מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 9

לתוכן הגיליון

אדר- ניסן תשנ"ו

 

הרב יהודה הלוי עמיחי

 

ערלה בשתילים המונחים על יריעות "פלריג"

 

    במשתלות רבות מקובל להניח את השקיות עם השתילים על גבי יריעות "פלריג". יריעות אלו הן אריגים העשויים מסיבי ניילון, ובין הסיבים ישנם רווחים קטנים ביותר. על גבי היריעות הללוי מניחים שקיות או עציצים שבתחתיתם יש נקבים גדולים, בשיעור המספיק עפ"י ההלכה. בעצי הדרים, לאחר מספר חדשים השורשים הקטנים חודרים את היריעה ועוברים לקרקע. נשאלת השאלה, האם מונים את שנות הערלה בשתילים אלו משעת הנחתם על גבי היריעה או משעת הנטיעה בפרדס?

 

מבוא

 

    המשנה (ערלה פ"א ה"ב) אומרת שהנוטע בספינה חייב בערלה, והירושלמי מביא על כך דיון:

הנוטע בעציץ שאינו נקוב, חייב בערלה.

ר' יוסי אמר: מפני שהשורשים מפעפעין אותו.

ר' יונה מפיך לישנא: כלי חרס עומד בפני השורשים.

ר' ירמיה בעי: נטע בו דלעת - מאחר שהוא כנקוב אצל האילן כנקוב הוא אצל זרעים?

    מדברי הירושלמי עולה שהשורשים מפעפעין כלי חרס, ולכן למרות שהעציץ אינו נקוב הרי דינו כנקוב, והוא חייב בערלה מדאורייתא.

 

א. שיטת הרמב"ם בעציץ לענין ערלה

 

    הרמב"ם (מע"ש פ"י ה"ח) כתב לענין דיני ערלה בעציץ:

הנוטע בעציץ שאינו נקוב - חייב בערלה, אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות.

הרמב"ם סתם בדבריו שכל סוגי העציצים אינם עומדים בפני שורשי האילנות, ומאידך עומדים בפני זרעים. משמע שלמד את הירושלמי שאין כלי חרס ועץ עומדים בפני אילן למרות שהירושלמי דיבר רק לגבי כלי חרס. וכמו כן כתב הרמב"ם (שם ה"ה) לענין ערלה בספינה:

הנוטע ברשות הרבים והנוטע בספינה... חייבין בערלה וברבעי.

הרמב"ם השמיט את החילוק בין עץ וחרס למרות שהבבלי הביא חילוק זה בגמרא (מנחות פד ע"ב) ליישב סתירה בין שתי ברייתות: מחד נאמר, שהגדל בספינה מביא ביכורים וקורא, ומאידך נאמר שמביא ואינו קורא. הגמ' אומרת  בטעם החלוק שבין הברייתות, שבראשונה מדובר בספינה מחרס, ובשניה  -בספינה מעץ. נשאלת השאלה, מדוע השמיט הרמב"ם את החילוק בין עץ וחרס? הביאור לשאלה זו הוא על פי מה שפסק הרמב"ם (הל' בכורים פ"ב ה"ט):

הגדל בעציץ, אע"פ שהוא נקוב, והגדל בספינה - אינו מביא ממנו כל עיקר, שנאמר: "בארצם". אבל מביא מן הגדל בגג ובחורבה.

הרדב"ז והכס"מ (שם) ביארו שהרמב"ם פסק כדעת רבי יוחנן (מנחות פה ע"א) שמה שגדל בעציץ ובספינה פטור לגמרי מהבאת ביכורים. נמצא שהחילוק של הגמ' בין עץ לחרס אינו להלכה (ועי' גם רש"ס, ערלה פ"א מ"ב, שכתב כדעת הרמב"ם).

    כיון שאין חילוק בין עץ וחרס, הרי שיש לבאר את הירושלמי שכתב "שהשורשים מפעפעים" בכך שמדובר באילנות שיש להם מערכת שורשים חזקה החודרת גם את העץ וגם את החרס. לפי"ז בדיני ערלה השייכים רק באילנות הרי שכל העציצים והספינות הרי הם כנקובים. (עי' רמב"ם הל' תרומות פ"ה הט"ז, ויתכן שרק בערלה אינו נקוב הוא כנקוב יעויין במנחת שלמה עמ' שצט ובמאמרנו בספר "התורה והארץ" ח"ג שיצא לאור אי"ה בשנה הקרובה).

בנידון דידן, ברור שיריעת "פלריג", שהיא גם מחוררת מעט, ומים עוברים דרכה, לא גריעא מחרס ועץ. ומכל מקום לענין ערלה בוודאי איננה מנתקת.

 

ב. דעת רש"י, הרא"ש והטור

 

    לענין שביעית ותרו"מ, דעת רש"י (גיטין ז ע"ב) היא שעציץ העשוי מחרס נחשב נקוב גם אם אין בו נקב, ואם הוא עשוי מעץ - צריך נקיבה על מנת שייחשב כמחובר. מדברי רש"י משמע שאין חילוק בין זרעים ובין אילנות, שהרי הסוגיא בגיטין עוסקת בתרו"מ וביכורים, ורש"י סתם את הדברים.

    נראה שדברי רש"י בנויים על ההבנה בירושלמי שמדובר בעציץ עשוי חרס ולכן השורשים מפעפעים בתוכו. ולכן הסיק כחילוק של הגמ' במנחות (שם) להבחין בין עציץ העשוי חרס לבין עציץ העשוי מעץ. גם הרא"ש (הלכות קטנות ערלה סי' ג) סובר כדעת רש"י. ולכן פסק לענין ערלה שחרס דינו כנקוב אפילו אם אינו נקוב בפועל, ואילו עץ בעי נקיבה. כן משמע מדברי הגר"א (יו"ד סי' רצד ס"ק סד, שנו"א ערלה פ"א מ"ב) שיש להשוות את דעת רש"י, הרא"ש הטור, וכן ביארו דבריהם הדברי חמודות (הלכות קטנות ערלה ס"ק י), ועי' מש"כ מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ("התורה והארץ" ח"א עמ' 139).

    לשיטה זו, כשהשורשים יכולים לחדור דרך התחתית של העציץ, הרי דינו כחרס שהשורשים מפעפעים בתוכו. לפי"ז בנד"ד, שהשורשים חודרים את יריעות ה"פלריג", כפי שעינינו תחזנה מישרים, ברור שאין כאן דין עץ שאין השורשים מפעפעים אותו אלא כחרס שהשורשים מפעפעים אותו ואין צורך בנקיבת היריעה.

 

    ולכאורה היה אפשר להקשות מדברי הגהות אשר"י (שבת פ"ח סי' ב ד"ה אע"פ) שכתב שעציץ שמונח ע"ג יתידות, אסור לשים תחתיו בגד, כיון שבכך מנתק אותו מהקרקע והוי "קוצר". ומכאן שאף שבוודאי הצמח ממשיך לינוק דרך הבגד - אין כאן יניקה מספיקה, ולכן עובר על איסור "תולש". וה"ה בנד"ד, יתכן שהיניקה דרך ה"פלריג" אינה מספיקה! ויש לדחות, שהרי שם מדובר בעציץ המונח ע"ג יתידות, שבלאו הכי יניקתו מוגבלת. ולכן כאשר מניח תחתיו בגד - מפסיק את יניקתו והוי "תולש". אך בעציץ המונח ע"ג יריעת "פלריג" שמונחת ע"ג הקרקע ממש, והשורשים חודרים אותה בפועל - בוודאי זו יניקה גמורה, ואין היריעה חוצצת.

 

ג. שיטת בעלי התוספות

 

    על הסתירות בענין העצים וכלי חרס הביאו התוס' שני תירוצים עיקריים:

א. בעץ לא מועילה נקיבה, ואפילו שיש נקב אין יניקה המחברת בין גוש העפר והקרקע, ואילו בחרס אנו מזקיקים נקיבה על מנת שיהא מחובר לקרקע. (ור"ת, מנחות פד ע"ב, הרחיב דעה זו).

ב. עץ לא צריך נקיבה מתוך שהוא מלחלח יותר מאשר החרס היבש, ולכן יש לנקוב רק כלי חרס על מנת ליצור חיבור לקרקע (ר"ת בתחילת פירושו).

מדברי התוס' במנחות (פד ע"ב) משמע שהעיקר הוא כתירוץ א', ואילו בתוס' גיטין (ז ע"ב ד"ה עציץ) כתב רק את תירוץ ב' ולא הביא כלל את תירוץ א'. והר"ש (חלה פ"ב מ"ב) משאיר למסקנה את שני התירוצים, ללא חזרה מאף אחד מהם.

    ולכאורה, בשלמא תירוץ ב' אפשר להסביר שבעץ היניקה עוברת מצד לצד מכיון שהוא מתלחלח ואילו בחרס לא עוברת היניקה בגלל יבשותו. אך לתירוץ א' יש להבין, מדוע עץ שיש בו נקב איננו מחבר?

    צריך להסביר, שלתירוץ א' (ר"ת במנחות) מטרת הנקב היא לבטל כלי. כלי חרס שהוא מהאדמה הרי הוא מתבטל לאדמה ואיננו חוצץ . אך כלי עץ אפילו שיש בו נקב אינו מתבטל (הגר"ש ישראלי זצ"ל, "התורה והארץ" ח"א עמ' 141).

    אפשרות נוספת להסביר את תירוץ א' (ר"ת במנחות) היא על פי דברי התוס' והרא"ש (בגיטין שם) שבחרס מועילה נקיבה, שכיון שהוא מהאדמה - הלחלוחית מתפשטת בכולו ע"י נקב כל-דהוא; אבל בשל עץ, אפילו שתהא נקיבה - לא תתפשט הלחלוחית (עי' חזו"א ערלה סי' א ס"ק טז אות א).

    אם ננקוט כתירוץ ב' בתוס' (שעץ לא בעי נקיבה) או לחילופין כשיטה א' וכהסבר א' - צמח נחשב מחובר כאשר הצמח מפעפע. לפי"ז, כשהשקיות מונחות על יריעת "פלריג", בוודאי נחשבים השתילים מחוברים; כי יש ביריעה נקבים רבים, והיא מתלחלחת כולה. וכפי שעינינו תראנה מישרים, שהמים והשורשים עוברים מצד לצד, וכפי שנמסר, כמות השורשים העוברים היא כה גדולה, עד שאפילו כל צמח ההדרים יכול לחיות משורשים אלו. אם ננקוט כהסבר ב' (בתירוץ א') שהנקב מבטל את הכלי, אזי בנד"ד, שמדובר ביריעה שאיננה "כלי" - בודאי שאין היא חוצצת בפני העציץ.

 

ד. שיטת החזו"א

 

    כתב החזו"א (ערלה סי' א ס"ק יז ד"ה והא):

והא דחרס חשיבה כנקובה לגבי אילן, אין הטעם דעומד לנקוב כנקוב דמי, דהא בעינן שיינק מן הארץ והשתא אינו יונק. אלא כיון דאין החרס עומד כנגד השורשים, לא חשיב לחוץ, וחשיב העפר שבעציץ כגוש עפר העומד באויר, והגוש שבאויר נמי חשיב כארץ.

ברור שכל היונק בפועל איננו חוצץ, והספק הוא רק לגבי דבר שאינו יונק כעת, אם אפשר להחשיבו כמחובר. א"כ ב"פלריג" שאנו רואים את השורשים יוצאים דרכו ויונקים מהקרקע, ברור שאיננו נחשב לחצוץ.

 

ה. יריעות מחוברות

 

    החזו"א התייחס לריצפת אבן (בלטות) שכמעט אין בה מעבר של מים כעציץ נקוב היונק מהקרקע, כמבואר בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קסז). ומזה נלמד קל וחומר לנד"ד: שאם אנו מחשיבים ריצפת אבן כאינה חוצצת, ודינה כעציץ נקוב - ק"ו ליריעות אלו, שאנו רואים את השורשים העוברים מהעציץ הנקוב דרך היריעות לקרקע העולם.

    לכך יש להוסיף, שאפילו אם נאמר שאין כאן יניקה מספיקה הרי לא יהא דינה של יריעת פלריג גרועה מגג הבית שזרעו עליו. בכה"ג פסק הרא"ש בתשובה (כלל ב אות ד) שחייב בערלה מכיון שהגג מחובר לקרקע. א"כ אפשר לחבר את יריעות הפלריג בשני חבורים יציבים לקרקע, ומכיון שהעציצים שעל גביהם הם נקובים הרי הם כקרקע על הגג שחייב בערלה. ואפילו אם לא יחברם בפועל, הרי שכאן בוודאי יריעת ה"פלריג" מתבטלת לקרקע. שהרי היריעה מונחת על הקרקע, ועליה מונחים העציצים. עציצים אלו משתרשים באדמה באופן שכמעט ואין אפשרות להרים את היריעה מהאדמה.

    עוד יש להוסיף שיריעה זו מתבטלת לקרקע עפ"י המבואר בחלקת יואב (יו"ד סי' לא), שכל דבר שמשמש עם הקרקע מתבטל אליו. יריעות אלו נוצרות לצורך גידול השתילים היונקים מהקרקע, א"כ תשמישם הוא אחד. עוד יש להוסיף שיריעות אלו, כיון שהשורשים עוברים דרכן והמים מחלחלים בהן אין משתמשים בהן שימוש אחר, ולכן נראה שהן מבוטלות בקרקע. (עי' במאמרו של הרה"ג יעקב אריאל שליט"א, "התורה והארץ" עמ' 160).

 

ו. סיכום

 

א. דעת הרמב"ם ועוד ראשונים (וכן פסק השו"ע) היא שלענין ערלה באילנות, בין חרס בין עץ אפילו שאינו נקוב דינו כנקוב.

ב. מכיון שב"פלריג" ישנה חדירת מים וחדירת שורשים, א"כ לפי כל הראשונים המזקיקים יניקה - הרי הצמח שעליו מחובר לקרקע.

ג. אפילו לדעות שיש צורך ב"ביטול כלי", היינו דווקא ב"כלי", שיש לו קיבול, אבל כשאין כלי קבלה אלא משטח - אין צורך בביטול הכלי.

ד. יריעת "פלריג" המונחת על הקרקע איננה מנתקת. ולכתחילה יש לעשות חיבור של היריעה לקרקע בשני חיבורים.

 

    העולה למעשה, שלענין ערלה הרי שעציץ נקוב העומד על גבי משטח שיש בו נקבים דקים והשורשים עוברים דרכו לקרקע - נחשב כמחובר לקרקע.