מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 11

לתוכן הגיליון

תמוז - מנחם אב תשנ"ו

 
 

הרב אהוד אחיטוב

 

חיוב בדיקת מזון שנמצאו בו סימנים מחשידים

 

    הצגת הבעיה

    פירות שאין דרכם להתליע ונמצאו עליהם סימנים שייתכן שהם מעידים על התלעה. האם חל על הפירות חיוב בדיקה?

    הדיון שיובא להלן הוא על מיני פירות שאין דרכם להתליע, בהם לא קיימת חובת בדיקה כלל. למרות זאת גם בפירות שאין דרכם להתליע תיתכן התלעה, שבשל נדירותה (מיעוט שאינו מצוי) חז"ל לא הצריכו לבדוק מין זה. לאור זאת עלינו לברר מה הדין בפירות ממינים אלו שהתגלו בהם סימנים מחשידים, האם וכיצד זה משנה את ההתייחסות הכללית לאותו מין של פירות?

    יש להקדים ולומר, שאין כאן התייחסות לסימנים המראים בעליל על בעיות אחרות כגון: מכות קור בבננות, פייחת בתמרים או סימנים של צריבות שמש בירקות, היות שאינם גורמים לספק חיוב בדיקה. המקרים שאנו דנים לגביהם הם סימנים המהווים הוכחה לכאורה שהפירות שלפנינו נגועים. ותחילה יש לברר מהו היחס לאותם סימנים.

 

    1. חובת הבדיקה כשמוצאים "ריעותא"

    נראה שהתשובה לכך יכולה להתברר מדיני טריפות. כידוע, קיימים שמונה‑עשר סוגי טריפות היכולים להיות בבהמה, ולמרות זאת התורה לא חייבה לבדוק כל בהמה לאחר השחיטה[1]. אולם כאשר מתגלה תופעה מחשידה, נוצרת "ריעותא" על כשרות הבהמה, ויש חיוב מן התורה לבדוק אם היא כשרה[2].

    לדעת פוסקים רבים, הדבר נכון גם כאשר הבהמה נשחטה והיא עומדת בחזקת היתר[3]. ושיטתם מתבארת בשני אופנים:

א. רוב הבהמות הן ללא "ריעותות", וה"ריעותא" מוציאה בהמה זו מהרוב.

ב. בהמה בחייה היא בחזקת איסור, והשחיטה מתירה אותה באכילה. כשמתגלה "ריעותא", היא מפקיעה את חזקת ההיתר שיצרה השחיטה, וחזקת האיסור חוזרת למקומה[4].

    הדבר פשוט, שגם בפירות, כשמתעורר חשד להתלעה זהו מצב של "ריעותא". אך בפירות אין מקום לדיון ביחס לחזקות האוסרות, משתי סיבות:

א. אין איסור אכילה על הפירות, אלא על החרקים[5].

ב. גם אם נאמר שפרי שדרכו להתליע, נחשב כמוחזק באיסור מתחילת הגידול[6], מסתבר שפירות שאין דרכם להתליע אינם בחזקת איסור.

    משום כך צריך לומר ש"ריעותא" בפירות מחייבת בדיקה משום שהורע כחו של הרוב. זאת משום שכאשר מתגלה בפרי אחד "ריעותא", היא מוציאה אותו מכלל הרוב. עלינו לברר האם כל "ריעותא" מחייבת בדיקה? ואם אין הדבר כן, יש לקבוע איזו "ריעותא" מחייבת בדיקה ואיזו "ריעותא" פטורה. ונראה שיש לחלק בין שלושה מקרים:

א. כשיש ב"ריעותא" ראיה לנגיעות בסבירות נמוכה.

ב. כשיש ב"ריעותא" ראיה לנגיעות ברוב המקרים.

ג. כשה"ריעותא" היא ראיה ודאית לכך שהיו שם חרקים, ויש ספק אם נשארו.

 

    2. "ריעותא" כראיה לנגיעות ברוב או מיעוט

    נפסק בשו"ע (יו"ד סי' לב סעי' ז):

"בהמה שגוררת רגליה, אין חוששין שמא נפסק החוט. (אלא אמרינן שגרונא, והוא כאב הרגלים, נקטה, וה"ה בעוף נמי דינא הכי). "

    פשוט שתופעה זו, של גרירת הרגליים שונה מהמציאות הרגילה, ומשום כך יש להגדירה כ"ריעותא". אולם בגמ' (חולין נא ע"א) נתבאר שיכולים להיות לכך שתי סיבות: מחמת שנפסק חוט השדרה, והיא טריפה; או מחמת חלישות ברגלים (שגרונא) והיא כשרה. משום כך הכריעה הגמ': "ואפ"ה הלכתא כרב יימר. - שגרונא שכיח, חוט השדרה לא שכיח".

    והדברים נתבארו בדברי הרשב"א (חולין י ע"ב), שבתחילה הוא כתב:

"ולענין כל ספק בשחיטה... ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה - כתב רבינו ז"ל דמסתברא דספק דאורייתא היא ולחומרא... והוא הדין לכל שאר טרפיות. "

    אך לאחר מכן סייג את דבריו עפ"י מה שהובא בגמ' (חולין נא ע"ב), וז"ל:

"הא קאמר טעמא התם, משום דשגרונא שכיח, חוט השדרה לא שכיח. אלמא אי תרוייהו שכיחי או תרוייהו לא שכיחי, לחומרא תלינן... ותדע דהא קיי"ל חוששין לספק דרוסה, אלמא היכא דתלינן לקולא... טעמא דמילתא משום דמסתבר טפי למיתלי להיתרא. "

    ניתן להסיק מדבריו, שכאשר רואים "ריעותא" בבהמה, קובעים את חיוב הבדיקה עפ"י כללים של רוב או מיעוט. לכןך אם נתגלתה "ריעותא" בבהמה שברוב המקרים היא נובעת מחולשה ברגליים, אין כלל חובה לבודקה. במקרה זה אין חוששים לאותם מקרים מועטים שזה מחמת טריפה, משום שניתן ל"ריעותא" זו הסבר טבעי שאינו נוגע לטריפות. אולם אם קיימת "ריעותא" בבהמה שברוב המקרים היא מתגלה כטריפה, קיימת חובת בדיקה מן התורה.

 

    ראיה לכך ניתן להביא מפסק השו"ע (סי' לב סעי' ח), ואלו דבריו:

"אבל אם נודע שנפלה חוששין שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה... שפסיקת חוט השדרה מצויה עם נפילתה. "

    וביאר הדגול מרבבה (שם ד"ה אבל) שאמנם נפילת בהמה מגובה נמוך אינה גורמת חשש לטריפה, אבל גרירת הרגליים לאחר נפילה נחשבת "ריעותא" חזקה. זאת משום שבמקרה זה מירב הסיכויים שנחתך חוט השדרה, ומשום כך אנו מחייבים את הבהמה בבדיקה.

    גם בבדיקת הפירות ישנן "ריעותות" שיכולות להוות סימן להימצאות חרקים, כמו שהן יכולות להוות סימן לתופעה אחרת. חיוב הבדיקה ב"ריעותא" כזו תלוי בהבדל שבין המקרים השונים:

א. אם ברוב המקרים ב"ריעותא" כזו נמצאים הפירות נגועים, קיים חיוב בדיקה מן התורה.

ב. אם ברוב המקרים ב"ריעותא" כזו מתגלות תופעות אחרות, כמחלות וכדו', אין כלל חובת בדיקה. ונראה שגם במקרה ש"הריעותא" מורה על מציאות חרקים בשכיחות של "מיעוט המצוי" ביחס לכלל ה"ריעותות" - אין חובת בדיקה. הסיבה לכך היא כאמור לעיל, שכשיש "ריעותא" עם תלייה חזקה להיתר, חוזר הפרי שלפנינו להיות נידון עפ"י רוב אותו המין, ופטור מבדיקה.

    דוגמא לדבר: לעיתים מתגלית אבקה דקה בתוך שקיות של שעועית לבנה, שהיא מין שאינו חייב בדיקה. תופעה זו יכולה לקרות משתי סיבות:

            א. שהיה כאן חרק שכירסם במזון.

            ב. שזהו אבק שנגרם כתוצאה מתהליכי עיבוד שונים.

    עפ"י האמור לעיל, אם ברוב המקרים בהם יש אבקה בשקית נתגלו גם חרקים, חובת הבדיקה תהיה מן התורה. אולם אם ברוב המקרים לא נמצאו חרקים, אין כלל חובת בדיקה.

 

    3. ריעותא כהוכחה לכך שהיתה כאן נגיעות

    קיימים מקרים בהם ה"ריעותא" אינה ניתנת להסבר בשני פנים, ובוודאי מהווה סימן לחרקים. נראה שיש לדון זאת עפ"י דברי השו"ע (יו"ד סי' נז) בספק דרוסה. בתחילה הביא אפשרויות לתלייה, ולאחר מכן פסק (שם סעי' יא):

"אבל היכא דחזינן דקפץ עלייהו כדרך הדורסים... - אסור."

    והדברים מתבארים בדברי הרשב"א (חולין מו ע"ב ד"ה והרמב"ם), שחילק בין ספק דרוסה לסירכה תלויה, שלדעתו היא קלה יותר. ואלו דבריו:

"ואינה דומה לספק דרוסה וכו', דהתם איתילידא בה ריעותא דבהמה, כלומר שהוחל בה מעשה המטריף, אלא שאנו מסופקין בגמר המעשה."

    "ריעותא" כזו היא ללא תלייה בהיתר, וכל הספק הוא אם נעיצת הצפרנים נקבה את הריאות והטריפה את הבהמה.

    דין דומה מצאנו בהלכות תולעים. כידוע, להלכה, פרי שהתליע בתלוש והחרק לא פירש ממנו החוצה - מותר לאכלו עם החרק. ונחלקו הפוסקים במקרה שנתגלה חור בפרי כזה. ואלו דברי השו"ע (יו"ד סי' פד סעי ד):

"תולעים הגדלים בפירות בתלוש - מותרים... אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן שמא פירש וחזר. "

    והוסיף הרמ"א (שם): "ויש אוסרים אם חורו נקוב לחוץ... והכי נהוג".

    וביאר הט"ז (שם ס"ק ו בהסבר א) שהם נחלקו עד כמה ניתן לחשוש שהחרק פירש וחזר. לדעת השו"ע תופעה זו היא נדירה ("מיעוט שאינו מצוי"), ואינה מחייבת בדיקה, ודינה כשאר הפירות המתליעים בתלוש, שאינם חייבים בדיקה. ואילו לדעת הרמ"א - "ריעותא" כזו מהווה חשש סביר ("מיעוט מצוי") שהחרק פירש וחזר, ללא שום תלייה לקולא, וכל הספק הוא אם החרק נאסר או לא. משום כך, דעתו היא שהפרי חייב בבדיקה כדין "מיעוט המצוי".

    דוגמא לכך ניתן למצוא בשקיות של אבקות מרק, אבקות אפייה, בוטנים קלופים, שלעיתים מועטות ("מיעוט שאינו מצוי") מוצאים במקום אחד קורי­ משי וכדו', והדבר מהווה "ריעותא" גדולה למציאות של חרקים בכל השקית. במקרה זה, אין הסבר אחר (כגון מחלות וכדו') לתלות לקולא; והספק הוא אם החרק שטווה את הקורים נשאר באריזה או יצא ממנה. במקרה זה נראה שיש לפסוק כפי הכללים של רוב, "מיעוט-מצוי" או "מיעוט שאינו מצוי"[7].

    לכן, אם מציאות קורים ברוב המקרים הינה הוכחה למציאות חרקים בכל השקית, חובת הבדיקה היא מן התורה. ואם שכיחות ההתלעה במקרים אלו בשאר השקית היא "מיעוט המצוי" חובת הבדיקה תהייה מדרבנן. ובכל מקרה חלה על הפירות חובת בדיקה (ראה לקמן תוצאות של המעבדה בעניין - תוצאות שהן חלקיות בלבד). ואף שקיי"ל ש"אין מחזיקין איסור ממקום למקום", הרי כתבו הפוסקים שהכל תלוי בהסתברות[8]. ושקיות קטנות, או קופסאות, שרגילים לטלטלם ותכולתם זזה מצד לצד, מסתבר שהם נחשבים כמקום אחד.

 

    סיכום

א. פירות שלא רגילים להתליע, ונתגלו עליהם סימנים מחשידים ("ריעותא"), ואת הימצאותן ניתן להסביר בסיבות שונות - חובת הבדיקה מן התורה היא רק אם סימנים אלו מתגלים ברוב המקרים כסימני נגיעות.

ב. אם ברוב המקרים ההסבר לתופעה נעוץ בגורמים אחרים, ורק במיעוט של המקרים היא סימן להתלעה - אין חובת בדיקה אפילו מדרבנן.

ג. נתגלתה תופעה שמוכיחה בצורה ודאית שהיו חרקים בחלק מהמזון (כגון קורים בשקיות, בקופסאות וכדו'), אך יש ספק שמא כבר יצאו מהמזון - למעשה המזון טעון בדיקה.


 


[1] רש"י (חולין יב ע"א ד"ה פסח).

[2] ר"ן (לרי"ף חולין ג ע"ב אמצע ד"ה גרסי'), בה"ט (יו"ד סי' לט ס"ק ב), דרכ"ת (ס"ק כג).

[3] רמ"א (יו"ד סי' נ סעי' א בהגה). ועי' ש"ך (שם ס"ק ג) ובשאר מפרשים.

[4] ערוה"ש (יו"ד סי' כט סעי' כח) הביא את שני הפירושים ונקט כפירוש השני.

[5] עפ"י דעת הט"ז (יו"ד סי' קכז ס"ק ו) שלא אומרים "איתחזק איסורא" בבשר שאינו מנוקר, כיון שזה נחשב רק תערובת איסור ונראה שהוא הדין הכא.

[6] שו"ת חת"ס (יו"ד סי' עז).

[7] אף שהמקרים הנ"ל שונים בשל היותם סיבת האיסור: בספק דרוסה - שמא הציפורן גרמה לנקב בריאה, או בחור - שמא הוא גרם לחרק לפרוש ולהיאסר. ואילו קורים בשקית הם רק סימן שהיה כאן חרק. ההשוואה היא על עצם ה"ריעותא". ואם שם ה"ריעותא" גורמת לאסור באכילה את הבהמה או את החרק שבפרי, כך במקרה שלנו היא גורמת לחיוב בדיקה.

[8] מג"א (או"ח סי' תסז ס"ק טז). ועי' חכמת אדם (שער רוב וחזקה אות כח).