בתי הכנסת של עדות המזרח

אברהם בן-יעקב

מחניים, צ"ה ער"ה תשכ"ה



אין בידינו ידיעות מדויקות, שלפיהן נוכל לקבוע בוודאות באילו מקומות ובאיזה זמן נבנו בתי הכנסת הראשונים מחוץ לארץ-ישראל אך ידוע לנו כי עוד בימי הבית השני נמצאו מספר בתי כנסיות בכמה מארצות המזרח.


הכניסה לבית-הכנסת בז'רזיס ג'רבה

בבל וכורדיסתאן
ישנה השערה, כי בית-הכנסת נוצר בסוף ימי הבית הראשון, או תיכף לאחר החורבן, דווקא בארץ בבל. לאחר חורבן בית המקדש הורגש הצורך במוסד ציבורי כדי להתכנס בו לתפילה, לקריאה בתורה ולשמיעת דרשות שינחמו את העם בגלותו המרה. לפי המסורת, אנשי גלות יהויכן הקימו בית-כנס בנהרדעא מאבנים ועפר שהביאו עימהם מבית המקדש וקראו לו "שף ויתיב" (או "שפיתיב"), כלומר "שף" (נעקר) מן ירושלמים ו"יתיב" (ישב) בנהרדעא. (אגרת ר' שרירא גאון, הוצ' לוין עמ' 72-73; ר"ה כד, ע"ב; נדה יג, ע"א). במסכת מגילה (כט, ע"א) נאמר כי השכינה שרויה בבית כנסת זה ובבית הכנסת שהוקם בהוצל, שאף הוא מהעתיקים בבבל. מחוץ לשני בתי כנסת אלה, נמצאו בבבל בתקופת התלמוד בתי כנסת גם במחוזא - בו התפלל ראש הגולה; ובדורה אורופוס - באמצע המאה השלישית לס"ה, שהצטיין בציוריו ובקישוטיו.


פנים בית-הכנסת "הגריבה"

מעניינת העובדא שהמסורת אשר בידי זקני יהודי בבל עד היום קובעת, כי בית הכנסת "שף ויתיב" הוא בית הכנסת הגדול שקיים עד היום בבגדאד (ולא בנהרדעא?!) ונקרא בשם "צלאת לכבירי". ר' עזרא דנגור, ששימש כ"חכם-באשי" בבגדאד בשנים תרפ"ג-תרפ"ח, בהקדמתו לשו"ת "צדקה ומשפט", מאת ר' צדקה חוצין, חלק א, ירושלים תרפ"א, כתב:
"יש לנו קבלה ממורינו ורבינו הרה"ג מרן עבדאללה אברהם סומך זצוק"ל, הגהמ"ח "זבחי צדק" ומזקני דורו, שהקבלה בידם מדור לדור, שהבית הכנסת הגדולה שישנה היום היא הבהכ"נ דשף ויתיב בנהרדעה (ר"ה כב, ב) שיכניה וסיעתו כדגלו מירושלים הביאו עימהם. אבנים ועפר מבית המקדש ובנו ביהכ"נ זו ויסדוה באותם אבנים ובאותו עפר, ודניאל חמו"ע התפללו בה".



מתנות תורמים על היכל ביהכ"נ "הגריבה" בג'רבה


בית-הכנסת הגדול בחארה כבירה
על מצבה שחקק ר' עזרא דנגור הנ"ל (יש אומרים, שנחקקה על ידי ר' יצחק מכמל) ותלה באותו בית כנסת, נאמר:
"זאת בית הכנסת הגדולה והישנה ושמעתי ממו"ר ח' ר' עבדאללה סומך, שיש קבלה מזקני הדור, איש מפי איש, שהוא מגלות יכניה וזו היא דשף ויתיב בנהרדעא ועפרה מארץ-ישראל, וה' היודע".
בית כנסת עתיק זה נהרס כליל בשנת תרט"ו (1855) ונבנה מחדש על ידי הגביר מנשה בן יחזקאל ראובן מנשה (הוא בנה גם את בית הכנסת חורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה בירושלים, כפי שחקוק באבן הזיכרון שהייתה קבועה שם מול הכניסה). בו התפלל "נשיא" הקהילה ומשום כך נקרא "בית הכנסת הגדולה של הנשיא" (לפי כ"י ששון מס' 229 - B).
היה בית הכנסת הגדול ביותר בעיר ועד הזמן האחרון נערכו בו כל הטכסים הרשמיים של הקהילה וכל הדרשות המסורתיות שבשבתות תשובה ולפני החגים והמועדים.


ארון הקודש בבית-הכנסת בחארה כבירה

בגלל חשיבותו המיוחדת נציין כאן בקיצור את תיאורו: הוא מרובע, ויש בו כ"ז "היכלות", י"ד מהם תחת איבולים מקומרים סביב לקיר וי"ג הנותרים מסביב ל"תיבה" על שלושת צדדיה. כל "היכל" בעל שלושה קירות ובו ספת אבן מכוסה בשטיח, אשר עליה יושבים המתפללים. ההיכל הראשי הוא באמצע והמושב הראשון על הספה הימנית היה משמש לפנים מושב לנשיא בגדאד. ה"תיבה" גדולה וגבוהה, והגג אשר עליה נתמך על ידי עשרים עמודי עץ. שם ישבו הדיינים והרבנים. על אחד העמודים קבוע ארגז קטן ובו מונח העירוב שעשתה הקהילה היהודית בבגדאד בשנת תר"ך לערך. התיבה וההיכלות היו מכוסים, שאר בית-הכנסת היה פתוח מלמעלה. מגג ה"תיבה" ועד לגג ה"היכלות" אשר סביב לקיר, יש קורות וכאשר יורד גשם פורשים עליהם מחצלאות. מעל ל"היכלות" עומדת עזרת הנשים, שמוקפת בסבכה של עץ.

נוסף לבית-כנסת זה נמצאו בבגדאד בזמן האחרון עוד חמישים וארבעה בתי כנסיות; בבצרה - 9 בתי כנסיות; בחילה עמארה, כאנקין וביתר ערי השדה - בכל מקום בתי כנסת בודדים; בערי כורדיסתאן העיראקית, הפרסית והתורכית נמצאים עשרות בתי כנסיות, רובם עתיקים מאד. מהם נציין כאן שנים, העתיקים ביותר: האחד במוצל, אשר לפי מצבת-האבן הקבועה באחד מקירותיו, הוא נבנה בשנת ד"א תתק"ע ליצירה (1210). הוא נמצא בדיוטה התחתונה, בחצר קטנה המוקפת קשתות שיש. הכפה הפנימית נשענת על תריסר עמודים וקשתות שיש. הוא אפל וארובה קטנה משמשת לו חלון. מתחת לארון הקודש נמצאת מערה שלפי המסורת ישב בה אליהו הנביא.

בית הכנסת העתיק השני בכורדיסתאן נמצא בעיר עמאדיה עד היום הזה ולפי אחת הכתובות שם רשום בערבית: "ראשית בנינה בשנת אתקמ"ט למנין השטרות של אלכסנדר מוקדון" (1228). הוא נבנה מחדש, על ידי חזן יוסף בן חזן דוד שבא מפרס לעמאדה בשנת ל"ד ליצירה (1284). בבית הכנסת היה אולם גדול ויש בו היכלים כתבנית בית המקדש המבואר בספר הנביא יחזקאל. ארכו - שלושים מטר, רחבו - כשלושים מטר, אחרי ארבעים שנה לבנין בית הכנסת בנו בו העזרות בעמודי עץ. בס"ה ישנם שם כ"ה עמודים. ועל כל אחד רשום שם המנדב וכמה פסוקים מתהילים.

יש לציין במיוחד, כי בבגדאד נמצאו עד הזמן האחרון בתי כנסת לקיץ ולחורף, כפי שהיה נהוג בזמן התלמוד (ב"ב ג, ע"ב) כל בתי הכנסיות שימשו לכל השנה, לחורף ולקיץ, אלא שנמצאו על יד ארבעה בתי כנסת עתיקים, חצר גדולה פתוחה מלמעלה עם ריהוט מיוחד. מקום זה נשא את שם בית הכנסת שעל ידו בצרוף המלה "אלבגאניי", כלומר "החיצון". ואלו הם: א. "צלאת אלכבירי אלבגאניי" (בית הכנסת הגדול החיצון); ב. "צלאת אלזגירי אל בגאניי" (בית הכנסת החדש החיצון); ג. "צלאת אלג'דידי אלבגאניי" (בית הכנסת החדש החציון); ד. "צלאת שיך יצחק אלבגאניי" (בית הכנסת שיך יצחק החיצון). רוב בתי הכנסת המאוחרים נקראו על שם הנדיבים מייסדיהם.

מצרים, פרס ואפגאניסתאן
המקום השני, אחרי בבל, שבו נמצאו בתי כנסיות עתיקים מאוד הייתה מצרים. בה היו בתי כנסת עוד מהמאה השלישית לפסה"נ. עוד בשנים 221-246 מצאנו בתי כנסת בסכדיה - 20 ק"מ מאלכסנדריה. באלכסנדריה עצמה נמצאו גם כן בתי תפילה והגדול שבהם נזכר בתלמוד בשם "דיופלוסטון של אלכסנדריא", שהיו בו "קתדראות של זהב" ונחרב בשנת 115 לסה"נ לערך (תוספתא סוכה ד', ו'; בבלי שם, נא ע"ב).

ר' עובדיה מברטנורא שביקר באלכסנדריה בשנת רמ"ז (1487) מצא בה שני בתי כנסיות: האחד מפואר ונקרא "כנסת אליהו" - על שם אליהו הנביא שלפי המסורת שבידם הוא התפלל בו. במאה הי"ח נפוליון צווה להחריבו. בשנת תר"ל (1870) נבנה מחדש. ביהכנ"ס השני נקרא "ציראדיל", נוסד על ידי ר' יהודה ב"ר שמואל מספרד בשנת אלף שי"ד לאחר החורבן (1370) ובו נמצא תנ"ך ישן עם המסורה של בן אשר ובן נפתלי ("אבן ספיר", מאת ר' יעקב ספיר, חלק א). נוסף לשני אלה נמצאו שם בית כנסת "עזוז", בית כנסת של הפראנקים שנבנה בשנת ת"ר (1840) ובית כנסת מפואר של הברון מנשה שבזמנו עלה בניינו בסך 8000 לי"ש.

בית הכנסת המפורסם ביותר במצרים הוא "בית הכנסת של עזרא" בקהיר הישנה (פוסטאט) שנבנה בשנת 882 על חורבות כנסיה קופטית שנמכרה ליהודים. בשנת 1890 חודש הבניין, אך לא פגעו בעלייה של שם, שבה גילה ש. ז. שכטר בשנת 1896 את ה"גניזה" המפורסמת שסיפקה לנו חומר רב ערך בכל שטחי מדעי היהדות.


בין בתי הכנסיות שבקהיר מפורסמים בעיקר שלושה עתיקים שנתחדש בניינם בזמנים שונים: א) בית הכנסת "למצביון" - לפי המסורת נבנה לפני קרוב לאלף שנים; ב) "שער השמים" - נבנה מחדש בצורה מפוארת בשנת תרס"ג (1903). נשען על ששה עמודי גזית עבים וגבוהים מלוטשים כראי מבריק. כותליו מצויירים בפטורי ציצים מוזהבים מעשה ידי אומנים מאיטליה ("טוב מצרים", לו ע"ב), וכולם מצויירים בפסוקי תנ"ך ומענייני תפילה; ג) בית כנסת שנבנה על ידי הגביר נסים אשכנזי והקדישו לעדה.

הנוסע אפרים נימראק שביקר בפרס ובאפגניסתאן בשנת תרמ"ד, מצא שם בתי כנסיות: בטהראן - 11, בהמדאן - 3, בכרמנשאה - 1, בבלך שבאפגניסתאן - אחד גדול ועתיק.

סוריה
עוד בסוף המאה הרביעית מצאנו בית כנסת קדום באמפיה שבסוריה. בתי כנסת עתיקים נמצאו גם בדמשק. בתי הכנסת המפורסם ביותר בסוריה הוא בית הכנסת הגדול והעתיק שבעיר חלב (ארם-צובא), שנבנה במאה התשיעית (ויש מקדימים למאה הרביעית או החמישית), בניינו מיוחד במינו. יש בו שבעה "היכלות" לספרי תורה: שלושה היכלות באגף המערבי ("היכל משה", "היכל האמצעי" ו"היכל הסתום"); שלושה היכלות בחצר; ו"היכל הספרדים" באגף המזרחי, על ידו גם "היכל אליהו" - הוא מערת אליהו הנביא. תיאור מפורט על בית הכנסת זה ניתן על ידי הנוסע אפרים נימארק שביקר בו בשנת תרמ"ד ואלכסנדר דותן (ב"ספונות" א', ירושלים תשי"ז, עמ' כ"ה - ס"א). נימארק מצא בשנה ההיא בדמשק 4 בתי כנסיות שהעתיק שבהם נמצא בכפר ג'ובר ולפי האגדה שבידם הוא נבנה על ידי ר' אליעזר בן ערך במקום אשר שמה משח אליהו את אלישע לנביא תחתיו.

צפון אפריקה
בתי כנסת רבים וחשובים, עתיקים וחדשים, נמצאים בארצות צפון אפריקה. מסביבם נרקמו אגדות רבות בעלות ערך פולקלורי רב. החשוב שבכולם הוא בית הכנסת "ל-גריבה" (הגריבה - הזרה, המופלאה) שבחצי האי ג'רבה, בדרום תוניסיה. מקום זה נחלק לשתי קהילות: א. חארה אל כבירה - בדרום האי ובו נמצאת קהילה יהודית שלפי המסורת שבידיהם הם צאצאי שבט זבולון, שהגיעו לאי באוניות בימי שלמה המלך. בזמן האחרון נמצאו בו 16 בתי כנסיות; ב. חארה אל צע'ירה - כפר בפנים האי, בו קהילה יהודית שכולם כהנים ולפי המסורת שבידיהם הם צאצאי הפליטים שהגיעו לכאן אחרי חורבן הבית, ממשמרת ידעיה, והביאו עמם דלת מדלתות בית המקדש והניחוה לפני בית הכנסת, שהוא קיים עד היום בשם "ל-גריבה", ומשמש מקום מרכזי לעליות-רגל המוניות מתוניסיה ומארצות אחרות, במיוחד בל"ג בעומר. המקום קדוש גם בעיני המוסלמים ואגדות רבות נרקמו סביבו. מול בית כנסת זה הוקם לפני כחמישים שנה בנין מפואר המשמש מקום אכסניא לעולי הרגל. בניינו בעל צביון מיוחד במינו. בו עמודים עגולים עם כותרות בעלות שמונה עלים שטוחים. קשתות בצורת פרסה מחודדת במקצת מחברות את העמודים.


בית-הכנסת של רבי מאיר בעל-הנס בטבריה / ציור מאת שאול ראסקין

כל בתי הכנסת באי ג'רבה נמנים עם טיפוס ארכיטקטוני ספציפי: בבנין קיימים שני חללי-משנה סמוכים זה לזה, האחד הוא פריסטיל - חצר עמודים, שחלקה המרכזי נשאר בלתי מקורה, ולצדדי (או סביבו) סטמים צדדיים מקורים גג שטוח. החלל השני אף הוא בעל עמודים המקיפים את חלקו המרכזי שהוא מוגבה על ידי קירות המתנשאים מעל שורות העמודים.

בתי כנסת עתיקים מאוד נמצאו גם בטריפוליטניה (לוב). עוד במאה הרביעית מצאנו בית כנסת בבוריון (סירט) בלוב, ולפי אגדת יהודי המקום הוא קיים מימי שלמה המלך. בימי שלטון רומי בקירינאיקה נבנו כאן בתי כנסת מפוארים שעל אבני הזיכרון שבהם חקוקים שמות הגבאים המייסדים ושמות המושלים שהטו להם חסד. אחרי חורבן בית שני נבנו כאן בתי כנסת בגבל ניפוסה ובגבל יפרן ובכפרים קסיר וג'סיר. מספרם הלך וגדל מיום ליום. מר אברהם אלמאליח שביקר בטריפולי בשנת תרפ"ג (1923) פירסם רשימה של עשרים ואחד בתי כנסיות, גדולים וקטנים עם פרטים מעניינים עליהם, בעירה זליתן שנמצאת במזרח טריפולי נמצא בית כנסת עתיק מאוד בשם "אבו שאייף", שמסביבו רקומות אגדות של נסים ונפלאות. הוא נוסד לפני כ- 900 שנה על ידי יהודי בשם שאייף ואשתו מרת שוישה.

בשנת 1936 נמצאו בכל אלג'יריה 20 בתי כנסיות.

איטליה, ספרד, יוון ומקומות אחרים
פילון האלכסנדרוני מזכיר י"א בתי כנסיות ברומי בזמנו, וכן בתי כנסיות בכאלקיס שביוון. מקורות נוצריים קדומים מזכירים בתי כנסיות באתונה, קורינתוס, סאלאמאס שבקפריסין, סאלוניקי ואפסוס שבאסיה הקטנה.

בימי הביניים התפרסמו בתי הכנסיות המפוארים בספרד. הקדום שבהם הוא בנין מפואר בטולידו שהוקם בשנת 1200 ונשאר עד 1405. בקורדובה הוקם בית כנסת ב- 1315 על ידי יצחק מוהב. בתי כנסיות עתיקים נמצאו גם בסגוביה ובתומר שבפורטוגאל.


בית-כנסת ספרדי בירושלים

בית הכנסת הקדום ביותר שנתגלה באיטליה נמצא בפדואה ולפי סימניו הארכיטקטוניים הוא מן המאה ט"ו. החל מן המאה הט"ז נבנו באיטליה בתי כנסת רבים, בייחוד ברומא ובווינציה, בסגנון בתי הכנסת שבספרד, בהשפעת מגורשי ספרד שהגיעו לכאן. בתי כנסת עתיקים באיטליה הדרומית נמצאו בסרדיניה ובסיציליה. המפורסם והגדול ביותר בבתי הכנסת שבאיטליה מן המאה הט"ז שנשאר עד הזמן האחרון הוא בית הכנסת שבליוורנו, שנהרס בהפגזות מלחמת העולם השניה.

בדרך כלל אפשר לקבוע כי יחס המוסלימים לבתי הכנסת היהודיים היה הרבה יותר טוב בהשוואה ליחס הנוצרים אליהם, בייחוד בתקופות האחרונות. בתקופות הראשונות מצאנו כי הכליף עומר (644-634) אסר על קיום בתי כנסיות בארצות הכבוש המוסלימים. הכליף אלמותוכל (המאה התשיעית) נתן הוראה שכל בתי הכנסיות של היהודים יהפכו למסגדים. הכליף אלחכים ממצרים (נפטר 1020) פקד להחריב בתי כנסיות בא"י. אלמווחדים שבאפריקה הצפונית ובספרד (אחרי 1140) הרסו בתי כנסיות יהודיים רבים.


הודו, סינגפור ותימן
בתי הכנסת הקדומים ביותר בהודו נמצאים בקוג'ין שם ידועים לנו ארבעה עשר בתי כנסיות עתיקים, שהקדומים שבהם נבנו בקראנגאנור ונוסדו על ידי יוסף רבן וצאצאיו עוד בתקופת הגאונים. יתר בתי הכנסיות נבנו כמתכונתם.

יהודי בבל בהודו בנו שני בתי כנסת מפוארים בבומבי, שלושה בכלכותה, אחד בפונא ובמקומות אחרים. בכולם נוהגים כמנהג יהודי בגדאד, בכל המובנים. קיימים שם גם בתי כנסת של "בני ישראל" ועדות אחרות. בית-הכנסת היפה ביותר והמפורסם ביותר במזרח הרחוק נמצא בסינגאפור ונבנה על ידי העשיר והנדיב הבבלי מנשה מאיר.


בית-הכנסת העתיק ע"ש הרמב"ם בקהיר

ר' יוסף קאפח , בספרו "הליכות תימן" (ירושלים תשכ"א) קובע כי בתימן "אין שום שלט נקבע על בית הכנסת המודיע את שמו, וגם אין נותנים שם לבית הכנסת מלכתחילה; אולם הצבור, כאילו מאליהם, מכנים את ביהכנ"ס על שם האדם שהשתדל בבנייתו, או על שם הרב הראשון שכיהן בו אם הוא בעל שיעור קומה". הוא מנה עשרים ושלושה בתי כנסת עיקריים מסוג זה בעיר צנעא. גם בערים אחרות היו בתי כנסת רבים בעלי מנהגים מיוחדים.

נקודות אופייניות בבתי הכנסת שבארצות המזרח
אין אחידות מלאה בין מנהגי כל בתי הכנסיות שבארצות המזרח, יש מקומות שהשוני ביניהם גדול. בכל זאת יש נקודות רבות שהיו קיימות ברוב בתי כנסיות אלה בזמן האחרון ועל אלה נכתוב כאן בקיצור:
א. ברוב בתי הכנסיות (כמעט בכולם) באמצע בית הכנסת עומדת בימה ועליה "תיבה" מעץ, שלידה עומד השליח צבור ומתפלל. מסביבה יושב הקהל כשפניו מופנים אליה, או אל ה"היכל" שבו נמצאים ספרי תורה.

בקוג'ין בית הכנסת נבנה בגובה של שתי קומות; ואילו בתימן נבנה יותר גבוה מאשר גובהו של חדר מגורים רגיל משום "לרומם בית אלוקינו" (עזרא ט', 9) מכיוון שהמוסלימים היו מקפידים שלא יהא בית כנסת של יהודים גבוה מן מסגד הנמוך ביותר, הוכרחו לחפור במעבה האדמה, כדי שיהא בית הכנסת גבוה למסתכל מבפנים ונמוך לרואה מבחוץ (לפי קאפח, שם). בכל מקום התפללו מול ירושלים.


כניסה לבית-כנסת בתורכיה


בתימן ובעדן - ישבו בבית הכנסת על מחצלאות ועורות.

ב. בכל בתי הכנסיות היו נרות תמיד ("קאנדילים") שדלקו בשמן-זית או בשמן שומשומין עם פתילות, ורק בשנים האחרונות יש שהנהיגו גם את מנורות החשמל. בכולם היו קופות-צדקה שונים: ר' מאיר בעל הנס, רשב"י, ע"ש מוסדות צדקה וחסד שונים, וקופות שלתוכן שלשלו מטבעות בעת שקראו "ויברך דוד" בעת שהגיעו למלים "אתה מושל בכול" ויש שנהגו לשלשל גם בעת שהגיעו למלים "והעושר והכבוד מלפניך"

ג. ברוב בתי הכנסיות שבארצות המזרח נהגו להתפלל "ותיקין" באשמורת הבוקר, הן בחול והן בשבת. בחול - כדי למהר לעבודתם; ובשבת - השכימו כדי לקרוא "בקשות" מיוחדות ולזמר בפזמונים מיוחדים. ר' יעקב ספיר כתב ב"אבן ספיר" שבביקורו בתימן מצא "כולם משכימי קום לבית הכנסת בטרם עלות השחר, בקיץ ובחורף, וכל אחד מביא עמו צפחת מי קליפת קהוה חמה המוכן להם מבעוד לילה... עם צלוחית קטנה שותים קוראים ומזמרים ומכבדים זה לזה בצלוחית קהוה". גם ביום השבת "כשלוש שעות קודם אור היום... יקומו כולם על פי קריאת השמש ומתאספים לבית הכנסת לאמור זוהר ותיקון רחל ושירים מיוחדים להם, וכל אחד מביא עמו בקבוק חרש עם קהוה חמה, הנטמן בכירה מאתמול"...

ד. גבאי בתי כנסת היו מנכבדי הקהילה. בכורדיסתאן - משרה זו עברה בירושה מאב לבן. במרוקו - הגבאי נקרא "הפקיד" או "הפקיד הנאמן". בקוג'ין - מילאו תפקידים אלה רק הזקנים, אשר נחשבו למכובדים ביותר. בתימן - הגבאי, הרב והחזן ואפילו השמש מלאו את תפקידם שלא על מנת לקבל פרס, אלא לשם שמים בלבד. הגבאי נקרא "סנידר".

ה. החזן צריך היה להיות בעל קול ערב, ירא אלוקים ומקובל על הקהל. יש מקומות שבהם הוא עובר לפני התיבה בכל התפילות וקורא בתורה; ויש שעובר בזמנים מיוחדים וביתר הזמנים מתפלל אחד מהקהל. ר"י ספיר כתב שבתימן
"שליח צבור קבוע אין להם וכל החפץ ימלא ידו, כי כולם יודעים להתפלל ולקרות. רובם ככולם מתפללים באוזן קשבת או מהגים אחריו בלחש, רק בקריאת שמע עונים ואומרים יחד בקול".
החזן שם נקרא "עאקל" ויורד לפני התיבה במוספי ר"ה ויום הכיפורים, בשחרית של יום טוב ראשון של פסח, שבועות וביום חיבוט ערבה. הוא מזמין כל אחד להתפלל לפי התור, בין בחול בין בשבת ועוד תפקידים. במרוקו - החזן נקרא "שליח" (- שליח צבור), אין חלוקת תפקידים בין החזן ובעל-קורא. ליד החזן נמצא גם ה"פייטן" - מארגן מקהלה, מזמר קטעי תפילה שונים כמו "שירת הים", "אל אדון על כל המעשים" ועוד. ו"מסדר" - קורא פסוקי זמרה כמו ה"פתיחה" (עד להודו) נשמת, יוצר ועוד. תפקיד זה ניתן לכמה מהקהל.


בית-כנסת ביוון

בכורדיסתאן - החזן הוא גם ה"חכם", השוחט, הבודק והמוהל. בקוג'ין - החזנים ערכו חופה וקידושין. בבבל - העוזר לחזן בימים נוראים נקרא "סומך". יש מקומות שבהם קוראים כמה קטעי תפילה בצוותא. בתימן יש שנהגו שהחזן קרא בקול רם את העמידה של מוסף עד הקטע האחרון "אלוקי נצור" שנאמר בלחש.

ו. ברוב בתי הכנסיות בארצות המזרח יש ספרי-תורה רבים, כי כל נכבד שנפטר כותבים ס"ת לעילוי נשמתו. בבית הכנסת הגדול בבגדאד נמצאו בשנת תר"ע (1910), יותר משבעים ס"ת, מהם בעלי תיקים יקרים מאד עשויים מזהב וכסף או עטופים בקטיפה יקרה. בשנת תש"ו נמצאו שם 38 ס"ת בלבד. וכן במקומות רבים אחרים. את ספרי התורה מוציאים מחוץ להיכל ביום שמחת תורה וכל הקהל עובר לפניהם ומנשק אותם, אנשים, נשים וטף. במרוקו - ספרי התורה אינם נמצאים בתיק, כמו בארצות המערב. בתוניס - מונח הס"ת בתיק עץ בלי כיפה. את הרימונים מלבישים על המוטות שמחזיקים את היריעה.


בבית-כנסת בצפון אפריקה / ציור מאת אלפונסו לוי

ז. ברוב בתי הכנסיות קוראים בשם העולה לתורה (עפי"ר קורא השמש). בפרס אין נוהגים לנקוב בשם. בכל מקום כשעולה האב - עומדים הבנים לכבודו עד שחוזר לאחר הקריאה, וכן עומדים לכבוד האח הגדול, הדוד, הסבא ועוד. ואח"כ מנשקים את ידיהם. כאשר הבן עולה לס"ת, בחזרה מנשק את ידי אביו.

ח. בכל בתי הכנסיות כאשר מוציאים יותר מספר תורה אחד - מוציאים את כולם יחד מההיכל, חוץ מתימן ששם מוציאים את הראשון בלבד, ולאחר שמסיימים את הקריאה בו מחזירים אותו ומוציאים את השני וכן הלאה. העולה קורא בעצמו. בכמה בתי כנסיות בתימן נהגו שילד עומד ליד הקורא בתורה ומתרגם כל פסוק לתרגום אונקלוס מתוך הספר שבידיו. בתוניס - בכל בית כנסת נמצא ס"ת קטן מיתר הספרים והוא מיוחד ל"ספר שני".

ט. בכל מקום מוכרים את העליות. בתוניס - מי שפותח את ההיכל אינו חייב להחזיר את הס"ת למקומו. מצווה זו ניתנת לכל מבקש.


ימים נוראים בבית-כנסת ה"גריבה" בג'רבה

י. כשקוראים את ה"תוכחה" בפרשת בחוקותי, החזן מנמיך את קולו. בתוניס - הקהל קורא באותה שעה את הפסוקים במשלי: "מוסר ה' בני אל תמאס וגו'" (ג, 11); "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכו'" (ג, 12); "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (כד, 25). יש מקומות שקוראים פוסקים אלה בסוף התוכחה.


ספר תורה נישא ל"מנין" בביתו של חולה במונקאטש

יא. בתימן - בארבע שבתות הילדים הקטנים עולים עליית "הששי", בפרשיות ויחי ("בנימין זאב יטרף"), יתרו ("וירד משה"), קרח ("ולבני לוי"), והאזינו ("כי אשא אל שמים ידי"). וסימנם: בוכ"ו.

יב. בתימן, עדן וקוג'ין נכנסים יחפים אל בית הכנסת. ר"י ספיר כתב, שבתימן "מפחד הגנבים יש בכותלי בית הכנסת מבחוץ חורים בקיר עם דלתות נעולים. ונכבדים אשר נעליהם ברגליהם יניחום שמה על מסגר בבואם ובצאתם יוציאום".



אל בית המדרש של הרבי


לתפילת שחרית ביום חול בורשה

יג. בכל מקום יש "עזרת נשים", חוץ מתימן שבה אין עזרת נשים בבתי הכנסיות, כי הנשים אינן יודעות להתפלל ומעטות באות ועומדות בעת הוצאת ס"ת לפני פתח בית-הכנסת ומרחוק תשאינה כפיהן ותשתחוונה.

יד. בכל מקום כל המתפללים מתעטפים בטלית, נשואים ולא נשואים. ברוב המקומות מתעטפים אפילו הילדים הקטנים. בשעת ברכת כוהנים האב מכסה את ראש בניו בטלית שלו. יש מקומות שגם הרב מכסה את ראש תלמידיו הצעירים.



מבית-הכנסת בשבת בבוקר בקראקא


לקבלת שבת בבית-הכנסת של האר"י הקדוש בצפת

טו. במספר בתי כנסת, בכל מקום ומקום נהגו ללמוד אחרי התפילה "חוק לישראל" או לימוד אחר. בתימן - נהגו "שילוש": לימוד משנה, נביאים וכתובים. בשבתות למדו בחבורה בבית הכנסת. בבית הכנסת "שיך יצחק" בבגדאד ובמקומות אחרים נהגו ללמוד "עשרה בטלנים" כמו בימי התלמוד (מש' מגילה א', ג'; בבלי שם, ה'-א', כא-ב).

טז. בהרבה מקומות נהגו להסמיך את ביהכנ"ס ליד בית הקברות או ליד קבר מפורסם. בבגדאד - ליד קבר שיך יצחק גאון; בכפיל - ליד קבר יחזקאל הנביא (לפי עדות ר' בנימין מטודילא), בעמאדיה - ליד קבר עובדיה הנביא ורבנים אחרים וכן כל בתי הכנסיות בג'רבה ובקוג'ין ובמקומות אחרים.

יז. בהרבה מקומות נהגו לדרוש באופן קבוע מדי שבת בשבתו, והתקיימו בהן שיעורים מיוחדים.

יט. בכורדיסתאן ובקוג'ין בית-הכנסת כלל בתוכו את כל מוסדות העדה, שימש למקום לאסיפות והחלטות בכל ענייני העדה, בו נערכו טכסי מצווה רבים: ברית מילה, חתונה, פדיון ועוד. סביבו התרכזו כל החיים הרוחניים של העדה.



מבית-הכנסת של האר"י בצפת ביום חורף קר


לבית-הכנסת בשבת במונקאטש

בקוג'ין, בכל מוצאי שבת בסוף התפילה, לפני אמירת המזמור "שיר המעלות" וקדיש האחרון, כל מי שיש לו טענות בא וטוען את טענותיו לפני שבעה זקני בית הכנסת - הגדולים ביותר בגיל - בנוכחות כל הקהל. הזקנים יושבים והקהל עומד על רגליו. לאחר שמיעת הטענות מבקש הזקן הראשון (הגדול ביותר בגיל) מהנטען להשמיע את תשובתו. אח"כ פורשים הזקנים להתייעצות ביניהם ומכריזים על פסק הדין בפומבי לפני כל קהל בית הכנסת.

כאשר פרץ סכסוך בין שני בתי כנסת, קראו לאסיפת בתי הדין של הזקנים של כל בתי הכנסת. כל בית-כנסת היה מיוצג על ידי מספר שווה של זקנים. מספרם היה בדרך כלל ארבעה. במוצאי שבת שלאחר כך קראו את ההחלטות. כל המסמכים וההזמנות נשמרו בתיבות המסמכים של בתי הכנסת.