיני הדורות הבאים כעין אדם הראשון של עולם חדש". לא נתעוררה השאלה אם יהא בכוחו של אדם-הראשון החדש לעמוד בפיתויים הגלומים בתוך התהליך הזה.

בפרנקפורט נמצא מספר גדל והולך של יהודים בין בתוך רחוב היהודים ובין מחוצה לו אשר היו מאזינים לקולות הללו. עד-מהרה נתברר כי תנאי הכרחי לגישה אל העולם הסובב אותם היא שיטת חינוך חדשה, שבה תשמש הלשון הגרמנית שפת ההוראה, ונושאים חילוניים יתווספו על תכנית הלימודים המסורתית. לאמיתו של דבר היו עוד בשנת 1768 כמה ילדים יהודיים שלימדו אותם כתיבה וקריאה בלשון הגרמנית, אבל רק בשנת 1797 הופיעה התכנית הראשונה לבית ספר תקין, וגם היא לא יצאה אל הפועל. השימוש בלשון הגרמנית נעשה רווח, ארבע "אגודות קריאה" שונות נוסדו בין השנים 1801 ו- 1804 ומשכו חברים רבים, וכן נוסדה אגודה בשנת 1807 במתכונת אגודות הבונים החשופים ונקראה בשם המשמעי "מסדר השחר העולה". עוד קודם לכן הוקמה "אגודה לקידום אושרם של הישראלים". ההתפתחות החשובה ביותר בתחום החינוך הייתה הקמת בית ספר של הקהילה ששמו המקורי "קארלסשולה" (לכבוד קארל פון דאלברג) נדחק מפני השם החדש "פילאנטרופין" בעיר דסאו שנוסד בשנת 1775. ראשית תולדותיו של בית הספר במעשה צדקה של "הסוחר וסוכן-החצר המלכותי" מאיר אנשיל רוטשילד. מזמן ביקורו במארבורג בדצמבר שנת 1803 בחר לו ילד פולני עני והפקיד את חינוכו בידי זיגמונד גייזנהיימר, אחד מפקידיו, וזה, ועמו עוד שלושה צעירים, הקים ברחוב היהודים ב- 1 בינואר 1804 חברה למען הקמת בית ספר. זהו אחד התאריכים החשובים ביותר בתולדות הקהילה.

הפילאנטרופין אשר הפך לאט לאט לאחד מבתי הספר היהודיים המפורסמים ביותר בגרמניה, ובו מורים חשובים רבים, כגון מיכאל קריינצאך, י. יוהלסון, י. מ. יוסט ולצרוס גייגר, נעשה סמוך להקמתו אחד מעמודי התווך של תנועת הריפורמה. כאן פתחו אנשי הרפורמה בהתקפה על סדר העבודה הישן בבית הכנסת. ה" Andachtssaal (אולם הפולחן") אשר בו נתקיימו משנת 1807 ואילך התפילות הראשונות בנוסח הרפורמה, תחילה ביום ראשון ולאחר מכן (על פי דרישתו של יוהלסון) ביום השבת, בלווית דרשות בגרמנית, היה המרכז הדתי של קהילה ליבראלית גדלה והולכת. רב-הרושם שבין המטיפים הראשונים היה מיכאל קרייצנאך אשר גם ערך, יחד עם יוסט, את הירחון העברי "ציון".

פרט לניסיון של אהרן פולד להקים בית ספר מסורתי, לא נתקלו אנשי הרפורמה באופוזיציה נמרצת ותכליתית מצד מנהיגיה הדתיים והחילוניים של הקהילה. אין תימה אפוא שהמשטר הישן נחל תבוסה בבחירות של שנת 1838. מכאן ואילך נשאה הנהלת הקהילה בידי הרוב הליבראלי.

אחרי הניצחון של שנת 1838 צעדו היסודות הקיצוניים בתנועת הרפורמה צעד נוסף. בראשותו של תיאודור קרייצנאך (בנו של מיכאל, אשר לימים המיר את דתו) יסד בשנת 1842 את "איחוד ידידי הרפורמה" שבמצע שלו נכללו התקפות על התלמוד, על ברית-מילה ועל דיני הכשרות. רבה הישיש של הקהילה ר' שלמה טרייר נשא קולו במחאה נמרצת נגד כפירה זו ביסודות היהדות. התשובה המוחצת ביותר באה מצד צונץ בכבודו ובעצמו, אשר צידד בדעת הרב טרייר והצהיר "איבוד לדעת אינו רפורמה". השנים הבאות החישו את המשבר. אסיפת הרבנים שנתכנסה בפרנקפורט בשנת 1845 החליטה ברוב של 15 כנגד 13, כי עברית אינה בהכרח לשון התפילות. הרב טרייר, הרב הראשי האחרון, התפטר בשעה שהליבראלי ליאופולד שטיין נתמנה לרב בשנת 1848. הסתאבות מוסדות הקהילה הגיעה אז לממדים מדאיבים.


לאור המאורעות הללו נמצאה הצלחתם של אנשי הרפורמה בבחינת נצחון פירוס. אבותיהם הרוחניים היו היעקובינים הצרפתיים שדגלו באלת הבינה ובביטול יום השבת הנוצרי, אך הם הגדישו את הסאה והאופוזיציה נחלצה לפעולה. מרכז המהפכה הנגדית האורתודוכסית הייתה "חברת ש"ס" הישנה, שעם חבריה נמנו כמה אישים רבי השפעה. כמגיני ערכי היהדות המסורתיים גמרו אומר לפרוש מעל הקהילה שלא כיבדה עוד את הערכים הללו ולהקים קהילה משלהם. אולם הסנאט שבקשתם הוגשה לפניו בשת 1849 נתן היתר רק לאגודה דתית פרטית אשר הוקמה בשנת 1851 בשם "Israelitische Religionsgesellschaft" (אגודת דתית ישראלית") וקיבלה מעמד של "אישיות משפטית" בשנת 1864.

הנהגתה הדתית של הקהילה החדשה, שמנתה כמאה חברים בשנת 1851, הוצעה תחילה לר' מיכאל זאקס, וכאשר סירב, לר' שמשון רפאל הירש (1888-1808) שכיהן קודם ברבנות באולדנבורג, אמדן וניקולסבורג. ר' ש. ר. הירש, שהיה אישיות בעלת שיעור קומה, ושכבר קנה לו שם כמחברו של הקונטרס הלוחם "תשעה-עשר מכתבים" בשנת 1836, הצליח בתקופה קצרה לערך לפתח את ה"Religionsgesellschaft" ולהפכה לקהילה משגשגת שיש לה בית כנסת משלה, רשת בתי ספר ומוסדות אחרים. הודות לפעולות אלה, אך גם הודות לספרים הרבים שחיבר, נעשתה קהילתו גורם רב השפעה בחיים היהודיים, והשפעתה חרגה הרבה מעבר לגבולותיה של פרנקפורט. הרבה סופר על פרשה זו, ולא נותר אלא להזכיר את הפרק הבולט ביותר, את הפרישה מהקהילה-האם.


הרב הירש, תלמידו של חכם ברנייס בהמבורג ובשנות תלמודו ידידו של אברהם גייגר, אשר מעודו לא חדל להביע את הערכתו לסגולותיו המצוינות, לא העלה בדעתו מעולם שיהיה צורך בפרישה; אבל בשנה העשרים וחמש לכהונתו ברבנות בפרנקפורט צעד צעד מכריע זה. חוק שיצא אותה שנה (שבשנת 1899 הושלם עוד בחוק נוסף) אפשר לפרוש מן הקהילה הישנה, ומרבית חבריה של ה" Religionsgesellschaft"ניצלו את התקנה האמורה. הפולמוס בענייני הלכה בקשר להתפתחות זו, וגינוי הפרישה על ידי תלמידי חכמים נכבדים כגון ר' ס. ב. במברגר ור' משה מיינץ (שהיה בעצמו אחד מאחד-עשר מייסדיה של ה" "Religionsgesellschaf הם נחלת ההיסטוריה. חרף הפרישה קיימו בידם חברים רבים את החברות בקהילה-האם הגדולה, ופרישה מטעמים דתיים לא מנעה קשרי מסחר וחיתון וכן שיתוף פעולה בתחומים רבים של ענייני הכלל.

סיכום
כאן מסתיימת בהכרח סקירה קצרה זו של כמה בחינות בתולדות הקהילה היהודית בפרנקפורט מן המאה השלוש-עשרה ועד המאה התשע-עשרה. כל ניסיון לסכם את משמעותה של היסטוריה זו סופו להסתיים במסקנה כי חילוקי הדעות, הן אלו שבין הקהילה לבין העיר והן אלו שבין אנשי הרפורמה לאורתודוכסים, היו עניינים מקומיים מובהקים: הראשונים, מחמת זיקתם למאבק המעמדות בין שלטונות העיר לבין האזרח, והאחרונים משום שפרנקפורט נעשתה עריסתה של תנועת רפורמה ניאו-אורתודוכסית. אשר למקומה של הקהילה בהיסטוריה, ראוי לתת את הדעת עוד לשתי עובדות: ראשונה, שאופייה של הקהילה כעיר ואם בישראל נקבע במידה מכרעת על ידי מנהיגיה הרוחניים, זמן רב קודם שההישגים בתחום הכלכלי הוסיפו על המוניטין שלה; ושנייה, כי פרנקפורט הייתה זו שבה הושב על כנו המושג "כלל ישראל", אחדות גמורה, בצורת "הקהילה המאוחדה" אשר יצרה את המסגרת החוקתית לקהילה יהודית אשר בתוכה יכולות מגמות שונות להתקיים זו בצד זו ולשרת את העניין המשותף.

פרשת המאורעות במאה העשרים עדיין לא נכתבה במלואה. אולי מוקדם מדי הדבר לגבי דור שעברו עליו שתי מלחמות עולם ומאורעות שנות 1933 ו- 1948, ולדידו עדיין מן הנמנע לדון על הדברים מתוך המרווח הדרוש. נסתפק אפוא בכך שנאמר כאן כי הפרישה פתחה תקופה של פעילות רבה בכל תחומי חיי הקהילה וכי פרק זה היה עשיר ביותר בהישגים והבטחות. אך באותו זמן כבר החלו השמים מתקדרים. הקץ בא ביום 6 בנובמבר 1942 בצורת פקודה על סילוק הקהילות פרנקפורט, המבורג וברסלאו.

המימרה "ספר ספר וגורלו" משמעות מיוחדות נודעת לה בגלל העובדה שגם פנקס הקהילה וגם ה"ממורבוך" של פרנקפורט, שני ספרי-זיכרון עתיקי-הימים של אחת הקהילות הגדולות של אירופה, ניצלו מאש ומצאו מקלטם בירושלים המחודשת בתוך בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.