שאול הון

בית מקרא קכה, טבת תשנ"א

מאמרים נוספים בנושא: מה זה היה לבן קיש / יונתן בן-נחום הערות ביחס לדמותו של שאול / דוד לוינשטיין תמצית: במאמר זה שולל המחבר את הטענה שמחלתו של שאול המלך הייתה סוכרת. לטענתו, מעמסת המלכות היא שהשפיעה על שאול והכריעה אותו. אינדקס: שאול; דוד; שמואל;

בתמיהה גוברת והולכת קראתי את מאמרו של יונתן בן נחום. במאמרו זה מתיימר המחבר לקבוע לא רק שהמלך שאול היה חולה, אלא אף לציין בודאות מה הייתה מחלתו - כל זאת בהתבסס על קטעי פסוקים במקומות שונים בספר שמואל.

בלשון המעטה הייתי אומר שזו העזה גדולה של המחבר לעשות כן. שהרי אפילו רופא, שמקצועו בכך, לא יסתכן לקבוע טיבה של מחלה לפי שיחת טלפון של פציינט בן ימינו, כל שכן להפליג 3000 שנה אחורה ולקבוע דיאגנוזה כזאת לפי "משחק תשבץ" של פסוקים וחלקיהם. שבוי במסקנתו קובע המחבר כי שאול לקה ברמה גבוהה מאוד של סוכר - בלא שבדק אותו כלל! כדי לשכנע גם אותנו במסקנתו זו מטיל המחבר לפנינו את "מלת הקסם" - היפרגליקמיה. כאן באמת מסתתמות כל טענותינו, וכי מי אנו שנחלוק על קביעה "מדעית" זו, המבוססת על אותה מלה מקצועית?...

בעקבות ר' יהודה, שנתן בהם סימנים, נותן גם המחבר סימנים של המחלה, שלדעתו פקדה את שאול: "חולשה, עייפות, הרגשת רעב חזקה ביותר"... לא מצאנו בפרקים שום סימן כזה במלך שאול, וילמדנו רבנו מהיכן נטל סימנים אלה לתלותם בשאול? ואם אין די לו ברעב נתן המחבר עוד סימן בשאול: הצימאון. וכן הוא אומר: "ושאול בן קיש לעולם (הדגשה שלי - ש. ה.) אינו נפרד מצפחת המים". מהיכן זאת למחבר? והרי רק פעם אחת נזכרת צפחת המים של שאול. כיצד נהפכה אותה פעם יחידה "לעולם"? בכל מלחמותיו של שאול אין נזכר כלל שהצמא או הרעב הציקו לו.

אדרבא, הכתוב מונה דווקא בדוד חולשה זו כשהיה במצודה והשתוקק לשתות מים דווקא מבית לחם עירו (שמואל ב', כ"ג; דברי הימים א', י"א). המחבר סבור שדוד רצה להוכיח בכך "שקללת שאול (הצימאון) לא נגעה בו". מה נעשה והסופר המקראי נותן לנו את ההסבר האמיתי: דוד אמנם רצה לשתות את המים, אלא שהתרשם מגבורת שלושת קציני צבאו, שהסתכנו והבקיעו אל מצב פלשתים שהיה בבית לחם. אסיר תודה על נאמנותם אומר דוד: "הדם האנשים ההלכים בנפשתם"? (שמואל ב' כ"ג, י"ז). כלומר, האשתה מים אלה שהביאו האנשים האלה בסיכון נפשם? דוק ותראה כי דוד באמת "התאווה" (כך במקור) לשתות ממי בית לחם, והכתוב מציין שם פעמיים (פסוקים ט"ו, ט"ז) באר (כך הכתיב), ובידוע שמי באר קרירים וטעימים יותר ממי בור שהיה במצודה.
אם מקפיד המחבר לדייק ביונתן, שנאמר בו "ותראנה עיניו" (י"ד, כ"ז), אינו יכול להתעלם מהכתיב של באר, רק משום שנתפס למסקנתו.

מסקנתו המוטעית של יונתן בן נחום, שאין לה כלל ביסוס מדעי, סוחפת אותו לתלות גילויי ההיפרגליקמיה גם ביונתן ואפילו במיכל. ביונתן מה הוא אומר? "הוא לחם בקרב קשה מהשכמת הבוקר, בלי לאכול מאומה". חזרתי וקראתי פעמים אחדות את פרק י"ד, שבו מסופר המעשה, ולא מצאתי על סמך מה סבור יונתן בן נחום כי הקרב החל דווקא "בהשכמת הבוקר". הסופר המקראי, שהיה קרוב יותר לתקופת הזמן ההוא, אינו אומר כך!

במיכל מה משמיענו יונתן בן נחום? "אי היציבות של רמת הסוכר בדם היא אולי גם הסיבה לטרגדיה של מיכל בת שאול". תיתי לו שהוסיף לשון ספק ושמא לדבריו ("אולי"). אולם אחר כך הוא שוכח לשון זהירה זו וקובע: "אם אכן ירשה מיכל מאביה את הנטייה לאי-יציבות של רמת הסוכר בדם, כי אז כמעט שלא היו לה סיכויים ללדת ילד חי". והרי אין המחבר יודע זאת אל נכון והוא תולה את מסקנתו על בלימה - "אם אכן"...

אפשר אמנם שמרירותה של מיכל נבעה מכך שלא היה לה ילד ("ולמיכל בת שאול לא היה ילד עד יום מותה" - שמואל ב' ו', כ"ג). אולם לא נאמר לנו שהיא הייתה עקרה. סביר להניח כי דוד, שדאג לחסל את כל שרידי בית שאול (שמואל ב' כ"א), הקפיד גם שלא להעמיד ולדות מצאצאי בית המלוכה שקדם לו. כיוצא בכך אנו מוצאים בהורדוס, שאחרי שהתחתן בבית חשמונאי והעמיד ולדות מאשתו מרים, דאג אחר כך לחסל את אשתו ובניו גם יחד, לבל יאפיל עליו צל המלכות הקודמת. דוד היה חכם מהורדוס ונמנע מלכתחילה להעמיד ולדות מבת המלך שקדם לו.

שוב נסחף יונתן בן נחום במסקנותיו ומשחק בפסוקי התנ"ך כדי להתאימם לסברתו והוא מתאר את מיכל "שלב גברים הולך אחריה הלך ובכה". והרי באותו מקום (שמואל ב' ג', ט"ז) נאמר רק על בעלה שהלך אחריה ובכה, ולא גברים בלשון רבים. טעמו של דבר מוסבר באותו מקום, שהרי הבעל (פלטיאל בן ליש) נאלץ לשלוח את מיכל אל דוד וברור שקשתה עליו פרידתה.

קיצורו של דבר, מסקנותיו של יונתן בן נחום תלויות על בלימה ואין להן על מה לסמוך. הרוח הרעה אשר ביעתה את שאול אין לה דבר עם רמת הסוכר, שמבקש בן נחום לתלות בשאול. סביר יותר להניח שהמעמסה הקשה שהכבידה על שאול היא שהכריעתהו. שכן המלך הראשון בישראל עמד לפני שפע משימות, שלא ניצבו לפני שום מלך שבא אחריו. שאול גיבש שבטים לעם, דבר שלא עלה אפילו בידי דבורה הנביאה. הוא החזיר לעם את שמחת הניצחון על האויבים מסביב, כשניצח את כל האויבים ובכללם הפלשתים (שמואל א' י"ד, מ"ז-מ"ח). היה עליו לגבש סדרי ממלכה בקרב שבטים ש"איש הישר בעיניו יעשה". היה עליו לדאוג לצבא לוחם - ועם זאת לא לפגוע בבתי-האב שהיו חקלאים ולהימנע מלגייס את כל הצעירים לצבא, לבל תיפגע עבודת החקלאות. נראה שנאלץ לגייס שכירים מבני העמים שכבש, כדרך שעשה אחריו גם דוד.

גם כשהצליח לבצע את שפע המשימות והציב אנשים מתאימים בתפקידיהם לא השתחרר בכך מהאחריות שהייתה מוטלת עליו בתוקף היותו מנהיג העם. תכנון המלחמות באויבים מסביב הוא כשלעצמו די בו כדי למרר את חיי שאול, ועוד נוסף לו "כאב ראש" כשהיה עליו להישמר מפני דוד שביקש לרשת את כס המלוכה. הסופר המקראי אינו מסתיר זאת ולכן אין צורך לחפש "סימנים" של רמת סוכר בדם, כפי שניסה לעשות יונתן בן נחום.

---

חזרה למבוא למאמרים

---