"החדר" כמוסד חינוכי

שמעון תודר

מחניים ק"ח תשכ"ו

תמצית: תולדותיו של ה"חדר" מיום הקמתו בידי רבי יהושע בן גמלא, ועד לדורות האחרונים. המאבק בין המשכילים שנלחמו בחדר, לבין החסידים שראו בו מוקד חיוני לחיי העם.

מילות מפתח: משכילים, חסידים כמלמדים, מלמד בחדר.

א. החדר ומקומו בישראל
המונח "חדר" כמוסד חינוכי, מקורו בנוהג לקיים את בית הספר סמוך לבנין בית הכנסת, שהיה מיועד לתפילה בלבד. בגמר התפילה כאשר הגיעה שעת הלימוד, נדרשו הילדים שהיו בבית הכנסת, לעבור לחדרים הסמוכים לשם לימוד. השם "חדר" בא אפוא לשם הבדלה בין הקודש לפחות קודש, וסופו שה"חדר" נתקדש ועל דמותו התנגשו כל מיני זרמים ביהדות.

כעם הספר נחשב החדר לאחד המוסדות העתיקים והיציבים, בין שאר המוסדות שהקימה היהדות בארצות פזוריה, והוא הטביע את חותמו על כל אדם מישראל.

יוסף פלוויוס ב"קדמות היהודים" כותב: "מכל חמדה יקר בעינינו לגדל את בנינו לתורה ולמצוות. לעצם עבודת חיינו נחשב בעינינו לשמור את החוקים ואת יראת אלוקים אשר נמסרה לנו בהם למורשה" (נגד אפיון א-יב). במשפט קצר זה נמסר לנו תיאור מדויק על תוכן הלימוד בבית הספר והמגמה החינוכית בו, מגמה אשר נשמרה משך דורות והקפידו עליה יותר מאשר על הצורה החיצונית.

את יסוד בתי-ספר הציבוריים, אנו מייחסים לר' יהושע בן גמלא. בגמרא מסופר:
בתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה, התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה בכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע (ב"ב כא).
כאן לפנינו תיאור מהתפתחותו של בית הספר שבראשיתו היה לימוד התורה תלוי ביכלתו של האב, אח"כ תיקנו חינוך חובה והוקם בית-ספר מרכזי בירושלים, כהמשך ללימוד שנהגו בבית המקדש, לאחר שנוכחו כי תקנה זו אינה מבטיחה חינוך מלא לכל התינוקות, ורבים מהם לא יכלו לעזוב את מקום מגוריהם ולעלות ירושלימה, תיקנו לייסד מוסדות חינוך אזוריים לנוער המבוגר ולבסוף באו למסקנה כי עיקר החינוך הוא בתקופת הילדות והושיבו מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. ומאז היה זה דבר נדיר שילד יהודי לא יבקר בבית-ספר. מניעת ביקור של ילד בבית-ספר נחשבה לעונש שהשתמשו בו לגבי אדם שהוטל עליו חרם (ראה ר"י הברצלוני, ספר השטרות עמ' 8).

כאמור היתה מגמה אחידה במוסדות החינוך לתינוקות של בית-רבן, אבל שיטות הלימודים היו שונות ממקום למקום, ולא פעם קמו מערערים לאחת השיטות הנהוגות. היו חדרים בהם העדיפו את הקריאה המדויקת ולימוד מקרא על פני המשנה והגמרא לעומתם היו כאלה אשר לימוד המקרא, מחוץ לתורה, היה בל ייזכר, או שלמדוהו מתוך אונס כאילו כפאם שד, וסימוכין לכך מצאו במאמר: מנעו בניכם מן ההגיון (ברכות כח). על עצם החשיבות של החדר לא היה פוצה פה, עד שבאה ההשכלה, שמתוך להיטות לשוויון זכויות ולהיות "אדם בצאתך", ראתה בחדר קן של בערות ושאפה לערער את יסודותיו.

תיאור על החדר מוסר שלמה מימון: בית הספר הנהו עפ"י רוב סוכה קטנה מלאה עשן, שהתלמידים יושבים שם מקצתם על ספסלים ומקצתם על גבי הקרקע (חיי שלמה מימון עמ' 37).

בדומה לכך כותב פרץ סמולנסקין:
בנין קטן ושפל קומה בנוי מעצים דקים רקובים, גג התבן מגיע עד לעפר והגשם ידלוף דרך בו אל החדר המכוסה בפיח וקורי עכביש. קרקע הבית בחומר. בעד החלון פורצים צחנה ובאשה ורוח קטב, ועל הקירות מטיילים חיות קטנות. כלי הבית הם רק תנור גדול ועל ידו מטה רבודה ובצד השני מטה קטנה שעליה חשש וקש מבלי מכסה. נגד התנור שולחן גדול שמסביב לו יושבים כעשרים נערים, מהם הוגים בתלמוד ומהם בכתבי הקודש, ויחד עם נגינות התלמידים הלומדים, מתבולל קול זימרת הרבנית המיישנת את ילדה (התועה בדרכי החיים ח"א).
במקום להסיק את המסקנה ההגיונית ולאמר: על אף התנאים הקשים, וללא עזרת הממשלה ובהרבה מקרים מתוך הפרעה מצד השלטון, החזיק החדר מעמד וכל ילד בישראל לומד תורה; באו המשכילים לידי סיכום שלילי על המוסד החינוכי, בהם שומעים קול תורה, וכי הודות לאותם החדרים לא נמצא כמעט יהודי שלא ידע להתפלל ולקרוא בסידור.

כאן ראוי לציין את יחס החסידות למלמד הדרדקי כפי שהוא בא לידי ביטוי בספור הבא:
ר' ישראל מריזין ערך פעם סעודת מצווה שאליה הוזמנו כל המלמדים שלמדו את בניו. כשהגיעה שעת ברכת המזון כיבד הרבי בברכה את מלמד הדרדקי. כאשר החסידים הביעו את תמיהתם על העדפת מלמד הדרדקי על מלמדי ש"ס ופוסקים, השיב הרבי: כל מה שלמד מלמד הדרדקי הוא וודאי תורת אמת. וכך ראו דורות את המלמד הדרדקי כראשון במעלה, משום שהוא היה זה שהניח את היסוד ללימוד התורה הרחבה מני ים.
רבות היו הטענות כלפי המלמדים, במיוחד על הטלת מרה בתלמידים ושיטת העונשין החמורים. ריעב"ץ ביומנו "מגלת ספר" מתבטא בחריפות על כך וכותב: ומלבד המכות אשר הוכיתי בית מאהבי המלמדים, אשר נמסרתי בידיהם ללמוד, והיו ע"פ רוב אכזרים, היכוני בלי חמלה (עמ' 65). ניצלו את העובדה הזאת גם המשכילים בתלונותיהם ושלמה מימון מספר על העוזרים, ראשי-דוכנא, שמשננים לחניכיהם את לימודם איש בפינתו, ורודים בהם בעריצות, כמלמד עצמו (שם).

אבל אסור לנו לשכוח כי השיטה של "חושך שבטו שונא בנו" היתה קוו פדגוגי כללי לא רק בישראל אלא גם אצל אומות העולם שנהגו על פיה.

יתר על כן בישראל הייתה מקובלת דעה, שנגזר על מלמדי תינוקות שיהיו עניים כדי שלא יעזבו את משרתם, העובדה שכל מי שפרנסתו לא הייתה מצויה נתפס למלמדות, מעידה כי לימוד התורה היה מבוקש ולא כל אחד ידע פרק בפדגוגיה. אבל כל זה הוא רק חצי אמת הקרוב יותר לשקר. היו מלמדים אשר ראו בלימוד תורה לילדי ישראל תפקיד רם ונעלה, ביניהם כאלה אשר עזבו כסא רבנות ועברו להיות מלמדים. מי לנו גדול בדורו כר"י בעש"ט, אשר התחבב על תלמידיו והוליכם לבית הכנסת בשירה ובזמרה. החסידות פעלה כתנועה לחיזוק חינוך הילדים "שעדיין לא נשתרשו בחטא" (תולדות, בלק). אבל דווקא תשומת לב זו של החסידות לחינוך היא שעוררה נגדה שנאת המשכילים. והחסידים כונו לא פחות מאשר "צודדי נפשות תלמידיהם הרכים בשנים" (ראה א. וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות עמ' 209).


למלמד היו תפקידים ציבוריים שנטל על עצמו נוסף על הרבצת תורה. הוא היה הדמות המרכזית בעיירה ונחשב מעין "מוסד". על אף דחקו היה מכניס אורחים; אורח נכבד שבא לעיר לקבץ תרומות לעניינים ציבוריים, היה המלמד מלווהו; הוא היה דואג להכנסת כלה וכו'.

החדר היה פרטי בהחלט. כל מלמד בבוא ה"זמן" היה מסתובב בין ההורים ומבקשם כי יתנו את ילדיהם לרשותו. מובן שמצב כזה השפיע לא במעט על דמות החדר והלימוד.

בכל זאת התערב הצבור בפיקוח על הנעשה בין כתלי החדר ועשו תקנות רבות למען יעילות החינוך ושמירה על ייעודו של החדר. קבעו את מספר התלמידים שמותר למלמד להחזיק בחדר עם ובלי ריש-דוכנא, תנאי עבודתו של המלמד, חופשתו וכו'.

מחוץ לחדרים הפרטיים היה בכל קהילה "תלמוד-תורה" שהיה מוסד צבורי בהחלט, שהתנהל בפיקוח ועד ציבורי והוחזק על ידו. שם היו המלמדים שכירים שדעתם לא היתה קובעת לאופן ניהולו של המוסד. בתקנות שתיקנו לגבי ה"תלמוד תורה", נקבעו הזכויות והחובות של המלמד באופן ברור, וצפוי היה לעונש חמור באם "עשה מלאכת ד' רמיה", אפילו עד כדי פיטורים (ר' תקנות ת"ת, מקורות לתולדות החינוך כ"ב סי' קטז).

במונח "חדר" נכללו שלושה סוגי לימוד: א. חדר דרדקי, ב. חדר חומש ומקרא, ג. חדר בו למדו גמרא ופוסקים. ברשימה זו אתעכב במיוחד בשני הסוגים הראשונים.

ב. חדר דרדקי
עוד לפני כניסת הילד לחדר, הוא למד אי אלה פסוקים בע"פ. למעשה היו שלושה גורמים שותפים בחינוכו של הילד היהודי: א. הבית, ב. החדר, ג. הציבור והסביבה.

תחילת חינוכו של הילד היתה בבית הוריו. התורה שהיא הלימוד העיקרי בחינוך מלווה את היהודי מעריסתו ועד לקבר. האם היהודית היתה מרדימה את תינוקה הרך בשיר העממי
הגדי קטן וצח
עומד תחת ערש הבן הרך,
הגדי ילך לסחור סחורה
והבן ילד ללמוד תורה".
מיד עם כניסת הילד לבריתו של אברהם אבינו, היתה התורה חלק מהטכס. ר"ש ויטרי תלמידו של רש"י, מספר על הנוהג בזמנו שלאחר המילה יאספו עשרה ויקחו חומש, והקטן בעריסה מלובש כביום המילה בתפארת, ונותנים הספר עליו, ואומר: יקיים זה מה שכתוב בזה, ואומר: "ויתן לך" וכל פסוקי הברכות עד "ואז ישכיל", והקסת וקולמוס נותנים כדי שיזכה להיות סופר מהיר בתורת ד'.

בהרחבה יותר מובא מנהג זה ב"חוקי התורה", אשר בדבר חיבורם מחולקות הדעות (רא ש. אסף, מקורות לתולדות החינוך ח"א ו):
תקנו הקדמונים ז"ל להקדיש הבן הבכור בעודו בבטן אמו... ומקבל עליו ואומר: אם תלד אשתי זכר יהיה קודש לד' ובתורתו יהגה יומם ולילה.
והיה ביום השמיני אחר שנכנס לברית מילה מושיבין הילד עלי מצעות, וחומש התורה על ראשו, ויברכוהו זקני הקהל או ראש ישיבה, וכן יברכוהו:
ויתן לך אלקים מטל השמים עד מברכך ברוך. ויסמוך ראש הישיבה ידיו עליו ועל החומש, ויאמר: ילמד זה מה שכתוב בזה ג"פ, יקיים זה מה שכתוב בזה ג"פ, למען תהיה תורת ד' בפיך, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.
ויעשה האב משתה ושמחה על הברית ועל הפרישות.
עוד לפני הברית, באים תינוקות של בית-רבן עם ראש הדוכן לבית היולדת, מברכין ברכת "מזל-טוב" ומשמיעים "קריאת שמע" באזני התינוק.

הגיעה העת והילד מתחיל לדבר, היתה "תורה" המלה הראשונה שאביו חייב ללמדו: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". באופן זה ספג הילד עוד בטרם שהגיע לחדר, את האווירה של תורה. כל זאת שימש "הקדמה" לאותו יום הנכסף, יום כניסת הילד לחדר.

רבים רוצים ללמוד מהמאמר: "בן חמש למקרא" (אבות ה'), שהכוונה היא לגיל כניסתו של הילד לבית הספר. במיוחד הסתמכו על כך המשכילים שביקרו את המנהג הנפוץ להכניס ילדים בני שלוש לחדר. לנו זה ברור כי משמעות המאמר היא קביעת מועד להתחלת "מקרא" ולא לתחילת החינוך. אין ספק כי הילד התחיל בלימוד האותיות וסימניהם, בגיל מוקדם יותר. רמז לכך אנו מוצאים במסכת שבת (קד.) בו מסופר: אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי אפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותיהו: אל"ף בי"ת-אלף בינה, גימ"ל דל"ת - גמול דלים וכו'. כמו כן אנו מוצאים בסיפור על הגר שהופיע בפני הלל ולמדו א.ב. (שם ל"א). משמע מכאן שלימוד מיוחד היה להכרת האותיות, הבנתן ודרך קריאתן.

ב"דרכי משה" בטור יו"ד סי' רמ"ה מובא בשם מדרש: בן שלוש לאותיות (ראה תנחומא קדושים יד). דבר זה מוכיח כי מסורת זו שילד בן שלוש מתחיל בלימוד, היא עתיקת יומין, אלא שהבדילו בין לימוד בהבנת המקרא לבין לימוד קריאה.

בשו"ע יו"ד הלכות מלמדים, סימן רמ"ה סעיף ה' נאמר: מאימתי מתחיל ללמד לבנו? משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו "תורה צוה לנו משה" ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואח"כ מלמדו מעט מעט עד שיהא כבן שש או כבן שבע ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות. ובסעיף ח' כתוב: מכניסין התינוקות להתלמד בן חמש שנים שלימות ובפחות מכאן אין מכניסין. הרמ"א בהגה מוסיף" ומ"מ מיד שיהיה בן ג' שנים מלמדים אותו אותיות, כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה. ע"כ מעיר הטו"ז: בג' - ורמז לדבר שלוש שנים ערלים יהיו (ראה תנחומא כנ"ל).

מנהג זה להכניס ילד בן שלוש לחדר, נתקבל בעדות ישראל, והיו עושים הכנות לכניסת הילד בעולה של תורה, דוגמת ההכנות למעמד הר-סיני, שעליו צוו בני ישראל להתקדש ולהיות נכונים.

ביום מלאת לילד שלוש שנים, השכימו בבוקר ועשו לילד תספורת, כדי לחנכו במצוות "פאות" אשר בפי יהודי תימן מכונה "אות". אח"כ היה אבא עוטף את הילד בטלית ומוליכין אותו לחדר בליווי בני משפחתו. פני הילד היו מכוסים כולו שלא יראה גוי או בהמה טמאה. במקומות שונים נקבע מועד מיוחד לכניסת הילד לחדר.


ר' אלעזר מווירמיישא בספרו "הרוקח", מביא מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה. רמז לכיסוי ראש הילד, כדי למנוע ממנו לראות דבר טמא ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדושות, מצאו במעמד הר-סיני, ששם נאמר: גם הצאן והבקר אל ירעו מול ההר ההוא. כעלות השחר יום עצרת מביאים הנערים, על שם: בהיות הבוקר ויהיו קולות וברקים. ומכסין אותו תחת המקטורן מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב, ונותנים אותו בחיקו של הרב המושיבין ללמוד, על שם: כאשר ישא האומן את היונק; ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי.

מפורט יותר נמסר לנו בספר העממי "קב הישר":
בהגיע זמן לתת התינוק לבית-הספר ללמוד אצל המלמד, ישכים האב בבוקר ויקיץ את הילד ויוליכנו בעצמו לבית של הרבי. אף אם האב הוא זקן, או פרנס ורב, לא יהיה לו בושה בזה שמוליך את בנו פעם ראשונה לבית רבו של תינוק. ומחויב האב או האם לכסות את התינוק תחת בגדו בהליכתו, שלא יסתכל בשום דבר טמא בעולם. ואחר שמביא התינוק לבית המלמד, נותן האב את התינוק לתוך חיקו של המלמד... ומביאים את הלוח שכתוב עליו האל"ף בי"ת ויקרא המלמד. לפני התינוק א.ב., תשר"ק צפע"ס... ואח"כ יאמר: תורה צווה... ואח"כ פסוק ראשון של "ויקרא" והתינוק יענה אחריו כל תיבה ותיבה, ואח"כ יקח האב את התינוק וישיבנו לביתו באופן שלא יראה התינוק שם דבר טמא... וראוי הוא להתענות בו ביום אביו ואמו של התינוק ויתפלל אל אלקים בשמים שיהיה הילד מוצלח בתורה וביראה ובמעשים טובים לאריכות ימים. לעת ערב יעשה סעודה לעניים ויתן צדקה כפי מסת ידו (פ"עב).
עם כניסת הילד לחדר בפעם הראשונה עושין לו התלמידים "הוותיקים" קבלת פנים. הם יושבים משני צדי השולחן, מתלחשים על החבר החדש שהגיע ומצפים למגדנות שיבואו בסוף השיעור. ביום חג זה נעלמה הרצועה וחגיגיות שוררת בחדר. הרבי מקבל את האורחים בברוכים הבאים ובברכת "מזל טוב". התלמיד החדש כולו מבוהל יושב בחיקו של הרב, המוציא לוח, עליו כתובים א.ב., תשר"ק צפע"ס ועוד פסוקים שונים, והרבי מתחיל בקריאה. הילד אינו ממהר לחזור על המלים ופתאום נופלת "משמים" סוכריה והרבי מסביר לילד כי זוהי מתנת המלאך לילד הלומד תורה, אחריה נופלת מטבע גם היא "מן השמים" עד שהילד פותח פיו וחוזר על דברי הרבי. כך עבר יום הראשון בחדר שהיה כולו חג, שלאחריו באים לילד הרך ימים רגילים וקשים.

ימים קשים עברו על הילד והרבי כאחד, עד שהאותיות נקלטו במוח הרופס של התלמיד. את האותיות הסבירו באופנים שונים. כבר הזכרתי למעלה את החידוש שהביאו הדרדקי לבית המדרש, אשר מימי יהושע בן נון לא איתמר כוותיהו (שבת קד.) שהאותיות נתפרשו ברוח מוסרי חינוכי. בדורות אחרונים רצה המלמד להמחיש את האותיות כ"תמונות" כדי שיקלטו בראשו של הילד, והסביר: אלף דומה לאסל הנישא בידי שואב מים; בי"ת - בית ודלת פתוחה; גימ"ל - כמין כוס תלוי לה בצדה; דל"ת - פטיש עם ידית; למ"ד - חסידה עומדת על רגל אחת וכו' (ר' תורת חיים, לר' א. ח. שור, סנהדרין פ"יא).

בלוח א.ב. היו משתמשים רק בימים הראשונים. אחר כך היו לומדים את הדרדקים את סדר א.ב. מן הסידור, אשר הדף הראשון בו היה מיועד למטרה זו, הסידור שימש כספר לימוד עד התחלת החומש.

סדר הלימוד של הילדים הרכים היה: בהתאספו התלמידים בבוקר בחדר, היו מתיישבים ליד השולחן והרבי או ראש הדוכן התחיל בברכת "מודה אני" בע"פ וכל הילדים חזרו אחריו. אח"כ פתח ראש הדוכן את השיעור עם התלמיד שישב ראשון בשורה וחזר על שיעורו מספר פעמים. גמר התלמיד את השיעור הוא פינה את מקומו לבא אחריו.


הילדים בחדר דרדקי לא היו צמודים לשולחן כל היום. בין שיעור לשיעור מותר היה לתלמידים לשחק כפי ראות עיניהם, על הרצפה או בחצר. זמן השיעור לא היה קבוע זה היה תלוי במספר התלמידים שהיו בחדר. מסיבה זו שאף כל אחד מן ההורים למסור את ילדו לחדר בו מספר התלמידים היה מועט.

בחדר הדרדקי היו שלושה שלבים בלימוד, שנמשכו 4-3 "זמנים" לפי תפיסתו של הילד וכשרונו.
השלב הראשון היה לימוד הכרת האותיות;
השני - קריאת משפטים;
השלישי - קריאה רהוטה והתחלת חומש.
מכאן ואילך יצא הילד מרשות המלמד הדרדקי.

ילד שידע כבר לקרוא היה משתתף בתפילה עם צבור התלמידים בהשגחתו של ראש הדוכן או הרבי ובעזרתו, וכן היו אותם התלמידים הולכים עם הרבי לבית הכנסת, שם ישבו כולם ביחד וענו: "אמן" "ברכו" וכו'. על הבעש"ט מספרת האגדה, כי בשעה שהיה ראש דוכן והוליך את התינוקות לבית הכנסת לאמר אמן יהא שמיה רבא, היה שר אתם בקול נעים וקולם נשמע למרחוק.

העברה מדרגה לדרגה גבוהה יותר היתה תלויה בהבנתו של הילד ובמידת ידיעותיו. לפעמים עבר הילד לכיתה גבוהה על פי דרישת ההורים. הרב מ. שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין סיפר: כאשר הכניסו אותו לחדר דרדקי עבר זמן רב ולא ידע לקרוא את האותיות. המלמד התאונן בפני אביו ואמר לו כי יוציא את בנו מן החדר משום שאינו רוצה לקבל שכר בחינם. יעץ אביו לרבי כי יתחיל אתו חומש! התפלא הרבי על העצה אבל לא יכול היה לסרב והסכים לנסיון זה. לבסוף התברר כי הוא הצליח בלימודו הוגיע לחומש בטרם ידע אל"ף בי"ת.


חינוך הבנות
פרק כשלעצמו מהווה חינוך הבנות בחדר דרדקי. ריעב"ץ ב"מגדל עז" קובל על המנהג הרע הזה, ששולחין בנות קטנות לבית המלמד אפילו הוא רווק, יש להשגיח על זה ולמחות בידיהם, אלא ישלחו אותן ללמוד אצל אשה בקיאה. באיטליה ארץ החופש, היו גם מלמדות שלמדו עם תלמידים ותלמידות (ראה ש. אסף מקורות לתולדות החינוך ח"ב סי' קחל, קכא ועוד). חובה על לימוד הבנות נזכרת בספר חסידים:
חייב אדם ללמד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות. כי אם לא תדע הלכות שבת האיך תשמור על שבת. מצוות שנצטוו צריכות ללמוד לדעת באיזה לשון שידעו (סי' תתלה).
היו מקומות שהקימו בתי ספר מיוחדים לבנות. ור' אפרים חיות בספרו "מקראי קודש" (תקפט) מוסר: בכל מדינות פראנקיה, איטליה ופולניה נוהגים שיש מלמד לנקבות.

כי חדר הדרדקי היה ברוב המקרים משותף לבנים ולבנות, מחוץ לאלה שבהן ביקרו רק בנות.

החדר הדרדקי הקיף אפוא כל בית ישראל בלי יוצא מהכלל ולא נמצא ילד יהודי שלא למד לקרוא.

ג. חדר חומש
שונה היה החדר בו למדו חומש מחדר הדרדקי, לא רק בתכנית הלימודים אלא גם בשיטת הלימוד, ילד דרדקי לא ישב כל היום צמוד לשולחן, אלא עם גמר השיעור היה חפשי לשחק עם חבריו שגמרו את השיעור כמוהו; ואילו ילד חומש לא זז מן השולחן כל היום. הלימוד החדר דרדקי היה חד-גווני אבל הלימוד בחומש דרדקי היה חי ותוסס יותר. ראשית שמע הילד בשעת לימוד חומש. מלים שגורות בבית ובמשחקו עם חבריו, ע"י התרגום של הכתוב לשפה המדוברת; וכאשר הגיע הילד לסיפורי האבות הוא צייר לעצמו את דמותם כדמות אחד המכירים היושב בבית הכנסת. הזדהות זו המחישה לפניו עולם המקרא. גם הניגון לפרשיות ולפסוקים מיוחדים משכו את לב הילד והוציאו משעמום.
בניגון מיוחד התחיל התלמיד ללמוד את "ויקרא". בין הרבי והתלמיד התקיים דו-שיח, מעין "פתיחה" ללימוד התורה בכלל ולספר ויקרא בפרט. בשיחה קצרה זו קיבל התלמיד מושג על מהות "חומש", שהוא חלק מן התורה הקדושה, ונודע לו עוד כמה ענינים שלא ידע עליהם עד כה, וכל זאת בשפה מובנת ומדוברת.
ללימוד חומש יש להוסיף את חמשת המגילות, שנלמדו כל אחת בשעתה, ובניגון מיוחד כל אחת מהן. באופן שלימוד בכתה חומש היה בו הרבה חידושים מן החדר הדרדקי.

כניסת הילד ל"חומש" נעשתה באופן חגיגי ופרסום רב. התחלת החומש התקיימה במועדים קבועים. יש ומועד זה נקבע בחג השבועות, ביום בו ניתנה תורה לישראל, ואחרים נהגו להתחיל לימוד חומש בחודש ניסן, שהוא חודש כשר לכל דבר.

את החומש בכלל למדו לפי הסדר של "פרשת השבוע", אבל ההתחלה היתה שונה מסדר זה. היו מקומות שנהגו להתחיל בפרשת "בראשית" משום שהוא שבח להקב"ה (ביהמ"ד ילניק א' פז). אגב הכי מובא שם סיפור על ילד שקרה לו נס, הודות ללימוד "בראשית", ורבנו נסים בספר "חיבור יפה מהישוע" מוסיף עליו: אע"פ שהמנהג הוא שילדינו יתחילו לקרוא בתורה בספר "ויקרא", לימד זה את בנו ספר "בראשית" תחילה, בהשראת ד' יתב' כדי שיהיה זה סיבה להצלתו (נא-ב).

המנהג שנתקבל בעדות ישראל כי ילד יתחיל בספר ויקרא, מקורו עתיק ובא כהמשך ללימוד ב"תורת כהנים" ע"י משרתי ד' בבית המקדש. במשך הגלות נשכח מקורו ומצאו טעם מוסרי חינוכי לדבר: יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם קרבן לפני (ויק"ר פ"ז).

מלמדי החדר מצאו טעם נוסף, המתקרב יותר להבנתו של הילד הרך וקשור אליו, ואמרו: במלה "ויקרא" נמצאת אל"ף זעירא והמשילו זאת לילד הקטן.

לכבוד ה"בר-חומש" ערכו חגיגה שהתקיימה בבית הילד בשבת אחה"צ. חתן ה"בר-חומש" היה מלובש "בגדי-מלכות" וענדו לו כסף וזהב לרוב ממה נמצא בבית ומה שהשאילו אצל השכנות. בני המשפחה, ידידים וקרובים היו מתאספים בבית הילד וחיכו לבוא הרבי, שהוא עיקר ה"מחותן" בחגיגה זו. כשנכנס הרבי בליווי ראש הדוכן, קמו כולם לפניו והושיבוהו בראש השולחן יחד עם אבי הילד והתלמיד באמצע. כאשר ניתנה האות, עלה ה"חתן" על השולחן והרבי התחיל בשאלות "מעניני דיומא".

הרי אחד הנוסחאות מדרשת הילד בשעת החגיגה להתחלת חומש:
הרבי: אמור נא בני, מה תתחיל ללמוד היום?
התלמיד: חומש
הרבי: מה זה חומש?
התלמיד: חמישה.
הרבי: שמא חמישה כעכרים בפרוטה?
התלמיד: לא, חמישה חומשי תורה.
הרבי: ומה שמותם?
התלמיד: (מונה על אצבעותיו) בראשית, שמות, ויקרא?
הרבי: מי קרא, אולי השמש לבית הכנסת?
התלמיד: לא, ד' קרא אל משה וכו'.
כולם הקשיבו קשב רב לדבריו של הדרשן הזעיר ולאחר שעמד במבחן, נראו דמעות-גיל בעיני הנשים שעמדו מרחוק וכולן חטפו את הילד והעתירו לו נשיקות ומתנות.

למחרת החגיגה המשיך הילד את סדר הלימוד עם כל התלמידים, לפי פרשת השבוע שקוראים בשבת.

סדר הלימוד בחומש. ביום ראשון לשבוע למד הרבי עם כל התלמידים יחד קטע מפרשת השבוע. הוא קרא את הפסוק והפרשה בתרגום כל מלה לשפת יידיש והתלמידים חזרו על דבריו מספר פעמים. למחרת נמסרו התלמידים שלמדו פרשה או שתים לשבוע, לידיו של ראש הדוכן והוא חזר אתם על הלימוד של יום ראשון במשך כל השבוע. אין ספק כי לחזור על אותו השיעור שבוע ימים מגביר את השעמום, והתלמידים המציאו תחבולות שונות כדי להתחמק מלשבת על המקום.

סדר לימוד זה לפי פרשת השבוע היו לו מתנגדים רבים, אבל מעלה אחת חשובה היה ללימוד בפרשת השבוע, כי על ידי כך נקשר הילד לציבור של הגדולים. בבוא יום השבת וקראו בתורה את הפרשה, היה האבא בוחן את הילד אם יודע הוא פירוש המלים או הפסוק, והילד הרגיש אז כי הוא חלק מצבור המתפללים.

ימי הלימוד נחשבו מיום ראשון עד יום רביעי בשבוע. יום חמישי היה כולו קודש לבחינות ואוי לזה שלא ידע את השיעור ביום חמישי. לעומתו תלמיד שהצטיין הורם על נס, ונחשב הדבר להישגו של הרבי. התלמיד המצטיין שימש גם לפרסום החדר והרבי התפאר בו ועל ידי כך הוא רכש אימון ההורים.

ריעב"ץ מספר: אבי ז"ל הכניסני לבית הספר אחר שמלאו לי שלוש שנים, באופן שבשנה החמישית למולדו כבר השלמתי ללמוד מס' ברכות. כל כך שקדתי על הספר, עד שחברי בני גילי רצו אחרי ולא הגיעו לידיעת קריאת התפילה בעת ההיא (מגלת ספר 63).

הבדלים בין תלמיד שידע את שיעורו ובין תלמיד שלא ידע, היו עצומים ויצרו בעיות רבות לאחר שהרבי לא יכול היה להתמסר לתלמיד יחיד.

הלימוד נמשך מהבוקר עד הערב, בהפסקת קצרה לצהרים. בימות החורף הקצרים כאשר הרבי הלך להתפלל מנחה ומעריב, נשארו התלמידים וערכו משחקים שונים.

יום השישי נחשב ליום לימוד קצר, כי למדו רק חצי יום. ביום זה היה הלימוד קל ולמדו רק תפילות וקריאת הטעמים. בימים קדומים נהגו בחזרות רבות על הלימודים. בימי שישי היו חוזרים על מה שלמדו במשך השבוע; בר"ח - על מה שלמדו במשך החודש; בתשרי - מה שלמדו בקיץ ובניסן - מה שלמדו בחורף (ראה ש. אסף מקורות לתולדות החינוך ח"א עמ' יב).

גם בשבת לא היו התלמידים פטורים לגמרי מן החדר. בקיץ היו מתאספים לשם לימוד "פרקי-אבות" ובחורף באו לקרוא "ברכי נפשי". השבת היתה גם מוקדשת לבחינות. הרבי היה בוחר לו בכל פעם אחד מהתלמידים, בעיקר מן הטובים, ולאחר שינת שבת היה מבקר בביתו כדי להראות להורים מידת התקדמותו של הילד. הרבי נתקבל בשמחה וביראת כבוד וכיבדוהו ב"פירות שבת" ובמעדנים. ביקור הרבי בבית הורים היה גם לשם התיעצות על עתיד הילד.

בין מלמדי חומש היו רבים שידעו את המלאכה, התייחסו אליה כאל עבודת הקודש ועסקו במקצועם מתוך אהבה ותענוג. מלמדים כאלה התחבבו על התלמידים והצליחו בלימודים. היו גם כאלה אשר לא הסתפקו בלימוד אלא משכו את לבות התלמידים בסיפורים על גדולי האומה ומעשה נסים, במיוחד היו אלה שהשתייכו על החסידים. סיפורים אלה היו מלווים מוסר השכל ושימשו כאחד האמצעים של חינוך לתורה, ליראת שמים ולמעשים טובים.

בלקסיקון החינוכי של דורות עברו לא נודע המונח "גמר" כי היהודי אף פעם לא חשב כי לימוד גומרים. היהודי עושה "סיום" לאמר מסיימים פרק אחד לשם התחלת פרק שני. וכך היה עוד בטרם שהילד גמר את "חדר חומש" כבר התחיל בלימוד גמרא, וזה היה סימן כי בבוא "הזמן" החדש הוא נפרד מחדר זה ועובר לאחר.