החתונה ומנהגיה אצל המוסלמים

ד"ר שמעון מרכוס

מחניים פ"ג, תשכ"ג
(הודפס ללא ההערות)



תוכן המאמר:
    הנישואין
    הטכס הדתי
פקיסטאן
מצרים
ארץ-ישראל וסוריה
    מחולות הנשים ושתיית הקפה
    מחול הגברים
    הכלה בערבי השמחה
ליל החינה
מרוקו
    הטכס בבית הכלה
    החתונה בפס

תקציר: מנהגי חתונה אצל המוסלמים בארצות שונות.

מילות מפתח:
חתונה, איסלם


הנישואין
כל מוסלמי חייב לשאת אישה. המסורת המוסלמית יודעת לספר על מוחמד, שאמר: "עבד אללה, הנושא אישה, משכלל לחצאין את דתו". "איש נשוי מבורך בחייו - לדעתם של בני צפון אפריקה - ולאחר מותו נכנס לגן-עדן; מבוגר שנשאר רווק, אינו מוצא את דרכו לגן-העדן. ברכת ה' שרויה על חיי נישואין'. מספרים עליו על מוחמד, כי שאל פעם איש אחד, אם הוא נשוי. וכשהשיב הלה בשלילה, אמר: "מאחי השטן הנך". את הרווקים דן מוחמד לכף חובה. הנה עוד אמרות המיוחסות לו: "אין רווק באיסלאם". "עשיר שאינו נושא אישה אינו שלי". "מה מסכן הוא בן-אדם ללא אישה". "קשרי נישואין (בין שני שבטים או בין שתי משפחות) מגדילים את הידידות יותר מאשר דבר אחר". "נשים תאהבנה את בעליהן ותהיינה פוריות, כי אני רוצה שתפרו ותרבו יותר מאשר כל עם אחר". "אישה נישאת בשל כספה, בשל שמה, יפיה או דתה; הזדקק לאישה דתית. אם אתה נושא אחרת ולא דתית, הרי ידיך מרוחות ברפש". "כל הצעירים שהגיעו לגיל הבגרות חייבים בנשיאת נשים, הנישואין מונעים בעד חטאים. מי שאין לאל ידו לשאת אישה, חייב בתענית". "אם אחד מכם מבקש אישה לשאתה, הניחו לו לראותה". "אישה מבוגרת בשנותיה תתן את הסכמתה לנישואין. אם היא שותקת, הרי שתיקתה דומה להודאה. אם היא מסרבת, אל תינשא בכוח". "אלמנה לא תינשא, אלא אם ישאלו תחילה את פיה. "בתולה לא תינשא עד שתידרש הסכמתה. שאלו השואלים: איך לפרש את הסכמתה? ענה מוחמד ואמר: שתיקתה היא הסכמתה". "החתונה הטובה היא זו הנערכת במעט רוגז ובמעט הוצאות". "הגרועות שבחגיגות החתונה הן אלו, שהוזמנו אליהן עשירים והוזנחו העניים. הדוחה הזמנה לחתונה, ממרה את פי אללה ואת פי נביאו".

הקוראן מתיר לשאת יהודיה או נוצריה, ובלבד שתהיה ישרה והגונה. "והנשים הצנועות מבין המאמינות והנשים הצניעות מאלה, אשר ניתן הספר לפניכם". לפי השקפת בני סונה (כלומר המחזיקים בתורתם שבעל-פה) נישואין מעורבים הם חוקיים; בני שיעה (המכירים בקוראן בלבד) שוללים נישואין כאלה בהסתמכם על הסורה 2, 220, האוסרת נישואין עם עכו"ם: "אל תשאו עובדות אלילים כל עוד לא הפכו מאמינות. שפחה מאמינה עדיפה על פני עובדת אלילים, גם אם זו האחרונה נושאת חן בעיניכם. ואל תשיאי את בנותיכם לעובדי אלילים לפני היותם למאמינים. עבד מאמין טוב מעובד אלילים, גם אם זה האחרון מוצא חן בעיניכם".

חוק השיעה אוסר לשאת נשים יהודיות או נוצריות, אם הכוונה היא לנישואין תקינים ותדירים, אבל אין חשש לערוך "נישואים זמניים".

החוק המוסלמי חושב את הנישואין למעשה אזרחי, התלוי בהצעת צד אחד ובהסכמת צד אחר. לדעת בני סונה, יש להקדים את ההצעה להסכמה על מנת לעמוד על כוונות הצדדים.


הטכס הדתי
החוק המוסלמי אינו קובע טכס דתי מיוחד לכריתת חוזה הנישואים (הכתובה). עריכת הטכס מסורה לרשותו של הקאדי או מישהו אחר. אין אפוא אחידות בעריכת הטכסים. יש והקאדים מסתפקים באמירת ה"פאתיחה", (הוא הפרק הראשון הפותח את ס' הקוראן) ובברכה. משפטני הסוניטים ממליצים על הקראת ה"פאתיחה", אבל אינם סבורים, שהדבר הוא חובה; לא כן בני השיעה. אולם המנהג הרגיל היא זה: הקאדי, החתן, בא-כח הכלה (זו אינה מופיעה) והעדים מתכנסים במקום מסוים. מתחיל אז המשא ומתן בדבר תשלום המוהר. בחוזה הנישואין מפורשים התנאים שלהם מתחייב החתן, כגון גודל המוהר, אופן תשלומו, טיפול בילדים ועוד. אין חיוב לגבש את החוזה בכתב. משא ומתן בעל-פה וחוזה הנישואין שנכרת בעל פה כמוהם כחוזה כתוב. החוק הסוניטי דורש, כי שני עדים, לכל הפחות, יעידו על כריתת החוזה. החתן חוזר אחרי דברי הקאדי כדלקמן:

א. בקשת מחילה. "אני מבקש מחילה מאת אלוהים".
ב. ארבעה "אמר", כלומר ארבעת הפרקים של הקוראן הפותחים במלה "קל" (אמר) (109, 111, 113, 114). לפרקים האלה אין קשר עם הנישואים עצמם, ולא נועדו לאמירה אלא מחמת קיצורם.
ג. ה"כלמה". זהו האני-מאמין: אין אללה מבלעדי אלה ומוחמד הוא שליחו.
ד. הודעה על אמונה בה', במלאכים, בקוראן, בנביאים, בתחיית-המתים ובהבחנה בין טוב לרע.

הקאדי פונה מעתה אל בא-כוח הכלה, דורש ממנו לאחוז ביד החתן ולאמור לו: "בתו של פלוני אלמוני, באמצעות בא-כחה ובכח עדותם של שני עדים, יש לה, בהינשא לך, נדוניה שנקבעה לה; התסכים לזאת? ". החתן משיב: "אני מסכים, אני מסכים, אני מסכים בכל לבי ובכל נפשי לנישואי עם אישה זו ולנדוניה שנקבעה לה". הקאדי מרים את ידיו ואומר תפילה זו: "הוי, אל הגדול! עשה כי אהבה הדדית תשרור בקרב הזוג הזה, כשם שהייתה קיימת בין אדם וחוה, אברהם ושרה, יוסף וזליכה, משה וצפורה, הוד תפארת מוחמד ועיישה וגו'.

לאחר שנגמר הטכס מחבק הארוס את ידידיו ומקבל את ברכותיהם. בהתאם לחוק המוסלמי, ניתן לארוס לראות את כלתו גם לפני החתונה, אבל המנהג מגביל זכות זו למקרים נדירים וכרגיל רואה הבעל את אשתו בפעם הראשונה בהוליכו אותה לחדר הכלולות.


פקיסטאן

טכס החתונה בפקיסטאן נמשך כרגיל שלושה ימים ושלושה לילות, עד מועד החתונה שנקבע על-ידי הצדדים עושה אם הכלה את ההכנות הדרושות לפרישת בתה מבית אבותיה. הציוד הניתן לה יוכיח, כי לא נשלחה הכלה אל משפחתה החדשה בלי חפצים מתאימים, כגון קערה, כד-מים, סירים, כרים ושטיחים.

ביום הראשון של החתונה מתמלאים חדרי הנשים מבקרות, החל בנשי אצילים וגמור בקרובותיה העניות של המשפחה. האורחות מופיעות בלבושיהן החגיגיים ובקישוטיהן. הכלה נשארת סגורה בחדרה במשך שלושת ימי השמחה. הארוס נמצא בקרב הגברים, העורכים שעשועים לרגל האירוע. הנשים מבלות את זמנן בשיחות, בשירה, נגינה, עשון ואכילה.

ביום השני ניכרת תכונה רבה בבית הכלה. בערב אותו יום נשלחים חפצים לבית הארוס. ביניהם יש להזכיר את ה"מאיינדי" או את ה"חנה", שאנו אלא מין עשב המשמש לצביעת ידים ורגלים. החנה, המשרה קרירות על אברי הגוף, נחשבת לחפץ הכרחי ולקישוט לאישה. בין מתנות הכלה, מלבד המאיינדי, יש לציין גם חליפות לארוס, מיני מגדים, פרות יבשים ועוד כמה דברים. משפחת הכלה וידידותיה מלוות את התהלוכה בשבתן בכרכרות סגורות, הגברים רוכבים על סוסים ופילים. משרתים ומנגנים משמשים מאסף לציבור זה. התהלוכה מגיעה אל בית הארוס והנה שמחה והתרגשות. הגברים מתקבלים באולם האב, הנשים הולכות אל אמו של החתן ונדחקות אל האולם המרכזי להיות צופות במחזה המרהיב עין. ה"פורדה" (שהיא כסות עינים לאישה בפאקיסטאן) מסולקת. הודעה נשלחת לאספת הגברים, כי החתן מתבקש לבוא. זה נכנס תוך צלילים מחרישי-אוזניים של חצוצרות ותופים וזמרת מזמרות. החתן יושב על שרפרף בצייתו לפקודת נשים, הצובעות את ידיו ורגליו ב"מאיינדי". לאחר שהיללו את ארוסתו, שלא ראוה, משבחות המזמרות את חן יפיו ותהילתו של החתן. הן יודעות מראש, כי אושר מחכה לו בנישואיו. הנשים מגישות חתיכות סוכר לתוך פיו, כי הלא ידיו, הצבועות חנה, קשורות בתחבושות. כעבור זמן-מה מסלקים אותן. המינקת הזקנה של החתן, המבלה בביתו את שארית ימיה, מסייעת לו לסלק את עלי ה"מאיינדי", מיבשת את רגליו וידיו ומבשמת אותו בבשמים. החתן נפרד מן המסובים, מעביר דרישות שלום למשפחת הארוסה ופונה אל חברת הגברים, בה הוא מתקבל בתקיעת חצוצרות ובברכות. רבים מהם מגישים לו מתנות ומחבקים אותו בלבביות יתרה. בשעת שתים-עשרה מוגשת ארוחת-הצהרים לכבוד אורחי החתן. הלילה עובר בשמחה. המשקה החביב בחברה הפקיסטאנית הוא "שרבת", המעורב סוכר ומים. מחולות הנשים, זריקת זקוקין די נור, הארוחה, מהווים את הבידור העיקרי, המתקרב לקצו עם בקיעת השחר.

היום השלישי מעורר בודאי רגשות עדינים בלב האם. היא מעבירה את בנה האהוב לרשות אחרת. לא כל נישואין טומנים הצלחה בחובם; הם משולים למשחק הפיס. השמים, אשר אליהם היא פונה בתפילה, בירכו את בנה; ברם, אישה זו מה טיבה? האם לא תחדל לבטוח בחסדי ה', כי רבו.

כל עוד נמשך טכס הנישואין, סגורה הכלה בחדרה. ביום השלישי היא מתכוננת לעזבו ולשם כך עליה לעבור שלבים שונים: מרחץ, ייבוש שערותיה, משיחה בשמן, סידור תסרוקת הראש, צביעת שפתותיה ושניה, הידוק התכשיטים עליה, הנזם המוגש על-ידי משפחת החתן, קביעת טבעות רבות על אצבעות ידיה ורגליה, עגילים באזניה - כל אלה הם בשבילה מבחן קשה. אבל אין היא קובלת ועליה להיכנע לגורלה. ה"מאיינדי" צריך להיות דבוק בידיה וברגליה.

לפנות ערב, לאחר גמר ההכנות, בא הזמן ללוות את הכלה מביתה לבית חתנה. האורחים מבדרים את עצמם. האם עסוקה יתר על המדה עד כדי שתוכל להפנות להם תשומת לב, והאורחים מצדם אין להם טענות בידעם נאמנה את דאגותיה בזמן זה.

גם בבית החתן מהומה. הקבלת פני כלה היא אירוע, בעל חשיבות יתרה, בעיני כל מוסלמי. הנכבדים מתכנסים בערב, כשהם נהנים משתיית ה"שרבת", מזמרה ומזריקת זיקוקין די נור. הגיעה השעה לצאת לתהלוכה על מנת להביא את הכלה לביתה החדש.

והתהלוכה היא רבת פאר ורבת ממדים: כל ידיד, מכיר ומודע משתתף עם הפיל שלו. הצעיר עצמו רכוב על סוס יפה, צבוע גם הוא "מאיינדי". תכשיטי הסוס מרהיבים את עין רואיהם בנקודות הכסף ובמעשי הרקמה שבהם. לבושו של החתן משובץ זהב. על ראשו "טורבאן" עם ציצית של קישוטי כסף, היורדים עד מתניו. נשים מבית החתן עוברות בתהלוכה כשהן מלוות אבוקות. מוסיקאים, חיילים, משרתים - כל אלה משווים הוד ויופי. בהגיעם לשער בית הכלה, נכנסים הגברים לחדרי האב, בהם נשמעת נגינה וזמרה, נזרקים זקוקין די נור. הגיעה שעת הפרידה. הכלה אינה נראית לעיני הגברים שבאותו מעמד ואפילו לא לעיני בעלה. היא נדרשת להשיב על השאלה, האם החתונה נערכה בהסכמתה? נזכר שמו של החתן. הכלה משיבה: "הן, בהסכמתי". הכהן מבאר את חוקי מוחמד, מקריא קטע מן הקוראן על הקשר המקשר את בני הזוג. הוא פונה אל החתן ודורש ממנו להצהיר על הסך שהיא מציע כמוהר. החתן נוקב בסך מסוים. הכהן חוזר באזני הנאספים על הסך המוצע ומברך את הזוג בברכה מכופלת בעולם הזה ובעולם הבא. הגברים יוצאים. החתן מובל אל חותנתו ואל בתה. בדרכו על סף חדר כלתו, הוא שוהה קמעא. ובהתאם למנהג עליו לראות קודם את אשתו בראי. הצעירה אומרת לו, כי הוא נדיב רוח, אשר הגורל זימן לה, כדי לעשותו מאושר.

מנהגים משונים ומוזרים נהוגים בשעת הכרות זו של החתן והכלה, תהלוכה מסתדרת, נלקחים מטלטליה של הכלה. החתן מושיב אותה על אלונקה העומדת בחצר. לקול נגינה זזה התהלוכה, עד שמגיעים לדירת החתן.


האם המסכנה נאלצת להיאבק עם רגשותיה היא ועם רגשות בתה לפני עזיבת הבית. הפרידה עצמה נוגעת עד הלב. תופעה דומה לזו קשה למצוא בחברה אחרת. באין יכולת האם להתגבר על רגשותיה, הם מתפרצים כמי קילוח. היא נרגעת כשהבת מקבלת רשות לבקר אצלה שוב, מה שנעשה במשך השבוע לאחר החתונה.

הטכס הנערך באפגניסטן היא אמנם טיפוסי לגבי טכסים אלה, אבל אין אחידות בחגיגת הנישואים אצל המוסלמים, הטכסים הנערכים במדינה זו הם יותר פשוטים מאשר במקומות אחרים.


מצרים

כשמדובר בבתולה נערך טכס החתונה בחגיגיות. לא כן, אם הדבר נוגע לאלמנה או גרושה. הבחור, הרוצה לשאת אישה, פונה אל שדכנית. יש שמשתמשים לצורך זה בשתי נשים או יותר. השדכנית מדווחת בסודיות על רשמיה: בחורה זו דומה לאילה. היא יפה, אלגנטית וצעירה; אחרת אינה כל כך יפה, אבל עשירה וכו'. אם יש לגבר אם או קרובות משפחה, הרי שתים או שלוש מהן עורכות ביקורים בהרמונות שונים שיש להן גישה אליהן. לשדכנית, שהיא גם מתווכת ומסייעת במכירת תכשיטים, מלבושים וכו',יש כניסה חופשית כמעט לכל הרמון. אם הנשים המלוות את השדכנית אינן מוצאות את מבוקשן, הן מסתלקות מהר. אם בחורה או אישה צעירה תשא חן בעיניהן, הן מגלות את סוד ביקורן ותוהות על קנקן האישה המבוקשת: על תכונותיה, תכשיטיה ועוד; אם אביה של המועמדת אינו בחיים, שמא יש לה בתים וחנויות. לאישה ממעמד בינוני או רם יש כרגיל תכשיטי זהב ואבנים יקרות. הנשים המבקרות, שהתענינו בפרטים הדרושים, מוסרות דו"ח לעלם או הגבר המחכה לתשובתן. אם הוא מרוצה מן הדין וחשבון, הוא נותן תשורה לשדכנית ושולחה שוב אל משפחת האישה להודיע על משאלותיו. בדרך כלל מוסרת השדכנית תיאור מוגזם על תכונותיו האישיות של הבחור, על בריאותו ועוד, על צעיר ממוצע, אשר אינה יודעת עליו כלום, היא מספרת:
"בתי, הבחור הרוצה לשאתך לאישה הוא צעיר מלא חן, אלגנטי, ללא זקן, בעל כסף רב, לבושו נאה, מעודן. אמנם קשה לו ליהנות לבדו מן החיים. היא מבקשך אפוא לחברתה הוא יספק לך כל הנתון להשיג בכסף. אין מדרכו לשוטט ברחובות ולבלות בחוץ את עתותיה כל זמנו יהיה מסור לך בהשתעשעו אתך".

ההורים משיאים את בתם למי שהם רוצים, אם לא הגיעה לגיל הבגרות. אולם, לאחר שהתבגרה, הרשות בידה לבחור לה בעל כלבבה ולקבוע איש, שיסדיר את נישואיה. גם במקרה הראשון מתאמצות השדכניות וקרובי הנערה להשיג את הסכמת הנערה. לעתים מסרב האב להשיא את בתו למי שאינו ממקצועו ולתת בת צעירה לפני בכירה. אין הארוס רואה את פני ארוסתו אלא לעתים נדירות. אם מוצאה הוא מהשכבות הנמוכות, של החברה, אז יקל עליו לראות את פניה.

הבחורה, העומדת להינשא, מיוצגת על-ידי ממונה האחראי עליה, שמשימתו לסדר למענה את הכתובה עם בעלה העתיד. אם היא מלמטה לגיל הבגרות, דבר זה הכרחי לחלוטין. מיהו הממונה? קודם כל, אביה, או קרובתה, אם אביה נפטר, או אפטרופוס שנתמנה על-פי הצוואה או ה"קאדי". אולם אם היא כבר מבוגרת, ממנה היא לה בא-כח כרצונה או מסדרת בעצמה את הכתובה, מה שקורה אמנם לעתים נדירות.

על יסוד הדין וחשבון של קרובותיו או של השדכנית מביע הבחור את הסכמתו. לאחר מכן היא מופיע עם שנים-שלושה מידידיו אצל בא-כח הנערה. לאחר שקיבל הצעיר את הסכמת הממונה אם הכלה העתידה היא מתחת לגיל הבגרות, הוא שואל מהו סך והמוהר שברצונם לדרוש. נתינת המוהר היא הכרחית. סך המוהר של הבתולה הוא יותר גבוה מאשר של אלמנה או גרושה. קביעת סך המוהר היא עיסקה מסחרית ויש גם צורך לעמוד על המקח. אם, הממונה מבקש אלף "ריאלים" למשל (כעין זוזים אצלנו), מציע לו הארוס שש מאות. הצד הראשון מפחית בהדרגה את תביעותיו וזה שכנגד מעלה את הסך המוצע. בסופו של דבר באים למקח השוה ונקבע סך של שמונה מאות. נהוג לפרוע לאלתר שתי-שלישיות של הסך. השליש הנותר נפרע בזמן הגירושין, שנעשו ללא הסכמת האישה או במות הבעל. יוסף ושיץ אומר בספרו "הערבים בארץ-ישראל" (עמ' 210): "המוהר אינו מחיר סחורה, כפי שאפשר לחשוב עפ"י משלים נפוצים, כגון: "מי שנותן כסף, לוקח את בת השולטן". המוהר מהווה פיצוי בעד הפסד בכוח-עבודה ובכוח-ילודה, שנגרם למשפחה שהכלה יוצאת אותה".

משנגמרה העיסקה ואושרה על-ידי כל הנאספים, שבירכו על המוגמר על-ידי קריאת ה"פאתיחה", נקבע היום, עפי"ר הבא לתשלום הסך ולביצוע טכס הדריתה של הכתובה עליה החליטו הצדדים. אין הכתובה נכתבת אלא לעתים רחוקות, כגון שהחתן עלול להעתיק את מושבו למקום אחר והוא חושש שמא יצטרך להוכיח כי היא נשוי ולא תהיה לו אפשרות להשיג עדי החוזה (הכתובה). יש שחוזה-החתונה נכרת תיכף לאחר הסדר ענייני המוהר, אולם עפי"ר - יום או יומיים אחרי-כן. ביום הקבוע לטכס כריתת-הכתובה הולך הארוס לבית הארוסה, מלווה שנים או שלושה מידידיו, כרגיל בצהרים, בקחתו עמו את חלק המוהר שעליו לשלם, כל הנוכחים אומרים את ה"פאתיחה" והחתן משלם את הסך. לאחר זה עוברים אל טכס הכתובה. החתן והממונה יושבים על הקרקע, פנים אל פנים. זה אוחז ביד ימינו של זה. כל אחד מרים את האגודל שלו ולוחץ אותו כנגד אגודל רעהו. ה"פקיה" (=כינוי לתלמיד-חכם), הנוכח במעמד זה מלמד אותם מה שיש לומר. בשימו ממחטה על ידיהם המחוברות, הוא מקדים את כריתת החוזה בנאום הכולל עידוד ותפילה, והמשובץ מובאות מקוראן והמסורת על יתרונות הנישואין. בא-כוח האישה נדרש לאמר:
"אני מארש (או משיא) לך את בתי, פלונית, בתולה, תמורת מוהר בסך זה וזה".

אחר דברי ה"וקיל" חוזר הארוס אחר דברי ה"פקיה":
"אני מקבל ממך את ארוסי אתה על ראש דאגותי ומתחייב להעניק לה את חסותי, ואתם הנוכחים מקיימים עדות על כך".

הממונה חוזר ומשלש את דבריו אלה והארוס עונה לעומתו כקדם. אחרי-כן מוסיפים שניהם: "תבוא ברכה על שליח אללה ושבח לאלקים, אדוני היקום, אמן". שוב נאמרת ה"פאתיחה", אין הנאום יצוק מדפוס אחיד. כל צורה מתקבלת על הדעת וראויה להיאמר ע"י כל אחד. החוזה נכרת. הארוס מנשק את ידי ידידיו. בא הכיבוד ב"שרבת" והידידים נשארים לסעוד. כל אחד מהם מקבל ממחטה רקומה ממשפחת הארוסה. גם ה"פקיה" מקבל ממחטה דומה כשמטבע בתוכה מידי הארוס. לפני שמתפזרים הקרואים, הם קובעים את ליל הבאת הכלה אל בית-החתן, כלומר, החתונה, שהיא נערכת בליל ששי או בליל שני. ליל ששי הדא במזל גדול יותר, כי לפי משמעותו בערבית עומד הוא בסימן האיחוד. בשנים או שלושה לילות קודמים לליל הבאת הכלה נוהגים הקרואים לשלוח מתנות לביתו של החתן: סוכר, קפה, אורז, שה. כל זה מוגש על גבי מגש נחושת או עץ ומכוסה משי או סודר רקום. האורחים נהנים מנגינת מנגנים, משירת זמרים וזמרות וממחולות רקדניות.

בקהיר נהוג, כי ביום רביעי (או בשבת, אם החתונה נערכת בליל שני), בצהרים בערך, או גם קצת מאוחר יותר, הולכת הכלה בסך אל המרחץ. התהלוכה אל המרחץ נקראת "זפפת אל-חמאם". בראשה של התהלוכה צועדת תמיד תזמורת קטנה. בראש קבוצת הארוסה צועדים לעתים שני גברים, הנושאים את הכלים הדרושים וכד לרחיצה. אחרי אלה בא ליווי הכלה: קרובותיה או ידידותיה. אחרי-כן צועדת הכלה עצמה תחת אפריון משי בהיר. האפריון, הפתוח אך בחזיתו, נישא ע"י ארבעה גברים, גבר מכל קצה. בראש כל קצה קשורה ממחטה רקומה. לבוש הכלה מכסה אותה כולה. יש שהכלה מכוסה מראשה עד רגליה ברדיד אדום, לבן או צהוב. על ראשה כיסוי בצורת כתר. הרדיד מסתיר מעיני הקהל את פניה ותכשיטיה, פרט לאחד או שני יהלומים או זמרגדים, הקשורים לאותו חלק מהרדיד, המכסה את המצח. התהלוכה מתנהלת לאיטה בקפנדריה, כדי שתיראה במקומות שונים. במאסף לה משמש חבר מנגנים שני, הדומה לראשון או שנים-שלושה מתופפים. בתהלוכות-נישואין של מעמד נחות יותר משמיעות הנשים צעקות שמחה לכבודה של הכלה. המרחץ כולו נשכר לעתים למען הכלה ובנות לווייתה. הן מבלות בו שעות אחדות ברחיצה ובשעשועים; יש גם זמרות המבדחות את דעת הנשים במרחץ. הוצאות ה"זפפה" מוטלות על קרובות הכלה, החגיגה עצמה - על החתן.

בחזרן מן המרחץ הביתה סועדות הכלה ובנות לווייתה בצוותא. הזמרות, שהיו במרחץ, חוזרות גם הן לחדש את הופעותיהן בבית הארוסה. שיריהן מוסבים על האהבה ועל האירוע העליז שגרם לנוכחותן. הארוסה לוקחת חתיכת חנה ומקבלת מתנות מאורחותיה, התוקעות לתוכה מטבעות זהב, שהכלה מסלקת אותן אחר-כך. החנה מושמת על ידיה ועל רגליה, הנקשרות בחתיכות בד. במצב זה נשארת הכלה עד למחרת היום. בצבע הנותר צובעות האורחות את ידיהן. ביום המחרת עוברת הכלה בתהלוכה לבית חתנה. תהלוכה זו דומה לראשונה. הכלה עוזבת את ביתה אחרי ארוחת הצהרים בלווית ידידותיה וקרובותיה. הן מתקדמות באותו הסדר ובאותו הקצב, כמו ב"זפפה" של המרחץ. אם ביתו של החתן הוא קרוב, הן עושות קפנדריה דרך רחובות ראשיים אחדים. טכס זה נמשך כרגיל שלהם שעות וגם יותר. לפני התהלוכה עוברים אנשי-סיף, הפותחים בדו-קרב מדומה, או שני אכרים חובטים זה את זה במקלותיהם. מי שיש לאל ידו לבדח את הצופים מתקבל ברצון בתהלוכה של הכלה ממשפחה אמידה והיא סמוך ובטוח לקבל מתנה. מספרים על מעשים משונים וזרים הנעשים בנסיבות אלו. אחד נעץ חרב בזרועו לעיני צופים שהצטופפו סביבו. מבלי להוציא את החרב קשר את הפצע בממחטות, ספוגות דם. לפעמים מופיעים בעלי-לחשים ו"עושי נסים" למיניהם. אולם ההצגות הרגילות ביותר הן קרבות מדומים.

בהגיע הכלה ובנות-לוויתה לבית החתן נערכת ארוחה. לאחר מכן עוזבות אותה חברותיה ונשארות אמה, אחותה או קרובות אחרות, או אחת-שתים נשים מוכרות. לפני שקיעת השמש הולך החתן למרחץ ומחליף את בגדיו. אחרי סעדו את לבו, היא וחבריו, מחכה החתן זמן-מה לתפילת הלילה או עד שעת שלוש-ארבע של הלילה, כי אז, בהתאם לנהג, הוא הולך למסגד ומתפלל בו. אם הוא צעיר, היא זוכה בכיבוד ה"זפפה", מלווה ידידים ומתופפים. הקבוצה צועדת אל המסגד בפסיעות גסות וללא סדר. קבוצה אחרת של מנגנים נועלת את התהלוכה.

הארוס לבוש כרגיל גלימה, בעלת פסים אדומים והולך עם שני ידידים, גם הם לבושים באותו האופן. התפילות נאמרות כדי לצאת ידי חובה בלבד. בחזרה צועדת התהלוכה בצעדים מדודים, בראש התהלוכה הולכים שני מנגנים. אחריהם - שנים, כשמוט מונח על שכמם, שאליו קשורות ששים מנורות וגם יותר, המאירות את הרחובות, בהן עוברת התהלוכה. תאורה זו עושה רושם רב. החתן, ידידיו ואחרים מתקדמים בצורת עגול מארך. כל אחד מהם נושא בידיו נר שעווה, חנה או איזה פרח, פרט לחתן עצמו והידידים, העוטרים אותו משני צדדיו. בעגול זה נוטלים חבל עשרים איש וגם יותר. מפקידה לפקידה עוצרת התהלוכה לדקות ספירות. בהפסקות אלו נשמעים שירי חתונה קטועים. קולות התופים וכלי זמר אחרים ייפסקו אז. התהלוכה נסגרת על-ידי קבוצה אחרת של מנגנים.

תהלוכות של בני-טובים שונות במקצת מתהלוכות רגילות. במקום מנגנים מופיעים ששה-שמונה זמרים, המלווים את החתן עד למסגד. כשהוא חוזר לביתו שרים הזמרים שירי תהילה בשבח נביאם. בבית עצמו מנעימים אנשים אלה את קולם בזמירת קטעים מן הקוראן. הכל משמיעים את ה"פאתיחה". בהיגמר השירה מקבלים הזמרים מטבעות מידי החתן ומידי ידידיו.

החתן וידידיו נמצאים בחלקה התחתונה של הבית; אם הכלה ואחותה הן למעלה. הכלה עצמה שוהה בחדר מיוחד. אם החתן והכלה הם צעירים, הרי יפה להם קורטוב של צניעות. אחד מידידיו מלווה אותו חלקת דרך אל ה"חרם". החתן נכנס למעון הכלה, אשר רדיד שמוט לה מעל לראשה. לפני הסירו את צעיפה, חייב החתן לתת לה מתנה במטבע, המתקרית "מחיר חשיפת הפנים". תוך צניעות מגלה הצעירה סירוב או התנגדות גלויה לחשיפת פניה. בהסירו את הצעיף אומר הצעיר: "בשם אללה הרחמן והרחום", והיא מברכה באמרו: "יהא הלילה ברוך", או "הוא ברוך". על זה היא משיבה: "ה' יברך אותך". החתן רואה עתה פני כלתו בפעם הראשונה. הוא נשאר בחברתה דקות ספירות בלבד. לאחר שסקרנותו באה על סיפוקה, הוא קורא לנשים הצובאות על הפתח לתת את קולן בשמחה.

וכשהחתן מרוצה מכלתו, משמיעים צלילים חדים. היא מצטרף אל חבר ידידיו, שוהה אתם שעה קלה וחוזר אל אשתו. לא מן הנמנעות הוא, שהחתן נשאר מאוכזב מכלתו, אז הוא נותן לה גט, לאחר שהחזיק אותה אצלו כשבוע ימים. אמנם, מקרים כאלה הם נדירים.

החתונות נערכות גם ללא כל הדר וטכס, אפילו כשמדובר בבתולות. הדבר תלוי בהסכמת החתן ומשפחת הכלה או הכלה עצמה. אלמנות וגרושות, בהינשאן מחדש, אינן זוכות ל"זפפה". במקרה זה מספיק המשפט: "אני מוסרת את עצמי לך", שהאישה משמיעה באזני בעלה החדש. היא נעשית לאשתו החוקית.

בקרב המעמד הנחות שבקאהיר נערכות החתונות באותו האופן, כמו בקרב המעמד הבינוני. אם אין באפשרות לכסות את הוצאות ה"זפפה", המתוארת לעיל, מופיעה הכלה ללא כל כחל ושרק, כשהיא מכוסה ברדיד אדום על-פי-רוב, מלוות קרובותיה וידידותיה, לבושות במלבושיהן הטובים. ואם אין להם כאלה - בלבושים שאולים.


ארץ-ישראל וסוריה

ווטשטיין, מי שהיה קונסול גרמני בביירות ובדמשק, פירסם מאמר על "לוח הדישה" 1873 Zeitschridt fur Ethnologie V. Berlin 1873 L. 290 בו הוא מספר על המנהגים הנהוגים בסוריה בחגיגת כלולות. לפי ווטשטיין, מועד החתונה הטוב ביותר היא באביב בח' מארס היפה, והנקרא "חודש נפלא" אשר עליו נאמר: "אם יש את נפשך לראות את גן העדן על פרחיו היפים, הסתכל נא בנוף הארץ בחודש הנפלא". זמן זה יפה לעריכת חתונה תחת כיפת השמים מכמה טעמים, הגשם חלף הלך לו והחמה בוערת כבימי הקיץ. בח' מארס אין עבודה מרובה בשדות, הוא נוח אפוא לעריכת חתונות. מלבד זה בתי האכרים מלאים אז פרות, חלב, חמאה, גבינה, בשר. הח' דאלמאן קובע ב"דיוואן הפלשתינאי" שלו, כי גם הסתיו הוא עונה מתאימה לחתונה לבני הארץ, כי ברשותם נמצא אז די כסף לאחר שמכרו את תנובת אדמתם והאכרים יושבים בטלים.

רגילים לעשות "עטרה" לחתן. במאה שעברה מצא הח' שפר, כי בעת החתונה בסוריה נהוגים ריקודים שונים, תהלוכות עם פנסים, תזמורת, משחקים וחידונים. בשעת הריקודים לכבוד החתן והכלה רגילים לשיר שירים, המפארים את יפי גופה ואת תכשיטיה של הכלה שיר כזה נקרא "וסף". מימי קדם ועד ימינו לא נשתנו המנהגים. כאז כן עתה "מרקדים לפני הכלה" ושרים "כלה נאה וחסודה". החתונה נמשכת שבעה ימים, בהם מופיעה הכלה בכל יום בלבוש אחר. הקרואים מהווים את המקהלה. ווטשטיין נותן לנו תיאור מפורט של חגיגת החתונה. החתן דומה אז למלך, הכלה - למלכה ותפקיד זה הם ממלאים מן הבקר בו מתעוררים הזוג. כל השבוע נקרא "שבוע המלך". לפני "כסא המלכות" נערכים מחולות. בערב החתונה נערך "מחול החרבות", בו מופיעה הכלה בכל תכשיטיה. החתן נכנס למעגל, שנוצר ע"י הקרואים, כורע ברך ימנית ובמצב זה הוא משתדל להתקרב אל הרקדנית, הכורעת על שתי ברכיה, הרוקדת לצלילי הנגינה ומתרחקת מן החתן, עד כמה שאפשר יותר, בהחזיקה ממחטה בידה הימנית וחרב - בידה השמאלית. הצעיר יוצא מנצח רק כשהוא מצליח לגעת בידו הימנית בראשה. הוא קורא אז אליה: "רקדנית, נגעתי בך". בזה מסתיים המשחק. שותת כולו דם, הוא מסתלק לקול תרועות הקהל. אירעו גם מקרים, שצעירים שילמו בחייהם בשל רצונם לגעת ברקדנית. כשבן-זוגה של הרקדנית הוא אחיה או בן-דודה, הרי אין כל סכנה צפויה לו. וכשהוא מצליח לגעת בראשה, הוא רשאי לנשק לה לקול מחיאות כפים של האורחים. למחרת ליל החתונה, כשבני-הזוג נקראים מלך ומלכה, הם מקבלים את ה"וויזיר" (השר), המגיש להם מטעמים. משטחים שטיח, עליו שני כרים ועליהם יושבים בני-הזוג.

מבחינים בין שני מיני מחולות: שחיה ודבקה. בשחיה יוצא איש אחד במחול. ה"דבקה" נקראת כך על שום שהשחקנים נוגעים זה בזה באמצעות ממחסה. ווטשטיין אומר:
"קומתה של הרקדנית האצילה, הדומה לתמר, מבטה הנעוץ למטה, פסיעותיה הבטוחות והמהירות, תנועותיה המהירות של ידה השמאלית והחרב המתנועעת שמירתה על הקצב - כל התמונה הזאת אינה נעלמת מזכרוני עד היום".

החרוז החוזר במחול ה"דבקה" מורכב משני חרוזים של הבית הראשון. ב"שחיה" חוזר החרוז "יא האלאלי, יא מאלי" (או רכושי, או עשרי). ב"המחול הגדול" לא רק הקרואים משבחים את יפיו של הזוג הצעיר, אלא גם בני הזוג משבחים זה את זו. בשיר מתוארים חלקי גופה של הכלה. ההוקר גוסטאב דאלמאן מספר, ששמע בלבנון שיר אחד, המתאר את יפיו של הבחור.

גם בארץ ישראל, לכל חתונה קודמות כמובן הכנות וחגיגות. ערבי הילולים ומחולות, רכישת ציוד לכלה, ערב החנה מהווים את הסיום.

מחולות הנשים ושתיית הקפה
המחול תופש את המקום העיקרי. לאחר עליית הירח, נשמעת זמרת נשים בכפר; אות הוא, כי החלה החגיגה. כשמתקרבים לביתו של החתן, ניתן לראות קבוצת נשים קטנה עומדת במעגל ושרה בהנעת הראשים. בשמלותיהן השחורות ובכיסויי הראש הלבנים שלהן, השמוטים להן מאחור, דומות הנשים בחושך לעופות רחבי-כנפים. השרוול הרחב מזכיר כנף מקופלת. לאחר התכנסות קודמת זו, מתקבצים תושבי הכפר. הנשים רוקדות כל הערב. בסביבת ירושלים יוצאות הנשים במחול מיוחד. הגברים עומדים בצד ועורכים מדורות לבישול ולתאורה, ומכבדים את הנוכחים בקפה. החתן עצמו מכבד את אורחיו. היא יוצק קפה ערבי מתוך סיר לכוסות. אחר ששתו האורחים, היא אוסף את הכוסות, המוכנות לאורחים הבאים, מבלי שאיש שוטף אותן. הקפה מוגש לאורחים לפי תור המעלה. הקשישים מועדפים על פני הצעירים והגברים על פני הנשים, אחרי ששתו הגברים, לוקח מישהו את הקפה ומביאו למקום התקבצות הנשים. קודם כל באות בחשבון הזקנות.

מחול הגברים
בינתיים מתחיל מחול הגברים. צעירים מתייצבים בשני טורים ופותחים בריקוד. בהיותם רוקדים הם שרים:
אתם כלכם היושבים! יברככם ה'.
על-יד הגן צפור ירוקה מצפצפת אליכם.

השירה המלווה את המחול היא חד-גונית, אולם המחול הוא יפה ומשול לסוף המתנועע לרוח היום. המהול נמשך עד מאוחר בלילה. הנשים רוקדות לחוד והגברים לחוד. אמנם, הפירוד אינו מוחלט. אלה שומעים את קולות אלו. פעם בחור זה, ופעם אחר מגניבים מבטיהם לעבר הבחורות והנשים הרוקדות. יש שהחתן. מזמין משורר לחגיגה, הזקנים יושבים ומקשיבים בקשב רב לדבריו. המשורר מלווה את שירתו בכינור חד-מיתרי. הוא מספר סיפורים שחיבר עצמו או ששמע מפי אחרים וגם רומאנסות עתיקות-יומין על מלחמות וגבורים. בארץ-ישראל רווחות רומאנסות על אבו-זייד. משוררים אלה מזכירים את הטרובאדורים של ימי הביניים. הצעירים מעדיפים לצאת במחולות מאשר להקשיב לדברי משורר. ריקודי-ערב נמשכים שלושה עד שבעה ימים לפני יום החתונה עצמה.

הכלה בערבי השמחה
בשמחה זו אין הכלה משתתפת. היא מסתתרת בפני הציבור מאחורי ארון, בעוד שנשים נשואות רוקדות ושרות. מעשה מביש היא להראות את עצמה. הכלה צריכה להיראות עצובה. אם הכלה אינה תושבת המקום, אלא באה ממקום אחר, הרי היא ומשפחתה כאילו אדישות לגבי הריקודים. אם היא והחתן הם מאותו הכפר, הרי מהומת השמחה של האורחים מגיעה לאזניה והיא יודעת שרוקדים ושרים לכבוד נישואיה. בבית הכלה עצמה שורר שקט, אין עילה לשמחה כשהמשפחה מאבדת את אחת מבנותיה. משפחת החתן צהלה ושמחה.

ליל החינה
עד ערב החתונה אין הכלה זוכה לתשומת לב. שתים-שלוש נשים מקרובות החתן מביאות חינה לבית הכלה, כדי לצבוע אותה בהתאם למנהג. החינה המובאה היא יבשה. שמים לתוכה לימון ובצק חמוץ עד שהיא תופחת. הנשים הצובעות את הכלה בחינה מגישות שרפרף לדריכת רגלי הכלה עליו. יוצקים מים על הידיים והרגלים למען תידבק החינה. הנה אחד השירים המושרים בעת הצביעה בחינה:
אם הוא בחור, הוי, הוא היקר שבידידי
אם הוא נשוי - ילך לו מכאן!
או, רחמנות על הבחור, רחמנותי עליו
לחמו בבית-שחיו ועליו כנה!
רחמנותי על איש נשוי!
מה מרחמת אני אותו!
היא מתהלך ללא נעלים ושקוע בחובות.

בהיות הכלה מוכנה, מחלקים את החינה בין כל אלה הרוצים ליפות את עצמם לכבוד החתונה: נשים ילדים וצעירים. יש שנשים זקנות צובעות בחינה את שערותיהן המלבינות, הנעשות אז מבהיקות. ההמונים מערבבים את החינה בקמח, כדי שתקבל צבע אדום.

אם הכלה עוברת לכפר אחר, מבכות אותה הנשים:
אישה מוזרה! אישה מוזרה!
אנשים נתנו לה ללכת אל זרים
לא שלחוה בין זרים אלא בגלל כסף.

הנשים מביעות את הרהוריה של הכלה:
קרובי עזבוני ואיני יכולה לחיות יותר עמהם!
לא פינקוני כדרך שהתיחסו אל העבר
אבו רישה קרובי עזבוני ואיני יכולה לחיות יותר ביניהם!
אל תבכי, אל תביאיני לידי בכיה,
או אחותי הצעירה! או חמדה!
שרפתיני כשדמעותיך נוזלות על לחייך.
אין לך דמעה אחת או שתים, אחותי הקטנה!
או חמדה!
יבוא אליך בערב יום ב'. אחיך המתגעגע
כי אין לך רק דמעה אחת או ארבע,
אוי אחותי הקטנה! או חמדה!
יבקר אצלך בערב רביעי אחיך המתגעגע
כי אין לך דמעה אחת או תשע בלבד,
או! אחותי הקטנה! או חמדה!
יבקר אצלך בערב ששי אחיך המתגעגע.

לכבוד הארוס שרים שיר זה:
תתבשר או אחמד! לא נשאר זמן.
חלף ליל חנה, כמו גם ליל פגישה.
אך לילות מועטים נשארו לבחירות.

נשמעים עוד שירים, כגון:
או! אתה אשר לקחת את ידידתי

הנשים מתאמצות לנחם את הנערה, הנאלצת להיפרד מבית אביה, מידידותיה ומכפרה:
יברכך אלקים!
יאריך ימיך
כך שיקירתי תישאר אתך!
או אתה העומד לשאת את יקירתי
קראת לאללה ולנביאו.
בחרת בייחוס הטוב
אתה אשר בנית את הבית.

כשדורכת הכלה על סף בית החתן, נותנים לה קצת בצק, שתדביקנו בדלת. על הסף שמים רימון. הכלה דורכת עליו וגרעיניו מתפזרים. זה משמש לאות, שהיא תהיה ביחסים טובים עם משפחת בעלה ותבורך בילדים רבים.


מרוקו

מנהג מארוקו דורש, שחגיגת החתונה תיערך בבית החתן, אם שני הצדדים לא נישאו קודם אף פעם. פתגם עתיק אומר, שהנוצרים מבזבזים את ממונם על התדינויות, היהודים - על חגים והמוסלמים שבצפון אפריקה - על נישואין.

הטכס בבית הכלה
הכלה עוברת כמה שלבים של הכנות קודמות לחתונה. בפס היא מיטהרת על-ידי מים וחנה. ימים אחדים לפני החתונה היא הולכת למרחץ חם, מלווית נשים אחדות מבנות משפחתה, אשר אחת מהן נושאת מנורה ובתוכה נר שעווה. בהיכנסן למרחץ נדלק הנר. הנשים מקימות אז רעש, כדי להזהיר בפני ה"ג'נון" (רוחות), אשר מאמינים כי אוהבים לבקר במרחצאות חמים. טכס זה חוזר גם בשני הימים הבאים. ביום השלישי, כלומר, שלושה ימים לפני החתונה נשפכים על הנערה שבעה דליים של מים פושרים לשם מניעת מריבות בינה לבין בעלה, בהתאם לפתגם: המים הם בטחון בפני מריבה.

בחזרה מן המרחץ יושבת הנערה מאחורי יריעה. היא מוקפת נערות ממשפחתה או משבטה, המשוחחות, שותות תה וסועדות אתה. אישה שעיסוקה בצביעה בחנה צובעת את ידיה ורגליה.

ביום הרביעי מתאספות קרובותיה של הנערה בבית, בו נערכת חגיגה גדולה. ביום החמישי מלבישים את הכלה מאחורי המסך. אחר זה מביאים אותה אל פתח החדר, כשפניה רעולים, ומושיבים אותה על שולחן נמוך. מרימים אותה עם השולחן ומרקדים. הנשים מקימות שוב רעש. השולחן מורד. הנערה חוזרת לחדרה לנוח מעט. כשהיא מובלת עוד פעם אל פתח החדר, מגלים את פניה ושרים. לאחר גמר הזמר מכסה הנערה את פניה. הנערה שמה מטבעות לתוך גביע ואז מרימות הנשים את צעיף הפנים שלה ומנשקות אותה. היא שותה קצת חלב וטועמת תמרים. גם הנשים שותות חלב. שתייתן רומזת לחייה "הלבנים" של הנערה. קרובות המשפחה מחויבות ליטול חלק בטכס זה, כי נוכחותן תביא מזל לכלה החוזרת אל חדרה, בעוד שהאורחים מבלים בנעימים כל הלילה.

אחר עלות שחר מקימים בימה, בעלת שלוש מדרגות, באמצע הבית. הכלה עולה בהן. נשים מגישות לה מתנות. האישה, העומדת על המדרגה העליונה, מקבלת מתנות אלו, קוראת את שמות המביאות ומבקשת אלקים לגמול חסד עם ילדיהן. הכלה חוזרת שוב אל חדרה ומבלה את יתר היום בחברת ידידותיה. בחצות הלילה היא הולכת אל בית חתנה. הנישואין נערכים אז בביתו של זה.

החתונה בפס
החתן בא בלוית ידידיו. הוא דומה לשולטאן ואחד מידידיו ממנה "שרים", "כתבים", "חיילים" וכן הלאה. המנגנים משמיעים את נגינתם, שותים תה, מקטרים קטורת.

אחר שקיעת החמה נערכת סעודה. האורחים מתפזרים, חוץ מחבריו המועטים של החתן הנשארים אצלו במשך הלילה. החתן הולך אל הנשים. קרובותיו יושבות על מזרנים ומקשיבות לנגינת מנגנים. כל אחת מהן זורקת להם מטבע כרוכה בממחטה. גם נשים ממשפחת הכלה ונשים אחרות מופיעות במעמד ההוא. הכלה מורמת ומושבת על גבי ערימת מזרנים. לבושה יפה, פניה חשופים, אבל עיניה עצומות. הנשים מתקרבות אליה ומסתכלות בה. מתקרב החתן, שתארו כתואר שולטאן, כשהוא מלווה בני חברתו. חייליו מסתדרים בשתי שורות וכשהיא עובר ביניהם, הם סוגדים לו בקראם אליו: יברך אלקים את חיי אדוני. המנגנים פותחים בנגינה. היא מסתכל בכלה דקות אחדות.

ביום השני צובעים את פני הכלה, מלבישים אותה מלבושים חדשים. שוב נשמעת נגינה. ידידי החתן מתכנסים שוב, שותים תה ומקשיבים לצלילי המוסיקה. כשתופשת הכלה את מקומה, שולחים לקרוא לחתן. זה בא, מסתכל בפניה, שוהה קמעא והולך לו. אחר שקיעת השמש עורכים סעודה לגברים לחוד ולנשים לחוד, אולם החתן סועד עם כלתו.

ביום השלישי חוזר הטכס של היום הקודם. בערב מתפזרים הגברים.

ביום הרביעי אין גברים. החתן מבלה את יומו גם ברחוב, אבל עליו לבוא אחרי הצהרים אל כלתו.

ביום החמישי שערותיה של הכלה הן פרועות. החתן מתיר צמה אחת, שם לתוכה מטבע כסף ועחב את החדר. תסרוקתה הופכת לתסרוקת אישה. אחרי הצהרים שולחת אם הכלה לבתה שלושה שולחנות: האחד טעון ככרות לחם מתוק ומתובל בתבלין. השני - ביצים שלוקות, והשלישי - שקדים קלויים, שהיי שרויים במי-מלח ויובשו אחר כך. המאכלים שעל השולחנות נאכלים על-ידי הכלה והחתן.

ביום השישי שמים על ראשה של הכלה כר משולש, מכוסה מטפחות משי, רקומות זהב. תסרוקתה היא תסרוקת נשים נשואות. היא מופיעה בו ביום בשבעה לבושים שונים. ביום השביעי מסתיימים שבעת ימי החתונה.