מאמרי אמונת עיתך - עלון מס' 46

לתוכן הגיליון

אדר - ניסן תשס"ב

 

הרב יעקב זיסברג

לע"נ אמי אדה זיסברג

נלב"ע בב' טבת תשס"א

נר שביעי של חנוכה,

שהאירה באישיותה את ביתה ומשפחתה

ת.נ.צ.ב.ה.

 

מצוות ישיבת א"י -מצווה עצמית או אמצעי לקיום מצוות התלויות בארץ?

 

א. הקדמה

 

    מוצאים אנו שתי שיטות בראשונים ביחס למצוות ישיבת ארץ ישראל. לפי שיטה אחת מצוות ישיבת א"י היא מצווה עצמית שנובעת מקדושתה של הארץ, ולפי השניה משמשת מצוות ישיבת א"י  אמצעי (הכשר) לקיום המצוות התלויות בארץ. 

    השיטה הראשונה נתבררה בהרחבה בספר כפתור ופרח (פרק י), בראשונים ובאחרונים נוספים. ניסח אותה הגר"י עמדין[1] - "היא גזירת מלך... ואינה צריכה טעם, מה גם שהטעם גלוי, כי היא נחלת ה' אשר בחר לשכנו". שיטה זו תתבאר בסעיף ב.

    השיטה השניה עולה מדברי התשב"ץ[2] וראשונים נוספים הסוברים שדין "הכל מעלין" ומצוות הדירה בא"י הם בגלל קיום המצוות התלויות בארץ. שיטה זו תתבאר בסעיף ו.

לשיטה זו צריך לומר שלמרות שיש קדושה בא"י כי בה בחר ה' לנחלה, והיא "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה'...בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב) ויש בה מעלה רוחנית, מכל מקום אין נובעת מכך מצוות עשה. מצוות עשה קיימת רק כשאפשר לקיים את המצוות התלויות בארץ[3].

 

    נפקא מינא בין השיטות היא  באדם שגר בתחום עולי מצרים במקום שלא כבשו עולי בבל, כגון צפונית לעכו, או  אדם שגר במקום שבתחום עולי בבל אבל עולי בבל לא קידשו מקום זה ,כגון העיר בית שאן. לסוברים שהיא מצווה עצמית - הוא מקיים את מצוות ישיבת א"י, ולסוברים שהיא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ - אינו מקיים מצווה כשגר שם. ( ראה עוד לקמן סעיף ז).

 

    ב. שיטת הרמב"ן  -מצווה עצמית

 

    ממקומות שונים בכתביו מבואר שמצוות ישיבת א"י היא מצווה עצמית הנובעת מקדושתה של א"י  ונוהגת גם במקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים.

 

    1. כך משמע מפתיחת דבריו בפירושו לתורה (במדבר לג, נג): "על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'". מבואר שהסיבה  למצוות הכיבוש והישיבה היא מפני שא"י היא "נחלת ה'". במילים אחרות: קדושה[4].

 

    2. בספר המצוות (השמטות, מצוות עשה ד) מוכיח הרמב"ן שמצוות הישיבה היא מצוות עשה :

 "ואומר אני כי המצווה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו (כתובות קי ע"ב) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" (שמואל א כו, יט), וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה - הכל הוא ממצוות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה".

    הרמב"ן מביא שתי הוכחות שהדירה (= הישיבה) בא"י היא מצוות עשה:

א) ממאמר חז"ל העוסק בשבחה של א"י: "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ יהי בעיניך כעובד עבודה זרה". הוכחה זו מראה על מעלה רוחנית ואינה הלכה.

ב) מההלכות שאמרו חז"ל משום ישיבת א"י, "הפלגות גדולות שאמרו בה". הפלגות גדולות אלו נתבארו בפירושו לתורה (שם): "ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל וכן האיש, בכאן נצטוינו במצווה הזו". הרמב"ן (במצוות עשה ד') נקט לשון "הפלגות גדולות" כי חידוש גדול יש כאן, שיש להעדיף עלייה לא"י אפילו על חשבון "שלום בית" ויש לעלות לא"י למרות שאחד מבני הזוג מתנגד והעלייה תגרור גירושין. לשיטתו, הכל נובע ממצוות ישיבת א"י.

נשאלת השאלה, לצורך מה הביא הרמב"ן בספר המצוות הוכחה העוסקת במעלות הרוחניות של הארץ,  כשלכאורה אין לזה קשר להלכה? ועוד, מדוע הקדים הרמב"ן את המעלה הרוחנית "היוצא ממנה יהא בעיניך כעובד עבודה זרה" להלכות המעשיות של דיני כפיית איש ואישה ועבד ואדונו, הנובעות ממצווה זו? נלע"ד שהרמב"ן בא ללמדנו שמצוות ישיבת א"י והדינים המסתעפים ממנה (כפיית עליה ועוד) נובעים מקדושתה, ממעלותיה הרוחניות של א"י ולא מההלכות המאפשרות את קיום המצוות התלויות בארץ.

 

    3. התוספות[5] הוכיחו שעכו היא מהכרכים שכבשו עולי בבל שהרי רבי אבא הוי מנשק כיפי (=סלעי) דעכו" (כתובות קיב ע"א) "ורבנן כי הוו מפטרי מהדדי בעכו הוי מפטרי" (שם עו ע"ב). משמע מדבריהם שמצוות ישיבת א"י נוהגת רק במקומות שכבשו עולי בבל. מאידך, מהרמב"ן בספר המצוות (שם) משמע שמצוות ישיבת א"י נוהגת בזמן הזה בכל[6] שטח א"י, וא"כ קשה איך מביא הרמב"ן (בחידושיו, גיטין ב ע"א) הוכחות אלה שבתוספות?! [7] הרמב"ן (שם) תירץ זאת בתירוצו השני:

אי נמי סבירא ליה לא קידשה (קדושה שניה) לעתיד לבא לענין תרומות ומעשרות חביבא עלייהו דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם, ואף על פי כן ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה.

    כלומר, מצוות הישיבה - נוהגת גם בגבולות עולי מצרים בגלל קדושת הארץ - "ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה". מצוות התלויות בארץ, נוהגות בגבולות עולי בבל בלבד כי קדושה שניה לא קדשה לעת"ל. ואעפ"כ חיבבו חכמים את גבולות עולי מצרים, כשנשקו את סלעיה ואדמתה, למרות שקדושה שניה לא קדשה לעת"ל, כיון שחיבתה נשארה.

בחידושיו למסכת תענית (יט ע"ב) הוסיף, שגזירת תענית שגוזרים בא"י היא גם על מקומות שלא כבשו עולי בבל:

"ובכל מקום שהחזיקו בו עולי מצרים [נידון] כארץ ישראל, שהרי גזרו תענית בירושלים על השדפון שבאשקלון. דאשקלון מא"י היא בכבוש עולי מצרים... ואע"ג דתנן (גיטין ב ע"א) מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, בכבוש עולי בבל היא כחוצה לארץ, וכבר פירשנו זה בתחילת גיטין".

    המסקנה מדבריו היא, שמצוות ישיבת א"י נובעת מקדושתה של א"י ונוהגת גם במקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים.  ובלשונו: "ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה".

 

    4. בחידושי הרמב"ן למסכת שבת (קל ע"ב) מיישב הוא את הקושיה שהקשו על שיטת הרי"ף הסובר שאין מתירין שבות במקום מצווה. בגמרא גיטין (ח ע"ב) נאמר: "הקונה שדה (או בית) בסוריא כקונה בפארווארי ירושלים [ולכן] כותבין עליו אונו (=שטר) אפילו בשבת. ואף על גב דאמירה לנכרי שבות, הכא משום ישוב א"י לא גזרו רבנן". וקשה, שהרי רואים שחכמים התירו אפילו לומר לעשות מלאכה גמורה על ידי נוכרי במקום מצווה? על כך תירץ הרמב"ן: "דהתם מצווה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ קדושה. ועוד שאין אנו שוקלין מצוות זו בזו...ואין אנו אומרים בדברים הללו (בשבותים) זו דומה לזו".

    הריב"ש[8] הוסיף בדבריו: "אבל ישוב א"י אינה מצווה לשעתה אלא מצווה המתקיימת לעולם היא, ומצווה ותועלת היא לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים ואין למדים ממנה לשאר מצוות וכן כתב זה להרמב"ן".

    מבואר שדעת הרמב"ן היא שמצוות ישוב א"י נובעת מקדושתה של א"י, ובלשונו "שלא תחרב ארץ קדושה"[9].

 

    ... הספרי (דברים יב, כט) לומד מהפסוק "וירשתם אותם וישבתם בארצם" שישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. הרמב"ן (ויקרא יח, כה) ביאר את הטעם באריכות. תורף דבריו הוא, בא"י ישנה השגחה ישירה על ידי הקב"ה "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה" (דברים יא, יב) שלא כמו בחוץ לארץ שההשגחה היא עקיפה "דרך שרים כוכבים ומזלות", והוסיף הרמב"ן שזה טעמו של ה"ספרי". נמצא לפי הסבר זה, שישיבת א"י נובעת מקדושתה בהיותה תמיד תחת השגחת הקב"ה. כך גם כתב במפורש: "אבל הענין כולו [מאמרי חז"ל שהביא קודם] למעלת הארץ וקדושתה". כך הבין והסביר גם הנצי"ב בפירושו עמק הנצי"ב על הספרי (שם, שם).

    דברים אלה הם בניגוד להבנתו של בעל התורה תמימה (דברים יב, כט אות קיד) ברמב"ן, שמצוות ישיבת א"י הוא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ ולכן היא שקולה כנגד כל המצוות. לדבריו, הטעם הוא "כיון דהיא היסוד והבסיס לקיום כל המצוות" מכיוון שהרבה מצוות תלויות בא"י ואפילו מצוות שהן חובת גוף כל עיקרם ותכליתם לא ניתנו אלא לקיימם בא"י (כמבואר בספרי דברים יא, יח). על פי הסבר הרמב"ן בויקרא יח, כה, אין מקום להסבר זה.[10]

 

    ג. הוכחות ה"כפתור ופרח"[11]

    בספר כפתור ופרח (פרק י[12]) הוכיח "שכבוש עולי מצרים וכבוש עולי בבל שוין בקדושה אלא שיש חיוב בזה  שאינו ממין זה  במצות שהן חובת קרקע". לדעתו, מצוות ישיבת א"י היא מצווה עצמית הנובעת מקדושת א"י ולא מקיום המצוות התלויות בארץ, ונוהגת גם במקומות שכבשו עולי מצרים. רוב הפוסקים פסקו ככפתור ופרח (ראה להלן סעיף ז) ולכן נתמקד בשיטתו.  הוא ביסס את שיטתו על סברות, דיוקים בחז"ל ודיוק מלשונו של ספר התרומה (רבנו ברוך מגרמזייא תלמיד הר"י).  להלן עיקרי ראיותיו.

 

    1.מהאבות: אבותינו, יעקב יוסף ומשה בהיותם בחוץ לארץ השתוקקו להיקבר בא"י, למרות שעדיין לא נכבשה. מוכח מכאן "שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה לאבות הקדושים".

    לדעתו, קדושת א"י שהתחילה בימי האבות היא כמו קדושת השבת[13]. במסכת פסחים (קה ע"א) מסופר:

"רבי חנינא בר שלמא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא [רב חנינא ושאר תלמידי רב היו יושבים בסעודה בערב שבת והאריכו בה עד שחשיכה, והיה עומד עליהם ומשמשם רב המנונא הזקן.] אמרו ליה: זיל חזי אי מקדיש יום נפסיק, ונקבעיה לשבתא [לך וראה אם החשיך היום ונפסיק בעקירת השולחן ונקבע את סעודתנו לשם השבת.] אמר להו: לא צריכיתו, שבתא קבעא לנפשה. דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר - כך שבת קובעת לקידוש"[14].

    הכפתור ופרח הוסיף, "וכן א"י אצל כניסת ישראל בה". כלומר, קדושת א"י אינה קשורה לשום מעשה של בני ישראל לקדשה כי היא כבר עומדת בקדושתה מימי האבות מעצמה. מצאנו שתי קדושות בזמן - קדושת השבת וקדושת המועדים. קדושת השבת "קביעא וקיימא"  מששת ימי בראשית. הקב"ה הוא זה שקידש את היום השביעי "וישבת ביום השביעי... ויקדש אתו" (בראשית ב, ב-ג) ואין צורך שבני ישראל יקדשו את עצם הזמן של השבת אלא שישמרו אותה. לעומת זאת את המועדים מקדשים בני ישראל "מקדש ישראל והזמנים - ישראל דקדשינהו לזמנים". בא הכפתור ופרח ומשווה את קדושת א"י לקדושת השבת ולא לקדושת המועדים, ולדעתו קדושת הארץ אינה תלויה  בקיום מצוותיה וכדלעיל.

 

    2. דיוקים מחז"ל - אי אפשר לומר שבמשך שבעים שנה של גלות בבל בטלה קדושת הארץ בכל חלקיה (חוץ מירושלים) וכשחזר עזרא חזרה לקדושתה (כפי שיתבאר לקמן). צריך לומר שבאותן שבעים שנה בטלה קדושת הארץ רק לעניין חיוב מצוות התלויות בארץ. להלן ההוכחות שהביא:

(א). במסכת מגילה (י, ע"א) נאמר "כיון שגלו ישראל לבבל,  ניטלה מהם מצוות ערי חומה" - משמע דוקא מצווה זו.

(ב). לשון הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) היא: "מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו" - ולא קאמר חולין היתה הארץ ונתקדשה.

(ג). עוד בירושלמי (שם, שם) : "אמר רבי יוסי וכי משעה שגלו ישראל לבבל כלום לא נפטרו מן המצוות התלויות בארץ"? - ואם כן, קדושת הארץ לא בטלה מהם אלא המצוות בלבד, וכשחזרו - חזר הדבר לאותו חיוב.

(ד). במסכת ערכין (י ע"ב) נאמר: "תניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ - הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ - לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה". במסכת מגילה (יד ע"א) מקשה הגמרא: מדוע אין אומרים הלל בפורים? אמר רבי יצחק: שאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. מתקיף לה רב נחמן: והרי יציאת מצרים שהוא בחוצה לארץ ואומרים שירה (הלל)? תירוץ, עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה,  עכ"ד הגמרא. מבואר שלמרות "שזה הנס היה באותם שבעים שנה של גלות בבל...מה שנתחייב בעולם מפני דיני א"י לא ישתנה, אלא קדושתה היא לעולם מהכניסה ראשונה ואפילו משעת נתינתה לכל כיוצא בזה".

(ה). דיוק בלשון ספר התרומה - ה"כפתור ופרח" הסתמך על "ספר התרומה" מתוך דיוק בלשונו: "אף על גב דקדושת הארץ בטלה לענין תרומות ומעשרות..." הרי שפירט לך דעתו, שביטול הקדושות הוא רק לענין תרומות ומעשרות, ובכמה מקומות חזר על זה הלשון והוסיף: "אבל קדושת הארץ כולה לגבולותיה...מקדושתה ראשונה ולהלן כדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותינו היום".

(ו). סברה וראיה מחז"ל - אם נאמר שהיתה כחוץ לארץ, אם כן אותן שבעים שנה, הצדיקים אשר נקבו בשמות ושנודע קבריהם בארץ, או האבות הקדושים - היו נקברין בחוץ לארץ עד שבאו ישראל עם עזרא? או ירושלים שקדושתה לעולם,  היתה כחוץ לארץ כל אותו זמן? והלא  היו חוששים שמא יבוא יובל ויוציאם מכלל קבור בקבר שלו (בבא בתרא קיב ע"א), ולא יהיו חוששין שמא יבוא גלות ויוציאם מכלל קדושת הארץ? ומדוע לא התפללו לקב"ה על זה? ואם שמא לא חזר עזרא לכבוש חברון ושכם ודרך אפרת, ותמנת סרח וגבעת  פנחס והגבעה בארץ בנימין - האם האבות הקדושים, רחל אמנו, יוסף הצדיק, יהושע בן נון, אלעזר הכהן ושאול בן קיש, היו נקברים בחוץ לארץ, ולא היו בכלל "וכפר אדמתו עמו", ולא היו בכלל הטוב למי שקבור בארץ ישראל? זה לא יתכן!

(ז). אם נסתלקה כל קדושתה לכל דבר מזמן כבוש עולי מצרים,  היאך יבוא עזרא שהרשות בידו ומפני שיסמכו בה עניים בשביעית (חולין ז ע"ב) ימעט גבולים ויעשה א"י כעורו של נמר לא כצבי, פה א"י ופה חוצה לארץ. תלך מטבריא לשכם דרך יום ובאמצע הדרך תמצא חוצה לארץ והיא בית שאן?

 

    מסקנתו מהוכחות אלו: "כוונת כלל זה הפרק מה שזכרנו בו...שאין היום הבדל ולא הפרש ולא חלוק כלל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל, שאין שום דבר בזה בענין הקדושה והמעלה, לבד חיוב התרומות והמעשרות ודומיהם שאלו דאוריתא ואלו דרבנן"[15].

 

 
    הסבר הגר"ש ישראלי  בשיטת  הכפתור ופרח

 

    הגר"ש ישראלי[16] הסביר אחרת את דברי הכפתור ופרח. לדעתו, אמנם מצוות ישיבת א"י נובעת מקדושתה, אבל היא נוהגת רק במקומות שנוהגים בהם המצוות התלויות בארץ. מפני שככל שאר המצוות התלויות בארץ, גם היא תלויה בתנאים מעשיים שיכולים לחול ויכולים לפקוע, ואין מספיקה מעלת הארץ וחשיבותה לחיים ולמתים בכדי לחייב את הישיבה בה בתור מצווה, ומכל שכן כדי לקבוע בזה דין "הכל מעלין" לכוף את בני המשפחה לעלות. רק מה שנקרא א"י לענין המצוות התלויות בארץ נקרא א"י לענין חיוב המצווה לשבת שם. עיקר ראייתו הוא מכך שהכפתור ופרח לא כתב שדין "הכל מעלין" הוא בכל המקומות שבגבולות פרשת מסעי, אלא  שיש במקומות אלה עניין למעלות רוחניות מסוימות.

 

    לענ"ד אין מקום להסבר זה בשיטת ה"כפתור ופרח" כיוון שהוא נימק את סיבת ישיבתו בבית שאן: "הנה בית שאן אינה מכיבוש שני ונשתנו חוקי מתנותיו והוא א"י. ומומו לא נתגלה עד שבא רבי [ופטרה מתרומות ומעשרות]. אם כן ביטול חוקי המתנות אינו עושה א"י חוצה לארץ"[17]. מפורש בדבריו שאין קשר בין המקומות שמקיימים בהם את המצוות התלויות בארץ לבין המקומות שנוהגת בהם מצוות ישיבת א"י. בנוסף, הכפתור ופרח עשה מעשה וקבע את מקום מגוריו בבית שאן (כמבואר להלן סעיף ז1) להוציא מדעת הסוברים שהיושב במקום שאין מקיימים בו את המצוות התלויות בארץ מקיים את מצוות ישיבת א"י - וזה בניגוד לדברי הגר"ש ישראלי.

 

    דחיות האחרונים את הוכחותיו

 

    (א). המהרי"ט[18] טען שכל הוכחות ה"כפתור ופרח" הן ביחס לקבורה בלבד. היינו, מהראיות שהביא אפשר רק להוכיח שאדם שנקבר בתחום כבוש עולי מצרים נקבר בא"י, אבל אין מכאן ראיה לשאר דברים.

    נראה לענ"ד להוסיף על דבריו. אין הוכחה אפילו מרצונם של אבותינו להיקבר בא"י בהיותם בחוץ לארץ. יש לומר כהסבר האבני נזר[19] המחלק את מצוות ישיבת א"י  לשלשה עניינים.  מצוות הישיבה בא"י, קיום המצוות התלויות בארץ והדיור במקום מקודש שיש בו השראת השכינה.

    1) מצוות עשה של ישיבת א"י - נוהגת לדעתו רק במקום שכבשו עולי בבל[20] [ולדעת אחרים גם במקום שכבשו עולי מצרים]; 2) מצוות התלויות בארץ - נוהגות רק במקום שכבשו עולי בבל ונחלקו  הראשונים האם הן נוהגות מדאורייתא או מדרבנן; 3) הדיור במקום מקודש שיש בו השראת השכינה - מצד הסברה יש עדיפות לגור במקום  בו הקב"ה בעצמו משגיח על האדם, מקום בו השכינה שורה - מאשר לגור במקום הנמצא תחת שליטת שר, כוכב או מזל. זה היה שייך גם בימי האבות לפני שכבשו ישראל את א"י, ומסיבה זו רצו האבות להיקבר בא"י.

 

    (ב).הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז) כתב שקדושה שניה לא בטלה כיוון שהיתה על ידי חזקה ולא על ידי כיבוש. המנחת חינוך[21]  הוסיף, שלפי דברים אלה מובן מדוע קנה דוד המלך את מקום המקדש מארוונה היבוסי בכסף מלא ולא על ידי כיבוש: "כי היה רצון הקב"ה שמקום השראת השכינה לא תתבטל לעולם גם לענין מצוות התלויות בארץ באותן שבעים שנה שגלו לבבל". לפי זה כתב בקונטרס ישוב א"י[22], שכיון שגם מקום קבורת האבות, מערת המכפלה וקבר יוסף בשכם נקנו בכסף, ממילא לא נפקעה קדושת מקומם. עכ"ד. א"כ נדחתה ראיית הכפתור ופרח מקברי האבות.

    אלא שאין דבריו מספיקים, כיוון שנשארו קברי צדיקים נוספים כמו קבר רחל וקברי יהושע ושאול שנלקחו על ידי כיבוש, וחזרה השאלה: הלא נפקעה הקדושה מקברם באותם שבעים שנה?

 

    (ג). על  ראיות הכפתור ופרח באות ו' הקשה בקונטרס ישוב א"י , שמאחר שהאבות נשארו ספונים וטמונים בקבריהם - קנו מקומם גם כשנכנסו הגויים לארץ. דוגמא לזה, מת מצווה שקנה מקומו.

    אולם דבריו אינם מוכרחים. אמנם מת מצווה קנה את מקומו, אך סוף סוף הקדושה הופקעה! לפיכך חוזרת השאלה, אם חששו להפקעת הקניין - מדוע לא חששו להפקעת הקדושה? [23]

    לאחר בקשת מחילה, אפשר להקשות ולפקפק על ראייתו של ה"כפתור ופרח. דבריו מבוססים על: 1). סברה - "אם כן אותן שבעים שנה, הצדיקים אשר נקבו בשמות...או האבות הקדושים היו נקברין בחוץ לארץ"?; 2). קושיה מחז"ל (בבא בתרא קיב ע"א) "נמצא שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו".

    הכפתור ופרח הבין שהתוצאה מהחורבן היתה שא"י היא כחוץ לארץ, ולכן הקשה שב"אותן שבעים שנה, הצדיקים אשר נקבו בשמות...או האבות הקדושים - היו נקברין בחוץ לארץ"? וחזר על כך מספר פעמים בדגשים שונים. אבל אפשר להבין שהחורבן אמנם גרם שקדושת הארץ בטלה כי "נצתה כמדבר מבלי עבר" (ירמיהו ט, יא) והיתה חרבה כמדבר [ראה: רש"י ורד"ק שפירשו מלשון ציה, ענין חורבן]. המדבר הוא מקום הפקר וזה מעמדה של הארץ  בחורבן. אבל גם  בזמן חורבן א"י אינה חו"ל כי למרות שנתבטלה קדושתה ונשאר בה רק רושם מועט מהעבר, היא במצב ביניים של הפקר, אך טומאת חו"ל אין בה. לפיכך האבות היו קבורים באותם שבעים שנה  בארץ ולא בחו"ל, אלא שאז קדושת הארץ בטלה לגמרי.

    החשש "נמצא שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו", הוא רק כשיש לאדם אפשרות ויכולת להיקבר בנחלת אבותיו, אבל אם השתדל ונקבר בנחלת אבותיו אינו צריך לחשוש לדברים שאינם תלויים בו ואין בידו יכולת או אפשרות לשנותם, כמו חורבן וגלות שיהיו לעתיד לבוא. מה עוד, שבתורה נאמר (דברים לא, טז-יח) שעם ישראל יצא לגלות! ותפילה אינה מבטלת את עונש הגלות, שהרי למרות שהאבות והאמהות התפללו (כמבואר במדרשים), יצאו לגלות. [24]

 

    (ד). על ההוכחה באות 2,ז' יש לומר, שעזרא לא קידש את בית שאן כיוון שהנימוק הכלכלי "כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית" היה הכרחי ונחוץ לציבור באותו זמן. מה עוד שהיו מקומות נוספים שנתקדשו אחר כך, ולא היה קידוש אחד בלבד.

 

 

    סיכום הוכחות הכפתור ופרח ודחיית חלק מראיותיו

 

דחייה

הוכחה

1(א). ההוכחה היא ביחס לקבורה בלבד ולא לשאר עניינים.

(ב). האבות רצו לגור במקום מקודש שיש בו השראת שכינה למרות שאין מקיימים שם מצוות ישיבת א"י.

 

1. האבות בהיותם בחו"ל השתוקקו להיקבר בא"י למרות שעדיין לא נכבשה.

 

2.(א).כשהאדם נשאר קבור בקברו קנה הוא את      מקומו ואין מקום לחשוש.

(ב).במשך שבעים שנה של החורבן אמנם בטלה       קדושת הארץ אך א"י אינה חו"ל.

(ג).אדם שעשה כל מה שביכולתו ולפי הדין, אינו צריך לחשוש לדברים שאינם תלויים בו, אינם בידו ושיהיו לעתיד לבוא, כמו חורבן וגלות.

2. אם נאמר שבטלה קדושת הארץ, איך היו האבות במשך שבעים שנה של חורבן בית ראשון קבורים בחו"ל? הלא הם חששו "שמא יבוא יובל  ויוציאם מכלל קבור בקבר שלו" ולא  חששו שמא יבוא גלות ויוציאם מקדושת הארץ?

 

___________________________________

 

3. מחז"ל משמע שהופקעו דוקא  המצוות התלויות בארץ ולא קדושת הארץ:

(א). "כיון שגלו...לבבל ניטלה  מהם מצוות ערי חומה" (מגילה י ע"א).  משמע דווקא מצווה זו.

 (ב). "...אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו" (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א) ולא קאמר חולין היתה הארץ ונתקדשה.

 (ג). "משעה שגלו לבבל... כלום נפטרו מן המצוות התלויות בארץ"? (ירושלמי שם), משמע רק מן המצוות התלויות בארץ.

 

 (ד). "משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה" (ערכין י ע"א).  

מבואר שבמשך שבעים שנה של גלות  בבל מה שנתחייבו בדיני א"י לא נשתנה.

4. כשהדבר הוא הכרחי לציבור - יכול למעט, מה עוד שישנה אפשרות לקדש אחר כך.

 

4. כיצד יכול היה עזרא למעט שטחה של א"י רק מהנימוק הכלכלי "כדי שיסמכו עניים  בשביעית"?

 

 

 

    ד. הקושיות על שיטת הכפתור ופרח

 

    הכפתור ופרח הקשה על שיטת עצמו:

(א). מצאנו בא"י עצמה מקומות שחז"ל קוראים להם "ארץ העמים" או "חוץ לארץ" והם בתחום   כיבוש עולי מצרים, ולכן הם חו"ל ?

(ב). התוספות[25] וראשונים נוספים[26] הביאו ראיה מגמרא במסכת גיטין (עו ע"ב): "כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי משום דאסור לצאת מא"י לחוץ לארץ". ופירש רש"י: "בני מדינת הים כשהיו הולכים ללמוד תורה בא"י,  כשחוזרים לבתיהם - היו חבריהם בני א"י מלווים אותן עד עכו, ומשם נפטרין מהם". ולכאורה קשה, הלא עכו נמצאת בתחום כיבוש עולי מצרים?

 

תירוץ:

 

(א). הכפתור ופרח תירץ, שחז"ל קראו לחלקי א"י עצמה "חוצה לארץ" או "ארץ העמים" כביטוי מושאל - "מפני איזה מום שמצאו באותו חלק" או שהיא ממדור הגויים (שגרו בה גויים) או שלא נכבשה בכיבוש שני, שנתבטלו בה מצוות התלויות בארץ מן התורה. וסיכם זאת: "כל מקום שנמצא לרבותינו אומרים וקורין חוצה לארץ לאיזה חלק שיהיה בתוך גבולי מסעי, שרצונם לומר חוצה לארץ של כיבוש שני לא שיהיה דעתם בחוצה לארץ גמור חלילה"[27].

(ב). המהרי"ט[28] תירץ את הקושיה מהגמרא בגיטין: "מחמירים היו על עצמן לצאת ללא דבר". כלומר, מותר היה להם לצאת מחוץ לעכו, אבל כיוון שמדובר בתלמידי חכמים ("רבנן"), הם החמירו על עצמם שלא לצאת ממקום שנתחייב במצוות התלויות בארץ מדאורייתא.

בספר "ויואל משה"[29] הקשה על תירוץ המהרי"ט. לשון הגמרא הוא:  "משום שאסור לצאת מא"י לחוץ לארץ" היינו, לשון איסור ולא חומרא בעלמא! ותירץ על פי מה שכתב החיד"א[30] בשם כמה ראשונים, שמצאנו בדברי חז"ל שאמרו לשון איסור אף על דבר שאין בו שום איסור, לא מדאורייתא ולא מדרבנן אלא מידת חסידות בלבד, והביא ראיות לכך - עיין בדבריו. אם כן גם בנידון דידן, לשון איסור שאמרו אינו מצד הדין אלא מידת חסידות ונהגו להחמיר בכך.

 

(ג). בספר תבואת הארץ[31] הקשה מהירושלמי (מועד קטן פ"ג  ה"א דף י, א): "חד כהן אתא לגבי רבי חנינה. אמר ליה: מהו לצאת לצור לעשות דבר מצווה לחלוץ או לייבם? אמר ליה: אחיו של אותו האיש יצא, ברוך המקום שנגפו ואתה מבקש לעשות כיוצא בו?" מבואר, שחז"ל חשבו את צור, שהוא בתחום עולי מצרים, לחוץ לארץ?

ותירץ, שדרך חכמי הש"ס להשתמש בשם "צור" לא לעיר צור שבנחלת נפתלי אלא כביטוי מושאל לעיר של מלכי חוץ לארץ, כמו רומי רבתי או רומי זוטרי (קושטא). ההוכחה היא שחז"ל דרשו במסכת מגילה (ג ע"א) את הפסוק "אמלאה החרבה" על העיר צור לעומת ירושלים, והכוונה לצור של רומא. ולכן כוונת הירושלמי במעשה הנזכר באדם שרצה לצאת לעיר צור שבחוץ לארץ ולא לעיר צור שבשטח עולי מצרים. הכהן שם לא רצה להזכירה בשמה הידוע והמפורסם ולכן קרא לה צור. הוא מביא הוכחה נוספת שמעשה זה לא היה בעיר צור ממש אלא בחוץ לארץ, שהרי מעשה זה מוזכר בבבלי (כתובות קיא ע"א) ושם מוזכר המקום כ"בית חוזאה" וידוע שהעיר "חוזאה" היא בבבל. מוכח שהעיר צור הנזכרת אינה בתחום עולי מצרים.

יש שתירצו[32], שמדובר בעיר צור שבשטח עולי מצרים, אלא שכיוון שהשואל היה כהן ולגבי יבום כתיב "זקני עירו" ולא "זקני עירה", לכן לא כדאי לו לצאת לטומאת חוץ לארץ שיש בצור בגלל הגויים שגרו שם, אלא ראוי שהיבמה תבוא לא"י הטהורה שבתחום כיבוש עולי בבל.

 

 

    ה.  הסבר השיטה

 

1) מרן הראי"ה קוק[33] השווה את מצוות ישיבת א"י למצוות תלמוד תורה. חז"ל במסכת חגיגה (ה ע"א) דרשו את הפסוק באיכה (ב, ט) "מלכה ושריה בגויים אין תורה"  - כיוון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה". מבואר שגלות ישראל מא"י היא ביטול תורה, ומצוות תלמוד תורה בשלימותה מתקיימת בא"י בלבד. וביאר מרן הרב:

"כי א"י דומה בזה לתלמוד תורה[34]. ותלמוד תורה אף על פי שמביא לידי מעשה המצוות כולן, מכל מקום חלילה לומר שערכה של תורה אינו כי אם הכשר למעשה המצוות, אלא היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה עד שאפילו כשלומדין מה שאי אפשר לקיים כלל אין שעור למעלת הלימוד ההוא, ועוד הוא גדול באיזה פנים מן הלימוד שאפשר לקיימו במעשה, שהרי זה נחשב גם כן עשיה כדאמרינן (מנחות קיא, ע"א), 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם' ואין שיעור למעלת התורה של הלימוד בדברים שאין להם שום יחס לענינים מעשיים, כי היא בעצמה עליונה מכל, אלא שבכלל גודל מעלתה, כלולה גם מעלה זו שהיא מביאה לידי מעשה".

    כלומר, קיימות שתי אפשרויות להבנת מצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה היא אמצעי לקיום המצוות, כי אם לא ילמד לא ידע כיצד לקיים את המצוות, או שמצוות תלמוד תורה היא מצווה בפני עצמה "מצווה עצמית", שהרי גם מי שלמד והוא בעל זכרון ויודע כיצד לקיים את המצוות  - יש עליו חיוב ללמוד תורה, כי עצם לימוד תורה הוא תכלית בפני עצמה: "לשם התורה...לידע ולהבין להוסיף לקח ופלפול"[35]. או כדי להגיע לידי דביקות בקב"ה[36] ("ליבטל לרצון ה'").

 

    והוסיף מרן הראי"ה וכתב:

"כמו כן היא קדושת א"י אף על פי שבקדושתה היא מביאה אותנו גם בחורבנה לידי כמה מצוות, שאין דוגמתן בחוץ לארץ וקל וחומר בבניינה "מי מנה עפר יעקב", מכל מקום לא זה הוא כל עיקר מעלתה...כי עצם ישיבת א"י מצד עצמה שקולה היא נגד כל המצוות שבתורה... ואינה רק הכשר לקיום המצוות.   

    כלומר, אותן שתי אפשרויות בהבנת מצוות תלמוד תורה קיימות אף ביחס למצוות ישיבת א"י. מצוות ישיבת א"י היא מצווה עצמית או שהיא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ כי רק בא"י אפשר לקיימן.

 

    בספרו משפט כהן[37] הוסיף, שקדושתה העצמית של הארץ היא "כעין קדושת שכינה שבבית המקדש דלא בטלה".

 

    2) הרב שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט "לכה דודי" קדם לו בהסבר זה,  בתשובה שכתב למרן רבי יוסף קארו[38]:

"רבים חשבו כי מעלת ארץ ישראל היא בהיות עם ישראל בתוכה, ושתעדר מעלתה בהעדרם. ונמשך זה להם מה שחשבו כי ענינה אינו אלא מפני שמירת בני ישראל המצוות[39] בה לא שתהיה שמירת המצוות בתוכה נמשכת למעלתה. וזה טעות בידם. אבל דע, כי שלימות ארץ ישראל היא בעצמותה כי היא  הנקודה הראשונה בבריאה...וכענין אבן השתיה.

    3) בספר ערוך השולחן[40] הסביר שבא"י ישנן שתי מעלות. האחת - קדושת האויר, והשניה - קדושת הקרקע. מה שנתבטל בכיבוש ראשון וחורבן בית המקדש הוא קדושת הקרקע [שלא קידשה לעתיד לבוא (רמב"ם הלכות תרומות פ"א ה"ה)] אבל קדושת האויר נשארה [אויר א"י אינו מטמא אלא הוא טהור]. לכן כל דבר שקשור לאוירה של א"י הוא שייך  גם בשטח גבולות עולי מצרים. דוגמא לכך, מינוי סמוכים - "וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה" (רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ד ה"ו). וכן לענין הדר בא"י והנקבר בה (רדב"ז שם).

     4) מרן הראי"ה[41] דייק מה"ספרי" (דברים יב, כח סעיף פ) שמצוות ישיבת א"י נובעת מקדושתה. ב"ספרי" מסופר על ארבעה תנאים שיצאו מא"י לחוץ לארץ כדי ללמוד תורה. כשהגיעו לצידון "זכרו את א"י זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (דברים יב, כט) "וירשת אותם - וישבת בארצם". אמרו: ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וחזרו ובאו למקומם". מדוע בחרו התנאים לדרוש פסוק זה דווקא ? התשובה היא שהמדייק בפסוק יראה שבביטוי "בארצם" (= בארץ שלהם) מתכוונת התורה לזמן שבו א"י היא ברשותם ושלטונם של הגויים - בזמן החורבן, ולמרות שאי אפשר לקיים את המצוות התלויות בארץ כראוי בגלל הגזירות והשלטון הנכרי, למרות זאת - "מצוות ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" כי היא נובעת מקדושתה של א"י ולא מקיום המצוות התלויות בארץ.

 

    5) בנו, הגרצי"ה קוק[42] הביא ראיה לכך מדקדוק בלשון חז"ל במונח "מצוות התלויות בארץ". הרי לא קיים בהלכה מושג "הארץ תלויה במצוות", שמשמעותו שקדושת הארץ תלויה בקיום המצוות שבה. הלשון היא "מצוות התלויות בארץ" (קדושין לו, ע"ב) כיוון שהמצוות הן תלויות בארץ, כי מתוך קדושתה של א"י יש מצוות לארץ[43].

 

 

 

 


 

נספח

 

ראיות נוספות שמצוות ישיבת א"י מצווה עצמית

 

    הגרצי"ה קוק הביא ראיה נוספת (גליון הש"ס של הגרצי"ה למסכת גיטין, מהדורת הלכה ברורה, ב ע"א תוד"ה ואשקלון). במסכת כתובות (קיב ע"א) מסופר: "רבי אבא מנשק כיפי (רש"י: אלמוגים. לישנא אחרינא סלעים) דעכו. רבי חנינא מתקן מתקליה (רש"י: משווה ומתקן מכשולי העיר)...רבי חייא ...מיגנדר בעפרה (מתגלגל באדמתה) שנאמר (תהלים קב, טו): "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". [הרמב"ם הביא זאת בהלכות מלכים פ"ה ה"י]. בפסוק נזכרים שני דברים: אבנים ועפר.  באבן או בסלע אי אפשר לגדל כלום ולפיכך אין אפשרות לקיים בהם את המצוות התלויות בארץ. קיום מצוות התלויות בארץ אפשרי רק באדמה או בעפר. האמוראים רוצים ללמדנו במעשיהם מהו היחס הנכון לארץ.  רבי אבא, כשנישק את סלעי (כיפי) עכו תחילה, רצה ללמדנו שעיקר המצווה הוא מצד קדושתה של א"י ולא בגלל קיום המצוות התלויות בה, כי אחרת מדוע נשקן? [ומסיבה זו קודמים האבנים לעפר בפסוק] אבל כיוון שהיחס השלם והאמיתי אל הארץ הוא קדושתה העצמית בצירוף קיום המצוות התלויות בה, נזכרים  בפסוק "אבנים" ו"עפר" כי רק בצירוף שניהם מקיימים את המצווה בשלימות[44].

    והוסיף הגרצי"ה בביאור הפסוק, שהמילה "יחוננו" ["ואת עפרה יחוננו"] משמעותה מלשון "לא תחנם" - מתנת חינם (ע"ז כ ע"א) ו"חנותי את אשר אחון" - אע"פ שאינו הגון (ברכות ז ע"א) ואינו כדאי (רש"י שם). האמוראים, גם כשקיימו את המצוות התלויות בארץ, לא קיימו אותן רק מצד חיובן, אלא כמי שאינם מצווים ועושין, כירושלמי שביעית (פ"ו ה"א) שקיבלו עליהן מה  שלא היו מחוייבים, ומעלה עליהם מה שמחוייבים כאילו קיבלו מאליהם.

    הרב אריה לוין (ש' רז, איש צדיק היה, ירושלים תשל"ג, עמ' 311), הסביר את הדבר בשם הבעש"ט. רש"י כותב על פסוק זה: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". וקשה, מה מבאר כאן רש"י הלוא העתיק והביא את הפסוק כצורתו? אלא רש"י השמיט מילה אחת "שנאמר", כדי ללמדנו, שרבי חייא הרגיש הרגשה עצמית [טבעית] של קדושת חיבת א"י כשרצה את אבניה וחנן את עפרה. כלומר, רבי חייא התפלש בעפרה של  א"י לא מפני "שנאמר" [זו חובה], אלא מתוך הרגשה עצמית טבעית ופנימית שהרגיש כשדרך על אדמת הארץ.

 

 


 

[1] מור וקציעה, סימן שז, קונטרס גדר ישוב א"י, מהדורת מכון ירושלים תשנ"ו, עמ' שלג.

[2] שו"ת, ח"ג סימן ר.

[3] הרב משה צוויג, שו"ת אהל משה, ירושלים תש"ך, ח"ב סימן כג. מה עוד שניתנה להם הארץ על מנת שישמרו את התורה והמצוות,"אור החיים" ויקרא יח,כה. ראה עוד, שמות ו,ח ד"ה והבאתי. סיוע להסבר זה נמצא  בספר שבולי הלקט לרבי צדקיה הרופא, מהדורת ש' בובר, סימן קנז עמ' 122, שהסביר מדוע תיקנו חז"ל להזכיר בברכת הארץ שבברכת המזון "תורה" [=ועל תורתך שלימדתנו]  - שנאמר "ויתן להם ארצות גוים". למה? "בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו" (תהלים, קה מד-מה). מבואר שהישיבה והדירה בא"י תכליתן היא קיום תורה ומצוות. ראה עוד: שו"ע או"ח סימן קפז סעיף ג' במשנה ברורה ס"ק ז.

[4] הרב י"ז מינצברג, קונטרס מצוות ישוב א"י, ירושלים ת"ש, סימן א עמ' כ. להלן קונטרס מצוות ישוב א"י.

[5] גיטין ב ע"א, ד"ה אשקלון כדרום.

[6] "ופירט אותה להם במצווה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר (דברים א, ז)...- שלא יניחו ממנה מקום". הפסוק שמביא הרמב"ן מדבר על גבולות ההבטחה, ראה עוד רמב"ן דברים יט, י ואכמ"ל, מכל מקום המקום שעליו מדבר הרמב"ן בספר המצוות נמצא ודאי צפונית לעכו המוזכרת במשנה.

[7] טוב ראיה, גיטין ב ע"א ד"ה אשקלון; משנת יוסף, שביעית ח"ב, קונטרס ביאור גבולות הארץ, עמ' קכ הערה כג, ועוד.

[8] שו"ת, סימן קא וסימן שפז.

[9] ראוי לציין שהרשב"א בחידושיו למסכת שבת (שם), מביא את תירוץ הרמב"ן בשם "ויש מתרצין" [ובמסכת בבא קמא פ ע"ב בשם "יש אומרים"]  וכותב "דמשום ישוב א"י לא גזרו רבנן". את הנימוק "שלא תיחרב ארץ קדושה" השמיט. גם בחידושי הר"ן למסכת שבת שם (מהדורת הרב י' סקלר, ירושלים תשנ"ז),המיוחסים בטעות לריטב"א, מביא תירוץ זה בשם הרמב"ן וזו לשונו: "תירץ הרמב"ן ז"ל, ישוב א"י שאני שהוא מצווה ותועלת לכל, ועוד שאין אומרין בדברים הללו זו דומה לזו" אבל את סיום לשון הרמב"ן "שלא תיחרב ארץ קדושה" השמיט.

[10] ראה עוד מה שכתבתי בעניין זה במאמרי ביאור ה"ספרי", המעיין (תשנ"ו), סעיפים 7-6.

בספר ויואל משה (מאמר ישוב א"י, סימן ז עמ' רד) טען, ששיטת הרמב"ן היא שמצוות הישיבה וחיוב העלייה לא"י הם משום המצוות התלויות בארץ. הוכחתו היא מדברי הרמב"ן על הפסוק (דברים כג, טז) "לא תסגיר עבד אל אדוניו": "ורבותינו אמרו (גיטין מה ע"א): אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוץ לארץ לארץ שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ ה' וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה, ושאין כל המצוות נוהגות שם". לדעתו מכאן "מבואר שהטעם בכפיית עליה הוא בגלל המצוות התלויות בארץ. ומבואר בלשון זה (= של הרמב"ן) שאף לעבד כנעני יש זכות במה שמשמש במקום שנוהגות מצוות התלויות בארץ".

לענ"ד נראה שההסבר ברמב"ן הוא אחר. הרמב"ן סובר, כשיטתו, שחיוב העלייה ומצוות הישיבה הן בגלל קדושת הארץ. ולכן דקדק בלשונו וכתב שתי סיבות: א) "שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ ה' וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה" - טעם זה הוא משום קדושת א"י ומעלותיה הרוחניות והוא שייך גם בעבד כנעני; ב) "ושאין כל המצוות נוהגות בה" - מצוות התלויות בארץ. ומזה שהקדים הרמב"ן את טעם קדושת הארץ לקדושת המצוות מוכח שעיקר החיוב הוא משום קדושת הארץ.

[11] המובאות להלן מספר כפתור ופרח הן לפי מהדורת א"מ לונץ, ירושלים תרנ"ז, ולפי המהדורה החדשה, מהדורת ביהמ"ד להלכה בהתיישבות, ירושלים תשנ"ד. להלן מהדורת ביהמ"ד להלכה. ספר כפתור ופרח נתחבר על ידי רבי אישתורי  הפרחי. מוצאו מן העיר פלוארנצה (=פרח) שבספרד, שאת שמה תרגם לעברית פרח. שמו העברי המלא אישתורי = איש תורי (=תורה) בן רבי משה הפרחי. הוא התחנך ולמד בפרובנס שבצרפת. רבותיו היו אביו שהיה ת"ח ומובאים בספר הלכות בשמו, רבי אליעזר דשינון ורבי אשר.  בשנת ה' ס"ו (1306) גורש מצרפת בגזירת פיליפ הרביעי, נדד לפרפיניאן, משם נדד לספרד והתיישב בעיר ברצלונה. שבע שנים אח"כ בשנת ה' ע"ג (1313) עלה לא"י. את הספר כפתור ופרח כתב בין השנים ה' ע"ו (1316)  - ה' פ"ב (1332). הוא מציין ששבע שנים נסע וטייל ברחבי א"י לצורך כתיבת הספר. ראה עליו: מ' לונץ, בהקדמה, "תולדות הרב אישתורי הפרחי", כפתור ופרח, ירושלים תרנ"ז, עמ' XXXVIII; שם, פרק נה; כפתור ופרח מהדורת ביהמ"ד להלכה, בהקדמה, ח"א עמ' 31-11; הרב ש' מירסקי, "רבי אישתורי  הפרחי איש בית שאן", תושבע"פ ח' (תשכ"ו), עמ' נא-נט.

[12] מהדורת לונץ עמ' רכז-רל. מהדורת ביהמ"ד להלכה, עמ' רנב-רנז. ראוי לציין שהוא לא הביא את דברי הרמב"ן שלעיל בסעיף ב', וכל הנאמר בפרק י' הוא חידוש שלו.

[13] מהדורת לונץ עמ' רכד. מהדורת ביהמ"ד להלכה, עמ' רמט. או כמו קדושת בכור שקדושתו מרחם היא (ערכין כט ע"א).

[14] ראה בפירוש רבנו חננאל שם. רש"י ורשב"ם פירשו אחרת ואכמ"ל.

[15] מהדורת לונץ עמ' רכז. מהדורת ביהמ"ד עמ' רנב.

[16] ארץ חמדה ספר א שער א, ט, סעיף ב, עמ' מד.

[17] מהדורת לונץ עמ' רלא, קכא, קכז. מהדורת ביהמ"ד עמ' רנו, קלט, קמו.

[18] שו"ת, ח"א סימן מז.

[19] שו"ת, יו"ד סימן תנד סעיף לג.

[20] שם, סעיף סב אות ג וכן משמע בסוף סעיף לז. אלא שדבריו צ"ע, זו שיטת התוספות, האבני נזר התעלם מהרמב"ן שסובר שמצוות ישיבת א"י נוהגת גם במקום שכבשו עולי מצרים.

[21] מהדורת מכון ירושלים, ירושלים תשמ"ח, מצווה רפד סעיף כג עמ' שפח.

[22] סימן א עמ' טז.

[23] ואין נראה לחלק ולומר שקנין (פרטי) שונה מכיבוש, ולכן קבר שנקנה בכסף אין הקדושה מופקעת ממנו גם לאחר כיבוש.

[24] יש להבהיר, ברור שאין איסור להיות קבור בקבר שאינו שלו. ראית הכפתור ופרח היא ממידת ההקפדה על המעלה הרוחנית ומידת החסידות שיש בכך, ומקל וחומר שהאבות היו צריכים לדאוג למעלה רוחנית יותר גדולה של קבורה במקום שיש בו קדושה או לפחות להתפלל באופן מיוחד על עניין הקבורה בגלות.

[25] גיטין ב ע"א תוד"ה אשקלון כדרום.

[26]  רמב"ן, רשב"א וריטב"א.

[27]  מהדורת לונץ  עמ' רלד, מהדורת ביהמ"ד עמ' רנה-רנו.

[28] המהרי"ט הוכיח זאת (בחידושיו למסכת קדושין דף לא ע"א ד"ה לקראת אימא): "תדע דהיכי נפקי הנך דאזלי אינהו ללוותן אטו הנו רבנן והני לאו רבנן". לפי רש"י אין כאן  הוכחה כי אלו שיצאו, היו בני מדינת הים שבאו לא"י ללמוד תורה וחזרו לבתיהם. לשמחתי מצאתי שכוונתי לדעת הרב יצחק קוראייט מחכמי מרוקו, בספר פחד יצחק על מסכת קידושין (שם), בתוך ספר מעשה רק"ם, פיסא תקס"ו, עמ' כה, שדחה את דברי המהרי"ט וכתב: "י"ל, דאפשר שהיו באים מח"ל ללמוד תורה ולחזור למקומן, וכדאשכחן  בגמרא (קידושין כט, ע"ב - ל ע"א) דקאמר הא לן והא להו, ופירשו התוספות דרב יהודה הוי מתני לבני בבל דין דשייך לבני בבבל. משמע שהיו לומדים וחוזרים למקומן. דלא אסרו לצאת אלא למי שדר בא"י ולא הבאים ללמוד ודעתם לחזור. אי נמי, אפשר דהנך רבנן אזלי ללמוד תורה או לישא אשה".

[29] מאמר ישוב א"י, סעיף פא, עמ' רפא.

[30] יעיר אוזן, אות א סימן קג. כדוגמא, במסכת סנהדרין (סג ע"ב) נאמר: "אסור לישראל שיעשה שותפות עם העכו"ם". הר"ן במסכת ע"ז (ז ע"א בדפי הרי"ף בסופו) מביא בשם הרמב"ן - "דמאי  דאמרינן...לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן...אלא ממידת חסידות".

[31] הרב יהוסף שורץ, נוספות עמ' תקד - תקה.

[32] הרב שלמה בלומנקרנץ, ספר ברוך צורי, קונטרס עדי עד, סעיף יט.

[33] מבוא לשבת הארץ סעיף טו, ירושלים תשל"ט, עמ' סא-סב. שו"ת משפט כהן, סימן סג עמ' קכט. ראה עוד, אגרות ראי"ה ח"ב אגרת תקנ"ה.

[34] בנו הגרצי"ה קוק, הסביר  את הקשר בין התורה לא"י על פי מאמר חז"ל (נדרים כב ע"ב):"אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של א"י היא". ההשוואה באה ללמד, שכמו שיש תורה לשמה (והיא אינה רק אמצעי לקיום המצוות), כך ישנה א"י לשמה (והיא אינה רק אמצעי לקיום המצוות). חוברת "רבנו"  קובץ הספדים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 69. ראה עוד, לנתיבות ישראל,ירושלים תשכ"ז, ח"א, התורה והארץ, עמ' 169.

[35] נפש החיים שער ד פ"ג. ראוי לציין שהדוגמא שהביא הראי"ה קוק היא מתחום שאי אפשר לקיימן כלל ואין לה יחס וזיקה לדברים מעשיים בימינו, והיא לימוד לשמה. ממילא דבריו תקפים לפי שני ההסברים.

  הגאון בית הלוי ( בהקדמתו לשו"ת בית הלוי, ובח"א סימן ו, ובפירושו בית הלוי על התורה, שמות, פרשת משפטים עמ' 50), הסביר ששתי אפשרויות אלו הן ההבדל בין מצוות תלמוד תורה לנשים לעומת אנשים. נשים אמנם אינן מחוייבות במצוות תלמוד תורה אבל הן צריכות ללמוד ולדעת את המצוות שהן חייבות בהן כגון חלה ונידה (שבת פ"ב מ"ב), נמצא שהלימוד אצלן הוא רק אמצעי לקיום המצוות ולא תכלית בפני עצמה. לעומתן באנשים מצוות לימוד תורה היא תכלית בפני עצמה "מצווה עצמית". הוא הוכיח זאת מהגמרא במסכת מנחות (צט ע"א) "שאל בן דמא...את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו את המקרא הזה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע ז, ב) צא ובדוק שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית". לכאורה אם חיוב מצוות תלמוד תורה הוא לצורך ידיעת המצוות, הלוא יצא ידי חובה כיוון שיודע הוא את התורה? אלא מוכח שהחיוב הוא מצד עצם לימוד התורה.

[36] רמח"ל דרך ה', ח"ד פרק שני סעיף א. מהר"ל, הקדמה ל"תפארת ישראל". שפת אמת (ויקרא אמור, תרל"ב ד"ה באבות).

  בספר תניא (מאמר א, טו) הסביר את הגמרא בחגיגה (ט ע"ב) "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת".  הרגילות בימיהם היתה לשנות כל פרק מאה פעמים וכשחזרו מאה פעמים על לימודם זכרוהו היטב. נמצא  שלימוד זה של  חזרה  "מאה פעמים" הוא בבחינת אמצעי לקיום המצוות. "השונה פרקו מאה פעמים ואחת" מגלה שתכלית לימודו שונה. לא רק כדי לדעת, אלא זהו לימוד שתכליתו דביקות בקב"ה, לימוד שהוא מצווה עצמית. ראה עוד: הרצי"ה קוק, אור לנתיבתי, לאהבת תורה עמ' כג; עין אי"ה, ברכות כ ע"א סעיף לט ד"ה מנין שברכת התורה לאחריה.

[37] שו"ת, סימן סג עמ' קכט.

[38] ברית הלוי, הגדה של פסח, תשובה בפירוש מאמר מהזהר, לבוב תרכ"ג, ד"ה היסוד השלישי, עמ' מא. והוסיף: "וכן ביאר החבר לכוזרי (מאמר שני סעיף כג) משלמות הארץ, עד שנשתוקקו אליה האבות בעת היותה מלאה גלולים,  וזו הוראה רבה כי שלמותה בעצמותה...והארץ קדושתה בעצמותה איננה כשאר הארצות, אבל דבר אלוקי יש בה".

[39] כתב לשון כללית "המצוות" ולא מצוות ישיבת א"י למרות שדן ב"מעלת א"י", ללמדנו שהמצוות כולן, הן שהן חובת הגוף והן  התלויות בארץ - עיקר קיומן ושלימות עשייתן הוא בא"י.

[40] חו"מ, סימן ג סעיף יב.

[41] מבוא לשבת הארץ סעיף טו. הרב יונה דב בלומבערג, קונטרס מצוות ישוב א"י, מהדורת אור-עציון, תשנ"ט, עמ' רט-רי, למד מפסוק זה שגם בזמן שא"י היא ברשותם  ובשלטונם של הגויים, ונקראת "ארצם" ולא "ארצך", גם אז ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות. צריך להדגיש כי הוכחת הראי"ה קוק והרב בלומבערג מפסוק זה היא רק לפי גירסת חלק קטן מכת"י ורק על פי הדפוסים. זו היא אמנם גם גירסת הגר"א, הנצי"ב והמלבי"ם בספרי, אבל לפי ה"ספרי" במהדורת פינקלשטין ורוב כת"י המוסמכים, הפסוק המובא הוא מדברים יא, לא: "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים". לפי פסוק זה אין הוכחה לחידושם של הראי"ה קוק והרב בלומבערג. ראה עוד מאמרי, ביאור ה"ספרי במצוות ישיבת א"י", המעין (תשרי תשנ"ח), עמ' 65-51.

[42] שיחות הרצי"ה קוק, הכל מעלין, חוברת 31 עמ' 4. [יש להעיר כי פשט הביטוי "מצוות התלויות בארץ" הוא מצוות המתקיימות בקרקע א"י בלבד. ראה: ברע"ב (קדושין פ"א מ"ט) שפירש "חובת קרקע"; וברש"י (קדושין לז ע"א ד"ה חובת) שפירש ש"מוטלת על הארץ או על גידוליו".]

[43] ראיה נוספת - שם הארץ בפיהם של המוני בית ישראל הוא ארץ ישראל או "ארץ הקודש". "ארץ הקודש" - ארעא קדישא" משמעותו קדושתה העצמית של הארץ. ראיות נוספות ראה בנספח.

[44] לכן התחילו בגמרא במעשה של רבי אבא שנישק את סלעי עכו, אלא שמהגמרא אין כל כך ראיה כי סדר המעשים שם נאמר לפי המציאות בה נפגש אדם היורד מהספינה בנמל עכו. תחילה הוא רואה את סלעי הנמל, אח"כ פוגש את מכשולי העיר, ואח"כ את עפר א"י ואדמתה ולכן עיקר הדיוק הוא מהפסוק.