ויתור על חלקים מארץ ישראל
לאור פרשיות בתנ"ך ובתולדות ישראל

הרב יעקב זיסברג

- ה מ ש ך -


ה. עשרים הערים בגליל שנתן שלמה לחירם
בספר מלכים (א, ט, י-יד) מסופר ששלמה נתן לחירם מלך צור עשרים עיר בגליל לאחר שבנה את בית המקדש ואת בית המלך (ארמונו). הסיבה, הכרת תודה לחירם על שסייע לו בזהב, בעצי ארזים וברושים.

מבואר שמותר לתת לגוי ערים ושטחים מא"י. בהוכחה זו דנו ראשונים ואחרונים ודחו אותה, דבריהם יובאו לקמן.

בספר דברי הימים (ב, ח, ב) כתוב:
"והערים אשר נתן חורם לשלמה בנה שלמה אותם ויושב שם את בני ישראל".

ראשונים ואחרונים הקשו:

1. מי הנותן ומי המקבל?
בספר מלכים משמע ששלמה נותן לחירם, ובספר דברי הימים משמע שחירם נותן לשלמה.

2. איך עשה שלמה כן, והרי עבר על איסור תורה "לא תחנם" - לא לתת לגוי חניה בקרקע א"י? ולא מצאנו שחז"ל גערו בשלמה על כך!15

הסבר הרד"ק והרלב"ג
א. הרד"ק והרלב"ג התייחסו לסתירה בין ספר מלכים לספר דברי הימים ולשאלה כיצד ויתר שלמה על ערים בא"י. הרד"ק בספר דברי הימים (ב, ח, ב) כתב:16
"כי נתן חירם לשלמה ערים בארצו, והושיב שם בני ישראל כדי להתחזק בהם, ושלמה גם כן נתן לחירם ערים בגליל וזה היה כדי לחזק הברית ביניהם. וזכר במלכים מה שנתן שלמה לחירם וזכר בזה הספר (דברי הימים) מה שנתן חירם לשלמה".

כלומר, בספר מלכים מסופר מה שנתן שלמה לחירם ובספר דברי הימים מסופר מה שנתן חירם לשלמה. מצודת דוד (שם) הסביר, שכך הוא דרך המקרא "מה שסתם זה גילה זה". לפי זה מותר לתת ערים מא"י כשהמטרה היא "חיזוק הברית בין שני העמים", והנתינה היא הדדית.

מלשונו של הרד"ק משמע שהערים שנתן חירם לשלמה הושיב שלמה בהם אנשים מבני ישראל "והתחזק בהם", כלומר שלט בהם. לעומת זאת הערים שנתן שלמה לחירם לא יושבו ע"י חירם כי לא "ישרו בעיניו" ונשארו בשליטתם של ישראל.

הרלב"ג (מלכים א, ט, י) הוסיף:
"כבר נזכר בספר דברי הימים כי חירם נתן גם כן לשלמה עיירות הושיב בהם את בני ישראל, וראוי היה להיות כן, כי לא יתכן למלך למעט את ארץ ישראל".

לדעתו רק בדרך של חליפין מותר למעט את ארץ ישראל. לכן החלפת שטחים בין א"י לשכנותיה מותרת, אבל לא נסיגה חד צדדית17.


הרלב"ג (בתועלת השלושים וארבע) הוסיף:
"להודיע שאין ראוי למלך להמעיט א"י אבל להרחיבה. וכאשר יבוא ההכרח לתת ממנה, ראוי שיתן מה שיותר מעט התועלת. ולכן סיפר שהעשרים עיר שנתן שלמה לחירם היו ארץ כבול, ואף על פי שכבר נתן לחירם עיירות אחרות כמו שנזכר בדברי הימים".

גם החלפת שטחים שמותרת היא רק "כאשר יבוא ההכרח" כשאין ברירה, כמו שהיה בימי שלמה שהיו מוכרחים וזקוקים לחירם כדי לבנות את בית המקדש. אבל כשאין צורך, "החלפת שטחים" אסורה. גם כשמחליפים שטחים צריכים להשתדל לתת אדמות גרועות, קרקע זיבורית, "אדמת כבול", ולא אדמות טובות.

בעקבות פירושם של הרד"ק והרלב"ג הסיק הרב ראובן כץ18 רבה הקודם של פתח תקווה, שאין איסור "לא תחנם" כשהמדובר בחילופי קרקעות בין מדינת ישראל ושכנותיה.


על-פי זה, לדעתו, אפשר למצוא פתרון לבעיית מכירת קרקעות לגויים במדינת ישראל. אם חוקת המדינה תקבע במפורש שמותר לנכרים לרכוש קרקעות בא"י, בתנאי שחוק מקביל יוחק על ידי מדינות ערב המאפשר רכישת קרקעות בארצותיהן ליהודים. התוצאה מחוקי גומלין אלו תהיה שאין כאן מכירה מוחלטת של קרקע היהודים לצמיתות, אלא כל מכירה תוכל להיחשב כעין חליפין, שכן תמורת זכות מכירת הקרקע במדינת ישראל ניתנת זכות ליהודים לרכישת קרקעות במדינה אחרת ובנידון כזה לא חל איסור "לא תחנם" כפי שראינו אצל שלמה וחירם.

הרב יעקב אריאל19 הוסיף שלפי דבריו יש לעיין, מה דינה של "הפרדת כוחות" הדדית, כשהמדובר הוא לא במתן אפשרות הדדית לרכישת קרקעות, אלא להפך בויתור על בעלות תמורת ויתור מקביל?

הגר"ע יוסף20 דחה את דברי הרב ראובן כץ. לדבריו אין דמיון בין החילופין שנעשו בין שלמה לחירם לקביעת חוק משפטי בדבר. חילופי קרקע ממשיים באותו זמן מותרים, אבל קביעת חוק בלבד בזמן שנעשית פעולת המכירה של הקרקע בא"י מבלי לקבל קרקע אחרת באותו זמן מיד - הרי זה איסור "לא תחנם". כי מה תועלת בכך שיש חוק במדינות חוץ לארץ שיוכל לרכוש שם קרקע בזמן אחר, והרי אין שום קשר בין מכירת קרקע זו למכירת הקרקע שבחוץ לארץ?
וגם מי יאמר שיהיו הקרקעות שירכשו ע"י הישראל שבחוץ לארץ כמידת שטח וכערך הקרקעות שבא"י?"

בעל תורת חסד"21 פסק להלכה שמותר להחליף בתים בא"י עם בתים של גוי. כי מאחר שהייתה לגוי כבר מקום ישיבה קבוע בארץ וחניה בקרקע, מה לי בית זה או אחר שמחליף עמו. והוסיף, מאחר שכתוב בתורה "לא תחנם" ודרשו חז"ל לא תיתן להם חניה בקרקע, ולא כתוב בתורה לשון מכירה, שמשמע שאסור למכור בתים לגוי, לכן אם ישיבתו של הגוי היא ישיבת קבע מותר להחליף, כי מה לי בית זה או אחר. בעל "תורת חסד" כתב בפירוש שחידושו הוא בחילופי קרקעות שבא"י אבל לא בחילופי קרקע שבא"י לקרקע שבחוץ לארץ.

בעקבות דברי הרד"ק והרלב"ג וחידושו של בעל "תורת חסד" שמותר להחליף בא"י בתים או קרקעות של יהודי בבתים או קרקעות של נכרים הגרים בא"י, הציע הרב יחיאל טוקצ'ינסקי הצעה לפתור את בעיית העבודה בשנת השמיטה22. הצעתו, למכור את הקרקעות בשמיטה למשך זמן של שנתיים לנכרי עשיר שיש לו קרקעות רבות, והקונה (הנכרי) יתחייב לשלם את מחיר הקרקעות לא בכסף מזומן אלא בקרקע - נכסי דלא ניידי, ואחרי שנתיים יחזור וימכור הנכרי את קרקעות ישראל לבעליהם במחיר של ריווח מותנה.

הצעה זו הייתה מעשית בשנים הראשונות לפולמוס השמיטה, שבהן היה הישוב החקלאי היהודי קטן, ומשפחה ישמעאלית עשירה בקרקעות - קרקעותיה היו שוות כמו כל הקרקעות שהיו לישראל. בתקופתנו הצעה זו אינה מעשית.


הסבר ה"אברבנאל"
ל"אברבנאל" הסבר שונה מהרד"ק והרלב"ג וזו לשונו23:
"לכן אחשוב אני ששלמה נתן לחירם בכל שנה... חיטים ושמן... ואחר שכילה (גמר) את כל מלאכתו ראה לתת לחירם עיירות מארץ הגליל. שלא שישתעבדו העיירות ההם לחירם, ולא שיהיה אדון עליהם וישתעבדו בם הדרים בהם אל מלך צור, כי יהיה שלמה בזה עובר על מצוות התורה. אבל יהיה עניין המתנה שבאותה העיירות יגבה בכל שנה ושנה החטים והשמן אשר היה נותן אליו, והיו אם כן הפרות לחירם ומשפט הערים ואדנותם היה לשלמה. ואולי היה העניין שעבדי חירם יזרעו ויקצרו שמה ויהיו עובדי אותם הארצות שיהיה פריים שווה יותר ויותר מאשר התנדב לתת לו... הנה אם כן לא הייתה המתנה כי אם בפירות, לא בקרקע הארץ.

כלומר, לדעת האברבנאל הציע שלמה לחירם ערים בגבולות ממלכתו, אזור צור. ערים אלו נשארו בשלטונו של שלמה והוא היה הבעלים עליהם. לחירם הייתה זכות לאכול את פירות הערים בלבד. הייתה זו דרך להמשיך ולשלם לחירם בצורה נדיבה יותר את השמן והחיטים, תמורת הארזים שסיפק חירם לשלמה. מבחינה הלכתית היה לחירם קניין פירות בערים ולא קניין הגוף. להלכה נפסק שקניין פירות לאו כקניין גוף (אבן העזר סימן פה סעיף ד, חושן משפט סימן קנב סעיף ח).

לפי ההסבר הראשון באברבנאל, תושבי הערים היו ישראלים שעיבדו את השדות וטיפלו בעצים עבור חירם וגרו בערים אלו. לפי ההסבר השני עבדי חירם עיבדו את השדות וטיפלו בעצים עבור חירם וגרו בערים אלו24.

ביחס לסתירה בין ספר מלכים לדברי הימים כתב:
"בספר דברי הימים הודיע שהעיירות ההמה לא ישרו בעיני חירם בנאם שלמה ולזה אמר (דברי הימים ב, ח, ב) "אשר נתן חירם לשלמה" שהכוונה שהחזירם אליו. כי ממנו היו בראשונה והוא בנאם אחר כך, להראות שאינם רעות כמו שנראה לחירם. "ויושב בהם את ישראל" (שם) מפני שאנשי חירם לא נתיישבו בהם... הושיב בהם שלמה את בני ישראל לעשותו, והיה נותן משלו משלו אל חירם שנה בשנה החיטים והשמן אשר נדר לו. הנה אם כן הסיפור אחד הוא..."

כלומר, לדעת האברבנאל שלמה בנה והושיב את ישראל בערים שרצה לתת לחירם וחירם לא רצה לקבלן. לפי זה "נתן" = השיב. כלומר, הערים אשר השיב חירם לשלמה אותן בנה שלמה. הסבר זה הוא בניגוד להסבר הרד"ק והרלב"ג שמדובר בערים שונות.

המסקנה מדברי האברבנאל, שאסור למסור שטחים מא"י לעמים אחרים. כדעת האברבנאל פרשו "המלבי"ם" (מלכים (א, ט, י-יא) "הנכון כמו שכתב האברבנאל", ובספר "קהלות יעקב"25 (שם) שכתב "צדקו דברי מהרי"א". אחרונים אחרים הגיעו לאותה מסקנה של האברבנאל בלי להזכירו. הבולט שבהם הוא הגאון הרב דוד פרידמאן מקרלין26. לדעתו, חוץ מאיסור "לא תחנם" יש איסור נוסף במסירת קרקעות א"י לנכרי, "והארץ לא תמכר לצמיתות" ואלו דבריו:
"יש לומר שלא נתן לו (שלמה לחירם) העיירות בתורת מתנה רק נתנם לו בתורת נתינה למושל. רצוני לומר שיהיה לו הכנסה מאנשי המדינה שגרים בה ואין לו גוף הקרקע כלל. ובזה נוכל לומר דאפשר דאף "לא תחנם" לא שייך באופן זה. גם בספר "מלאכת הקודש"27 כתב כן:
"הכוונה שנתן לו (שלמה לחירם) ערים אלו להנות מפירותיהם כל ימי חייו, וסבירא ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף."

שיטת התוספות - חירם גר תושב היה
התוספות הקשו:28
"ואם תאמר איך כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור, דכתיב (מלכים א, ה) "ויכרתו ברית שניהם", והכתיב "לא תכרות להם ברית ולא תחנם", ובכל אומות עובדי עבודה זרה איירי כמו "ולא תחנם"?

בתירוצם השני כתבו
"שמא חירם מלך צור גר תושב היה".

בספר "שושנים לדוד"29 הביא הוכחה לתירוץ זה מפסוקים בספר מלכים. מסופר שם שחירם, כששמע את דברי שלמה אמר: "ברוך ה' היום אשר נתן לדוד בן חכם על העם הרב הזה" (שם, ה, כא). מפורש שהיה מאמין בקב"ה.גם בספר הזוהר30 מבואר שהיה גר תושב, וכן כתוב שם31
"חירם היה אומר: מושב אלוקים ישבתי בלב ימים. למדנו, שחירם מלך צור עשה עצמו אלוה, דהיינו שנתדבק באלוהים אחרים הממשיכים החוכמה ממעלה למטה... ועשה את עצמו כמותם. אחר שבא שלמה עשה לו בחוכמתו שירד מעצה זו דאלוהים אחרים, והודה בשביל זה לשלמה. ומשום כך "ויהי שלום בין חירם לבין שלמה".

לפי תירוץ זה בתוספות32 מבואר מדוע נתן שלמה לחירם ערים בא"י. חירם היה גר תושב, ולגר תושב מותרת חניה בא"י ואיסור "לא תחנם" אינו חל כלפיו.

איסור "לא תחנם" לא חל על גוי הגר בקביעות בחוץ לארץ
הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל חידש33 שאיסור "לא תחנם" אינו חל על גוי הדר בקביעות בחוץ לארץ ומוכרים לו קרקע בארץ ישראל. הוכחתו היא מהרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ד) שכתב:
"ומפני מה אין מוכרין להן (קרקע)?
שנאמר: "ולא תחנם" - לא תיתן להם חניה בקרקע,
שאם לא יהיה להם קרקע - ישיבתן ישיבת ארעי היא".

משמע מדבריו שאיסור "לא תחנם" אינו עצם המכירה לגוי אלא מה שנותן להם חניה בארץ ישראל, וכמו שכתב: "שאם לא יהיה להם קרקע - ישיבתן ישיבת עראי היא", וכשנותן להם חניה בקרקע - ישיבתן ישיבת קבע היא. גם בספר המצוות (מצוות לא תעשה נא) כתב:
"הזהירנו מהושיב עובדי עבודה זרה בארצנו... באימרו "לא ישבו בארצך פן יחטיאו"... ואילו רצה העכו"ם לעמוד בארצנו, אינו מותר להם עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואולם עובדי עבודה זרה לא ישכנו עמנו, ולא נמכור להם נחלה... ובביאור אמרו לנו הפירוש לא תיתן להם חניה בקרקע".

מבואר בדבריו שאיסור "לא תחנם" - שלא תיתן להם חניה בקרקע, הוא בכלל הלא תעשה של "לא ישבו בארצך". כלומר, שנותן להם חניה בא"י. שאם לא יהיה להם קרקע - ישיבתן ישיבת קבע.

לפי זה נראה, שהמוכר קרקע בא"י לנכרי הגר בחוץ לארץ, אין בזה איסור "לא תחנם". כי איסור לא תחנם הוא בכלל איסור לא תעשה של "לא ישבו בארצך" וכשהנכרי נמצא בחוץ לארץ למרות שיש לו קרקע בא"י - אינו בכלל "לא ישבו בארצך".
חיזוק לחידוש זה הביא מדברי הרמב"ן (ספר המצוות השמטות מצוות עשה ד) שכתב שמצוות ישיבת א"י היא מצוות עשה. גם לדעת הרמב"ן הקונה נחלה בא"י ויושב בחוץ-לארץ אינו מקיים מצוות ישיבה בא"י.34 לכן אותו דין שייך ביחס ללאו של "לא ישבו בארצך", שלא נאמר ביחס לנכרי שקונה קרקע בא"י וגר בחוץ לארץ. לפי הנאמר לעיל מובן מדוע נתן שלמה לחירם עשרים ערים בארץ הגליל. שהרי חירם מלך צור גר בחוץ לארץ ולכן לא היה במסירת הערים לשלטונו איסור "לא תחנם". לפי דבריו, צריכים לומר שתושבי הערים היו יהודים ולא הייתה לחירם זכות להושיב בהן נכרים כתירוץ הראשון באברבנאל.

על סברא זו הקשה הרב זו'לטי, אולי נאמר שהתורה אסרה למכור קרקע בא"י לגוי אפילו כשהוא גר בחוץ לארץ, כדי שלא יגיע בשום דרך ליישב ישיבת קבע בא"י? תירוציו:
א. לדעת הרמב"ם, שאיסור "לא תחנם" הוא בכלל הלאו של "לא ישבו בארצך", ברור שזה לא נאמר אלא כשהנכרי יושב בא"י, וכן פירש בעל "כנסת גדולה" בספרו "דינא דחיי"35, שהלאו של "לא ישבו בארצך" הוא כשהגוי עצמו יושב בא"י. לכן אין להוסיף איסורים שאינם כתובים.
ב. הגאון הרב ירוחם פערלא כתב363 שהלשון "לא תחנם" היא על אחיזת נחלה בלבד, ורק כשיש עמה גם חניית הגוף. כמו "ויחן ישראל כנגד ההר" (שמות יט, ב), "על פי ה' יחנו" (במדבר ט, כג), "והחונים עליו" (במדבר כא, א) ועוד.
לכן לדעתו, ביאר הרמב"ם שחניה לגוי בקרקע - משום ישיבה בארץ אסר הכתוב, כיון שעל ידי זה ישיבתו היא שם ישיבת קבע. לפי זה איסור לא תחנם לא נאמר אלא כשהנכרי יושב בא"י.

בהמשך דבריו דן בשיטות ראשונים נוספים והוכיח שגם הם מסכימים לחידוש זה ואכמ"ל.


הסבר ה"דברי שאול"
בספר "דברי שאול" על התורה73 חידש היתר נוסף. הוא הקשה, כיצד כרת אברהם ברית עם אבימלך לפי שיטות הראשונים, שעם כל האומות אסור לכרות ברית? תרוצו: התוספות28 הקשו, איך כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור והכתיב "לא תכרות להם ברית ולא תחנם"? תלמידו הרב יעקב ווילער תירץ, לפי דברי הרשב"א והר"ן שכתבו באיסור "לא תחנם" "שכל שעושה לטובת עצמו לא שייך "לא תחנם" מכיוון שאינו מחונן אותו רק לעצמו". לפי זה גם בעניין כריתת ברית כן הוא, דווקא אם היהודים אינם צריכים לכריתת ברית רק כשהגויים מבקשים מהם לכרות ברית כמו שהיה עם הגבעונים שהם פחדו וביקשו לכרות ברית, אז שייך איסור "לא תחנם", וזה שאמרו ישראל לגבעונים: "ואיך אכרות לך ברית" (יהושע ט, ז) ולכן כתוב בתורה "לא תכרות להם ברית" - היינו שהם צריכים את כריתת הברית. אבל שלמה היה צריך לכריתת הברית של חירם כדי שישלח לו עצים לבנין בית המקדש, לכן לא שייך איסור "לא תחנם", ומיושבת בזה קושיית התוספות.

לפי זה מיושבת הקושיא על אברהם אבינו כיצד כרת ברית עם אבימלך מלך פלשתים? אברהם היה צריך לכריתת ברית שהרי היה גר בארץ פלשתים וסתמו לו את בארות המים ומכיוון שהברית הייתה לטובתו של אברהם לא עבר איסור. עד כאן דברי ה"דברי שאול".

התירוץ שתירץ ביחס לאברהם קשה, כי מדברי המדרשים שהובאו לעיל (סעיף ב), מוכח שבניו של אברהם נענשו בגלל ברית זו! ומכל מקום למדנו מדבריו חידוש גדול, דהיינו שכשעושה לטובת עצמו - אין איסור "לא תחנם". לכן, לדבריו שלמה שהיה צריך לחירם - לא עבר איסור כשכרת עמו ברית ומסר לו ערים מא"י. חידושו הוא גדול כי הרד"ק והרלב"ג התנו זאת בקבלת ערים אחרות (חילופי שטחים) תמורתם, ולפי ה"דברי שאול" אין צורך בכך אם זה לטובת ישראל ויש להם הנאה בכך די בסיוע אפילו של עצים ופועלים.

גם בתשובה שכתב בספרו "שואל ומשיב"38 השתמש בתירוץ זה. כידוע מוכרים אנו חמץ בפסח לנכרי. כשהמכירה היא של יין שרף שנעשה מתבואה חמוצה ואין אפשרות להוציאה מרשות לרשות, נתהווה הכרח למכור את החמץ מבלי שיוציאוהו מרשותו הקודמת. הב"ח39 חידש "יש להתיר בעניין זה שימכור לעכו"ם כל החמץ שבחדר וגם החדר עצמו ימכור לעכו"ם...". הט"ז והמגן אברהם הסכימו עמו להלכה.

"השואל ומשיב" נשאל:
"איך מוכרים חמץ בא"י, והרי צריך למכור ולהשכיר החדר, והרי אסור למכור ולהשכיר דירות בא"י כמבואר ביורה דעה סימן קנא?"

תשובתו:
"לא קשה מידי, דכל הטעם הוא משום "לא תחנם" וכאן - עושה בשביל עצמו, וכעין מה שכתב הר"ן בשם יש מפרשים40 לענין מה ששחרר רבי אליעזר את עבדו...".

לענ"ד אין דבריו מוכרחים. ה"דברי שאול" הסתמך על דברי הרשב"א והר"ן (גטין לח ע"א). הראשונים שם הקשו, כיצד שחרר רבי אליעזר את עבדו כדי שישלים מניין, והרי עבר על לאו "לעולם בהם תעבודו"?
נאמרו מספר תירוצים. הר"ן36 כתב:
"ויש מתרצים (=הרמב"ן) שלא אמרה התורה "לעולם בהם תעבודו" אלא משום שלא ייתן להם מתנת חינם כעניין שכתוב בעובדי כוכבים "לא תחנם" וכיוון דאיכא מצווה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוי ליה כנותן דמי עצמו".

מבואר, שכל שעושה לצורך עצמו אין בזה איסור "לא תחנם". גם הרשב"א41 סובר כך. הוא נשאל כיצד שולח אדם ירך לנכרי (חולין צג ע"ב) והרי אסור לתת להם מתנת חינם?
תשובתו:
"...ועוד שלא אמרו אלא מתנת חנם, הא לסיבה אפילו במקרה שיעזרנו הגוי או יתן לו להבא - מותר, שאין זו מתנת חנם...".

באיסור "לא תחנם"42 מצינו שלושה איסורים (עבודה זרה כ ע"א).

1) "לא תיתן להם חניה בקרקע" - אסור למכור לגויים קרקע בא"י כי זה יגרום שיתיישבו שם, והתורה אמרה "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (שמות כג, לג). "לא תחנם" מלשון חניה.

2) "לא תיתן להם חן" - אסור לספר בשבחם ובשבח מעשיהם ולחבב דבר מדבריהם. "לא תחנם" מלשון חן.

3) לא תיתן להם מתנת חינם - "לא תחנם" מלשון חנם.

ה"דברי שאול" למד את ההיתר שנאמר ביחס למתנת חינם, שאם יש הנאה לישראל הנותן - שרי, והוא הדין ביחס ללאו של "לא תתן להם חניה בקרקע". אבל אולי אין ההשוואה נכונה43, כי יש לחלק בין מתנת חינם למכירת קרקע למרות ששניהם נלמדו מאותו פסוק - "לא תחנם". יסוד ההיתר של הנאת עצמו הוא, שנחשב כמכירה. כי מה לי שקיבל כסף ומה לי שקיבל הנאה אחרת (ובלשון הר"ן שם "והווה כנותן דמי עצמו"). לפיכך בשחרור עבד או בנתינת מתנה לנכרי, שהאיסור הוא על מתנת חינם בלבד, להנאת עצמו שרי, כי מותר למכור את העבד ומותר למכור חפץ לנכרי, וכשנותן לטובת עצמו הרי הוא כמוכר. אבל בחניה בקרקע, מה שייך לומר "הנאת עצמו שרי"? הרי מכירת קרקע בא"י בכסף - אסורה בכל צורה, גם אם הוא זקוק לכסף? בצורה חריפה יותר כתב ה"חזון איש"44:
"ואף על גב דלענין לא תיתן להם חן - כל שעושה לרווח ישראל מותר... הכא לעניין חניה בקרקע אין חילוק, דנתינת חן אינו אלא ברגש החנינה אבל לא בדורש טובת עצמו. אבל חניה בקרקע המציאות של עובדי עבודה זרה על אדמת ישראל בקניין, שנאוי לפני המקום וכל שקנה קרקע והיא שלו הרי עובד עבודה זרה חונה על קרקע הארץ..."

לכן אין ללמוד מההיתר של מתן חינם, לעניין איסור חניה בקרקע, והתירוץ שתירץ ה"דברי שאול" שמותר לתת ערים בא"י לגוי כמו שנתן שלמה לחירם מפני שעושה לטובת עצמו - אינו מוכרח.

אמנם ביחס ל"היתר המכירה בשביעית" מצאנו פוסקים שהתירו למכור קרקע לנכרי לזמן קצוב, כמו ה"ישועות מלכו"46 שכתב: "מכיוון שהוא לטובת הישוב פשיטא שאין כאן איסור "לא תחנם" ובפרט שמוכר על מנת להחזיר דמהני..." גם הגאון האדר"ת46 כתב:
"ולא אבין מדוע החמירו כל כך המחמירים (בענין מכירת קרקע בשביעית) בזה, ומאי כולי האי אם ימכרום לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אחר כך, שלכאורה לא שייך בזה כלל "לא תחנם". ובשגם כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שיהיה לנו אחיזה בקרקע בארץ הקודש ולא להם, ואם נחמיר כל כך הרי אי אפשר חס וחלילה שתהיה לנו...".
מבואר שמותר לתת קרקע לנכרי.

אבל אין מדבריהם הוכחה כלל כי חילוק גדול יש כאן. ה"ישועות מלכו" והאדר"ת נימקו את דבריהם בכך שהתירו למכור לזמן -
"כדי שתהיה לנו, אחיזה בארץ ולא להם (לגויים) אבל כשנתן שלמה לחירם עשרים ערים - כאן לא תהיה לנו אחיזה בערים אלו אלא להם, ואין כאן מכירה על מנת להחזיר, ופשיטא שלא התירו"47.
יש להעיר שלעומת הפוסקים שהתירו, כתב ה"חזון איש"44 שאפילו מכירה לזמן אסורה, כי "לא נתנה תורה לשיעורין ובכל נוכרי שמכר לו (קרקע) - עבר בלאו, אף שלפי ראות עינינו אינו מתאחז בה". מבואר שסובר שאסור למכור או לתת לנכרי קרקע אפילו לזמן.

הערות:



1. הרד"ק (יג, יד) הסביר שאברהם חשב "כי גם ללוט יהיה חלק בארץ כי הוא קרובו ועמו יצא", ואמר לו הקב"ה: "אל תחשוב כי לאחר יהיה חלק בארץ, אלא לך לבדך ולזרעך אתננה", וללוט - בעבור שהוא קרובך - אתן לו במקום אחר, כמו שאמר: "כי לבני לוט נתתיה ירושה" (דברים ב, ט).
2. עיין עוד ב"ספורנו" (בראשית יא, לב). "השפת אמת" (בראשית לך לך תרל"ז) כתב טעם אחר וזו לשונו "הטעם שזכה לוט להיות עם אברהם... ולצאת ממנו דוד... היה בזכות הרן אביו. אף שלא היה מסירות נפש בשלמות (=מצד הרן) ולכן נשרף, אף על פי כן שריפתו הייתה בכלל קידוש ה' ונשרף בעבור ה' יתברך, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה לכן זכה לכל זה", כלומר, הרן אביו של לוט, קידש שם שמים כשהושלך לכבשן האש, ומכיוון שהייתה מסירות נפש מצידו, (למרות שלא הייתה שלימה כי התנה זאת רק אם אברהם ינצל מכבשן האש) כלפי ההמון היה בזה קידוש ה' לכן זכה בנו לוט בארץ סיחון ועוג ויצא ממנו דוד.
3. שיטת רש"י אחרת. בדברים (א, ז) ד"ה "ואל כל שכניו" כתב: "עמון ומואב והר שעיר". כלומר, בני ישראל זכו בעבר הירדן המזרחי לאחר שנכבשה ע"י אברהם, אלא שבעקבות חטא המרגלים הפסידו את המקום לטובת בני לוט - עמון ומואב - כמבואר בדברים ב, ג-ד. עיין בהסבר דבריו בדברי "המזרחי" שם על רש"י.
4. רש"י, רמב"ן, ראב"ע רמב"ם, אברבנאל ועוד.
5. ספר שמואל א, ו, א פרשה יב.
6. פרק ז, יט. הדברים מובאים גם בילקוט שמעוני בראשית פרק כא רמז צה.
7. זה משתלב גם עם שיטתו הפרשנית כפשטן.
8. עיין מבוא לספר שופטים הוצאת דעת מקרא, עמודים 19-16,מבוא לספר שמואל הוצאת דעת מקרא, עמודים .28-77
9. אנציקלופדיה "אוצר ישראל" ערך פלשתים.
10. הרב יעקב ורהפטיג שמעתין גליון 58 סיון תשלט עמוד .72
11. הרב צבי ישראל טאו, בפרק "נהלת בעזך", עמודים קכה-קמ. עיין בכל דבריו כי נקודות רבות לא הובאו כאן. עיין עוד "שם משמואל", שמות בשלח שנת תרע"ב, שם שנת תרע"ה, תרע"ט.
13. במחקר ההיסטורי ארכאולוגי מקובל שסמוך לכיבוש עבר הירדן המזרחי על ידי ישראל הוקמו ממלכות עמון-מואב-אדום. הדבר רמוז בתורה (דברים ב, כ-כב) "רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזמים... וישמידם ה' מפניהם וישבו תחתם...". וכן נאמר שם ביחס לאדום (שעיר).
14. את פסוק לה בספר מכבים "ועל יפו וגזר תדרוש... בעדן ניתן מאה כיכר" אפשר להסביר בשתי צורות א. הפסוק - סיומו בסימן קריאה. כלומר, אנו מוכנים לשלם תמורתן מאה כיכר ולא חמש מאות. ב. הפסוק נקרא בסימן שאלה - אפילו מאה כיכר (סכום מועט) אני לא מוכן ובודאי לא חמש מאות. לפי זה שמעון אינו מוכן לשלם לאנטיוכוס כלום.
15. בספר מלאכת הקודש (פרשת ואתחנן ד"ה לא תתן להם) הוסיף לשאלה, מי נתן לשלמה רשות לתת ערים אלו, הרי אותו שבט שעלו ערים אלה בגורלו - גזל אותם שלמה ממנו חס וחלילה?
16. כך כתב גם במלכים א, ט, י.
17. הרב יהודה גרשוני, בספר "קול צופיך", עמוד קנג הקשה: מה שנתן חירם לשלמה לא היה מא"י שהובטחה לאברהם אבינו. אם כן במעשה זה נקרא ממעט בירושת א"י שהובטח לאבותינו, כי החליף ערי ישראל בערי חוץ לארץ?! ונשאר בצריך עיון!
18. התורה והמדינה כרך ט-י, במאמר חוק ומשפט במדינת ישראל סעיף ו עמ' לג-ד.
19. מורשה ט, במאמר ההיבטים ההלכתיים של בעית הנסיגה משטחי א"י עמוד .43
20. ספר מנחת אהרון, מאמר בענין היתר מכירת קרקעות בשביעית סעיף טז.
21. מובא בשו"ת זכר שמחה סימן רטז. ועיין עוד שו"ת בני ציון סימן נג ושו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן לא. סברה זו כתב גם מרן הראי"ה קוק, במבוא לשבת הארץ סעיף יב בשם הגאון הרב זלמן ש"ך.
22. ספר השמיטה, בהוצאת מוסד הרב קוק, פרק יד סעיף ג עמוד קכב.
23. מלכים א, ט, יא-יב.
24. בהסבר האברבנאל ישנה תופעה ספרותית מיטונומיה. לא את "הערים" (הוראה מושאלת) נתן שלמה לחירם אלא את "מיסי הערים" (הוראה מילולית) ועיין הערה .6
25. לרבי יעקב פארדו, בנו של הרב דוד פארדו, על נביאים ראשונים.
26. ספר "שאילת דוד" חלק א, קונטרס המנהגים, חידושים בענייני שביעית פיעטרקוב עמוד .30
27. הרב משה טולדנו, פרשת ואתחנן ד"ה "לא תחנם".
28. יבמות כג ע"א ד"ה ההוא. עבודה זרה כ ע"א ד"ה דאמר קרא.
29. הרב דוד פארדו, פרק א דעבודה זרה דף מח.
30. ויקרא אחרי מות דפוס ישן דף סא ע"א.
31. התרגום לפי פרוש הסולם, פרשת אחרי מות סימן ז עמוד ל.
32. הרב פנחס הורוביץ, ספר "פנים יפות" על התורה פרשת ואתחנן ד"ה לא תכרות להם ברית. הרב שלמה חעלמא, "מרכבת המשנה" על התורה, פרשת תרומה, ועוד.
33. קובץ תורה שבע"פ כרך יא. מאמר החזקת השטחים המשוחררים סעיף ד.
34. עיין בפרק מצוות ישוב א"י, שמקיים ישוב א"י ולא ישיבת א"י.
35. הרב יהודה בנבנישתי, פירוש על ספר מצוות גדול (סמ"ג), חלק א מצוות לא תעשה מח.
36. ספר המצוות לרס"ג, חלק ב מצוות לא תעשה יג-יד עמוד כב.
37. הרב שאול נתנזון, בראשית פרשת וירא ד"ה ויכרתו שניהם ברית.
38. שו"ת, כרך ב מהדורא תנינא חלק ב סימן עז בסופו.
39. אורח חיים סימן תמח.
40. גיטין פרק השולח דף כ ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה כל המשחרר את עבדו.
41. שו"ת הרשב"א חלק א סימן ד. למרות שבחידושיו לגיטין לח ע"א הקשה על דברי הרמב"ן שהרי עבד - הוא כגר תושב ומותר ליתן לו מתנת חינם? ותירץ: "הכא מצווה דרבים שאני, ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי". מכל מקום מבואר שמודה הוא בעיקר הדין לרמב"ן אלא שסובר דבעבד לא שייך לא תחנם כלל.
42. עיין תחומין ב הרב יעקב ורהפטיג "לא תחנם ומשמעותו בימינו" עמודים .212-193
43. הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, ספר השמיטה בהוצאת מוסד הרב קוק, פרק י סימן ב עמוד קח.
44. זרעים שביעית, סימן כד סעיף ד.
45. הרב יהושע מקוטנא, שו"ת, יורה דעה סימן נה.
46. ספר "אדר היקר", אגרות האדר"ת אגרת י עמוד פז.
47. מרן הרצי"ה קוק, "לנתיבות ישראל" חלק א' במאמר "תמימים נהיה בתורה ובארץ" עמוד 90,עמד כבר על נקודה זו.

חזרה לתחילת המאמר