עם הפלשים בכפריהם בחבש

משה בר יודא

מחניים צ"ג-צ"ד, תשכ"ד



תקציר: המאמר עוסק בתרבות הפלשים בחבש, ובשרידי מנהגים יהודיים וזהות יהודית שנשתמרה בהם. כמו כן המאמר מבקר את פעולות הסוכנות היהודית בקרב הפלשים.

מילות מפתח: היסטוריה יהודית, היסטוריה יהודית-צפון אפריקה, גולה, סוכנות יהודית, מיסיון.

תשומת לבו של העולם מופנית עתה אל אפריקה. הקשר עם עממיה הולך ונוצר, בימינו אלה, בכל שטחי החיים. ואין זה אלא מבליט ביתר תוקף ניתוקו של הקשר הרופף, שהוקם בדי-עמל במאה השנים אחרונות, בין הפלשים ועם ישראל. הפלשים - אותם מאמינים בני מאמינים קנאיים בדת משה היושבים בחבש - נשכחו מלב, שעה שקמה פדות לעם ישראל במדינתו. בשעה של "ושבו בנים לגבולם" - הבה ניתן דעתנו לרגע על אותם "בנים חורגים" שגם ליבם מלא כיסופי גאולה.

חבש ועמיה
שאלת מוצאם של הפלשים, מינהגיהם וספרותם - אינם מענינו של מאמר זה. כוונתנו לספר על חייהם כיום, לאחר שהייה בקירבם במשך קרוב לשנה. נקדים אפוא מספר פרטים על חבש ועל החבשים.

חבש, הגדולה פי 57 ממדינת ישראל, מחולקת ל- 12 ארצות. בכל אחת מהן מושל הכפוף לקיסר שבאדיס אבבה, פרט לאריתריאה, שהיא מנדט חבשי, יש לה פרלמנט משלה ומושלה הוא בדרגת "משנה למלך".


אוכלוסיית חבש מונה, לפי ההשערה, כ- 18 מיליון נפש. אלו נחלקים לארבעה גזעים עיקריים, שבתוכם הם חלוקים שוב לשבטים רבים, הדוברים לשונות רבות ואף אינם דומים זה לזה כמעט בשום דבר, אפילו לא במראם החיצוני. הגדול שבהם הוא גזע ה"גאלה". אלו אנשים גבוהי-קומה, פרימיטיביים עד למאוד, היושבים ב- 7 ארצות מתוך ה- 12. פלשים ניתן למצוא כיום רק באחת מארצות הגאלה - היא "ווהלו".

ה"שאנקלה", פרימיטיביים עוד יותר. להם אין ארץ משלהם, הם יושבים במקומות הנמוכים, בעיקר ליד הגבול הסודאני בתוך ארצות הגאלה. הם נמוכי קומה, צבע עורם שחור והם בעלי סימני-היכר נגרואידיים בולטים כמו אף פחוס, שפתיים עבות, צורת הגולגולת וכד'.

בארץ אחת, ליד גבול סומלי, יושב גזע הסומלי. בארבע הארצות הנותרות חיים ה"אמהארה".

גזע האמהארה הוא היותר מפותח והיותר אינטליגנטי בחבש, והוא אף שולט בה. גם הקיסר, היילה סילאסי, הוא בן אמהארה, ואמהארית היא השפה הרשמית בחבש. רבים מהם יודעי קרוא וכתוב, בעלי נימוסים משלהם ואף בעלי מסורת. אף-על-פי-כן פגשתי כאלה, שעד שראו אותי טרם ראו אדם לבן, שהשימוש בגלגל זר להם, שאינם יודעים מאומה על המתרחש בעולם וחיים בשכנות עם עדרי קופים בצורה פרימיטיבית שאין לתאר. והמדד הוא אחד: קירבתם לעיר מחוז או לכביש. ככל שתעמיק מן הכביש אל תוך הארץ (והכבישים מעטים מאד בחבש) כן הנך נסוג מאות שנות ציוויליזציה.

בתוך האמהארה, בבגמדר ובגודז'אם, בסביבות אגם טאנה ובין הרי סמן - מתגוררים הפלשים.


הווה אומר - מנת חלקם התרבותית של האמהארה - היא, פחות או יותר, מנת חלקם התרבותית של הפלשים. הסמוכים אל הכביש - נוסעים לפעמים במכונית, פוגשים אנשים לבנים, סוחרים עמם, לובשים את מלבושיהם ודיבורם מעט איטלקית ואנגלית. אף קוראים עיתון, מבקרים בקולנוע ושומעים רדיו או חוזים בטלוויזיה. הרחוקים ממנו - מהם לא ראו מימיהם אדם לבן, עוסקים בחקלאות פרימיטיבית המספיקה בקושי די-מחסורם, עוטפים את גופם בטלית גדולה ויש שאף המצאת הגלגל טרם הגיעה אליהם. הפלשים הסמוכים אל הכביש - פוגשים תיירים מישראל, יודעים על עם ישראל ומדינת ישראל ועוקבים בחרדה אחרי המתרחש בה כמו כל יהודי טוב בכל מקום בעולם. האחרים - בשורת מדינת ישראל לא הגיעה אליהם ועדיין הם מאמינים שהם שרידי עם ישראל ואין יהודים זולתם.

הפלשים והחבשים
לכאורה, ראוי היה לפתוח פרק זה בקשר ההיסטורי שבין עם ישראל והחבשים. ידועה היא מסורתם של החבשים שמלכתם, מקדה מלכת שבא, ילדה לשלמה בן, הוא מנליק הראשון, מיסד הממלכה האקסומית (אקסום - עיר בחבש). אין ספק שהתרבות החבשית הושפעה מן התרבות העברית וסימני השפעתה ניכרים עד היום. החבשים מספרים שעד שקיבלו את הדת הנוצרית (במאה השלישית) החזיקו כולם בדת משה ואף גורסים שהם צאצאי העבדים והשפחות ששלח שלמה עם מנליק בשובו מירושלים לחבש. עד היום לא ימלוך בחבש מלך, אלא אם כן הוכיח שהינו מצאצאי מנליק, היינו מבית דוד; עד היום, אחד מתואריו של קיסר חבש הוא "גור אריה יהודה".

אך ראה זה פלא: מחד, גאים החבשים על קישרם עם עם ישראל, מקומות רבים בחבש נקראים על שם מקומות בישראל (דברא (הר) תבור; דברא סיני, וכיוצא), הם קוראים לילדיהם בשמות עבריים (אנימלך = אלימלך); (אניהו =אליהו); גבריאל ואף התפאר בפני פקיד ממשלתי רם באסמרה (בגאוה רבה וברצינות גמורה): אנו ממזרים של שלמה המלך.
מאידך, הפלשים מושפלים ומדוכאים ונרדפים על ידי החבשים דווקא על שום דתם, באשר, אין אלו נבדלים מאלו אלא בדתיהם השונות. וכבר אמר מי שאמר - לשאלה שאין לה פתרון האם הפלשים יהודים הם אם לאו - אם סבל ורדיפות הם קנה-מידה ליהדות הרי אין יהודים כשרים כפלשים.

ואמנם, מאז התמוטטות ממלכת היהודים ושאר המלכים שקמו לפלשים עד המאה הט"ו - הריהם קורבן לרדיפות ולמלחמות שמד והשמדה.

רק בין הרי סמן עוד נשתיירה בידם מעט עצמאות. והאמת היא שגם שם לא הרבה יותר מאשר אגדות על אותם ימים, בהם היו שבט עצמאי ולוחם שאף משל בחבש, הכניע שבטים רבים וייהדם בכוח החרב.

הנוסע הבא כיום לחבש ימצא כ- 25 עד 30 אלף פלשים, מדולדלים מבחינה תרבותית ודתית, עניים מרודים ומשוללי זכויות. האגדה מספרת על מאות ספרי קודש שהושמדו בעת המלחמות. ואמנם, הספרים שבידיהם עתה כולם חדשים יחסית, רובם הגיעו אליהם מידי הנוצרים-שכניהם, וכולם כתובים בשפת "גז" (חבשית עתיקה), הנכתבת, כחבשית של היום, משמאל לימין.

הם חיים בעיקר על חקלאות, פרימיטיבית מאד, וממלאכות כמו נפחות, קדרות, נגרות, טווייה, אריגה ועוד. הפלשים אינם רשאים להיות בעלי אדמה בחבש ועל כן הם מעבדים אדמות שכניהם כאריסים, תמורת שכר מועט. ובעלי-מלאכה - זהו מעמד חברתי שפל מאד בעיני בן אמהארה הגאה, ששום אחד המכבד עצמו לא יאות לעסוק במלאכה.

הדברים הגיעו לידי כך, שכאשר הועלתה תכנית בחצר הקיסר ליישב את הפלשים באחד מאזורי הגבול ולהעניק להם שם קצת אוטונומיה - התייצבה בפני הקיסר משלחת של נכבדי האמהארה וטענה כי אם יעקרו את הפלשים מתוכם לא יישאר בארצם קדר או נפח. הנה כי כן, שבט של חוטבי עצים ושואבי מים, המשולל זכויות ועוסק בכל מלאכה בזויה, לפי מושגיהם של החבשים.

וכדאי לציין כאן כמה גינוני כבוד, מעניינים במיוחד, הרווחים בחבש.

חבשי יעדיף ללכת ימים רצופים רגלי, אך לא ירכב על חמור בפרהסיא. המתייצב לפני המלך או המושל - ישתטח מלוא קומתו ארצה. עישון סיגריה הוא דבר מתועב ממש (הקיסר יוהנס (1889-1868) כרת את אפו של מי שנתפס מעשן ועד היום אפשר לראות חבשים זקנים כרותי-חוטם). המנגנים, הריהם נחותים אפילו מבעלי המלאכה (פרט למנגני-הכנסייה).

הללו, אף ישוב אינו מוכן לקלטם. הם נעים ונדים בארץ, ממשתה לאבל, מחתונה ללוויה, שרים ומנגנים שעות רבות בשכר-פרוטות. חבשי-עירוני המכבד עצמו אינו יוצא מפתח ביתו ללא מטריה. כאשר אשתו יוצאת לקניות עוקבת אחריה משרתתה כצל, במרחק כמה צעדים מאחוריה. הטלפון הבינעירוני - פעמים פועל פעמים אינו פועל. אך הטלפון הבינכפרי - פעולתו תקינה ומסודרת ללא כל תקלה זה אלפי שנים. לכל מאורע לידה, חתונה, לוויה - קריאה מיוחדת, ובכל כפר יש כרוז (גבר או אישה) הבקיא בטיב כל הקריאות. בהשכמת הבוקר, לפני שהאנשים יוצאים לעבודתם, אפשר לשמוע את הידיעה נמסרת מכפר לכפר בקול-שמחה או בקול-נכאים. שעה קלה לאחר מכן מלאים מדרונות ההרים חבשים (או פלשים) הממהרים לכפר האמור.

רוב החבשים - וכמעט כל הפלשים - חיים בכפרים קטנים סמוכים זה לזה. בכל כפר 15-10 טוקולים. ה"טוקול" הוא ביתם של בני חבש. זוהי ביקתה עגולה עשויה גזרי עצים וטיט, וגגה בצורת חרוט עשוי קש, עם פתח נמוך וחלון קטן ליציאת עשן הבישול, שם גרה המשפחה כולה, ובשעת הדחק נמצא שם מקום גם לעז ולתרנגולות....


כפר שיש בו 50-40 טוקולים הוא נדיר מאד ונחשב לכפר גדול ומרכזי. כאלה הם שני הכפרים המרכזיים של הפלשים - אוזבה ואמבובר. שניהם סמוכים זה לזה, במרחק חצי-יום רכיבה מעיר המחוז גונדר.

גונדר היא עיר בת 50 אלף תושבים בצפון חבש, לא רחוק מאגם טאנה. נוסדה על ידי הפורטוגזים בשנת 1634 ואף היתה בירתה של חבש. יש בה שרידי ארמונות פורטוגזיים מפוארים, כמו גם מרחצאות עתיקים מרהיבי-עין ומצבה מפוארת שבנה המלך פסיל על קבר סוסו האהוב. כן יש בה דואר ובתי-קולנוע, בית-חולים המנוהל על ידי רופא ישראלי, סניף של חברת-הבשר הישראלית "אינקודה", מלון מודרני ושדה תעופה למטוסים קטנים. כביש משובש באורך 530 ק"מ, שניבנה על ידי האיטלקים ומוזנח על ידי החבשים, מוליך אליה מאסמרה. חייהם של רוב הפלשים מרוכזים מסביב לעיר זו, ומסביב לשני הכפרים אוזבה ואמבובר.

אוזבה היא הבירה החילונית, בה נמצאים חשובי העדה והמושל הפלשי של הסביבה. אליה ייוועדו מקרוב ומרחוק לכל ועידה ובה אף הקימה הסוכנות היהודית את בית-הספר המרכזי לכפרי הפלשים. אמבובר הסמוכה היא הבירה הדתית - "כפר הכוהנים". בה יושבים הכוהנים הגדולים ותלמידיהם וממנה יצאו תורה ומשפט. גם באמבובר הקימה הסוכנות היהודית בית-ספר. (על פעולת הסוכנות בין הפלשים - להלן).

בבואי לחבש - בתחילת 1958 - נפל דבר בשני כפרים אלה. תושביהם סללו דרך אל גונדר, שהיתה כשירה למעבר מכוניות קטנות בעלות הנעה קידמית. האמהארים שבכפרים השכנים נתקנאו בהם על הדרך, ובכלל על קישרם עם החוץ ועל העזרה המוגשת להם מישראל, קמו לילה אחד והעלו באש את פנימיית הבנות שליד בית הספר באזבה. רק בדרך נס ניצלו 19 הילדות שישנו שם אותה שעה. אז הוטל עוצר על האיזור ועשרות שוטרים באו לחפש את האשמים. הללו כמובן לא נתגלו והשוטרים חזרו כלעומת שבאו.

במשך שבועות רבים לאחר מכן, שררה מתיחות בין החבשים והפלשים באותו אזור. אף היו חילופי יריות והמעבר באותו מקום ללא משמר מזוין היה בחזקת סכנה. וזאת לדעת: כמעט כל פלשי המסוגל לכך נושא נשק ומיטיב להשתמש בו. הם יודעים להגן על חייהם באומץ-לב והחבשים אינם מעיזים להתגרות בהם אלא בחסות החשכה או כשהם בטוחים ביתרונם המספרי. אף על פי כן, מקרי שוד והתנפלויות, ואפילו מעשי-רצח, הינם חזון נפרץ.

רק באזור סמן המרוחק עוד נשתיירו בידם מקצת שלטון ועצמאות. שם גם יש פלשים בעלי אדמה, שווי-זכויות עם החבשים. בכלל, שונים שם החיים תכלית השינוי מן החיים על יד העיר או בסמוך לכביש.

אורח חייהם של הפלשים, כמו של החבשים, משתנה במהירות. כל שנה מביאה עימה חידושים השווים לעשרות או מאות שנות ציויליזציה.


מול הקצב המסחרר של השינויים מאבדת המסורת את משמעותה והשפעתה. עם כל ישיש שמת אובד פרק היסטוריה ובמקומו באה מכונית או טרקטור. במקום האגדות, שהן משענתה העיקרית של המסורת באותו חבל-עולם, באים סרטי קולנוע וטלוויזיה. והיסטוריה כתובה אין, לא לחבשים ולא לפלשים. על כן, רק במקומות הנידחים בסמן, אולי יוכל החוקר למצוא תשובה לסוד מוצאם של הפלשים.

באחד מכפרי סמן המרוחקים ביותר חיים שני נזירים פלשיים, שרידים ישישים לרועים הפלשיים שנחשבו לקדושים-בחייהם. הם מתבודדים במינזרים, פרושים מכל העולם, וגם הכוהנים-תלמידיהם חייבים לטהר עצמם במשך שבוע ימים, בסיגופים, בתפילות ובטבילות בנהר, לפני היכנסם למנזר. הפלשים כולם, רחוקים כקרובים, מעלים מס לנזירים ומוצא פי הנזירים - קדוש.
"ויהיה איש אחד, פלשי חוטא ורע-מעללים, אשר סרב להעלות מס למנזר. קצפו עליו הנזירים ויקללו את חלקת שדהו. לימים, כאשר פקדו הגשמים את שדות סמן, היתה הברכה בכולם, רק שדהו של אותו רשע נשאר יבש כחרבה..."
מעשי נסים ללא ספור מיוחסים לנזירים והשפעתם על הפלשים - עצומה. כן רבה גם קנאותם הדתית. כוהנים מתלמידיהם, המשמשים בכהונה בכפרים ששליחים מישראל כבר הגיעו אליהם, מתנגדים בתוקף לפעילות החינוכית של הסוכנות, מתוך קנאות לכל תג במנהגים העתיקים, ומחמת החשש שאין אלו אלא מסיונרים מתחפשים.

בכל כפר יש בית כנסת ("מסגד") ובו מעט ספרי קודש, אך תפילות רבות נערכות בשדה. בכל כפר גם כהן ו"דבתרא" סגן כוהנים המשמש כשליח ציבור ומלמד דרדקי.


התנאים הסניטריים אינם בשפל, אלא פשוט אינם קיימים כלל. בכל כפר יש "בית הנידה", זוהי ביקתה קטנה, שלפעמים אף אינה גבוהה כדי קומת אדם, עשויה טיט וקש (וראיתי אחת, בכפר הנמצא ליד הכביש, שאינה אלא תא-הנהג של משאית ישנה) מוקפת שורת אבנים, בה יושבת האישה כל ימי נידתה, ופרט לילדים קטנים המביאים לה אוכל - איש לא יעבור את מחסום האבנים. יולדת זכר נמצאת שם ארבעים יום ויולדת נקבה שמונים יום (ויקרא י"ב) יחד עם התינוק הנולד, ולא זו בלבד, אלא שהיא גם יולדת שם, שהרי מיד כשילדה היא טמאה. הביקתה הזאת אין בה שום סידורי-נקיון ובקושי מצע למשכב, בדרך כלל כמה עורות כבשים הפרושים על האדמה. לא פלא אפוא שאחוז תמותת תינוקות הפלשים עולה על 45 למאה.

אך יחד אם זאת, הפלשים יותר נקיים מהאמהארים. ההלכה הפלשית קובעת שכל מי שנגע בו נכרי נטמא וחייב טבילה. על כן בנויים כפריהם על שפת נהרות והם מרבים לטבול בהם, גברים כנשים. גם מחלות מין הנפוצות מאד בחבש, נדירות בין הפלשים.


במראם אין הם שונים מבני האמהארה. אינם שחורים כאפריקאים אחרים, אף לא כשאנקלה החבשיים. צבע אורם כעין הקפה בחלב. אף סימני ההיכר הנגרואידיים קלושים על פי רוב. שפתותיהם אינן עבות, אפם אינם פחוס מאד, מצחם גבוה ורחב, ויש כאלה, בעיקר המזוקנים שבהם, הנראים כבני שם.

הם לובשים את מלבושי האמהארה: מעט העירוניים שבהם והסמוכים אל העיר - חליפת חאקי בגיזרה צבאית מובהקת, לפעמים עם מכנסי רכיבה. הכפריים והם הרוב הגדול, מכנסי פשתן תוצרת בית, צרים למטה ורחבים למעלה, וטלית גדולה ורחבה. בזו הם מתעטפים בצורות שונות ומשונות, כל אחד כיד דמיונו הטובה עליו. זה עוטף בה את פלג גופו התחתון וחברו לובשה דווקא כמעיל קצר. האחד לובשה ברישול, כדרך שלבשו הרומאים את הטוגה, ואילו השני עוטף בה גם את ראשו, כיהודי בתפילה. בישיבתם שפיפתם הרי הם עטופים בה כל כולם עד מתחת לעיניהם ונראים כשקים משוני צורה שערות ראשם קצרות ומתולתלות והילדים קרחים, עם פס דק של שערות על פדחתם.

שמלת החג של הנשים אף היא עשויה פשתן תוצרת בית. ארוכה ורחבה, מקושטת מעשה ריקמה בשוליה ובפתח הצואר הגזור תמיד בצורת V. לפעמים רקום גם חלקה הקדמי של השמלה באמצעו, פס אחד ארוך מלמעלה עד למטה.

הנשים הפלשיות - המקפידות על דיני טהרה - ראשן קרח. רק מעטות מגדלות שערותיהן ומסרקות אותן כמנהג בנות האמהארה הנוהגות לקלוע שערותיהן צמות דקות העוטרות את הראש מן העורף עד המצח. הגנדרניות מגלחות חלק קטן מראשן לקישוט. תסרוקת כזאת מרוחה בדרך כלל בשכבה עבה של חמאה, לכן אין הפלשיות "ריחניות" כחבשיות.

במראם ובשפתם, במלבושיהם ואף במנטליות שלהם כמוהם כבני האמהארה. אף על פי כן סבוכה ומפותלת ועקובה מדם פרשת היחסים ביניהם לאורך כל ההיסטוריה שלהם. אך לא פחות סבוכים ואולי אף פחות ניתנים להתרה, היחסים בין עם ישראל והפלשים.

הפלשים ועם ישראל
הפלשים היו מנותקים מעם ישראל על כל פזורותיו ניתוק מוחלט ורצוף, פרט לכמה תיירים יהודיים שהגיעו אליהם, ביניהם אלדד הדני במאה התשיעית. (קיימת דעה שאלדד הדני עצמו היה פלשי), ורבי בנימין מטודילה במאה הי"ב.

במאה הי"ט החלו המיסיונרים לפעול ביניהם, ופעולתם נמשכת עד עצם היום הזה. מספר הפלשים שנשארו נאמנים לאמונתם התמימה אינו עולה על 30 אלף. לעומתם יש כיום בחבש למעלה ממאה-אלף מומרים ששוב אינם פלשים, אך גם הנוצרים לא ספחום אל עדתם, והרי הם קרחים מכאן ומכאן. הם גרים בכפרים ועיירות נפרדים, בעיקר בסביבות אגם טאנה, ומתחתנים אך בינם לבין עצמם.


והמסיון, עוד ידו נטויה על נפשות הפלשים, ששום מלחמת שמד והשמדה לא יכלה לאמונתם, אך יותר קשה להם לעמוד בפני פיתויי המסיונרים הזריזים, שאינם חסים על עמל וכסף.

הקשר הממשי בין עם ישראל והפלשים נוצר למעשה על ידי ד"ר יעקב פייטלוביץ שערך את מסעו הראשון אל הפלשים בשנת 1904. לאחר שהצליח לפרוץ את חומת ההתנכרות מצידם, בלומדו את לשונם ומנהגיהם, הפיח בהם תקוה לימים טובים יותר, בהיותם חלק מעם ישראל אשר עתיד לצרפם אליו. הפעולה נמשכה על ידי הועד למען הפלשים שהקים פייטלוביץ, בתנופה קלושה מאד, מחמת אדישותם של גורמים יהודיים עולמיים. הקשר נשמר ודי היה בו לעורר תקוות משיחיות אך מאידך לא הוטב מצבם ובעייתם לא התקרבה לשום פיתרון.

בדרך זו, של ימין דוחה ושמאל מקרבת, המשיכה גם הסוכנות היהודית אשר קיבלה על עצמה, עם קום המדינה, את הטיפול בפלשים. בתחילה נשלח אליהם שליח אשר הקים בית ספר לכוהנים באדיס אבבה, העבירו לאסמרה, ותוך תקופה קצרה נסגר בית הספר ותלמידיו חזרו לכפרים אובדי דרך ואובדי עצה. התוצאה - התמוטטות תקוות רבות ואנדרלמוסיה.

הסוכנות היהודית הדפיסה עבורם לוח בשפתם, בנסיון להכניס למסלול תקין את חדשיהם ומועדיהם, תוך התאמה עם הלוח העברי, בעוד שהלוח העתיק שעל פיו נהגו הוא לוח החמה, בן 13 חודש. הלוח העברי נתקבל ורבים נהגו על פיו, אך הוא הודפס רק פעם אחת ולא יסף. התוצאה - תוהו ובוהו בקביעת סדרי המועדים.

אחרי כן שוב באה התעוררות. למעלה מעשרים נערים ונערות פלשיים הוצאו מתוך הטוקולים והובלו אחר כבוד, בקול תרועה ובפרסום רב, לכפר בתיה על מנת להשתלם שם ולחזור כמורים אל אחיהם בחבש. תשעה מהם חזרו לחבש, בתום שלש שנות לימודים בארץ, מבלי שיוכשרו כראוי לשום תפקיד, ובודאי לא צלחו להיות מורים ומנהיגים. יתירה מזו: ובלי כל תקציב, ואף משכורתם היתה משכורת רעב ממש. התוצאה - התשעה, שאחרי שהותם בישראל שוב לא יכלו לשוב לטוקולים, נפוצו לכל רוח והפלשים המפרפרים בין יאוש לתקוה, שוב היו כלי-משחק הנזרק אנה ואנה.

שליח נוסף נשלח לחבש, גם הוא עם תכניות רבות מעוף. הוא הקים סמינר למורים באסמרה והכשיר שם 33 נערים ונערות להוראה, אך עם סיום שתי שנות הלימודים עמד גם הוא בידים ריקות. כשהגיעה השעה לפעולה של ממש לא נמצא התקציב הדרוש אפילו לפעולה מינימלית. כוהני הכפרים שלימדו את ילדי כפריהם על פי הדרכת הסוכנות פוטרו ממשרותיהם. תלמידי הסמינר הוחזרו בפשטות אל טוקולי הוריהם אך מאחר ששוב לא יכלו לחיות בתנאי החיים הרגילים שם, נפוצו גם הם לכל רוח וחלקם אף נקלט על ידי המסיון.

במשך הזמן נסגרו גם בתי הספר באוזבה ובאמבובר. וכך גוועה הפעולה ועמה תקוות הפלשים, שניזונה ממסורת-דורות ונתחשלה במשך מאות שנות סבל ומלחמות, ומסירות נפש עילאית על קידוש השם.

ונשאלת השאלה: האם איננו רוצים בפלשים? והתשובה לשאלה זו תלויה בתשובה לשאלה אחרת: האם הפלשים יהודים הם, או לא?! התשובה ההילכתית והמדעית אינה מענייננו כאן. אך תהיה התשובה מה שתהיה, בין כך ובין כך היא עתידה להעמיד בפנינו בעיות חמורות שלא בנקל נתגבר עליהן, ואפשר שביצוע המסקנה אשר תתחייב ממנה תקשה אף מן הכרעה עצמה.


אם יוכרו הפלשים כיהודים קיימת קודם כל בעיית הממזרות, לפי שאינם בקיאים בטיב גיטין. ושניה לה בעיית התאקלמותם בתוכנו, שתקשה פי כמה וכמה מכל מה שאנו יודעים אפילו בימים אלה של קיבוץ וקליטת גלויות. כפי שהזכרנו, יש בחבש כמאה אלף פלשים שהתנצרו בעשרות השנים האחרונות, אך לאמיתו של דבר נשארו פלשים יותר משנהיו נוצרים, ודיו לזיק שיצית בליבם שלהבת-יה. מה נעשה בהם? ומי יקבע גבול להשתייכות לעדה הפלשית? אין גם להניח שהשלטונות החבשיים יסכימו בקלות ליציאתם ההמונית של הפלשים (והם כולם ירצו לבוא, עד האחרון שבהם). כי הפלשים הם בני ברית טבעיים של המלוכה החבשית כנגד העדה המוסלמית החזקה, התוססת שאיפות פאן-איסלמיות הניזונות ממצרים. ומשקלם הסגולי של הפלשים מבחינה זו גדול בהרבה ממספרם. כלום נרצה להביא כליה על יחסינו עם המדינה היחידה באפריקה הרוחשת לנו ידידות-אמת, הקשורה במסורת עתיקה וברגש, יותר מאשר במהלכים מדיניים?!

מאידך, אם לא יוכרו כיהודים, נפסיד חומר טוב לישוב הארץ. אנשי עבודה ומלחמה מקדמת-דנא, הרגילים לתנאי חיים קשים ומסתפקים במועט, שתרומתם לבנין הארץ יכולה להיות חשובה. וגם אם נרצה - ספק אם נצליח לנתקם מעלינו, באשר הם רואים את עצמם כיהודים לכל דבר, וכיצד נעקור מליבם את התקוות שנטענו שם במו-ידינו?

קיימת גם דרך שלישית, כפי ששמעתי מפי הרב הרצוג זצ"ל, שעה שבאתי אליו ליטול ברכת-פרידה לפני צאתי לחבש: - לגיירם מתוך הספק.
(הרב הרצוג אמר לי אז, שאילמלא היה זקן וחולה - הוא עצמו היה נוסע לחבש למשימה זו. כי זהו שבט כך אמר - שממש מסר נפשו על קידוש השם). אז אמנם נפתרת מאליה בעיית הממזרות, אך יהיה בזה עלבון כל כך גדול לפלשים הגאים, שספק אם יסכימו לזה.

לאסונם של הפלשים נוקטים העוסקים בהם בדרך לא-דרך, של אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, והפלשים התמימים והעלובים, לבבם נקרע בין תקוה ויאוש. חייהם וחיי בניהם, ורגשותיהם היפים והנאמנים ביותר, הרי הם קרבן למשחק אכזרי.

בדבט, הסמוכה לתחום המושב הפלשי, פועל מסיון שוודי אשר התמחה במיוחד בציד ילדים פלשיים. ביום שנסגרו בתי הספר באוזבה ובאמבובר ביקרה במקום המשאית של המסיון. שוב נוחלים המיסיונרים הצלחה, כמו לאחר כל כשלון שלנו; המשאית הביאה לדבט עשרות ילדי פלשים שניצבו בפתח בית ספרם המומים לאחר סגירתו הפתאומית ואינם יודעים מה לעשות עם עצמם. שוב קצרו הם מה שזרענו אנחנו.