הכנת תלמידים ללימוד עצמי
במשנה ובגמרא

יעקב טויטו

הגיגי גבעה, ה', תשנ"ז
(הודפס ללא ההערות)


תוכן המאמר:
שיעור א' - בבא בתרא א, א.
עבודה ב'
עבודה ג'
ניתוח המשנה
מטרות העבודות

שיעור ב' - פירוש המלה מחיצה והזק ראיה
- בבא בתרא ב, ע"א ב, ע"ב -

עבודה א'
עבודה ב'
עבודה ג'
ניתוח הגמרא
מטרות העבודות
הטבלה תיראה כך

תקציר: הדגמת שיעור ללימוד עצמי על פי מסכת בבא בתרא.

מילות מפתח:
לימוד תלמוד, לימוד משנה.


המטרה העיקרית בדרך ההוראה המוצגת בזה היא הכשרת התלמיד ללימוד טקסט תלמודי ויצירת עניין ומעורבות בנושאים הנדונים ובדרך הדיון. לפיכך נקטתי בעבודות ההכנה כמה פעמים בדרך של אקטואליזציה. הבאתי לפני התלמידים בעיות מן המציאות המודרנית ובקשתי מהם לדון בהן באופנים שונים: משחק תפקידים, העלאת השערות, הבעת דעות, עריכת מחקר קטן ועוד. שכן הדיון בבעיות מן המציאות המודרנית מביא את התלמידים לידי מעורבות בנושאים הנידונים בטקסטים התלמודיים ומפגיש אותם עם הדעות המושמעות במהלך המשא והמתן שבסוגיות השונות. בדרך זו מגלים התלמידים, כי מה שנראה בעיניהם זר ורחוק בגלל שפה, מושגים וריאלייה הזרים להם, הוא בעצם מוכר, קרוב ולא נעדר עניין.

ולא זו בלבד, טקסטים תלמודיים רבים מורכבים מהלכות, ממימרות חכמים, מפירושים למימרות אלו וכן ממשא ומתן שתכליתו, בדרך כלל, בירור וליבון דברי המשנה. בדרך כלל מוצגות קושיות ומובאים תירוצים ומקורות תנאיים, אם כסיוע לדעה הנדונה או לדחייתה. על המורה לפרק את הסוגיה ליסודות השונים המרכיבים יחד את השלם, כגון שאלה, תשובה, דחייה, סיוע ועוד. עשיתי זאת באמצעות עבודות המבוססות על עיקרון הלמידה בדרך הגילוי. העבודות מנחות את התלמידים לעסוק בכל יסוד בנפרד ולאחר מכן לקשור אותו ליסוד הקודם לו ולזה הבא אחריו. עבודות סיכום ומשפטי קישור בין החלקים השונים מסייעים לתלמיד לגלות ולהבין את התמונה השלמה.

הדרך הנקוטה ברוב העבודות היא העלאת קושי הנובע מהטקסט בפני התלמידים והצעה מאתגרת שינסו ליישב קושי זה, לפעמים באופן עצמאי לחלוטין ולפעמים בעזרת דברי פרשנות שהובאו בפניהם. במקרים בודדים נקטתי בדרך הגילוי באופן קיצוני וביקשתי מן התלמידים לגלות הן את הקושי והן את פתרונו. במקרים שבהם הנחתי שהתלמידים לא יוכלו לגלות בעצמם את הקושי או את הפתרון בגלל מורכבותו של הקטע הובלתי את התלמידים באמצעות שאלות מדורגות שלב אחר שלב להבנת המשא ומתן בגמרא.

הדרך המוצעת המפרקת את הטקסט ליסודותיו בליווי עבודה, שעיקרה גילוי, בכל יסוד בנפרד, ואחר כך קישור היסודות תביא, לדעתי, לפישוט לימוד התלמוד ולהפחתת הקושי הנובע ממורכבותו, ואולי אף תעורר מוטיבציה אצל הלומד לנסות לפענח ולהבין קטעים נוספים ולו רק כאתגר אינטלקטואלי. להלן נדגים דרך הוראה זו בשני שיעורים: בהוראת המשנה הראשונה במסכת בבא בחרא: ובהוראת הקטע של הגמרא על משנה זו.



שיעור א' - בבא בתרא א, א

השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר
בונין את הכותל באמצע.

מילת הפתיחה של פרקנו היא "השותפין", ואכן "השותפין" הם הנושא של השיעורים בפרק זה. השותפויות שנעסוק בהן הן שותפויות הנכפות על אנשים שלא מרצונם, ולא תמיד בטובתם. תנאי הקיום בחברה האנושית כופים עלינו כחברים בחברה, שותפויות שונות ומשונות: שותפות ברכוש - דיירים בבית משותף; שותפות בביצוע - צוות יצור במפעל; שותפות באירוע - צפייה בסרט קולנוע, וכדומה.

דלה ממוחך דוגמאות רבות ככל שתוכל לסוגי השותפויות המצוינים לעיל, רשום אותן, ודון עם חבריך לגבי כל אחת מהן, במה היא מהווה שותפות, ואיזה סוג של שותפות היא מהווה.

אנו מוצאים עצמנו שותפים למגורים או לעבודה עם אנשים שאינם מוכרים לנו ואשר לא אנו בחרנו לחלק אתם את חיינו. שותפויות לא רצוניות אלה הן קרקע נוחה להיווצרות סכסוכים ובעיות, ומשום כך נוהגים להקים סייגים ומחיצות ברורים בכל שותפות כדי להפחית ככל האפשר את מספרן של נקודות החיכוך. מסעדים להפרדה בין המושבים במטוס או בבית הקולנוע, קירות עבים ואמצעי בידוד מפני רעש בבתים משותפים, הנם דוגמאות של ניסיונות להרחיק את השותפים זה מזה כדי למנוע חיכוכים ביניהם.

לעתים קרובות השותפים עצמם דורשים חלוקה פנימית, המבטלת את השותפות ביניהם. למשל, דיירי בית משותף השותפים למגרש החניה, מחליטים לקבוע שטח חניה מוגדר ומסומן לכל דייר. בחלוקה כזו, שנקבעה על ידי שותפים לשטח, עוסקת המשנה. היא דנה בבעיות שמתעוררות בשל שותפות בחצר. כדי שנוכל להבין את המשנה, נגדיר: מהי "חצר"? ומהי "שותפות בחצר"?.

בתקופת התלמוד היו הבתים בנויים מסביב לרחבות מסביב לחצרות. כל רחבה-חצר הייתה משותפת לכמה בתים ודיירי כל אותם בתים השתמשו בה. בחצרות היו דיירי הבית מבצעים חלק ניכר מעיסוקיהם כגון כביסה, אוורור חפצים, אפייה, ופירוק משאות.



בתים הבנויים סביב לחצר


עבודה א'
לצורך הבנת פרטי ההלכות שבמשנה נשחק בכיתה משחק תפקידים בשתי תמונות. כל זוג תלמידים "ישחקו" זוג של שותפים לחצר, שפרץ ביניהם סכסוך. בתמונה א' יתארו השניים במשפט אחד את הרקע לסכסוך ואחר כך יטען כל אחד מבני הזוג את הטענות שלו להצדקת עמדתו. בתמונה ב' יציגו התלמידים, את עמדותיהם בסכסוכים חדשים שנוצרו בין בני כל זוג בגלל החלטתם לחלק את החצר המשותפת.

סכמו בטבלה כיתתית את נושאי הסכסוכים שהועלו על ידי זוגות ה"שכנים". מול כל טענה רשמו את הטענה הנגדית. השתדלו להימנע מחזרות. עמודה אחת בטבלה תישאר ריקה, כדי לרשום בה את הפתרונות, שהמשנה מציעה.

נושא הסכסוך טענת שכן א' טענת שכן ב' הפתרון שהמשנה מציעה
 











 











 











 












עתה ניגש ללימוד המשנה. נגלה בה תשובות לאחדים מן הסכסוכים שתוארו. לאחר לימוד המשנה תוכלו למלא גם את העמודה הרביעית בטבלה.

משנה תרגום וביאור
א. השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע  
ב. מקום שנהגו לבנות גוויל, גזית, כפיסין, לבנים - בונים

גוויל - אבנים שאינן מסותתות.
גזית - אבנים מסותתות.
כפיסין - חצאי לבנים.
ג. הכול כמנהג המדינה. נוהגין על פי המקובל באותו מקום.
ד. בגוויל - זה נותן שלושה טפחים-
זה נותן שלושה טפחים;
בגזית - זה נותן טפחים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה;
בכפיסין - זה נותן טפחיים וזהה נותן טפחים;
בלבנים - זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה.

ה.
לפיכך, אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם.

1 טפח = 9.3 ס"מ.















עבודה ב'
1. בפסקה ג' במשנה נאמר "הכול כמנהג המדינה". מה מחדשת הלכה זו, הרי המשנה פירטה לפני כן בפסקה ב' כיצד צריך לנהוג? היעזר בדברי הגמרא הבאים כדי לאמת את תשובתך.
"הכל לאחויי (להוסיף) מאי? (מה) לאחויי אתרא (להוסיף מקום) דנהיגי (שנוהגים) בהוצא (עלי תמרים) ודפנא (ענפי עץ ערמונים)" (בבא בתרא ד', ע"א).


2. הגמרא שהובאה בשאלה הקודמת נתנה דוגמאות שמלמדות אותנו כלל: בכל מקום שאין נוהגים לבנות חיץ מ______________________ אלא מ_________________________ ניתן לעשות זאת.


3. מה מחדשת הפסקה "לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם"? כלום אין זה ברור מאליו? והרי אנו יודעים ששניהם בנו את הכותל וחילקו ביניהם באופן שווה את הקצאת המקום ואת רכישת האבנים?

כדי לבדוק את תשובתך, היעזר בדברי הרמב"ם הבאים:
" 'אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם' - המקום והאבנים של שניהם אף על פי שהם ברשות אחד מהם, ולא נאמר המוציא מחברו עליו הראיה, כיון שהוחזק בשניהם"
(פירוש המשנה לרמב"ם).



הרמב"ם מציין מקרה שבו יכול היה להיות ספק בהכרעה. מהו המקרה, ומדוע הספק?

הבאנו את קטע המשנה שנושאו שותפות בחצר. בהמשך דנה המשנה גם בשותפויות בגינה ובבקעה. לפניך המשך המשנה.

משנה תרגום וביאור
ו. וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. גינה - גן ירק.
ז. אבל בבקעה, מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו.

בקעה - שדה תבואה; שדה תבואה נקרא בלשון המשנה גם "שדה הלבן" מפני שאין בו אילנות ולכן אין בו צל.
ח. אלא אם רוצה, כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ.

אלא אם רוצה אחד השותפין, הריהו בונה בתוך החלק שלו ועושה סימן היכר כמו סיוד או טיוח בצד הכותל הפונה לכיוון שדה חברו.
ט. לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים שלו.

י. אם עשו מדעת שניהם, בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן.

יא. לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם.
 



עבודה ג'
בפסקה ח' נאמר שבבקעה עושה השותף, שבנה מדעתו ועל חשבונו, חזית מבחוץ. לשם מה, לדעתך, עושה השותף חזית ולמה הוא עושה אותה מבחוץ? היעזר בדברי הרמב"ם.
ופירוש חזית - מחזה, כלומר דבר הנראה, להודיע למי הוא הכותל, שיטוח בסיד מן הכותל, שיעור אמה (56 ס"מ), בראש הכותל לצד חלק חברו. וטעם היותו מבחוץ, כלומר לצד חברו, לפי שאם לא יטוח כלל יוכל חברו לטעון שהכותל של שניהם. ואם טח אותו לצד חלקו, כלומר מבפנים, היה חברו טח מצד אחר לחלקו, ויטען שהוא משותף ביניהם (פירוש המשנה לרמב"ם)

מה הם הדברים מתוך המשנה שמסביר הרמב"ם, וכיצד הוא מסביר אותם?

ניתוח המשנה
המשנה דנה בשלושה סוגי שותפות: שותפות ב"חצר", ב"גינה" וב"בקעה". המשנה אינה עוסקת בשותפות מרצון, אלא בשותפות הנכפית על אנשים מכורח הנסיבות - כגון שותפות בנכס מחמת ירושה; או שותפות מחמת תנאי הקיום בחברה האנושית - כגון מגורים בבית משותף. עניינים אלו הובהרו בפתיחה לשיעור.

המושג "חצר" הוגדר והוסבר בעבודה לתלמיד באמצעות הסבר מילולי והומחש באמצעות איור. דוגמאות לחצר, שעליה מדובר במשנה, ניתן לראות בחצרות בתים ישנים בירושלים, ביפו, בעכו ועוד.

הגמרא מבחינה בשני סוגי חצרות - חצר שיש בה דין חלוקה, וחצר שאין בה דין חלוקה - וקובעת שמשנתנו דנה בחצר שאין בה דין חלוקה. נסביר אפוא בהזדמנות זו את ההבדל בין שני סוגי החצרות. דין חלוקה מוגדר במשנה תורה להרמב"ם:
"אי זהו דין חלוקה, כל שאילו יחלק לפי השותפים יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכל קרוי עליו, אבל אם אין שם הכל נקרא על החלק אין בה דין חלוקה. כיצד כל חצר שאין בה ארבע על ארבע אמות אינה קרויה חצר" (הלכות שכנים א, ה).

מכאן, שרחבה בשטח 12 אמות רבועות, למשל, הנמצאת בפתח בית אינה מוגדרת כ"חצר", כי אין בה ארבע אמות על ארבע אמות, כלומר שטח של 16 אמות מרובעות. ומכאן, שאם ישנה חצר המשותפת לשניים ששטחה 32 אמות מרובעות, יש בה דין חלוקה, מפני שכל אחד מהשותפים יקבל שש עשרה אמות מרובעות, שטח הנקרא "חצר". רק בתנאים אלו יכול כל אחד מן השותפים לכוף את חברו לחלק את החצר. וראה להלן משנה ו' בפרקנו,
ש"אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לוה וארבע אמות לזה".
אולם אם שטח החצר המשותפת קטן מ- 32 אמות מרובעות, הרי שאין שותף יכול לכוף את חברו לחלק חצר זו ללא הסכמתו.

אי יכולתו של השותף לכוף את חברו נרמז במשנתינו בפועל "שרצו". מכאן שדרושה הסכמת שני השותפים לביצוע החלוקה. אולם בדיוננו במשנה לא עסקתי בנקודה זו בעבודה לתלמיד, מפני שעניין זה נדון להלן באריכות בגמרא. ציינתי זאת כאן, כדי שנבין היטב את דברי המפרשים המבהירים שמשנתנו, עוסקת בחצר שאין בה דין חלוקה, והפועל "רצו" הוא ההוכחה לכך. וכדברי ר"ע מברטנורא ד"ה:
"השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר": "בחצר שאין בה דין חלוקה סיירי (מדובר) שאין בה כדי ארבע אמות לכל אחד מן השותפים להכי קחני (שונה) שרצו דווקא שניהם רוצים, אבל אין אחד מהם יכול לכוף את חברו דאילו בחצר שיש בה דין חלוקה כל אחד יכול לכוף את חברו לחלוק".

בהתחשב בעובדה שצוינה לעיל, ששותפות וו לא נכפתה על השותפין, אלא כפי שמדגישה המשנה ששני השותפין רצו לחלק את החצר, היינו לפרק את השותפות, ניתן להבין ששותפות זו לא הייתה נוחה להם וגרמה לסכסוכים ביניהם, אף כי הדבר אינו מצוין במפורש במשנה. ואכן לסכסוכים בין שני שותפים יכולים להיות גורמים שונים, אולם הגמרא דנה בגורם אחד בהרחבה, בטענות אחד השותפים שצפיית חברו במעשים שהוא עושה בחצר המשותפת מזיקה לו (היזק ראיה). בהמשך המשנה נראה שקיימים מקרים, שבהם גם לאחר שהסכימו השותפים לחלק את החצר נוצרו ביניהם סכסוכים. ואכן משנתינו מציעה פתרון לסכסוכים כאלה. המשנה קובעת, למשל, שחלוקת החצר או הקמת המחיצה (תלוי בפירוש המילה מחיצה) תיעשה ע"י כותל אבנים, שיעמוד באמצע החצר. כמו כן היא מציינת, סוגי אבנים שישמשו לבנייתו (גויל, גזית, כפיסין, לבנים), וקובעת שהקצאת המקום לבניית הכותל תיעשה לפי סוגי האבנים, וכי סוג האבנים ייקבע על פי הנוהג במקום.

החלק האחרון של המשנה קובע, שמאחר שהייתה בין השותפים הסכמה לבנות את הכותל, הרי שאם נפל הכותל, החוק מניח שהמקום שעליו עמד לפני שנפל, והאבנים שממנו נבנה - הם של שניהם.

שתי השותפויות הבאות שהמשנה דנה בהם הם גינה ושדה תבואה. דברי המשנה ערוכים בהדרגה. המשנה הביאה את השותפות בחצר כמקרה הקשה ביותר שבו יכול לטעון אחד השותפים שחברו מזיק לו הזק ראייה. שכן רוב פעולותיו של האדם, בתקופת המשנה, נעשו בחצר, כך שקשר העין בין השותפים בחצר היה בתדירות גבוהה מאוד. אולם קשר העין בין השותפים בגינה הוא בתדירות נמוכה יותר, מפני שהיקף פעולותיו של האדם בגינה קטן יותר מאשר בחצרו, ועוד שאין עושים בגינה דברים יום יומיים, שכן הגינה נועדה לזריעה ושתילה של ירקות בלבד. בבקעה קשר העין בין השותפים הוא בתדירות נמוכה ביותר, משום שהטיפול (בתבואה) מתבצע לעתים רחוקות יותר מהטיפול בירקות, ולכן האדם נמצא בה לעתים רחוקות מאד ולצורך פעולות מוגדרות ביותר.

ההדרגתיות המוסברת לעיל מוצאת את ביטויה בהלכות שבמשנה. בעוד שחצר שנחלקה מחייבים לבנות מחיצה, אפילו במקום שאין נוהגים לעשות כך: הרי שבגינה במקום שלא נהגו לגדור, אין מחייבין את השותף הסרבן לבנות מחיצה, ורק במקום שאין מנהג ברור, מחייבים לבנות מחיצה. ואילו בבקעה במקום שאין מנהג ברור, אין מחייבים לבנות מחיצה.

דיוק זה של גינה ובקעה במקום שאין בו מנהג ברור, היינו "גינה סתם" ו"בקעה סתם", הוסק בגמרא מתוך דברי המשנה בדרך הבאה: נאמר במשנה:
"בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו",
מכאן שבמקום שאין מנהג ברור לגבי גינה (גינה סתם) אין מחייבין. ונאמר במשנה:
"אבל בקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו",
מכאן שבמקום שאין מנהג ברור לגבי בקעה (בקעה סתם) מחייבין אותו.

הגמרא שואלת, כיצד ייתכן הדבר, שבגינה סתם לא יחייבו אותו לגדור, ואילו בבקעה סתם יחייבו להקים גדר, והרי גינה חמורה מבקעה לעניין זה. ולכן הסביר רבא את המשנה כחסרה מספר מלים וכך צריך להיות ניסוחה,
ו"כן סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו, אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו לגדור דמי ואין מחייבין אותו".

נבטא את ההגיון של הדינים במשנתנו בעזרת הטבלה הבאה.

  סוג השימוש תדירות המצאותו
של האדם במקום
מקום שנהגו לגדור סתם (אין מנהג ברור) מקום שלא נהגו לגדור
חצר רוב שימושיו רבה מאד מחייבין לבנות מחייבין לבנות מחייבין לבנות
גינה טיפול בירקות
לעתים רחוקות
מעטה מחייבין לבנות מחייבין לבנות אין מחייבין אותו
בקעה לעתים רחוקות מאד מעטה מאד מחייבין לבנות אין מחייבין אותו אין מחייבין אותו


בעבודה לתלמיד לא הזכרתי דיון זה, מפני שהוא מורכב וקשה מעט, וכן מפני שהעיסוק במשנה יהיה ארוך ומתיש. אך המורה רשאי לעמוד על הנקודות שהעליתי בדיוננו על פי שיקול דעתו והכרתו את תלמידיו.


מטרות העבודות
עבודה א' - פתחתי במשחק תפקידים, מפני שהנחתי שפעילות זו עשויה להניע את התלמידים ללמוד את המשנה, על ידי כך שהיא מערבת אותו בנושא ונותנת לו להביע דעות ועמדות עצמאיות. יצאתי מתוך הנחה, שמשנה זו עונה על בעיות המתעוררות או עלולות להתעורר בכל חברה אנושית, וכל הלכה במשנה נועדה לפתור בעיה במציאות הקיימת גם אם המשנה אינה מדוחת על כך. מעורבות התלמידים בבעיות המשמשות רקע להלכות ולמחלוקות שבמשנה מוכיחה לתלמידים שאין המשנה עוסקת בדברים אנכרוניסטיים, וכי אפשר למצוא בה תשובות גם לבעיות המתעוררות במציאות שלהם.

במשחק התפקידים התבקשו התלמידים לשחק בשתי תמונות. בתמונה א' הם התבקשו לתאר את הרקע לסכסוך שפרץ בין דרג שותפים לחצר. אנו מניחים שהתלמידים יעלו טענות כגון אלה:
"הוא מסתכל על אשתי, העובדת בחצר, כל הזמן".
"הוא רואה כל הזמן מה שאני עושה ואין לי פרטיות".
"הוא מספר לשכנים כל מה שאני עושה בחצרי".
"הוא מחקה את מעשי".
"הוא מעביר ביקורת על מה שאני עושה".

תמונה זו נועדה להבהיר את המשפט הראשון במשנה "השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר". טיעונים אלה מבהירים את הרצון לחלוקת החצר.

תמונה ב' היא למעשה המשכה של תמונה א'. בה התבקשו התלמידים להעלות טענות וטענות שכנגד בסכסוך שפרץ לאחר החלטת השותפים לחלק את החצר. כאן עשויות לעלות טענות כגון אלה:
"אני מסכים שתבנה מחיצה, אבל אינני מוכן להשתתף בהוצאות";
"אני מסכים שתבנה מחיצה, אבל לא כל כך עבה";
"אני מסכים שתבנה מחיצה, אבל בלי טיח על הקיר, חבל על הכסף";
"מסכים שתבנה אבל לא כל כך גבוהה, היא מסתירה לי את האור".

בשלב זה של הדיון יש לאפשר לתלמידים להעלות כל טענה שתעלה בדעתם. בשלב הבא הם יתבקשו לכתוב טענות אחדות שהעלו בשתי העמודות הראשונות של הטבלה. העמודה השלישית בטבלה תמולא רק לאחר לימוד המשנה.

מילוי הטבלה נועד לשמש גירוי ללימוד המשנה, מפני שהמשנה נותנת תשובות לחלק מן הבעיות שתתבטאנה בטענות התלמידים. לדוגמה: ההלכה:
"בונים את הכותל באמצע"
באה לפתור סכסוך שבו טוען אחד השותפים:
"אמנם הסכמתי לבקשתך לחלוק את החצר, אבל לא הסכמתי להקצות שטח מחלקתי שעליו יעמוד הכותל".

עבודה ב'
- מטרתה לגרום לתלמידים לקרוא את המשנה בדקדקנות ולהעמיד אותם על כך שלכל מילה ולכל משפט במשנה יש משמעות. שכן המשנה הוא ספר שעניינו חוק, ועל כן ניסוחיה מדודים ומדויקים. מכאן שאין במשנה חזרות או ייתורי לשון, ואם עניין מסוים נזכר במשנה פעמיים, משמע שבכל אזכור יש חידוש. קריאה דקדקנית במשנה תרגיל את תלמידינו בלימוד טקסטים תלמודיים ובחיפוש המשמעות של כל מילה ומשפט במשנה.

השאלה הראשונה מכוונת את התלמידים לעמוד על כך שההלכה בפסקה ג' מיותרת, שהרי ההלכה שבפסקה ב'
"מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבנים - בונים"

עונה על האפשרויות השונות הנהוגות בכל מקום, ולשם מה מוסיפה המשנה ואומרת
"הכל כמנהג המדינה"?
שאלה זו נוסחה כך שהיא מכוונת לתשובה הנכונה.

דרך וו נקטתי במקרים שבהם סברתי שקשה יהיה לתלמידים לעקוב אחר הרצף ההגיוני שדרכו אני מבקש להעבירם, אולם גם במקרים אלו השתדלתי לנסח את השאלות שיציבו בפני התלמיד אתגרים ולא עיסוק טכני בלבד.

בשאלה השנייה מתבקשים התלמידים להסיק מסקנה עקרונית מדברי המשנה: חומרי הבניין של החיץ נקבעים על פי מנהג המקום.

השאלה השלישית מכוונת לדיוק בפסקה ה' במשנה. בשאלה מובאים דברי הרמב"ם המתארים מקרה, שבו נפלו האבנים לרשותו של אחד השותפים. מקרה זו מאפשר לשותף שלרשותו נפלו האבנים לטעון שהם שלו, שכן האבנים נמצאים ברשותו, וחובת ההוכחה מוטלת על התובע. אולם המשנה פוסקת, שמאחר ששניהם בנו את הכותל, אין לאחד מהם זכות לטעון טענת בעלות על האבנים גם אם הם נפלו בחלקו; ואין השני נעשה "המוציא מחברו".
ניתן לבקש מהתלמידים להעלות בעצמם הן את הבעייתיות שבמקרה זה והן את הפתרון, ורק לאחר מכן להפנות אותם לדברי הרמב"ם כדי שיקבלו חיזוק ואישור.

בעבודה ג' - ניתנה שאלת הכנה. כדי להשיב עליה, הובאו בצמוד דברי הרמב"ם. התלמידים מתבקשים לקרוא את הדברים בתשומת לב ולעמוד על הנקודות הרלוונטיות לענייננו. המשנה בפסקה ח' ציינה, שאם אדם רוצה לבנות על חשבונו כותל בבקעה, במקום שלא נהגו לגדור הרי הוא מציין על ידי סימן מסוים - "חזית" - שכותל זה נבנה כולו על חשבונו ואין לשכניו דבר בכותל זה. ברור שהסימן צריך להיות בולט ונראה לעין, ומיקומו צריך לציין את העובדה שהכותל נבנה על ידי אחד השותפים בלבד. כיצד מושגים דברים אלא באמצעות "חזית"? הרמב"ם מדגיש שלוש נקודות היכר:

(א) "חזית" משמעה מחזה, כלומר דבר הנראה, "שיטוח בסיד מן הכותל שיעור אמה".
(ב) מעשה החזית מונע מחברו "לטעון שהכותל של שניהם".
(ג) מיקום החזית "מבחוץ", "שאם יטוח לצד חלקו - מפנים - יהיה חברו טח מצד אחר לחלקו". ושוב לא יודעים למי שייך הכותל.

סוגיית הגמרא שנלמד עתה עוסקת בהלכה הנקבעת בפסקה הראשונה במשנה:
"השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע".

מפסקה זו למדנו, שכל אחד מן השותפים צריך להפריש מחצרו את מחצית השטח שעליו עומד הכותל. אך לשונה של פסקה וו במשנה אינה ברורה.

המשנה משתמשת בשתי מלים שונות:
האחת - לציין מה שרצו השותפים לעשות, מחיצה,
והשנייה
- לציון מה שעשו, הכותל. האם יש הבדל במשמעות בין שתי מלים אלו?

המשך המאמר