קווים לדמותו של אלישע בן אבויה

יונתן רוזנצוויג

- ה מ ש ך -



ה. יחס חכמים אל אלישע בן אבויה
יחסם של חכמים אל אלישע בן אבויה הוא נושא מעניין בחייו. כפי שכבר אמרנו, אלישע בן אבויה היה חוטא וכופר גדול, אשר הרג תלמידים אם היה רואה אותם מצליחים בלימודם6, היה עוזר לרומאים בדיכוי היהודים והיו ספרי מינים נושרים מחיקו7 וכו'. לעומת זאת, הסיפורים המובאים בגמרא על קירבתו לרבי מאיר הם ברורים ביותר. רבי מאיר אהב את רבו - ובכך הקריב הרבה ממעמדו בעולם הזה8, ומשכרו בעולם הבא9.

סיפורים מדהימים מובאים במסכת חגיגה (טו, ב) אחרי מותו של אלישע בן אבויה:
כי נח נפשיה ד"אחר"
אמרי: לא מידן לידייניה, ולא לעלמא דאתי ליתי
(לא ידון לגיהנום ולא יבוא לעולם הבא).
לא מידן לידייניה - משום דעסק באורייתא,
ולא לעלמא דאתי ליתי - משום דחטא.
אמר רבי מאיר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, מתי אמות ואעלה עשן מקברו.
כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קוטרא מקבריה ד"אחר"
(כשמת רבי מאיר עלה עשן מקברו של "אחר").
אמר רבי יוחנן: גבורתא למיקלא רביה
(האם זו גבורה לשרוף את רבך)?!
חד הווה ביננא ולא מצינן לאצוליה?!
אי נקטיה ביד - מאן מרמי ליה, מאן
(אם אקח אותו בידי, מי ייקח אותו ממני)?
אמר: מתי אמות ואכבה עשן מקברו!
כי נח נפשיה דרבי יוחנן - פסק קוטרא מקבריה ד"אחר".
פתח עליה ההוא ספדנא: אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבנו.

הדברים תמוהים. מדוע רבי יוחנן מתאמץ כל-כך בשביל אלישע בן אבויה?
ושוב, ניתן לתרץ, כי כל זה נעשה על-ידי הרבנים, שאולי היו להם רחמים בלבם על אותו תנא שסרח, שקיבל חינוך גרוע מבית אביו, ובזכות תורתם הם מצליחים להגן על חבריהם מפני דינה של גיהינום. אך תירוץ זה אינו מתרץ את הסיפור בהמשך הגמרא:
בתו של "אחר" אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה: רבי, פרנסני.
אמר לה: בת מי את?
- אמרה לו: בתו של "אחר" אני.
אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם?
והא כתיב (איוב יח) "לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו"!
- אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו.
מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי.
בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה - כך, למשתבחין בה - על אחת כמה וכמה.

סיפור זה ממחיש לנו כי מן השמים הסכימו עם דבריהם של חז"ל, שכן באה אש וסכסכה ספסלו של רבי. טיעונה של בתו של אחר -
"זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו"
ניצח, גם בעולם הבא וגם בבית-דינו של הקב"ה.

-כיצד דבר זה קורה?
-כיצד יכולים אנו להבין את ההתנהגות הסלחנית הזו כלפי הכופר הגדול, שבת-קול יצאה כנגדו ואמרה שאין לו שום דרך לעשות תשובה?10

ראשית, ברצוני להסביר את הקשר של רבי מאיר אל אלישע בן אבויה. כפי שהזכרנו, לפני שאלישע בן אבויה סרח, הוא היה תנא דגול שנשא דרשות בבית המדרש הגדול שבטבריה, וכן בלשכת הגזית. לא פלא שנהרו אליו הרבה תלמידים בתחילת דרכו. אך
-מדוע, לאחר שיצא לתרבות רעה, עדיין ראה רבי מאיר את אלישע בן אבויה כרבו?
-מדוע רק הוא חשב על הטיעון: "תוכו אכל - קליפתו זרק"?

ניתן לומר שהסיבה לכך קשורה לחייו הפרטיים של רבי מאיר. רבי מאיר כנראה הגיע ממשפחה בזויה, מבני בניו של נירון קיסר שחזר בתשובה בבואו להחריב את ירושלים (גיטין נו, א). כמו כן, חייו היו מלאים אסונות רבים.
-במסכת עירובין (יג) מסופר שהיה לבלר ולא זכה ליהנות הרבה מהתורה.
-כמו כן, הוא היה חתנו של רבי חנינא בן תרדיון (ו)ב, ב) וראה במותו הטרגי,
-וכן במותו של רבי עקיבא רבו, שהם היו שניים מעשרת הרוגי מלכות.
-שני בניו מתו בעודם קטנים (מדרש משלי),
-אשתו מתה כמסופר (רש"י, מסכת עבודה זרה דף יח),
-בריונים שהיו בשכונתו ציערו אותו (ברכות י, א).
יכול להיות שדווקא חיים אלו הם שלימדו אותו לראות את הצד השני של המטבע.

רבי מאיר לא ראה רק את הטוב שבעולם. לרבי מאיר לא הייתה הבנה צרה שמי שעושה כך הוא טוב, ומי שעושה אחרת הוא רע, אלא הבין שאפשר להיות טוב - ושדברים רעים יקרו לך. אולי כך אף ראה את רבו, אלישע בן אבויה - כתנא דגול, שהיה לו קצת מזל רע ויצא לתרבות רעה, מפני סיבה זו או אחרת, וברור שגם רבי מאיר ראה את הרע שברבו, ולא התעלם מהעובדה שסרח. אולי כך ניתן להסביר את יחסו של רבי מאיר. אפשר להסביר זאת ע"י הגמרא במסכת חגיגה טו, ב:
ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה ד"אחר"?. ..
דרש רבא: מאי דכתיב (שיר השירים ו) "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו'" למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז?
לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה - אין מה שבתוכו נמאס,
אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח - אין תורתו נמאסת.
אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביר הקדוש ברוך הוא?
אמר ליה: אמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר.
אמר ליה: אמאי? -
משום קא גמר שמעתא מפומיה ד"אחר".
אמר ליה: אמאי?
רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!
אמר ליה: השתא קאמר: מאיר בני אומר:
בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת - קלני מראשי, קלני מזרועי.
אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים - קל וחומר על דמן של צדיקים נשפך.
(גמרא בבלי, מסכת חגיגה, דף טו, ב).

מאמר זה הוא קשה במקצת:
(א) וכי לא "ידע" הקדוש ברוך הוא את הדבר הזה לפני שרבה בר שילא אמר אותו?11
מה הייתה ההווה אמינא של המדרש ומה הייתה המסקנה?

(ב)
מה היה מיוחד במאמרו של רבי מאיר שבאותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא דווקא מאמר זה?

נראה לי, שלפי מה שאמרנו נוכל לפרש דבר זה בפשטות. לעניין שאלתנו הראשונה, הרי בעצם רבה בר שילא עשה לרבי מאיר בדיוק אותו דבר שעשו רבי מאיר ורבי יוחנן לאלישע בן אבויה: הם המליצו טוב עליו והוציאוהו לגן-עדן. ברגע שרבה בר שילא ניצב כסניגור על רבי מאיר אז מיד הקב"ה אמר דברים משמו. כלומר: צריך שיהיו מליצים בעולם הזה כדי שישפיעו על מה שקורה בשמים. העובדה שיש זכויות לישראל או טענות שניתן לטעון לטובתם אינה מספקת כדי להשפיע על הדין בשמים. צריך לטעון טענות אלו בפועל12.

אפשר להסביר את הקשר בין רבי מאיר לאלישע כך:
בזמן שאדם מצטער - השכינה מצטערת אתו. הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים וקל-וחומר שמצטער על דמן של צדיקים שנשפך (ובכך הוא כולל את אלישע. על-ידי אמרה זו ביטא רבי מאיר את הצער שלו בעולם הזה, וכן את הצער שלו בשביל רבו שהיה צריך להצטער כל-כך בעולם הזה. זה היה יחסו של רבי מאיר אל רבו אלישע בן אבויה - יחס של צער. וברגע שבשמים נתנו לגיטימציה לדברי רבי מאיר - הרי שגם יחסו הסלחני והמבין כלפי אלישע בן אבויה נתקבל שם, ודווקא אמרה זו יצאה מפי הקב"ה - שהיא עוסקת, כפי שאמרנו, בצערם של צדיקים, וביניהם אלישע בן אבויה.

לעומת יחסו של רבי מאיר, היחס של רבי יוחנן לאלישע בן אבויה הוא סתום לגמרי.

-מה ראה רבי יוחנן להוציא את אלישע בן אבויה מדינה של גיהינום?
-מדוע לא ראו רבנים אחרים בזמנו לעשות כמותו?

ברצוני להעלות שתי תיאוריות לנושא זה:
(א) תיאוריה אחת היא שרבי יוחנן שמע על המקרה שקרה בין רבי לבנותיו של אלישע בן אבויה. רבי יוחנן חי בזמנו של רבי ויכול להיות שקיבל מרבי סיפור זה, ולכן היה לו יחס סלחני כלפי אלישע בן אבויה13.

(ב)
ישנה עוד תיאוריה אפשרית, שאין לה בסיס בגמרות או במדרשים, אך היא מעניינת ביותר:
ניתן לומר שיחסו של רבי יוחנן נבע מהיכרותו את הצד השני של המטבע. כידוע, רבי יוחנן היה מעורב במקרה הפוך מזה של אלישע בן אבויה, בהפיכתו של ראש השודדים, רבי שמעון בן לקיש, לאחד מגדולי התורה החריפים ביותר בדורו. רבי יוחנן הכיר את הפוטנציאל שיש בכל אדם, וידע שניתן לנצלו לטובה ולרעה. כשראה את ריש לקיש קופץ מגדה אחת לגדה השנייה של הירדן, לא ראה בריון בעל כוח גופני מרהיב, אלא ראה אדם בעל פוטנציאל עצום! את הפוטנציאל הזה רצה רבי יוחנן להפנות לעבר מקור אחר - התורה.

רבי יוחנן הצליח וגרם לריש לקיש להפוך לתלמיד חכם עצום. אולי ניתן לומר, שכך אף ראה רבי יוחנן את אלישע בן אבויה. הוא ראה אותו כאדם בעל פוטנציאל עצום, שכן היה תנא גדול וחכם לפני שיצא לתרבות רעה, והבין רבי יוחנן כי אדם שנראה רע - ואפילו ראש השודדים - הוא לא בהכרח בעל טבע רע שלא ניתן לשנותו. האדם הוא אנושי, ואם לא מכוונים אותו בדרך הנכונה לפעמים הוא לא מצליח להגיע אליה בכוחות עצמו. לכן אף התרגז רבי יוחנן על חכמי בית-המדרש באומרו:
"חד הווה ביננא ולא מצינן לאצוליה?! ".

רבי יוחנן שהשקיע מאמצים להציל את ריש לקיש, ידע שניתן היה גם להציל את אלישע בן אבויה, לו רק בדורו של אלישע היו חכמים משקיעים בו מספיק מרץ. אם את ראש השודדים אפשר להפוך לגדול בתורה, אז גם תנא שסרח ניתן היה להחזיר בתשובה. אולי ניתן לומר, שזה היה יחסו של רבי יוחנן אל התנא הדגול שסרח.


ו. חזרתו בתשובה של אלישע בן אבויה
בעניין חזרתו בתשובה של אלישע בן אבויה אנו מוצאים סתירות מפורשות בין גמרות, וכן בין ההלכה לגמרא. העניינים מאוד לא ברורים, כפי שנראה, וקשה מאוד להבין מה בדיוק אירע. ננסה לבאר את הסתירות זו אחר זו.

(א) ישנו הבדל מהותי ביותר בין שני התלמודים,
כפי שהזכרנו כבר בהתחלה. בתלמוד הירושלמי (חגיגה פרק ב הלכה א) מובא הסיפור הבא בקשר למיתתו של אלישע בן אבויה:
לאחר ימים חלה אלישע. אתון ואמרון לרבי מאיר: הא רבך באיש.
אזל, בעי מבקרתיה ואשכחיה באיש (בא רבי מאיר וביקרו וראה שהוא גוסס),
א"ל: לית את חזר בך?
א"ל: ואין חזרין, מקבלין?
א"ל: ולא כן כתיב: "תשב אנוש עד דכא" - עד דכדוכה של נפש מקבלין!
באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר:
דומה שמתוך תשובה נפטר רבי... (תלמוד ירושלמי, פרק ב ח"א דף ט, ב)

לפי הירושלמי אלישע בן אבויה חזר בתשובה וקיבלו אותו בשמים.
אך לפי הבבלי, אלישע בן אבויה "נתקע" בין שני המקומות - גיהינום והעולם הבא - ולא היה יכול להיכנס לאף אחד מהם, עד שרבי מאיר ורבי יוחנן הצליחו להוציאו משם.

אם כן, לפי הבבלי אלישע בן אבויה לא עשה תשובה.

-מהו, אם כן, הגורם לשוני בין שני הסיפורים?
(ב) ישנו סיפור המובא גם בבבלי (חגיגה סו, א) וגם בירושלמי וחגיגה פרק ב הלכה א):
תנו רבנן: מעשה ב"אחר" שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו.
אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת.
אמר ליה: אף אתה חזור בך. -
אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים" - חוץ מ"אחר".

וכן מובא בירושלמי:
א"ל: דייך מאיר, עד כאן תחום שבת.
א"ל: מן הן את ידע?
א"ל: מן טלפי דסוסיי דהוינא מני והולך אלפיים אמה.
א"ל: וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חזר בך?
א"ל: לית אנא יכיל.
א"ל: למה?
א"ל: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת: "שובו בנים" - חוץ מאלישע בן אבויה שידע כוחי ומרד בי.
השאלה העולה מסיפורים אלה היא עצומה! הרי כאן לכאורה מובאים לנו סיפורים שבהם נשללה מאלישע בן אבויה האפשרות לחזור בתשובה! הבת-קול יוצאת מלפני הקב"ה ומטיחה בפניו של אלישע בן אבויה דברים קשים מאין כמותם! היא כביכול דוחפת אותו הרחק מאלוקים, לא נותנת ולא רוצה לתת לתנא האובד אפילו סיכוי לחזור!

-מדוע משמיע הקב"ה בת-קול נגד אלישע?
-מדוע לדכא את אלישע בן אבויה לגמרי?

הרי בבת-קול זו ממש אלישע השתמש כתירוץ נגד רבי מאיר כששאלו מדוע איננו חוזר! שאלה זו מתעצמת לנוכח העובדה שהבבלי מתעד את ניסיונותיו של אלישע בן אבויה לחזור בתשובה, שכן נאמר שם (חגיגה טו):
עייליה לבי מדרשא. אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך!
אמר לו: "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיהו מח).
עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך!
אמר לו "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני" (ירמיהו ב).
עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך!
אמר ליה "ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשווא תתיפי" וגו' (ירמיהו ד).
עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסקו ליה כי האי גוונא.
לבתרא אמר ליה: פסוק לי פסוקך! -
אמר ליה: "ולרשע אמר אלוהים מה לך לספר חקי" וגו' (תהילים נ).
ההוא ינוקא הווה מגמגם בלישניה, אשתמע כמה דאמר ליה "ולאלישע אמר אלוהים". איכא דאמרי: סכינא הוה בהדיה וקרעיה, ושדריה לתליסר בי כנישתי.
ואיכא דאמרי, אמר: אי הואי בידי סכינא - הווה קרענא ליה.
(תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף טו, א-ב)

אלישע בן אבויה עולה לשלושה-עשר בתי מדרש כדי לשאול ילדים מה למדו, ולראות אם בתורה יוכל למצוא מזור ומנוח לנפשו, לראות אם יקבלו אלוקים. לא זו בלבד שמזדמנים לו ילדים, שכל אחד מהם מצטט לו פסוק שהוא דווקא עד חזרתו בתשובה של אלישע בן אבויה ופסוקים שמגנים את הרשעים ואת עוזבי תורת ה', אלא אפילו מזמן לו הקב"ה ילד שמגמגם בלשונו, ושאומר "אלישע" במקום "רשע", ואז אלישע מתרגז במיוחד ומפסיק לחפש את דרכו חזרה אל היהדות.
-מדוע עושה זאת הקב"ה?
-למה לא זימן לו ילדים אחרים, שיקרבו אותו אל היהדות בפסוקי נחמה וחזרה בתשובה?
-מדוע נראה לנו כי יש כאן תוכנית אלוקית המכוונת נגד חזרתו בתשובה של אלישע בכל מחיר אפשרי?14
ישנם מספר פרשנים שהציעו תשובה לשאלתנו - מדוע דחקו את אלישע בן אבויה מהיהדות. שני תירוצים מובאים בשו"ת המהרי"ט:
ומה שאמרו ב"אחר" "שובו בנים שובבים" - חוץ מ"אחר", מונעים היו לו מן השמים דרכי התשובה והחליקוהו בדברים לטורדו מן העולם על כמה מרדים שעשה והחטיא את הרבים כדמייתי בירושלמי ותנן:
"כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה",
ואני שמעתי משמא דגמ' דבהא טעה אחר, שלא היה לו להשגיח בבת קול ששמע "שובו בנים שובבים" - חוץ מאחר... והיה לו לשים פניו כחלמיש לשוב בתשובה שאם היה שב בתשובה שלמה היו מקבלים אותו.
(שו"ת מהרי"ט חלק ב-או"ח סימן ח ד"ה אמנם כי)

אפשר להקשות על תירוצים אלו:
הראשון15 שאומר שנסתמו בפני אלישע בן אבויה דרכי התשובה, לא מתיישב עם הירושלמי שאומר שלבסוף חזר אלישע בן אבויה בתשובה. כמו כן לא מובן הסיפור בבבלי על רבי מאיר ורבי יוחנן שהעלו את אלישע לגן-עדן בסוף חייהם. כמו כן קשה לומר שהקב"ה מוסר מסר כפול: אומר לו שלא יוכל לחזור בתשובה, מביא לו שלושה-עשר פסוקים וילד שמגמגם בלשונו, ומצפה שהאדם לא ישית ליבו לכל אלו, ואף-על-פי-כן יחזור בתשובה. קשה לומר שהקב"ה כביכול סוגר את כל פתחי התשובה ומצפה מהאדם שיבין בעצמו שהוא אמור לפותחם.

לכן נראה לי (בעקבות רעיון שהציע לי אבי) שהמפתח לביאור העניין נמצא בגמרא במסכת עבודה זרה (יז, א):
אמרו עליו על ר"א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.
פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והייתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות.
בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות,
אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים,
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נד): "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".
אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים,
אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נא): "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה".
אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים,
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו כד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה".
אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים,
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו לד): "ונמקו כל צבא השמים".
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו.
יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא...
בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת.
ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי. (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז, א)

מה בדיוק קרה עם אלעזר בן דורדיא?
הוא ביקש מכל גרמי ואיתני הטבע שיבקשו עליו רחמים אך כל אלו לא נענו לו. ואז אלעזר בן דורדיא, החוטא הגדול, הגיע למסקנה ששינתה את חייו. באותו רגע, הבין אלעזר בן דורדיא כי הוא מנסה להתחמק מאחריות, הוא לא רוצה להתאמץ. כל אותה עת הוא חשב שהוא מנסה לחזור בתשובה, ולא הבין למה אינו מצליח. אך פתאום, הוא הבין: "אין הדבר תלוי אלא בי". אלעזר בן דורדיא הבין שהוא צריך לנסות לחזור בתשובה בעצמו, ללא עזרתם של אחרים, בלי שאנשים אחרים יעלו אותו או יתפקדו כמליצים בשבילו.

האדם צריך לבצע את הצעד הראשון לקראת האלוקים בעצמו ורק לאחר מכן ניתן לבקש עזרה. "שובו אלי ואשובה אליכם",
"פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו".
תמיד האדם צריך לעשות את הצעד הראשון, ואלעזר בן דורדיא עשה את אותו צעד - ונהפך לרבי אלעזר בן דורדיא, וזכה לחיי העולם הבא. זה מה שאלישע בן אבויה לא הבין, זה מה שפספס. אלישע בן אבויה התנכל כל פעם לילדים, דיבר כל הזמן עם ילדים, כיוון שאלישע בן אבויה התגעגע לתקופת הילדות, התקופה בו הייתה לו ולכל ילד אחר אמונה תמימה, ואף בלבו היו חרוטים עדיין אותם רגשות ורישומים מתקופת ילדותו, כמו שבכל אדם יש דברים שטבועים בו מילדותו. אלישע בן אבויה נקרע בין רגשותיו אלו לבין שכלו שלא נתן לו לחזור אל חיק היהדות.
מצד אחד האמין באמונה שלימה ביהדות - גרסא דינקותא,
ומצד שני נהפך הוא לאפיקורוס בעקבות חינוכו, הזמנים שבהם חי וכו' כפי שפירשנו.

לא ידע אלישע בן אבויה מה לעשות עם נפשו השסועה, ולכן הלך ושאל את הילדים, בעלי האמונה התמימה, שיתנו לו איזה סימן, שיבטיחו לו איזו הבטחה כלשהי, שאם הוא יחזור ליהדות אז יקבלו אותו חזרה. אך לא כך הקב"ה מוכן לקבל אנשים בתשובה. הוא לא מוכן שההרים והגבעות יתפללו על האדם, והוא לא מוכן שהילדים יבטיחו לאלישע הבטחות לגבי שכרו בעולם הבא. אלישע בן אבויה צריך לחזור מפני שהוא מאמין שחזרתו תועיל לו, ולא בגלל השכר שיקבל. הוא צריך לחזור מפני אמונתו בקב"ה, ולא מפני שיש לו תועלת בחזרתו. הקב"ה לא מוכן להבטיח דבר לאלישע בן אבויה, לא מוכן לקבל את "אחר", אם "אחר" לא מוכן לעשות את הצעד הראשון.

אין דרך קלה להגיע אל הקב"ה. אלעזר בן דורדיא הבין זאת, וקנה עולמו בשעה אחת, אך אלישע בן אבויה פספס את הנקודה הזאת - ואיבד את עולמו.


ניתן לומר כי הגרסאות בבבלי ובירושלמי לעניין מיתתו של אלישע בן אבויה הן אכן סותרות ומציגות שתי מסורות שונות. אך לעניות דעתי הן אינן סותרות. בסוף ימיו של אלישע בן אבויה הוא אכן חזר בתשובה, אך נפשו עדיין הייתה שסועה במקצת, שכן חזר רק לאחר שאמר לו רבי מאיר את דרשתו: "תשב אנוש עד דכא" - עד דכדוכה של נפש. אלישע בן אבויה בכה באותה שעה וזה הראה על רצון לחזור בתשובה, אך לא היה זה מספיק כדי להביאו לחיי העולם הבא כפי שקרה עם רבי אלעזר בן דורדיא.

אלישע בן אבויה היה קרוע בחייו, ולכן מתאים היה - למרות האכזריות היחסית שיש בדבר זה - שיהיה קרוע אף במותו. שסועה הייתה אישיותו, וזה אף היה גזר-דינו, בהתאם לאישיותו. לכן נשאר הוא באמצע, בין גיהינום לגן-עדן. רבי מאיר ורבי יוחנן שהגיעו אחר-כך ידעו שבכוחם לשנות גזר-דין זה, ואכן בכוחם הרב הביאו את אלישע בן אבויה, חברם הקרוע והשסוע, לעולם הבא, ליהנות מחזרתו בתשובה שהייתה לו בסוף ימיו.


ז. פירוש הרב סולובייצ'יק
הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, בספרו "חמש דרשות" (סוף הדרשה החמישית), תאר כך את עוצם הטרגדיה הרוחנית בנפשו של אלישע בן אבויה:
חז"ל מספרים כי רבי מאיר ביקש מ"אחר", בשעה שהלה רכב על סוסו בשבת, "אף אתה חזור בך", ו"אחר",
לפי ש"ס בבלי, ענה לו: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים" - חוץ מ"אחר",
ולפי הירושלמי: "שפעם אחת רוכב הייתי על הסוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אחורי בית קודש הקדשים ושמעתי בת קול "שובו בנים שובבים" - חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי".
וכי סבורים אתם, כי "אחר" אכן שמע מה ששמע והבין לנכון את הבת-קול? חס ושלום! הייתכן שהבת-קול תפסוק בניגוד ליסודותיה של אמונת היהדות, נגד ההלכה של "אפילו כפר בעיקר כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, מקבלין אותו, שנאמר: "תשב אנוש עד דכא" - עד דכדוכה של נפש"?
כיצד יכלה הבת-קול לדחות את התנא הגדול שהציץ ונפגע?
אולם שמע בת-קול, וכך סיפר לתלמידו החביב רבי מאיר. "אחר" לא היה משקר לו. אם כן, מה רצתה הבת-קול ממנו, מהתנא המסוכסך עמוקות והתועה הטרגי?
ועוד משהו עלינו לשאול:
ממה נפשך, אם לא היה ברצון הבת-קול ש"אחר" יעשה תשובה, למה בכלל לטפל בו? למה פתחה הבת-קול במילים מעודדות "שובו בנים שובבים" וחתמה בגזירה הנוראה "חוץ"? הלא הבת-קול לא רצתה חס וחלילה להתגרות בתנא התועה?
נדמה לי, כי את תוכנה האמיתי של הבת-קול נוכל למצוא בשינוי הנוסחאות בין הבבלי והירושלמי.
איך פנה הבת-קול אל החוטא?
מה שם קרא לו הבת-קול? אלישע בן אבויה, בשמו הנכון, או "אחר" הכינוי שלו?
התשובה היא פשוטה מאוד.
המילים של רוך ואהבה, "שובו בנים שובבים" בוודאי היו מופנים אל אלישע בן אבויה. הבת-קול קראה לו, התחננה לפניו, משכה אותו אליה, אותו פינקה השכינה כאם אשר בכל הנסיבות מלמדת זכות על בנה. המילה החריפה "חוץ" התייחסה אל "אחר" ולא לאלישע בן אבויה.
הבבלי מוסר את הנוסח המדויק של הבת-קול. השכינה עוררה ומשכה אליה את אלישע בן אבויה, אך דחפה והרחיקה ממנה את "אחר". מדוע?
מפני שהתנא האמיתי, החכם מחכמי ישראל אשר רבי מביא מתורתו בפרקי אבות - מעולם לא חטא, מעולם לא בגד בכנסת ישראל, מעולם לא התחבר לרומאים, מעולם לא רצה לנתק ילדים יהודים מתורה ויראת שמים. מישהו אחר בגד; אישיות אחרת, "אחר". הבגידה באה באורח מוזר.
בבוקר לא עבות אחד לא הכיר אלישע בן אבויה את עצמו; טעות פטלית טעה בנוגע לעצמו. גלגול, נשמה שחורה ומכוערת נכנסה בו, הקסימה אותו ושכנעה אותו כי אין הוא תלמידם של חכמי המסורה, כי שונא הוא את כל הקדוש, כי כנסת ישראל איננה אמו, כי עתידה איננו שלו.
לפתע נלכד אלישע בן אבויה ברשתו של "אחר", שהתחזה כתנא לשעבר.
ה"אחר" הזה ברח מבית-המדרש.
מכיסיו של "אחר" זה היו נושרים ספרי מינים,
ה"אחר" הזה חילל את השבת ולעג לכל היקר והקדוש.
אולם אלישע בן אבויה האמיתי, חבוי במעמקי האישיות, מעולם לא בגד בקב"ה ובכנסת ישראל. הוא רק שבוי היה באישיות זרה, ב"אחר". פעם אחת, ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת, נשתגע "אחר", עלה על סוסו בפרהסיא ודהר במהירות הבזק דרך ישובים יהודיים. קול דהרתו הדהד ברחובות הערים והעיירות הריקים בארץ ישראל. יהודים הביטו בהשתוממות דרך חלונות בית המדרש - מי הוא גס-הרוח המפריע את המנוחה של שבת שבתון? - שאלו משתאים ומבוהלים האחד את השני.
פתאום קרה משהו מופלא. בנפשו של התנא המסוכסך-הטרגי, באישיותו המוקסמת, נתעורר אלישע בן אבויה. נשמה נהדרת, שהייתה רדומה במעמקי הנפש, נתעוררה. התקוממה לרגע, ודחפה את ידו של "אחר" שיכוון את הסוס כלפי קודש הקודשים.
למה פתאום יעבור על פני קודש הקודשים כשהוא רוכב על סוסו, דווקא ביום-הכיפורים שהוא מחללו בפרהסיא?
"אחר" בעצמו התפלא מדוע הוא נמשך לקודש הקודשים בדיוק באותו יום הקשור ומהודק למקום הקדוש. פתאום התחילה הנשמה השבויה, בת מלך האסורה ברהטים, לדרוש ממנו שיכירה: "הכר נא, הכתנת בנך היא";
אלישע: הזדהה איתי, עם כל העבר, עם רבותיך, עם חבריך. בוא אלי, הרחק מאתך את ה"אחר" - "אחר" אינו אתה, הוא השטן בעצמו! חזור בך, "שובו בנים שובבים, שובה ישראל"! הלא עיניך רואות כי נמשך אתה כבאבן שואבת אל קודש הקודשים.
אלישע, יום הכיפורים היום, הקב"ה ממתין ומצפה לכל אחד שיבוא אליו;
אלישע, האינך שומע את הבת-קול המתחננת לפניך שתעשה תשובה?
אתה דוהר כעת על יד קודש הקודשים- הזוכר אתה איך שהרבי היה מספר על עבודתו של הכהן הגדול, איך היה שר את ניגון הווידוי של הכהן הגדול?
אלישע, הכר את עצמך, האזינה לבת קול: "שובו בנים שובבים, שובה ישראל"!
לרגע קט עיכב אלישע בן אבויה את סוסו ובת קול הגיע לאוזניו: "שובו בנים שובבים, שובה ישראל" - חוץ מ"אחר". כוונת הבת-קול הייתה כי אלישע ישליך מעליו את "אחר", את האישיות הזרה, יסתייג מזהות השקר שלו, בוא אלי, בן שובב; השאר את "אחר בחוץ!...
אולם הגורל הטרגי גרם לזה, כי אלישע בן אבויה טעה ובמקום "חוץ מ"אחר" שמע את שמו בפירוש: "חוץ מאלישע בן אבויה", כפי גרסת הירושלמי. הוא סבר, כי "אחר" והוא זהים וכי הוא, אלישע בן אבויה, איננו יכול להשאיר את "אחר" לבדו. הצליף בשוט על סוסו ונעלם, ובאותו רגע נעלמה דמותו של התנא הגדול, שלא הכיר את עצמו. הירושלמי מסיים: "שידע את כוחי ומרד בי".
יודעים אתם מדוע מרד אלישע בן האבויה בבורא העולם, למרות היותו גדול כל-כך בתורה? מפני שהתנא לא הבין את כוחו הוא ובגד בעצמו; לא ידע את כוחו ומרד בעצמו. אי ידיעת עצמו והערכה לא נכוונה של אישיותו גרמו לחטא הטרגי."

ח. סיכום
אנחנו יודעים מעט מאוד על חייו של אלישע בן אבויה. הגמרא והמדרשים לא באו לספר לנו סיפורים על תנאים, ולא באו לפרט לנו היסטוריה, אלא עובדות אלו הגיעו אלינו בדרך אגב. עלינו להבין כי לא זו הייתה המטרת הגמרא והמדרשים. הם ניסו להעביר לנו (כמו שהרב סולובייצ'יק הבין מהם) את המהפך הנפשי והרוחני שעבר אלישע בן אבויה בשעה מעשים אלו קרו סביבו. בעצם, מטרתה של הגמרא הייתה ללמד אותנו על מה שעבר אלישע בן אבויה בדומה למה שעבר רבי אלעזר בן דורדיא, ומסיפורים אלו אנו נסיק מהי הדרך הנכונה לתשובה, וכיצד עלינו לגשת לתחום זה.

על כן, אסכם מה למדנו מאלישע בן אבויה. נראה, כי למדנו שני דברים עיקריים:
(א) למדנו ש"הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש". טעותו של אלישע בן אבויה הייתה שלא נדבק מספיק לגרסא דינקותא שלו, ושלא השקיע בדרך הנכונה, בכיוון הנכון, כשעוד היה צעיר. אביו השפיע עליו, כפי שכבר ביארנו, ולכן על האדם להקנות לעצמו יסודות טובים כבר מתחילה.

(ב) כן לימד אותנו אלישע בן אבויה שהתשובה נמצאת בהישג ידו של כל אחד, אלא שעליו להבין שכדי לזמן את עזרתו של הקב"ה לצדו, עליו לבצע את הצעד הראשון לבדו. אדם לא יכול לסמוך על אחרים להוציא אותו מן הבוץ שבו הוא שרוי אם לא יעשה אף הוא מעשה בעצמו. כך גם לומדים לגבי דין חמור רובץ. הדין הוא שאדם צריך לעזור לחברו, אך רק כאשר אותו אחד עוזר אף הוא. האדם הראשון שאנו צריכים לקבל ממנו עזרה, זה אנחנו. בלי זה - התשובה לא תעזור ולא תפעל.

למדנו דבר נוסף - מרבי מאיר ורבי יוחנן. רבי מאיר ורבי יוחנן קראו תיגר על הדין שגזרו משמים על אלישע בן אבויה; רבי מאיר ורבי יוחנן הוכיחו לנו כי דינו של אדם תמיד יכול להשתנות אם יש אנשים שמוכנים לפעול למענו. שום גזירה אינה קבועה, דינו של אדם לא נגמר אפילו לאחר שכבר נגזר. אם יש אדם שמוכן להיכנס לגיהינום, ולהוציא את חברו, רשע ככל שיהיה, ולהביאו לגן-עדן עמו, הרי שתמיד יש תקווה לאותו בן-אדם. התשובה היא דבר גדול, ותשובתו של אלישע בן אבויה, כמו אהבתו לחבריו ולתורתו הצילה אותו מדינה של גיהינום. ויהי רצון שהקב"ה ילבין חטאינו כשלג, ונשוב בתשובה שלימה, ויבוא המשיח ויגאלנו במהרה בימינו, אמן.

הערות:



1. ישנן גירסאות: "ר' יעקב".
2. למרות שהירושלמי מעיד שחזר בתשובה בסוף ימיו, הרי בזמן עשיית המעשים הוא נחשב בעיני חז"ל כרשע, ופשוט למדי שחז"ל התנגדו לו בחייו.
3. אמנם לא מסופר ששמע דרשה זו, אך קשה לנו להאמין שאלישע לא הכיר את הרעיון הפשוט הזה של העולם הבא. אלישע אף היה חבר של רבי עקיבא, ומסתבר ששוחח אתו על עניינים כאלו ואחרים. קשה להאמין שלא שמע דרשה זו.
4. וכן מצאנו בכמה מקומות בתלמוד שמובאים מימרות בשם "אחרים" כאשר הכוונה היא לאלישע בן אבויה או לתלמידו רבי מאיר, כגון: ברכות ט' ע"א, שבת ה' ע"א, ביצה ד' ע"א, וכו'.
5. טענה זו מצויה בביאור "מדרש חכמים" למסכת אבות, וכן בספר "מגן אבות" לרבי שמעון בר צמח.
6. וכבר הבאנו בפירושו של הרב גדליה סילווערסטאן שהבאנו לעיל, שהכוונה היא להרג מבחינה רוחנית, שהיה מחזירם בשאלה.
7. חגיגה, טו, ב.
8. הכוונה היא ליחסם של חכמים אל רבי מאיר, שכנראה לא היו שבעי-רצון מהקשר ששמר עם אלישע בן אבויה. הוכחה לזאת ניתן לראות מהבבלי (טו, ב) שם שואלת הגמרא: "ורבי מאיר חיכי גמר תורה מפומיה דאחר?" וכן מהסיפור בהמשך הגמרא שבו אומרים שהקב"ה "קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר" (וסיפורים אלו מובאים לקמן). 9. גמרא זו תובא בהמשך.
10. בבת-קול נדון בחלק 1 של מאמרנו.
11. כמובן שזהו מדרש אגדה ואין צריך להבינו כפשוטו. אנו רק מנסים לברר את הסמליות ואת הרעיון שמאחורי הדברים.
12. וכמובן שיש אין-ספור דוגמאות לעניין זה, כגון משה רבנו שהתפלל על עם ישראל לפני ה'
(למרות שה' בעצמו היה יכול להעלות טענות אלו לעצמו), וכן הדין שבית-דין לא טוענים למסית (למרות שאולי אם היו טוענים לו היה נפטר) וכדו'.
13. כמובן שלפי תיאוריה זו לא מוסבר מדוע רבנים אחרים באותו זמן לא הגיבו באותה דרך.
14. דרך אגב, עלינו גם לשים את לבנו לעובדה מעניינת מאוד: לאלישע בן אבויה יש קשר נפשי מסוים עם ילדים. משום מה הוא נדבק אליהם כל הזמן. במשנתו במסכת אבות הוא מדבר על הילדות, על קליטת התורה בצעירותו של האדם- "כדיו כתובה על נייר חדש"- על גרסא דינקותא היקרה. הסיפור שהובא לעיל, על אותם שלושה עשר ילדים שביקש מהם אלישע בן אבויה שיפסקו לו את פסוקם, אף הוא מראה על קשר מסוים בינו לבינם. מדוע? מדוע הוא הולך לחפש ילדים כל הזמן? גם בירושלמי (חגיגה פרק ב הלכה א) מצאנו סיפור על התנכלותו של אלישע בן אבויה לילדים:
ולא עוד אלא דהוה עליל לבית וועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא והוה אמר: מה אילין יתבין עבדין הכא? אומנותיה דהן - בנאי, אומנותיה דהן - נגר, אומנותיה דהן - צייד, אומנותיה דהן - חייט, וכיון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון. עליו הכתוב אומר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" וגומר, שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש.
פירוש: אלישע בא לבית הספר וראה תינוקות יושבין ולומדין ואמר להם: "ילדים! מה אתם יושבים כאן? כל אחד מכם יכול להיות בנאי, נגר, חייט, צייד", היינו ששאל אותם: ילד! מה יהיה עמך? הנח את החדר ועסוק בחכמה ומדע, יש לך כשרונות ותוכל להיות בנאי, ואז תראה ברכה, כי תהיה לך פרנסה ולא תצטרך להיות בטלן. וכיוון ששמעו הילדים כל זה עזבו את החדר ואזלו משם לעסוק בחיי העולם הזה.
15. תירוץ זה אינו של המהרי"ט אלא מובא במהרי"ט בשם רב אחר.

חזרה לתחילת המאמר