מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 35

לתוכן הגיליון

אייר - סיוון תש"ס

 

הרב יואל פרידמן

ספקות בנתינת מעשר (ג')*

 

    ו. סוגי ספקות

 

    1. ספקא דדינא

    כאמור לעיל (מאמר ב'), חידש החזו"א שיש להחמיר בספקא דדינא אפי' כשאין חזקת חיוב, ולענ"ד אין הכרח לדבריו. ראשית לא התבאר בדבריו מה הטעם בכך אם אין חזקת חיוב. יש שביארו שספקא דדינא הוא ספק של חסרון ידיעה (בית מאיר למשנה מכשירין פ"ב מי"א) וכסברה זו מצאנו בתשובות הרדב"ז (ח"ג סי' תפה, ח"ד סי' רצז) שלא אמרי' ספק דרבנן - לקולא בספקא דדינא, כי חסרון החכמה אינו מהוה ספק. ועי' שדי חמד (מערכת הסמך כלל נב), ובשו"ת יביע אומר (אבה"ע סי' יב אות ד) כתב שרוב הפוסקים חלקו על הרדב"ז ולא התייחסו לספקא דדינא כאל חסרון ידיעה.

    הרה"ג מרדכי גרוס שליט"א הסביר שהחזו"א החמיר בס' דדינא כיון שישנן דעות הסוברות שאין אומרים המוציא מחברו עליו הראיה בספקא דדינא, אף שלא קיי"ל הכי עי' שו"ע (חו"מ סי' כה סעי' ב). 

    ולענ"ד אין כלל הכרח לחדש שיש להחמיר בספקא דדינא, כיון שאמרו כן מתוך ההבנה שהרמב"ם (שם ה"ז) החמיר להפריש את שני המעשרות בצלף בגלל ספקא דדינא. אך רוב הפרשנים מסבירים שהצלף איננו ספק ירק ספק אילן, שכן הרמב"ם פסק מפורשות שהצלף הינו אילן (הל' כלאים פ"ה ה"כ). אלא שהרמב"ם פסק להפריש את שני המעשרות, כי הצלף נחשב גם ירק וגם אילן לענין מעשר כדין האתרוג, מפני שגדל על כל מים. כך הסביר מהר"י קורקוס (לרמב"ם שם) ובזה הסיר את קושיית הראב"ד איך יתכן להתייחס לצלף כספק ירק, עפ"י דברי בית שמאי שאינה משנה?! כן כתבו והסבירו את הרמב"ם: רש"ס (ירושלמי מעשרות ספ"ד), ישועות מלכו (קרית ארבע הל' מע"ש פ"א הי"א), פאה"ש (הל' מע"ע סי'יג ס"ק יג), ערוך השלחן (סי' קיח סעי' יז); וכעין זה גם בפירוש מראה הפנים (לירושלמי שם).

    ולהלכה, הברכ"י (יו"ד סי' רנח ס"ק ג ד"ה וראיתי) דחה את סברת הפוסקים שהחמרנו בספק מתנות עניים בספקא דדינא, והוכיח דבריו מדין שכיב מרע שעמד מחוליו (שולחן ערוך חושן משפט סימן רנ סעי' ב), אף שהוי בעיא דלא איפשיטיה (ספיקא דדינא), אעפ"כ פסקוה לקולא. לכך נוטה גם ישועות מלכו (שם).

 

    2. ספק השנים

    כאמור החזו"א פירש את המשנה (מכשירין פ"ב מי"א) שישנן תיבות שיש בהם ספק אם מכילות פירות של מע"ש או פירות של מע"ע. במקרה זה אין וודאות שישנם פירות מעשר עני, כי יתכן שכל התיבות הן של מע"ש. משמעות הדבר, שהראב"ד, הר"ש והרא"ש שמחמירים לתת גם מעשר עני, סוברים שיש להחמיר בכל ספק השנים גם כאשר אין חזקת חיוב. אך בדברי הרא"ש (פיהמ"ש שם) מוכח שאין מדובר בתיבות כפי שפירש החזו"א אלא מדובר בתערובת של פירות שחלקם של מע"ש וחלקם של מע"ע, וכן משמע גם בדברי הרמב"ם בהלכה ובפירוש המשנה. וכיון שכן, אזי יש וודאי מעשר עני בתוך התערובת ולכן יש חזקת חיוב וממילא יש להחמיר מדין "צדק משלך". אך במקרה של ספק השנים, שאין חזקת חיוב, מה"ת להחמיר?

 

    וכן נראה מדעת הגר"א המשיג על דברי השו"ע (יו"ד סי' רנט סעי' ה): "מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה, חייב ליתן אותם לצדקה"; וע"כ משיג הגר"א (ס"ק טו הובא לעיל פרק ד/2) שבספק צדקה אין חזקת חיוב, מדוע א"כ יש להחמיר? אך דברי הגר"א (סי' שלא ס"ק קצד) צ"ע, שכן השו"ע (סי' שלא סעי' קכח) מעתיק את לשון הרמב"ם: "וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית - מפריש מהם מעשר שני"; וע"כ משיג הגר"א: "ר"ל דלא כר"ע ודבריו תמוהין" - ולכאורה יש לתמוה על תמיהתו, כי בספק השנים אין חזקת חיוב, מדוע א"כ יתן גם מעשר עני? וע"כ יש לבאר שתמיהתו של הגר"א מתייחסת להפרשה ולא לנתינה, מדוע לא יתחייב להפריש גם מעשר עני[1]?

    היוצא מהנ"ל, שיש להחמיר במקרה של ספק אם הפירות הם משנה שניה או משנה שלישית, רק כאשר בוודאי יש גם פירות שלישית דומיא דחורי הנמלים. למשל, ירקות שחלקם נלקטו לפני ראש השנה וחלקם לאחר ראש השנה, כיוון שבודאי יש ירקות החייבים במעשר עני - יש להחמיר. אך במקרה של ספק, ויתכן שאין בכלל פירות החייבים במעשר עני, נראה שאפשר להקל כיון שאין חזקת חיוב.

 

    4. פירות הדר

    החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק טז) כתב שיש להחמיר בהפרשה ובנתינה של מעשר עני בפירות הדר פעמיים, הן בשנה השלישית והן בשנה הרביעית. סברתו היא שכיון שהסתפקו האחרונים אם פירות הדר הם כדין אתרוג שהלקיטה קובעת או שמא החנטה קובעת[2]. אם הלקיטה קובעת יש לתת מעשר עני בשנה השלישית ואם החנטה קובעת יש לתת מעשר עני בשנה הרביעית. אך כאמור לעיל, הרבה פוסקים מקילים בספקא דדינא וסוברים שכיון שאין חזקת חיוב, אין חובה לתת מעשר עני. בנוסף, גם אם אנו סוברים שיש להחמיר בספקא דדינא, לא שמענו להחמיר בספק יותר מן הוודאי ולחייב נתינה של מעשר עני פעמיים. ואם יבואו העניים בשנה הרביעית לדרוש את מעשר העני, יוכל בעל הפירות לטעון כנגדם, ממה נפשך, או שהוא כבר שילם את חובו בשנה השלישית או שהעניים חייבים לו את הפירות שנתן להם בשנה הקודמת. ולכאורה תליא בסברת הצפנת פענח (הל' מתנ"ע פ"ו ה"י), שדן בשאלה אם כשאומרים "ספק לקט - לקט", משמעות הדבר היא שעדיין הוא ספק ואעפ"כ התורה חייבה את הבעלים לתת את הלקט לעני, או אולי התורה עשתה אותו כוודאי. אם נשאר ספק, די בנתינה אחת ולא נחמיר בספק יותר מוודאי, אך אם התורה עשתה גם את הספק כוודאי, אז גם בשנה השלישית וגם בשנה הרביעית חייב במעשר עני מדין וודאי.

    שמא ישאל השואל שמ"מ גם במצב של ספק לא יצא ידי חובת המצווה של נתינת מעשר עני, ולכן כל שנה יתחייב לתת לעניים כדי לקיים את המצווה, אך יש לומר שתליא במח' הרשב"א והר"ן (הובאה לעיל), האם ספק מעשר עני דינו כספק ממון או כספק איסור. לדעת הרשב"א הוי ספק איסור ולפי"ז אה"נ יתחייב פעמיים כדי לקיים את המצווה אך אם נאמר כהר"ן שהוי ספק ממון - אין מקום לחייבו פעמיים.

    ולענ"ד מן הדין אין חובה להחמיר בספקא דדינא ולכן עדיף לתת את מעשר העני בשנה השלישית, כיון שנחלקו הראשונים בהגדרת החנטה, שלדעת הרמב"ם החנטה היא תחילת ההבשלה ובין כך היא סמוכה ללקיטה ולדעת התוס' היא תחילת הגידול. לכן יש לתת מעשר עני בשנה השלישית ויצא ידי חובת הסוברים שאזלי' בתר הלקיטה, ואף אם נאמר שאזלי' בתר החנטה יתכן שהלכה כהרמב"ם שעונת המעשרות (תחילת הבשלה) היא הקובעת וגם יצא ידי חובה בפירות השלישית. ולכתחילה מהיות טוב אל תהיה רע, כדאי לאמץ את הצעת המנח"י (ח"ח סי' עב אות ד) שבשנה השלישית יתן לעני הלוואה מראש על חשבון מעשר העני, ויתנה איתו מראש שאם הוא חייב מעשר עני רק בשנה הרביעית - הרי ההלוואה תקוזז מחשבון מעשר עני בשנה הרביעית.

 

    5. ספק בגבולות הארץ

    ישנה מחלוקת ראשונים האם חייב בתרו"מ בגבולות עולי מצרים: יש הסוברים שפטורים (עי' תוס' חולין ו ע"ב ד"ה וביטלו), יש הסוברים שפטורים רק בירק (רש"י חולין שם ד"ה את בית שאן) ויש הסוברים שחייבים בין בירק ובין בדגן תירוש ויצהר (רמב"ם הל' תרומות פ"א ה"ה). והמנהג הוא להפריש בברכה רק בדגן תירוש ויצהר ובירק ופירות האילן - להפריש בלא ברכה (כו"פ פי"א).

    לענין נתינת מעשר עני, נראה שבירק ובפירות האילן שאין מברכים, חובת ההפרשה היא מספק, וממילא אין חובה לתת את מעשר העני, כיון שהספק הוא האם חייב בהפרשת תרו"מ, ואין חזקת חיוב. יתר ע"כ אפי' הסוברים שיש להחמיר בספקא דדינא, נד"ד קל יותר, כיון שבד"כ בספקא דדינא, הספק הוא האם יש חובת נתינה, אך בנד"ד הספק הוא על ההפרשה.

    בדגן תירוש ויצהר, כתב הכו"פ (שם), שהמנהג הוא שמפרישים בברכה, ולכאורה יש לומר שהספק הוכרע עפ"י המנהג[3], וממילא נאמר שחייב בנתינת מעשר עני. אך יש מקום לומר שאף אם הספק הוכרע, עדיין מכלל ספקא לא יצאנו; ולכאורה תליא במחלוקת שבין הר"ן והרשב"א, שהרי אין חזקת חיוב ואין מקום להחמיר מטעם "צדק משלך". לדעת הר"ן שמתנות עניים נחשבים ספק ממון, נאמר "קים לי", והמוציא מחברו עליו הראיה. אך לדעת הרשב"א שהוא ספק איסור יש לומר שכיון שהספק הוכרע, יש להחמיר בנתינה[4].

 

    6. סיכום

    א. נראה לענ"ד כנקודת מוצא שיש מקום להקל (כשיש לכך סמך בפוסקים) בנתינת מעשר עני, כיון שחיוב הנתינה הוא מדרבנן בזה"ז, וכ"כ מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל (התורה הוארץ ח"ג עמ' 145). יש לציין שכל הדיון והסיכום להלן מתייחס רק לחובת הנתינה, אך בוודאי חייב בהפרשה כדי להפקיע איסור טבל וכדין דמאי.

    ב. ישנן שלוש גישות בהקשר לחיוב מעשר עני בספק:

            1. דעת הטורי אבן שכל מקרה שאין חזקת פטור - חייב.

            2. דעת הגר"א שרק כאשר יש חזקת חיוב - חייב.

            3. דעת הרמב"ם שפטור בספק מעשר עני.

ולמעשה נראה שיש לנקוט כדעת הגר"א ולחייב רק כאשר חזקת חיוב.

    ג. ספקא דדינא במעשר עני - אפשר להקל ופטור מנתינה פרק ו/1.

    ד. ספק השנים - נראה שאפשר להקל כשאין וודאי מעשר עני, אך בתערובת וכדו' שיש וודאי מעשר עני - חייב; פרק ו/2.

    ה. בפירות הדר נראה שעדיף לתת את המע"ע בשנה השלישית; ומ"מ כדאי לערוך הסכם עם העני ולהתנות איתו שהנתינה היא עבור השנה השלישית או השנה הרביעית; פרק ו/3.

    ו. אם יש רוב לטובת בעה"ב אף שיש חזקת חיוב נראה שיש להקל ולפטור מנתינה בניגוד לדעת המרדכי; פרק ב'.

    ז. אם יש רוב לטובת העניים נראה שיש להחמיר גם בלא חזקת חיוב; פרק א'.

    ח. בספק הגבולות - בפירות האילן ובירקות - יש להקל ובדגן תירוש ויצהר נראה שיש להחמיר בנתינה; פרק ו/4.

    ט. פירות השוק:

    הבעיה המרכזית בפירות השוק שישנה תערובת של כל הספקות כולן. ישנם פירות שהם טבל וודאי וגם פירות חולין שכבר הפרישו מהם תרו"מ, ישנם פירות וירקות של ערבים שאף פעם לא התחייבו בתרו"מ וישנם פירות מגבולות עולי מצרים.

    ראשית יש לציין שבמקום שאפשר לברר - יש לברר את הספקות הנ"ל. אך אנו יוצאים מנקודת מוצא שאי אפשר לברר.

1. מין פרי או ירק שרוב התצרוכת הארצית מסופקת ע"י מגדלים ערבים - אין חובת נתינת מעשר עני. גם אם במין מסוים רוב הפרי אינו ממגדלים ערבים, אך יחד עם פירות מגבולות עולי מצרים - יש רוב לפטור - פטור מנתינת מע"ע.

2. אם רוב הפרי גדל אצל יהודים - יש לתת מעשר עני.


 


* מפאת אורכו של המאמר חילקנו אותו לשלושה חלקים. חלקו הראשון פורסם בחוב' אמונת עתיך 33 עמ' 17. חלקו השני פורסם בחוב' אמונת תעיך 34 עמ' 22. בחלק  זה של המאמר נעסוק בסוגי הספקות המקובלים בדרך כלל בשדה, בשוק, ובבית וסיכום הלכה למעשה.

[1] בדברי הרא"ש והר"ש אין התייחסות לספק אלא רק לרוב או למחצה על מחצה כדברי המשנה (מכשירין פ"ב מי"א).

[2] עי' רש"ס שביעית פ"ט סוף ה"ד שקבע שדין לימון כדין אתרוג, והתפקו האחרונים בשאר הדרים, עי' משפט כהן (סי' נא) ולעומת זאת עי' מנחת שלמה (ח"א סי' נא אות כב) וע"ע מקורות נוספים התורה והארץ (ח"ב עמ' 80 הערות 63-65).

[3] עי' מאמר הפרשת תרו"מ בגבולות בכולי מצרים (הרב יהודה הלוי עמיחי, אמונת עתיך 32 עמ' 36)

[4] עי' אמונת עתיך (שם) שמעלה סברה שיתכן שהספק לא הוכרע אף בדגן תירוש ויצהר ובכל אופן יש לברך על ההפרשה.