מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 18

לתוכן הגיליון

מנחם אב - אלול תשנ"ז

 
 

הרב מרדכי רבינוביץ*

 

הפרשת תרו"מ ע"י קטן הסמוך לגיל בר-מצוה

 

שיטת הרמב"ם

 

לכבוד

מערכת "אמונת עתיך"

שלום וכט"ס!

 

    הגיעני גליון מס' 16, ובמאמר "הפרשת תרו"מ סמוך לגיל בר-מצוה" (עמ' 27, מאת הרב עזריאל אריאל) ראיתי דברים התמוהים בעיני.

    באות ג' כתב המחבר שבמשנה (תרומות פ"א מ"ג) נאמר ש"מופלא הסמוך לאיש תרומתו תרומה", ובהערה (מס' 4) ציין לרמב"ם (הל' תרומות פ"ד ה"ה).

    והנה לפנינו ברמב"ם (תרומות שם) איתא:

"קטן שהגיע לעונת נדרים, אע"פ שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול - אם תרם, תרומתו תרומה."

    הרי שלא הזכיר הרמב"ם "מופלא הסמוך לאיש", אלא "קטן שהגיע לעונת נדרים". ועיין הל' נדרים (פי"א ה"ג), שם כתב הרמב"ם:

"ואחר הזמן הזה שנמצא הבן י"ג שנה ויום אחד... אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו... - דבריהן קיימים, והקדשן הקדש ונדריהן נדרים, ואע"פ שלא הביא שתי שערות. - וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום. "

    ועיין הגהות מיימוניות (שם אות א), שנחלקו בזה הראשונים. ועיין שב­שמעתתא (שמעתא ה פרק יב), ואכמ"ל.

    הנה שפתי הרמב"ם ברור מיללו, שקטן שהגיע לעונת הנדרים הוא קטן בן י"ג שנה, אלא שהואיל ועוד לא הביא שתי שערות, דינו כקטן (וכן משמע בהל' נזירות פ"ב הי"ג). ואף אם היה מקום לומר שכוונת הרמב"ם במילים "וזו היא עונת נדרים" היא לשלב הקודם, שנידון שם בהלכה א', הרי במהדורת הרב פרנקל מופיע משפט זה בפתיחה להלכה ד', שם נאמר: "הואיל והגיעו לשני הגדולים, נדריהן קיימין אע"פ שלא הביאו סימנים". ובאמת כן כתב הרמב"ם מפורש גם בפיה"מ (תרומות פ"א מ"ג, במהדורת הר"י קאפח שליט"א):

"עונת נדרים הוא הזמן שיהו נדריהן בו קיימין, והוא כשיהיה בן י"ג שנה ויום... אע"פ שלא הביא שתי שערות. והלכה כר' יוסי. "

    ומבואר, שקטן פחות מבן י"ג אין תרומתו תרומה[1]. וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ (נזיר פ"ד מ"ו ונדה פ"ה מ"ו, וכן משמע בשו"ת הרמב"ם, מהד' בלוי סי' צח, עי"ש). אמנם בדפוס וילנא (בתרומות ובנדה שם) הולך הרמב"ם בשיטת רש"י, שעונת נדרים היא שנה שלפני גדלות, אך עתה שזכינו לאורו של כת"י הרמב"ם בעצמו שנתפרסם בתרגומו של הר"י קאפח שליט"א, מתברר שבכל המקומות כבר תיקן הרמב"ם ואימץ את שיטת הבה"ג, שעונת נדרים היא שנים בלא סימנים[2].

    ולפי שיטת הרמב"ם נראה לבאר את לשון המשנה שתמהו עליה המפרשים:

"קטן שלא הביא שתי שערות - ר' יהודה אומר: תרומתו תרומה. רבי יוסי אומר: אם עד שלא בא לעונת נדרים, אין תרומתו תרומה; משבא לעונת נדרים, תרומתו תרומה."

    וקשה, מה זה "קטן שלא הביא שתי שערות" (עיין תוי"ט ומשנ"ר)? ולפי שיטת הרמב"ם נראה שכוונת המשנה היא כזאת: לדעת ר' יהודה, בין קטן שהגיע לי"ג שנה אך לא הביא שתי שערות, ובין קטן שלא הגיע לי"ג שנה - תרומתו תרומה. ולדעת ר' יוסי, דווקא קטן שהגיע לי"ג שנה ולא הביא שתי שערות, תרומתו תרומה (והיינו מי שהגיע לעונת נדרים); אך קטן פחות מבן י"ג (שלא הגיע לעונת נדרים) אין תרומתו תרומה[3] , ודו"ק[4].


 


* עריכה: הרב עזריאל אריאל. ההערות נלקחו מתוך מכתב מפורט יותר ששלח הכותב.

[1] ודלא כפי שנכתב ב"דרך אמונה" (תרומות שם, בהה"ל סד"ה קטן).

[2] אמנם החזו"א כתב באיגרת שאין לסמוך על כתבי יד שלא עמדו בפני רבותינו הפוסקים. אבל החזו"א עצמו כתב (או"ח סי' לט, קונט' השיעורים ס"ק ו) וז"ל: "אח"כ ראיתי תשובת גאון הנדפס באוצר הגאונים עירובין פ"ג, ואף שאין לסמוך על כת"י הנמצאין בהפסקת מסורת דור דור, אבל כאן נראין הדברים שהן דברי גאון". ונראה שה"ה כאן.

[3] על כל האמור יש להקשות מהאמור בהל' נדרים (פי"א ה"א), שבן י"ב שנה ובת י"א שנה שנדרו, נדריהן נבדקין. ואם המשנה והרמב"ם משווים הפרשת תרו"מ לנדרים, מדוע לא קבלו את ההשוואה אף לענין קטן הקרוב לשנות גדלות. אך כבר העירו הצ"פ (הל' שבת פכ"ד הי"א) והאגר"מ (אה"ע ח"א סי' קע ענף ב, עמ' שעט), שהדין שקטן המתקרב לשנות גדלות נדריו נדרים אינו אלא מדרבנן. ולכן לא תקנו שיועיל בתרומה ובנזירות אלא בנדרים ובהקדשות. ועי' העמק שאלה (שאילתא קטז ס"ק ג, עמ' רפד).

[4] הערת העורך (ע. א.): ולענין הלכה, אף שמרן המחבר (סי' שלא סעי'  לג) מעתיק את דברי הרמב"ם, נראה לענ"ד שדבריו מטין לקולא. כן משמע מפשטות לשונו, וכן מוכח מדברי הגר"א בביאורו, שחלק עליו בענין קטן שלא הגיע לשנים. ומן הסתם מרן לא הכיר את המהדורות שהוציאו הרב קאפח והרב פרנקל, ולא סמך עליהן אלא על פשטות דברי הרמב"ם בדפוסים (והראיה - מדברי מהר"י קורקוס בהל' תרומות שם, ומשתיקת מרן בכס"מ שם). ואכן כמעט כל האחרונים שעסקו בסוגיא פסקו כשיטת רש"י, שקטן יכול להפריש בשנה הקרובה לשני גדלות (עי' תשובתי ב"אמונת עתיך" 16). ואף אם נוכיח ששיטת הרמב"ם שונה - לא נראה שההלכה, שנתקבלה כשיטת רש"י, תזוז ממקומה; ובמיוחד כשהמדובר בחיוב דרבנן, בו סומכים בכל מקום על חזקה דרבא. ויישר כוחו של הכותב שהאיר את עינינו בשיטת הרמב"ם.