באמצע מאי הורו לנו לארוז את חפצינו ולהתכונן לדרך. הגרמנים חזרו על הפקודה שלוש פעמים, והשלטונות ההונגריים הפריעו להם להוציאה לפועל שלוש פעמים. אבל לבסוף הוציאו אותנו חיילים מסאבאד בלילה, הוליכו אותנו ברגל אל תחנת הרכבת, ושם דחקו אותנו לקרונות. היינו שם 300 נשים.

מאחר שיצאנו בחיפזון רב, הפסקנו לקחת עמנו רק את הדחוף ביותר. אבל גם את המעט נאלצנו להשאיר ברציף לפני עלייתנו לקרון, שכן הבטיחו לנו לשלוח את המטען בנפרד. השארתי שם מעיל גשם טוב, את פרוות אמי ובגדים שונים.

לפני צאת הרכבת הם לקחו לנו את התכשיטים והכסף המזומן. 70 עד 80 איש היינו דחוקים בקרון. שני דליים הוצבו בקרון, אחד לעשיית הצרכים ובשני מים. דלי המים נתמלא בשנית רק בקושיצה.

בקושיצה היו הרבה התאבדויות. גם בקרון שלנו שלחו שנים יד בנפשם. אחד הקיז את דמו והשני בלע רעל (אנדור שטרן קוקאנס). כן מתו ששה מיתה טבעית בקרון שלנו. ארבעה מהם ילדים ושנים זקנים שמתו במחנק. בתחנה הושלכו הגופות מהקרון.

לאחר מסע של שלושה ימים הגענו לאאושביץ, ושם קיבלו פנינו חיילים גרמנים ויהודים מפולין. לאחר שהפרידו אנשי אס'אס בין הגברים לנשים, מוינו הנשים. כל צעירה נשאלה לגילה ולמצב בריאותה. ילדים קטנים נלקחו מידי הוריהם והוצבו ליד הזקנים.

מהתחנה נאלצו לרוץ אל בית המרחץ. מי שפיגר, נורה. לאחר ריצה של שעה הגענו לבית המרחץ. בדרך ראינו אש גדולה ושמענו את הזעקות הנוראות והמחרידות של זקנים וילדים.

חייל גרמני הואיל בטובו להסביר לנו, כי הבניין שאנו עוברות על פניו מכיל את תאי הגז ואת המשרפות, וכי זעקות אלו הן מפי האנשים המומתים שם. הוא הצביע אפילו על המשרפות.
לאחר הרחצה הם גילחו את שערנו. במקום השמלות שלנו ניתנו לנו סמרטוטים ובלואי-סחבות (הבגדים הטובים נשלחו למחסן). על בגדינו סומן צלב. כשסיימנו את כל ההכנות הללו יצאנו אל המחנה שלנו, מהלך שמונה קילומטרים.

800 נשים היינו שם. אס'אסית חמושה שמרה עלינו. לא היה טעם בהתנגדות או בניסיון לברוח. משני עברי הדרך נמתחה גדר-תיל וחיילים גרמנים ניצבו לאורך הדרך, עשרים מטר זה מזה. נאלצנו ללכת במהירות ורבות פיגרו ונורו.
המחנה שהובאנו לתוכו חדש היה. עמדו צריפים שנבנו זה עתה מארגזים. מיטות לא היו. שכבנו על הרצפה.

למחרת הופיע רופא. הוא נהג בחביבות. הוא שאל במתיקות מה שלומנו, כיצד אנו מרגישות והבטיח לטפל בכל מה שלא יהיה בסדר.

תחילה ניגשו אליו נשים וביקשו עצה או טיפול. הן נלקחו לטיפול, זאת אומרת, אל תאי הגז. למדנו לדעת מהו סוג הטיפול שהוא נותן, ולא פנינו עוד אליו מרצוננו. עתה התחיל הרופא לבחור את הנשים החולות והחלשות. הם ניצלו כל הזדמנות לשילוח נשים אל תאי הגז. על העבירה הקלה ביותר נידונו נשים למיתת רעב.

החיים בצריפים היו קשים. היה בית כסא אחד ל- 3,200 נשים. הרחצה הורשתה אחת לשבוע. אבל על הקיר בכל צריף נכתב: "כינה אחת פירושה מוות", ואם נתגלו כינים אצל אישה, היא נגררה אל תאי הגז.

במרוצת הקיץ פרצה איזו מחלה בצריפים, שגרמה חום גבוה ותשישות גמורה. כל אחת שחלתה במחלה, נשלחה לא לבית החולים אלא לתאי הגז, ועמה נשלחה השכנה הקרובה - אפילו היא "בריאה" עדיין.

רחל רק בילתה את הרעב, את "הסלקציה" של הרופא ואת הקדחת הקטלנית. "הצלחתי לשמור על ניקיוני", היא מספרת, "בעזרת סמרטוט שתלשתי משמלתי, ואת שערי סרקתי באצבעות". ובינתיים התפשטה המחלה ובפחות מארבעה שבועות נשלחו למוות למעלה מ- 1,500 נשים מוכות רזון ותשושות.

שבעה חודשים הייתי במחנה, וכל יום נודע לי משהו חדש עליו. היטב ידעתי זה כבר, כי הצוויחות באות מתאי הגז. מסביב למשרפות היה גן, ובו נערכו ביום קונצרטים: ועל כן נשמעו הצוויחות והיללות רק בלילה.

אישה נפלה ומתה. בתה, שעמדה לידה, לא יכלה לעזור לה כלל, יתרה מזו, היא נאלצה לעצור ברגשותיה ולא להפגין כל סימן צער. שכן היו המפקחים על המשמר: אישה שהעזה להזיל דמעה הוכתה, קוללה ונתבזתה.

האישה הממונה על הצריף חוזרת ואומרת במקרים כאלה: 'על מה אתן בוכות? כלום אינכן יודעות שהאמהות והילדים שלכן כבר נשרפו לפני זמן רב?'