דעת הרמב"ם על תלמוד תורה לנשים

פרופ' יהודה לוי

המעיין, תשרי תשנ"ד


תקציר: דעת רמב"ם וגדולי ישראל על תלמוד תורה לנשים.

מילות מפתח:
תורה, תיפלות, דינים, ציוו חכמים.


המשנה (סוטה ג, ד):
"אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה...
ר' אליעזר אומר, כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפילות".

ולהלכה כתב הרמב"ם (הל' ת"ת א,יג):
"אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוותה... ואע"פ שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה...
אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפילות.
במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה, אבל בתורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, אם למדה, אינו כמלמדה תפילות."

וכן מובא בטוש"ע (יו"ד סי' רמו ס"ו), והוסיף שם הרמ"א בשם סמ"ג:
"ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה."

ונראה שכך נפסק לחומרא ללא חולק בכל הפוסקים הראשונים, חוץ מלגבי פסקי דינים (ס' חסידים סי' שיג ובמבוא לסמ"ק).


מאידך מצאנו במשנה אחרת (נדרים ד, ג) שהמודר הנאה מחברו
"מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא."

משמע לכאורה שהנשים היו רגילות בכל זה. ואפילו הרמב"ם עצמו מדריך אותנו בדרך ללמד לנשים (הל' תשובה י, ה). ובמיוחד במאה האחרונה התחזק מאד לימוד התורה לבנות.


וכבר בעל חפץ חיים כתב
(ליקוטי הלכות, סוטה דף יא, הערה ג) שבתנאי היום:
"בודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסר חז"ל כגון מס' אבות וס' מנורת המאור וכד'."

והר"ז סורוצקין (מאזנים למשפט סי' מב) אף מזהיר:
"בדור לא הכין לבו ולא נאמנה את א-ל רוחו, כדאי להקדים חינוך הבנות לחינוך הבנים; ומדייק כן מכך שאברהם אבינו שהיה מגייר את האנשים הקים את אוהלה של שרה, המגיירת את הנשים, לפני שהקים אוהלו הוא. ומסיים: "ושתי פעמים כתוב בפרשת לך לך 'אהלה' וקרינן 'אהלו' - שנה עליו הכתוב לעכב וללמדך לדורות שבדרך הזה משרישים את האמונה בלבות בני האדם בדור תהפוכות."וכן רואים אנו נוהגים היום בעולם התורה.

-איך אפשר ליישב את ההלכה ברמב"ם ובשו"ע, שהבאנו בפתיחת דברינו כאן, עם המעשה, שהוא לכאורה להפך?

שמעתי אומרים, שאמנם ההלכה אוסרת לימוד תורה לנשים, אבל גדולי התורה ראו צורך השעה ללמד, ולכן נהגו כך נגד ההלכה. לענ"ד גישה זו איננה נכונה, ומה עוד, שהיא גם מסוכנת ופותחת פתח למחדשים למיניהם, ובטוחני שהפוסקים לא הלכו כאן נגד ההלכה.

אך פשר הדבר פשוט, כי לא מצאנו בשום מקום שחז"ל אסרו ת"ת לנשים, ואין דברי ר' אליעזר אלא דברי עצה. לפי זה כבר אין פלא שנשים יקבלו שכר על עשיית דבר שנאסר עליהן, כי לא נאסר כלל.
וכך רמז לזה רא"י ניימרק (אשל אברהם, פירות הנושרים ע"מ סוטה כ):
"הזמן, המורה הכי נאמן, הורינו שאלו ואלו דברי א' חיים. נאמנו דברי ר"א ור"י [רק] כל זמן שהרחוב בכלל היה ספוג רוח אמונה."

אלא דא עקא. הרי כתב הרמב"ם מפורש
"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה,"
ומשמע לכאורה שהיה לו בדברי חז"ל מקור האוסר ת"ת לנשים. אבל אחרי העיון נראה שאין הדבר כן, כי הרמב"ם משתמש בביטוי "ציוו חכמים" בחיבורו לא לתקנת חכמים אלא דווקא לעצה טובה. והא לכם מספר דוגמאות שכתב שחכמים ציוו עליהם:
"שיהא אדם שם דעותיו תמיד... בדרך האמצעית";
"מאוד מאוד הוי שפל רוח";
"כל המרבה דברים מביא חטא";
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים";
"לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו [לפי עושרו]";
"והוי מתאבק בעפר רגליהם";
"הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה";
"הרחק משכן רע";
"שיהא אדם מכבר את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו";
"על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי." -

ובכל אלו ברור לכל מעיין שמדובר בעצות טובות ולא בתקנות חז"ל. ואולי לשון צוו חכמים התכוון הרמב"ם צוו - מלשון צוואה של נפטר. וראה בסוף המאמר רשימה מלאה של שימוש בביטוי זה במשנה תורה.

* **כל הנ"ל הוא לגבי לימוד לנשים ביוזמת האב או שלוחו. מאידך כבר כתבו הפוסקים שאשה הרוצה מעצמה ללמוד, אין מניעה בדבר.


כבר בספרי הקדמונים אנו מוצאים שחילקו בזה. בס' מעין גנים (מובא בתורה תמימה, דברים י"א ס"ק מ"ח):
"ומאמר חכמינו כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, אולי נאמר כשהאב מלמד בקטנותה... דודאי בכהאי גונא איכא למיחש, שרוב הנשים דעתן קלות... אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה. מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה'...".

וכעין זה גם בפרישה (יו"ד סי' רמ"ו ס"ק ט"ו):
"...אבל אם למדה לעצמה, אנו [רואים] שיצאו מן הרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר, ור"ל אם למדה התורה על מכונה, שאינה מוציאה לדברי הבאי, כי הוא אינו יודע מה שבלבה".

וכן בדברי אחרוני האחרונים. הרב י"ז צכנוביץ (ס' תורת ירוחם, סי' א) מסיק:
"ומה שאסור לר"א ללמד לאשה תורה, דווקא ללמדה, אבל אם היא שוקדת מעצמה על התורה, מותרת היא. וגם בשאר חלקי התורה, אף בדינים שאינם שייכים לה".

ובכך כבר מוסבר מה שלמדנו בתוספתא (ברכות ב, יב):
"הזבין והזבות, והנדות והיולדות מותרות לקרות בתורה ולשנות במשנה, במדרש, ובהלכות ובאגדות."

וכן מה שכתב הרמב"ם שאשה שלמדה תורה יש לה שכר, והיכן מצאנו שכר על עשיית דבר הנאסר? החיד"א (ברכ' יוסף חו"מ ז, יב) מביא בשם ס' החינוך (סי' קנח/קנב) שאשה חכמה ראויה להורות הלכה. וכן כתב גם מסברת עצמו בעל מנחת חינוך (סוף מצ' עח). וכן אמנם נהגו נשים במשך כל ההיסטוריה; ראה למשל בס' שם הגדולים, ערך רבנית. וכל זה מובן לפי החילוק הנ"ל.


נ ס פ ח :


ההלכות במשנה תורה בהם השתמש הרמב"ם בלשון "ציוו חכמים"


רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה יב
ציוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו.

רמב"ם הלכות דעות פרק א הלכה ד
ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם.

רמב"ם הלכות דעות פרק ב הלכה ג
ציוו חכמים: מאוד מאוד הוי שפל רוח.

רמב"ם הלכות דעות פרק ב הלכה ד
ציוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא...והוא שציוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה.

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א
ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים.

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה ג
ציוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.

רמב"ם הלכות דעות פרק ח הלכה י
ציוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון.
..ציוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו.

רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ב
ציוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם

.רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג
ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה.

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ח
וציוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י
אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו אל תעשה עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון.

רמב"ם הלכות ברכות פרק ו הלכה יט
ואסור לזלזל בנטילת ידים, וציוויים הרבה ציוו חכמים והזהירו על הדבר, אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן.

רמב"ם הלכות אישות פרק יג הלכה טו
ציוו חכמים הרחק משכן רע.רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה ד
ציוו חכמים שלא ישא אדם יתר על ארבע נשים אע"פ שיש לו ממון הרבה כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש.

רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה יח
וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה

רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה יט
וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו.

רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה כו
כן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו.

רמב"ם הלכות אישות פרק כ הלכה א
ציוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתינשא בו.

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה יז
ציוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים.

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה יח
ציוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והעני, יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני, כוהן אני פרנסוני, ובכך ציוו חכמים, גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם

רמב"ם הלכות שכנים פרק יד הלכה ה
...קדם אחד וקנה, זכה, ואין חברו שראוי לקדם לו יכול לסלקו הואיל ואין אחד מהן בעל המצר, שלא ציוו חכמים בדבר הזה אלא דרך חסידות ונפש טובה היא שעושה כך.

רמב"ם הלכות מלוה פרק א הלכה ג
וציוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך

רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה יג
ציוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף.

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ג הלכה ט
כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה אסור לעמוד מפניו, וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו.

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ הלכה ז
ציוו חכמים הוו מתונין בדין.

רמב"ם הלכות אבל פרק יג הלכה יב
כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה.

רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה יב
אפילו העכו"ם ציוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום.
הערה: בחיפוש ברמב"ם השתמשתי בתקליטו של פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן.