"השואה" כנושא לימודי בסמינר "בית יעקב"

לאה לנגלבן

הגיגי גבעה, ח', תש"ס
(הודפס ללא ההערות)


תוכן המאמר:
קווים לתכנית הלימודים בנושא השואה
ההגות החרדית על החורבן באירופה
הגותו של הרב וסרמן
הגותו של הרב אליהו דסלר
הגותו של הרב קלונימוס שפירא מפיאסצנה
* * *
תכנית הלימודים
גבורת האמונה
סיכום ומסקנות

תקציר: צלקת עמוקה השאירה השואה אחריה. בחברה החרדית החלו להתמודד בשאלות על משמעות השואה רק לאחר שנים רבות. לאחר שנפרצה התודעה "לדעת מה קרה שם" הייתה זו מערכת החינוך של "בית יעקב" שיזמה למידה מעמיקה בהגות הדתית הרבנית בשילוב תיעוד זיכרונות אישיים של ניצולי שואה. הם ראו זאת כמצווה לחשוף את סיפורו של דור שלם, שנאבק על חייו, חיים של גילוי אמונה.

מילות מפתח:
אמונה, גבורה, כצאן לטבח, עקבתא דמשיחא,

בשואה אבד שליש מהעם היהודי משום היותו יהודי. ההתמודדות עם הפרק ההיסטורי הזה, עם האובדן הגדול שאיים להשמיט את הקרקע מכל חוויות הקיום, מטלטלת מאז את כל האומה טלטלה עזה, והעם היהודי מתלבט מה להנחיל, כיצד להנחיל ובייחוד מהו המסר שצריך להיקלט כמרכיב מרכזי בהזדהות ובעיצוב זהות קיבוצית בתודעה של הדור הצעיר בעם ישראל לאחר השואה.

השואה התחוללה בקורות עם ישראל על רקע של שקיעת החיים היהודיים המסורתיים ויצירת דפוסי זהות יהודים חדשים במרכזים של מזרח אירופה ומערבה, עקב תהליכים מהירים של התבוללות ושל התפשטות האנטישמיות; ועל רקע של מאבקים פנימיים בין הגדרות סותרות של הזהות היהודית וכיוונים סותרים לפתרון גורלו של העם היהודי. התמודדות זו נמשכת סביב שאלות ההבנה וקביעת המשמעות של החורבן היהודי באירופה מאז ועד ימינו, ואותותיה ניכרים היטב בתכניות הלימודים במוסדות החינוך. אצל חלק נכבד מתושבי המדינה נעשתה השואה לאחד היסודות המעצבים את זהותם האישית והקיבוצית, כלומר שחל שינוי מהותי בעיצוב תודעת ההזדהות של הפרט אל עמו בהשוואה לדפוס המסורתי. עד כה לא ניתן משקל כל כך מרכזי ומכריע לחורבנות בתור חוויה המאחדת את בני העם היהודי ומעצבת את זהותם. הפרט זכר את דרכו ההיסטורית של העם כדרכו של עם בעל ייעוד מיוחד, והתוכן העיקרי התרכז בנושא הבחירה. עתה חוברו החורבן וקידוש השם למעשה הישועה והגאולה העתידה, כי "ביום שנחרב המקדש נולד המשיח".

החברה החרדית לא קיבלה לא את הפרשנות ולא את הסימבוליקה של החברה הישראלית הציונית בהקשר לשואת יהדות אירופה. היא לא תפסה את השואה כאירוע חריג ושונה מהסבל והפרעות של עם ישראל בעבר, והיא דגלה בעמדה שאין לנתק את ההתבוננות בשואה מכלל הניסיון ההיסטורי, וזאת משני טעמים:
האמונה היהודית שמקורה בתורה ובחז"ל היא המסמך ההיסטורי והצהרת הכוונות, כיצד יש להבין את הגדרת משמעות החיים המיועדים לאדם ולאומה היהודית. הגורל בגלות, הנאמנות של ארץ ישראל לבניה, הנבואות על קץ הגלות - התגשמו, ועתה נותר החלק האחרון של בניית חברה מתוקנת עצמאית.
שנית, ההגות היהודית ועקרונותיה הם הביטוי הבלעדי לקיומה של האומה היהודית והם הצופן המכוון את דרכיה בכל מקום ובכל הזמנים.

במאמר זה נתאר את תכניות הלימודים של המגזר החרדי בנושא שואת יהדות אירופה. עקבתי אחר התכנית וליוויתי את ביצועה בסמינר "בית יעקב ע"ש ליברמן" בירושלים. בסמינר לומדות 240 תלמידות. בשנת תשנ"ו בחרו 30 תלמידות במגמת התמחות חדשה וניסיונית: "היסטוריה בת זמננו - שואת יהדות אירופה". המספר, הגדול יחסית, של תלמידות שהעדיפו את לימודי נושא "השואה" על פני היצע רחב של התמחויות אחרות, כגון מקצועות היהדות, מדעים, אומנויות, אנגלית ומחשבים, הצביע על ההתעניינות הגדולה בנושא. מסגרת ההתמחות נמשכת שנתיים, שנים י"ג וי"ד של הסמינר, עם אופציה של המשך לימודים למורה בכירה (לאחרונה נפתח גם מסלול המקביל לתואר. B-A. באוניברסיטאות).

בסמינר "בית יעקב ע"ש ליברמן" לומדות בנות המשתייכות לפלג של "אגודת ישראל" וסיעותיה. הסמינר מאגד את בנותיהן של החברה הליטאית, המזוהה פוליטית עם "דגל התורה", ואת בנותיהן של חסידות גור המהווה את הסיעה המרכזית "אגודת ישראל". חרף הפלגנות והפולמוסים שנשמעים לעתים קרובות בציבוריות הישראלית על חסידים ומתנגדים, נמצא שמרכיב ההשכלה מוביל למגמות של סוציאליזציה שמאחדת ומלכדת את הקבוצות השונות.

במאמר זה ביקשתי לבדוק את לימודי נושא "השואה" במישור של תכנית הלימודים, כפי שעובד על ידי סגל ההוראה של הסמינר, והוכרז לעת עתה כתכנית ניסיונית שנתונה עדיין לשינויים, תוספות וכדומה. השאלות שהצגתי למחקר זה הם:
מה הם הפרקים ההיסטוריים של השואה שנכללים ונלמדים בסמינר?
מה הם התכנים והמאפיינים שמייחדים את הסוגיות הנבחרות?
מה מבקשת ההשקפה הדתית בחברה החרדית הנידונה להתבונן בשואה?
באיזו מידה התכנית מתמודדת עם השאלות והדילמות של האדם המאמין נוכח השואה?
מהי ההשקפה הערכית המשתקפת ומתחייכת מהמקורות שלומדים, דהיינו,
מהו המסר היהודי והאנושי שנחל העם היהודי שניצל מהשואה, ושהמורות מתעתדות לפעול למען הטבעת חותמו בקהילה שלהן, במישור ההיסטורי בכלל ובמישור החברתי של קהילת מאמינים בפרט.

המורות שעיבדו וערכו את תכניות הלימודים, והתלמידות פרחי ההוראה של הסמינר, סייעו בידי במלאכת איסוף החומרים: חוברות המלקטות מאמרים, גיליונות מצולמים, מחברות, רשימה ביבליוגרפית ספרותית-היסטורית בנושא השואה, ועל השתלבותן של הרעיונות בפילוסופיה החינוכית של הסמינר.


קווים לתכנית הלימודים בנושא השואה
הראייה ההיסטורית "המודרנית" שהתפתחה והתגבשה במאתיים השנים האחרונות, מבקשת להבין את תולדות האדם והעמים כמערכת גורמים טבעית הפועלת, משתנית ומוסברת על פי דגם מדעי הטבע במושגים של סיבות ותוצאות, גורמים, כוחות, תהליכים, נסיבות ותנאים. היא קלטה את המושגי היסוד ואת דרכי הניתוח של מדעי החברה, הכלכלה, הטבע, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, הסטטיסטיקה, הפסיכולוגיה לשם הסבר המציאות ההיסטורית.

בתפיסה היסטורית זו חסרה המחויבות לכיוון, לתכלית. תיאוריה וו מאפשרת לאדם לפרש מאורעות ותהליכים היסטוריים: האדם מתייחס למציאות, לקורותיו של האדם, להשתלשלות המאורעות במרוצת הזמן כנגזרים מכורח ומגורל: האדם ניצב מול העולם הזה במעמד של מאבק של חיים ושל מוות ללא פשר וללא משמעות.

לעומת אופייה של ההיסטוריה המתוארת לעיל, קיימת התפיסה התנ"כית, המתייחסת להיסטוריה כמסירה של אירועים שקרו, והם ראויים להישמר בזיכרון הדורות. כאן מעשי האדם משתלבים וכרוכים באירועים ובמאורעות הקורים להם, המעצבים יחד את קורותיהם. הפרט אינו ריבוני בקביעת גורלו, ומעשיו וחייו נתפשים כחולייה במהלך תולדות העם והעולם. האחדות בין הפרט והכלל, בין המעשים והמאורעות נוצרת על ידי התבנית הגדולה המעצבת את קורות האדם ומודרכת על ידי ההשגחה.

תולדות הפרט, העם והעולם נרקמות בשתי וערב של מעשים ומאורעות לאורך ציר הזמן, אשר באמצעותם מתגלה המשמעות האמיתית הגלומה בהיסטוריה ובאינטראקציה שבין האדם והאלוהים ובין העם והאלוהים. על פי תפיסה זו נקבעת אפוא ההיסטוריה במהלכה על ידי משמעויות ותכליות שהנן מעל ומעבר לשליטתו של האדם - גם מעבר לשליטתם של מורי הדור והמנהיגים שלו.

לפיכך תכניות הלימודים בהיסטוריה בסמינר "בית יעקב" אמונים על העקרונות הפילוסופיים אשר התעצבו על ידי האמונה היהודית:
תורה משמים;
ישראל עם הבחירה;
ההשגחה היא הכוח המניע את ההיסטוריה;
ישראל הוא עם לבדד ישכון בין הגויים;
תיקון העולם וגאולת ישראל בידי מלכות שמים.

חמשת העקרונות הללו אינם מתעניינים בפרטים ובעובדות היסטוריות, כל אלה נוגעים לקליפתה של האמונה הדתית היהודית, הרואה את תכליתו של התהליך ההיסטורי באמונתה של הנבואה, דהיינו לאמונה הדתית יש כלים מחשבתיים המתאימים כדי להתכונן ולחקור את ההיסטוריה. לימוד תולדות האדם וסדר האירועים בדורות שעברו אינם מביאים לידי ההכרה מי אנחנו ואינם מבהירים לנו לאן אנחנו הולכים;
"כדי להבין דברי עולם (וועלט געשיכטע) מסרה לנו התורה מפתח גדול לידע את הציר עליו תיסוב ההנהגה העליונה בעולם".

עיון בספרי התנ"ך מוכיחים לכול, כיצד התקיימו הכתובים במרוצת שנות ההיסטוריה של ישראל, והם העדות של התאמה בין הנבואה ודברי הימים.

(א) ההוראה "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" (דברים לב, ז), דורשת להתבונן בהיסטוריה "כי בה מתגלה באופן פרמננטי הכוח המניע שלה, ההשגחה העליונה, היא אינה איזה מאגר של דעת ומדיום אינטלקטואלי לאינפורמציה של תופעות חברתיות, מדיניות, כלכליות וכדומה. התכלית של לימוד היסטוריה הוא כדי להצהיר שההיסטוריה איננה אקראית, והיא מכריזה על מעורבותו של הכוח העליון בהיסטוריה בגלוי או בנסתר. ההיסטוריה היא, כאמור, בעלת מבניות, יש לה מגמה וכיוון. המטרות הקוגנטיביות בלימוד היסטוריה מציידות את התלמידה במעין מפה שנותנת פשר למצב העולם, מגדירות בבירור את האתגר הרעיוני, את המשימות לתפקוד בעולם ההווה מכאן, מתוך זיקה אל העבר ומתוך התכוונות כלפי העתיד מכאן. בעזרת המקורות הם מפענחים את ההתרחשויות, את החוקיות הפנימית המניעה אותן - כגון פענוח של אימי השואה.

(ב) זכר המאורעות הגדולים מדורות שעברו "חיים איתנו" גם בלא דקדוק בפרטים ההיסטוריים. המאורעות והאישים שחוללו אותם אינם נתפסים כזכר עולם ששקע ושוחזר על ידי חקר היסטורי או מכוח עיון של פלוני ואלמוני, אלא
"המאורעות הגדולים מימי קדם הם לנו מציאות קרובה ואקטואלית שמשפיעה במישרין על כל חיינו בהווה".
כל אחד מהאירועים העלה תביעת מבחן מחודשת כלפי האמונה.

ההיסטוריה של עם ישראל שופעת התנסויות כאלה
"את גאולת מצרים חוגגים אנו בכל דור כאילו נגאלנו בעצמנו,. .. את חורבן בית המקדש מבכים אנו כמי שמתו מוטל לפניו, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו".

העבר מצטמצם לכמה תקופות מפתח, ההיסטוריה מתכווצת והמרחק הכרונולוגי נעלם.

(ג) האידיאל "חדש ימינו כקדם" משמעו להידמות לחכמי הדורות הראשונים, "קדם" פירושו חכמי ישראל בכל הדורות; דהיינו התלמיד שואב את מודל החיים מדמותם ומאמונתם. זה לא נוסטלגיה או הערצה לאינטלקטואלים או למנהיגים דגולים, אלא מחויבות להתנהגות הנורמטיבית בהווה:
"אנו שותים בצמא את דבריהם, מידפקים אנו על פתחי ספריהם לפתור על פיהם בעיות שעולות על הפרק בחיינו".

אליבא דמכונני החינוך "בבית יעקב" מעולם לא היה צורך בחקר היסטורי. זה עיסוק זר ומיותר כאשר
"כל הדורות עומדים כנגדנו בהגותנו, בדבריהם ומפיהם חיים אנו היום".

אם הדברים הללו קוראים תגר למקצוע ההיסטוריה, למה בכל ואת לומדים היסטוריה? ואפשר להוסיף ולהקשות:
כיצד קורה שמקצוע כהיסטוריה, שבניגוד לנושאים נייטרלים אחרים שטמונים בו השלכות ערכיות ומוסריות, הפך להיות מקצוע התמחות בסמינר "בית יעקב"?

התשובה היא, התמורות ההיסטוריות הן שהביאו לתפנית: החברה החרדית חשה שהיא אינה יכולה עוד לעמוד מנגד ל"פריצה" שנעשתה לארון הספרים היהודי, שראשיתו עוד מימי ההשכלה, והתגייסה בדחיפות לחפות עליו ולאבטח אותו. לטענתם, רבו ההיסטוריונים היהודים שמגמת המחקרים שלהם לוקה בלויאליות כלפי מגזרים חברתיים בעם היהודי:
"הם חדורים עוינות לרוח ישראל המקורית שהפריעה להם להיטמע בתרבות הנכרים כשאיפתם... קמו מסלפי ההיסטוריה הישראלית ונאלצנו להתגונן בדרכים חדשות מפני דעותיהם הכוזבות והמטעות".

"האמת ההיסטורית" שוכתבה על פי נטייתם הרעיונית של פרטים ושל זרמים, והחותם הסובייקטיבי היה לנחלתם של ההיסטוריונים. המסקנה הייתה שלמרות שהעיסוק בהיסטוריה לא תורם לאובדי דרך ולא ניתן לתלות בו תקוות שיענה לשאלות בסיסיות ביותר, כגון "מניין אנו באים ולאן אנו הולכים ומי אנחנו", התרו גדולי הדור את לימודי ההיסטוריה כ"הוראת שעה", לתיקון המצב המעוות והמסלף.

בסוף שנות ה70- נערכה החטיבה העליונה של "בית יעקב" לקראת הכללת נושא השואה בלימודי היסטוריה. הסגל הפדגוגי התמודד עם שאלות ודילמות מתודולוגיות וערכיות.

שלוש שאלות הוגשו לרב יצחק הוטנר ז"ל:'!
(א) האם המונח "שואה" הוא הנכון והתואם לחורבן ולהרס של יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה?
(ב) האם יש ללמד את השואה בנפרד מכלל ההיסטוריה של העם היהודי, כפי שנהוג בבתי ספר רבים או שמא יש לשלב פרק זה בלימוד הסדיר?
(ג) איך יש לתאם את תופעת השואה עם שאר אירועי ההיסטוריה של העם היהודי?'!

התשובות לשאלות אלו ניתנו במסגרת הרצאה ביום עיון לסגל ההוראה, שהתעתד ללמד את הנושא. לטענתו של הרב הוטנר המושג "שואה" השתרש אצל מייסדי "יד ושם", מכיוון שהם היו משוכנעים שהטרגדיה של יהדות אירופה הייתה ייחודית מנקודת מבט של פרופורציה והיקף של האובדן האנושי ושל הרס של אלפי הקהילות. הם נזקקו, לאור תפיסה זו, לחפש מונח חדש למאורעות; אך לא זו בלבד, אלא לב הבעיה הוא בכך שחוקרי "יד ושם" מיקמו את השואה בפרספקטיבה יהודית חדשה. הפרשנות של ההיסטוריונים החדשים לרדיפות של העמים נגד היהודים - שהתעצמו באינטנסיביות, באמצעים ובאכזריות - מפנה את ההיסטוריה לשתי זירות חדשות: האכזבה הגדולה: ומפגש מזרח ומערב.

מאז האמנציפציה ועד ימי חוקי נירנברג היו היהודים נעים בין תקופה של הבטחות להפרות; בין הענקת זכויות לביטולן; בין רצון טוב של העמים להתנהגות אכזרית כלפיהם.
"מה שניתן באופן חוקי, נשלל באופן שווה, העם היהודי נשאר במצב של התפכחות מאשליה עם הבטחות ואפילו הפעלה חוקית על ידי הגויים... יהודים הוכו תמיד על ידי הגויים, אבל האמצעים והכלים השתנו. החידוש של הזמנים החדשים הוא שבמשך תקופות ארוכות נתפחו היהודים ונתנו אמון בגויים בגלל סדרות של חוקים ותקנות לטובתם. אמון זה התנפץ. תקופה זו הגיעה לשיאה בשואה, בהשמדה הגדולה ביותר של העם בהיסטוריה. לא היה כאן מעשה של כנופיות בלתי חוקיות, אלא ההשמדה נבעה ישירות מפקודות ממשלתיות חוקיות. התוצאה הסופית של תקופה זו לנפש היהודית הייתה חשובה, ממש גורלית... תוך תקופה קצרה, באופן יחסי, הוטבעה בנפשו של היהודי האכזבה מהעולם הלא יהודי".

ועוד, במלחמת העולם השנייה חברו שני גורמים עולמיים, שעד כה רדפו את העם היהודי בנפרד:
"מסעו של המופתי לברלין היה הצעד הראשון המבשר רעות כהתחברותם של צוררי ישראל במזרח עם אלו שבמערב, כדי לבצע את תכניתם השטנית".

הצירוף הזה של מזרח ומערב בהשמדתם של היהודים מנע את הגעתם לארץ ישראל, ו"הפתרון הסופי" התכוון למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. כיוון זה של ההיסטוריה הסלים בשנת 1975 כאשר יאסר ערפאת התקבל באו"ם. שוב קשרו מזרח ומערב נגד ישראל.

מנקודת מבט חילונית גרידא אין שום קשר בין שני כיוונים אלו. תופעת האנטישמיות של שנאת עולם לעם עולם, שהכיר עם ישראל במשך כל ימות קיומו, שנאה שהותירה אחריה רבבות של הרוגים ומעונים - כל התשובות שנתנו במשך כל השנים העלו את אפסותן. על פי ההשקפה התורנית אין האירועים מקריים, אלא משתקפת מהם תכנית קוסמית גדולה:
"והסתרתי פני מהם... ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים לא יז).

ה"צרות" נגרמות לדעת חז"ל בגלל האמון באומות העולם. ההתבטלות של ישראל בפני העמים, ההתבוללות של ישראל בפני העמים, ההתבוללות של ישראל בין האומות פוגעת במהות הנצח הטמון בכל איש יהודי, והשנאה תרדוף אותו ככל שיוכל. אמנם העולם המוסלמי לא העניק מעולם זכויות ליהודים ולא ביטל אותן, אך יש קשר בין שני הצדדים:
"וילך עשו אל ישמעאל וייקח את מחלה בת ישמעאל בן אברהם... על נשיו... לו לאשה" (בראשית כח, ט). "מכיוון שמעשי אבות הם סימן לבנים וכל פעולה בחומש היא בעלת חשיבות נצחית, אפשר ללמוד שהיה זה בלתי נמנע מכוחותיהם של עשו וישמעאל להתחבר".

הרב הוטנר מצביע על המושג "שואה" כסילוף - אם משמעותו לציין את האירועים מנקודת מבט שאין להשוותם לשום דבר לפניהם או לאחריהם. אין לתלוש פרק מההיסטוריה של עם ישראל ולפרשו. המושג "שואה" מרוקן את החורבן ממשמעותו ומההקשר הבלתי נפרד מהתהליך ההיסטורי היהודי של חורבן, גלות וגאולה. הוא מבודד באופן מלאכותי אירוע שהוא חלק אינטגרלי של ההוויה, של התוכחה ושל ההבטחה על "כלל ישראל" כעם נבחר. שום מאורע בעם ישראל אינו דורש קטגוריה חדשה.


ההגות החרדית על החורבן באירופה
פרקי ההשקפה ומסכת הדעות של חכמי החברה הדתית החרדית ומנהיגיה על אודות חורבן יהדות אירופה תופסים מקום מרכזי בספרי הלימוד בהיסטוריה ובספרות של כיתות חטיבת הביניים והחטיבה העליונה ב"בית יעקב". הם תופסים מקום מרכזי ביותר בלימוד נושא השואה בסמינר למורות. הגותם של הרב אלחנן ב' וסרמן, הרב אליהו דסלר, הרב שמחה הכהן מדווינסק ("משך חכמה"), הרב ישראל מ' הכהן ("החפץ חיים"), הרב ישראל רוקח, הרב קלונימוס שפירא מפיאסצנה, לצד דבריהם של אישים שעיקר פועלם בבניין החינוך לאחר השואה, כגון הרב יצחק הוטנר, הרב יוסף וולף, הרב שלמה וולבה ודומיהם - כולן מוצגים כדברי מפתח להבנה של התהליך ההיסטורי של העם היהודי שתלאותיו הגיעו לשיאן במאה ה20- בהשתלחות הרצחנית של גרמניה הנאצית על היהודים ועל היהדות.

הגישה הדידקטית בתכנית הלימודים אינה מפרידה בין האינטרפרטציות של ההוגים שקדמו לשואה לבין מחשבותיהם של אלה שחוו את האימה של הגטאות או מחנות השמדה. דבריהם ודרכי חשיבתם של הראשונים והאחרונים מהווים מקשה אחת, למרות ההבדלים הקיימים ביניהם, כפי שנווכח להלן. הדמויות הדומיננטיות ששולבו כתכנית הלימודים - הם הרב אלחנן ב' וסרמן, הרב אליהו דסלר והרב שפירא מפיאסצנה. להלן עיקרי רעיונותיהם.


הגותו של הרב וסרמן
הרב אלחנן בונם וסרמן (1941-1874) הוא האידאולוג הבולט ביותר של היהדות המזרח אירופית שהתארגנה כ"אגודת ישראל" בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הדרשות שלו הן דברי תוכחה על הכפירה שפשטה בעם היהודי בדורות האחרונים בהשפעות כוחות פוליטיים וחברתיים, כוחות הדוגלים בהמרת התכנים הרוחניים של עמנו. לדעתו, ההשכלה והרעיון הציוני נתפסים כשרשרת של אסונות. ההשתלטות החילונית מוטטה מוסכמות של האמונה היהודית. לפנינו ניסיון שעובר על העם היהודי. הסיסמה "נהיה ככל הגויים" היא סטייה מהדת ומהמסורת היהודית, והיא נוגדת את המהות היהודית. מאז ההשכלה חל כרסום במסגרת, והמכה האנושה ביותר נחתה על הבית היהודי. ההתבוללות מטשטשת את הגבולות, וככל שהיהודים ינסו להיטמע בגויים, כן יגיבו הגויים בצורה אלימה וחריפה יותר.

זה יתחיל "ביד חזקה" ואם העם יעמוד במריו תבוא "הזרוע הנטויה",
ואם יוסיף העם ללכת בקרי תבוא "החמה השפוכה".

העובדה שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, בארץ שבה היהודים התקרבו לגויים יתר על המידה, היא ההוכחה הנחרצת,
ש"יש שכר ויש עונש, ואין הקב"ה עושה את תורתו פלסתר - אם אתם מובדלין מן העמים - הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצאר וחבריו".

בעיניו הסוציאליזם, הקומוניזם וכל ה"איומים" למיניהם - הם העבודה הזרה של התקופה, והמוני יהודים מקריבים למענם את גופם ונשמתם. זו הישענות על רעיונות כוזבים, אמונות גוססות שאין בהם ממש.

אשמה גם הלאומיות החילונית. "ככל הגויים בית ישראל" הוא נטע זר ביהדות. המנהיגות החילונית המפיצה את החינוך הלאומי שברחבי ארצות אירופה ובארץ ישראל פועלת כדי לעקור מהשורש ובאלימות גלויה אורח חיים של קיום מצוות ומקעקעת את הרעיון המרכזי של היהדות, תלמוד תורה:
"ארץ ישראל דרושה לנו, אבל בלעדי התורה לא נתקיים כיהודים - יש על כן לדאוג ראשית כל ליהודים ושנית לארץ ישראל. מה עושים אנחנו? הופכים את הסדר. אין פוסקים לצעוק ציון, ציון, במקום תורה, תורה. מה תהא עליה? ישוב ארץ ישראל מצווה היא... אבל אין זה בניין אלא חורבן הארץ".
את ארץ ישראל מרוקנים מחיים יהודים ועוסקים ב"נציונל-סוציאליזם", שבסופו של דבר יהפך למטה הזעם שיכה ביהודים:
"הטמאות להן סגדנו חובלות בנו, תיסרך רעתך..."

הרעיון של "עקבתא דמשיחא" נתפס אצל הרב וסרמן לא במובן הפוזיטיבי של עלייה לארץ ובניינה, אלא דווקא כמציאות ששלטון ההזק והרוע מהווה קטרזיס המקדים את הגאולה. בדרשות רעיוניות ופרוגרמתיות הוא קובע הנחיה הלכתית להתמודדות. ראשית, יש להתבונן בתורה ובדברי הנביאים ולהבין על מה ולמה עם ישראל נשפט; אחר יש לחפש תחבולה כדי להינצל. המגן האחד והיחיד של היהדות החרדית איננה פיסית, כוחה האמיתי היחיד הוא כוחה הרוחני המתבטא בהתמסרות מוחלטת לתלמוד תורה. זוהי הדרך להחליש ולהכניע את השקר. זו מערכה על קידוש השם למען ידעו כולם שמי שנלחם נגד תלמוד תורה מתייצב למעשה במישרין נגד סוד קיום העם ונותן התורה - אין ספק ידו של מי תהיה על העליונה, וזו הדרך להתקיים ולשאת את הייסורים והתלאות.

הרב וסרמן ביקש להעביר לתלמידיו ולתת לקוראיו הסבר היסטורי-דתי לרדיפות היהודים באירופה שגברו בעיקר לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. דעותיו, שנאמרו בשלהי שנות ה30- היוו נקודת אחיזה לתגובה של המנהיגות הרבנית החרדית ונאמניה בימי השואה. השיחות והרעיונות של הרב וסרמן נמנות בין המובילות בהתמודדות עם התרחשותה של השואה עד ימינו.


הגותו של הרב אליהו דסלר
הרב אליהו דסלר (1954-1892) מצביע אף הוא על כישלון "תיקון עולם" של היוזמות האידיאליסטיות האנושיות של הדורות האחרונים עד למחצית המאה ה-20: ההומניזם, הליברליזם, הסוציאליזם, הקומוניזם. אף שאלה צברו הישגים לפני המלחמה, התגלתה תוך כדי הגשמתם שחיתותם העריצה. כל הניסיונות לאחוז במגמות מטריאליסטיות, שכפרו באלוהים והדגישו את מרכזיותו של האדם נכשלו, וגם אם כוונתם הייתה לטובה הם הבשילו בסופו של דבר את זוועת הפשיזם והנאציזם. את קווי תורתו הוא מיישם בתורת הרצון והבחירה שנמסרה לאדם. לאדם ניתן חופש הבחירה ומאחר שאין מקריות ויש הגיון מוסרי דתי תכליתי בסדר המעשים, ההיגיון הוא שמסביר את הקשר בין המעשים והבחירה של האדם לבין תוצאותיהם. בבחירה החופשית בוחר האדם לרצונו את ההתנסות שתהיה לו בעולמו של הקב"ה. יש מתח בין ההפנמה, ההשגה והפעולה של האדם. האדם יכול לראות ולא לפרש נכון את המציאות, כי אין בו ההכוון הרוחני הדתי ההולם, הרצון לשיבה לאלוהים, ואז תיתכן "החמצת שעה". קרה שישראל זכה "לשעת פקודה" (הצהרת בלפור?) וזה יכול היה להסתיים ללא חורבן וללא מלחמה, אך ישראל בחר לבטוח בעמים ובעוצמתם כתחליף לאמונה השלמה.

לשם הדגמה והמחשה של דברי הרב דסלר, מוצג בתכנית הלימודים של הסמינר מכתב של פרופ' ארנסט סימון מירושלים לאביו בגרמניה:
"מאז עלה על כס הנשיאות ב-1925, השנה שבה פרסם היטלר את "מיין קאמפף", הרשו כל הממשלות הגרמניות לנהל תעמולת זוועה נגד היהודים. היהודים האמינו, כי שום דבר לא יוכל לשלול מהם את החיים הטובים. הם טענו, כי ביטחונם ורווחתם מעוגנים במערכת החוקים הנפלאה ביותר בעולם, וזו מבטיחה היטב את זכויות האזרח שלהם. שום דבר לא יוכל לבטל זאת, גם לא התופעה הנאצית, שהיא לדעת כל האנשים הטובים בת-חלוף, ותיסוג עם הגל העכור שהעלה אותה..."
"הייתה להם הרגשה, לרובם, שהגיע סוף הגלות, שהם אינם בגלות, שזו מולדתם, שווה עמם. ואני זוכר, למשל - אולי באמת אספר - ב-1931 כתבתי לאבא ז"ל מכתב, ואמרתי לו, הוא היה מנהל של חברת מניות גדולה מאוד, ואמרתי לו: 'אל תחכה עד שיפטרו אותך עם פנסיה וכדומה, דרוש עכשיו סכום כללי, ואם אין אתה רוצה לבוא אל ילדיך (אחי מיכאל ז"ל גם כן היה כאן), אז קח את כל מה שחסכת וכל מה שהתקבל, וצא לשוויץ. ואני איני כותב לך את זה, מפני שאני חס וחלילה פיקח ממך, אלא מפני שאני רואה מרחוק - זה קל; מקרוב - זה קשה'.

תשובתו של אבא הייתה:
'אני מודה לך מאוד על דאגתך. דבר אחד איני מבין: כיצד ציוני לאומי יכול לייעץ לגרמני לאומי לעזוב את המולדת בשעת סכנה', ואצל הטובים ביותר, ואבא היה שייך לטובים ביותר, זו הייתה אמיתם: שהם גרמנים לאומיים".

בשני מאמרים מתייחס הרב דסלר לשואה.
המאמר "ויהי אחר החורבן"
והמאמר "אמונת חכמים".

במאמר "ויהי אחר החורבן", כפי שהכותרת מרמזת, אין הוא דן בנושא השואה - את אשר אירע "לא נבין ולא נשיג"; אלא בתפקיד המוטל על דור שארית הפליטה ומה מתחייב מההצלה. מוטיב ההמשכיות הוא מרכזי בתגובתו לשואה:
"הבה נתבונן ונברר: - האם באמת מתה האידיאליות לגמרי?
או אולי עודנה מפרכסת בנו? אולי עדיין אפשר להחיותה?
אולי עוד אפשר להשיב את הקדושה אל פני תבל?!

אבל אם כזאת נרגיש, עוד לא מתנו!
ואם נחיה בנו את השאיפה אל החיים - הרי חיים הננו.
ובאמת, נחשוב נא, למה נשארנו בחיים?
למה הצילנו ה'?
האם למען נמית את שארית חיי הקדושה אשר בקרבנו?
האם לשכוח ולשכח את החיים אשר ראינו? -
או כי חיה נחיה, למען הזכיר והחיות את הקדושה בתחתונים?! אנו - שארית הפליטה... שארית הניצלת מן הכל אשר חרב! . ..ויהי אחר החורבן... מה הלאה לפנינו? - האם להמית גם בנו את ניצוצות החיים הגדולים - ניצוצות חיי הרוח? - לא! לא! לא, בשום אופן! לא אלף פעמים! אלא את כל נפשנו ניתן בעד הצלת הרוח! כל חיינו יהיו אך ורק בניין הנחרבות... הבה נבנה את עצמנו, נבנה את בנינו, נבנה מוסדות לתורה, נבנה ישיבות, נשיב לב אבות ובנים אל התורה, נעבוד קשה, וה' הטוב יצליח בידינו. הבה, נתחזק ונתעודד".

המאמר מבליט את המצוקה הנפשית שבה שקעה החברה החרדית לאחר השואה, והדילמה שלה הייתה כיצד לעצב את החיים לאחריה. התשובה המנחמת היא המאמץ האנושי, הקולקטיבי של שיקום ושחזור. דרך האדרה של העולם הרוחני שהיה ואיננו מבקש הרב דסלר לחזק ולבסס את האחריות של התחייה, ולהחזיר לאמונה את הסמכות ההיסטורית.

לעומתו המאמר "אמונת חכמים", הוא תשובה לשאלה המתמקדת בערעור שיצא על סמכות ההנהגה הרבנית החרדית שלא צפתה את השואה, כעוד שכביכול המנהיגות הציונית ראתה את הנולד. הרב דסלר דוחה את הטענות בלי להתפלמס כלל עם המקורות המאשימים:

(א) מי שנכח באסיפותיהם של גדולי הדור יכול היה להתרשם מהמראה הנורא שעל פניהם, ומעומק ההרגשה האחראית שלהם, שלא הכחישה את המציאות הקשה.
(ב) הגזירות אינן תוצאה של טעויותיהם של גדולי ישראל.
(ג) רוב רובה של המנהיגות הרבנית נשארה עם הקהילה שלהם ונתלוותה לה בשעות הקריטיות של המלחמה, וגורלם היה כגורל ההמונים.

המשך המאמר