השקאה בתקופת המקרא

ד"ר יהושע בראנד

מחניים ל', תשי"ז
(הודפס ללא ההערות)


תקציר:
שיטות ההשקאה השונות בתקופת המקרא.

מילות מפתח:
בור, מעיין, באר, נחלי מים, השקאה מלאכותית, דלי, כריה, חציבה,


כבר בתקופת הבראשית של תרבותנו הכירו בערך המים לחיי הצומח. "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב', ה). לערך המים נוסף כאן הגורם השני והמכריע והוא האדם העובד, כפי שנראה אותו אחר כך בהמשך הדברים. לאחר מתן התורה נצטרף להם גם התנאי של קיום המצוות, וככה אומר המחוקק:
"והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם וכו' ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים י"א, י"ג-י"ד).
פירושם של מונחים אלה נכיר אחר כך.

נוסף על הגשמים והטללים הבאים מן השמים הייתה מקובלת השקאה מלאכותית כבר בתקופת הבראשית התורה מספרת: "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב', י'). לא חשוב לנו כרגע היכן מקום העדן ומה שם הנהר, חשובה עצם ההכרה שמי הנהר משמשים גם להשקאה מלאכותית. בתחילה היו מעלים את המים בדליים בעזרת כוח האדם, מאוחר יותר הומצאה מכונה הממשיכה בתפקיד זה עוד בימינו בארצות הנחשלות והנקראת שאדוף. היא פועלת לפי עקרון המנוף, והוא עמוד קבוע באדמה עליו מתנופפת קורה ארוכה מחולקת באופן לא שווה. אל הצד הקצר הפונה לעבר המים קושרים חבל עם דלי. המים מועלים ביתר קלות הואיל וחלק הקורה הארוך מכביד. מצד שני ומקל על הדליה. בהמשך המאמר נצביע על המקומות במשנה בהם מוכר השאדוף.

רמז ברור לשימוש בהשקאה מלאכותית הם דבריו של בלעם:
"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים, ייזל מים מדליו וזרעו ממים רבים", (במדבר כ"ד, ה' ו' ז')

ברור שההשקאה המלאכותית נצטמצמה אז לסביבת מקור המים, כגון המעין, הנהר, לטווח המרחק שהדלי יכול היה לספק את המים.


בשיטה זו השתמשו כנראה בזמנו של אברהם אבינו כשככר הירדן כולו משקה "לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער" (בראשית י"ג, "). בלי ספק היו מעיינות מים מתוקים מרובים אז בסביבה זו והם שגרמו להתפתחות זו. יש להניח שצורת ההשקאה בדליים נלמדה ממצרים, במקום שהיאור היה משקה את האדמה, כדבר הנביא:
"ובמים רבים זרע שיחר קציר יאור תבואתה" (ישעיה כ"ג, ג').
ב"שיחור" ו"יאור" הכוונה לנילוס שעל שמו נקראת מצרים.

אף עצים זכו להשקאה מלאכותית:
"והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול" (תהילים א' י ג).

ירמיה תאר את העץ השתול על מים:
"והיה שעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו ולא יראה כי יבוא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי" (י"ז ח').
הייתה זו שיטה מקובלת לזרוע תבואות, ולנטוע עצי פרי בקרבת מקורות מים עשירים ולשמור בזה על רעננותם ולחותם. המים היו מוטים בעזרת תעלות ובאמצעי שאיבה פרימיטיביים אל החלקות המעובדות.

בראש וראשונה חשובה הייתה ההשקאה המלאכותית בנגב, במקום שהגשמים פוקדים את הארץ במידה זעומה. עכסה בתו של כלב מבקשת את אביה:
"תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתת לי גולות מים וייתן לה את גולות עליות ואת גולות תחתיות" (יהושע ט"ו י"ט, שופטים א' ט"ו).

בגולה הכוונה למעין או בריכה כפי שנובע מדברי המשורר:
"גן נעול אחותי כלה, גן נעול מעין חתום" (שיר השירים ד' יב').

בנגב שמשה ההשקאה המלאכותית יסוד חיוני לקיום חיים במקום. ומעניין שלמרות חוסר הגשמים קסם הנגב לאבות האומה. כנראה הכירו הם בטיב המשובח של אדמת הדרום ובאפשרויות הגנוזות בה ע"י השקאה מלאכותית מתאימה:
"ויזרע יצחק בארץ ההיא (בגרר) וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (בראשית כו' יב').
מומחי חקלאות מספרים שאדמת הנגב טעונה כוחות בראשית, שלא נוצלו במשך כל התקופות, ובכוחה להעניק גם בימינו אנו "מאה שערים".

תופעה רגילה בכל ישוב וישוב, כאז כהיום, היא הבאר הנמצאת בשדה. היא משותפת לאנשי המקום ומשמשת גם להשקאת העדרים, וכרגיל נמצאת אבן גדולה על פיה. (בראשית כ"ט ג'). האבן, כפי הנראה, הבטיחה מפני גניבת מים, שהיו נוזל חיוני ויקר. (הפתגם העממי (משלי ט; י"ז): "מים גנובים ימתקו" מרמז על נוהג "לנגוב מים"). האבן שמרה מפני גניבה כי אדם בודד לא היה יכול לגולל את האבן מפי הבאר (בראשית כט' ח'), ורק יעקב אבינו בראותו את רחל, בת לבן אחי אמו, נתמלא כוח וגבורה:
"וייגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר ויישק את צאן לבן אחי אמו" (בראשית כט' י)

במקרה דומה לזה בארץ מדין הוכיח משה רבנו את רגש הצדק שבו. הרועים גרשו את בנות כהן מהן. הרועות את צאן אביהן ומשה הושיען ויישק את צאנם (שמות ב' י"ז). כאמור נמצאת הבאר מחוץ לעיר, לרגלי הגבעה במקום שמעיין פורץ (בראשית כד. יא', יג'; שמואל א' ט', י"א). בבית לחם נמצאת הבאר בשער (שמואל ב' כ"ג, ט"ו י דברי הימים י"א, י"ז); ברם יתכן שפירושו של שער כאן שונה מן המקובל וקרוב הוא במשמעותו לחזית או קו האויב כפי שפירושו במגילת מלחמת בני אור בבני חושך, ובכמה מקומות במקרא (ישעיה כ"ח; שופטים ד' ח'). בעל ספר מכבים ד' (הוצאת הספרים החיצוניים ע"י כהנא כרך שני ספר ראשון עמ' רמ"ד) מתאר אף הוא במשמעות זו את השער. אף הבאר הקשורה עם צימאונו של דוד, שהייתה בשער, היא כנראה באר ששמשה להשקות הלוחמים הפלישתים בקו הראשון של החזית. דוד, עייף מקרבות ממושכים - צמא למים, שמקורם היחיד היה בשטח האויב. שני צעירים שמו את נפשם בכפם ופנו לעבר סוללות האויב כשנשקם בידם, גלו את המעיין ושאבו מתוכו את השיקוי הרצוי למלך. אבל המלך התגבר על תאוותו זו, ולא שתה את המים שהושגו בסכנת נפשות אלא הסיך אותם לה'.

הבאר היא קניין הישוב או השבט שחפר אותה, ולא קניין בעלי הקרקע בתוכה היא נמצאת. אברהם אבינו חופר בארות בארץ פלישתים ועבדי אבימלך גוזלים אותן בלי ידיעתו (בראשית כ"א, כ"ח, כ"ו) סותמים אותן בעפר (שם כ"ו, ט"ו). אין להם זכות חוקית לבארות אלה שכן לא הם חפרום, אך ע"י מעשי שוד וגזל רוצים הם להיפטר מהאיש המצליח יותר מהם בכל מעשיו. יצחק בנו, ממשיך את מסורת האבות, חופר את בארות אביו שסתמום פלישתים וקורא להם שמות "כשמות אשר קרא להם אביו" (בראשית כ"ו, י"ח). עבדי יצחק חופרים בנחל ומוצאים באר מים חיים (שם כ"ו, י"ט) גם על באר זו רבים רועי גרר לאמר לנו המים
"ויקרא, לבאר עשק כי התעשקו עמו" (שם כ"ו, כ').
רבו גם על באר אחרת ששמה שטנה (כ"ו, כ"א), ואולם על באר חדשה שחפר במרחק מה מן המקום לא רעו ויקרא שמה רחובות (שם כ"ו, כ"ב)
"כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (שם).
אין אנו יודעים את טענת רועי גרר לבארות אלה ומה הרקע לסכסוך זה, אבל ברור שלא שייכות הקרקע השפיעה בנדון.

עם סיום הכרייה וגילוי המים הייתה שמחה גדולה. בלי ספק חגגו חגיגות לרגלי המאורע ואחד השירים (או רק קטע) המתאר את המאורע נשאר לנו,
"אז ישיר ישראל את השירה הזאת:
עלי באר ענו לה, באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם
במחוקק במשענותם" (במדבר כ"א, י"ז-י"ח).

אין אנו יודעים אם מקורם של שני המונחים "במחוקק במשענותם" נובע משבט או מקל מיוחדים ששימשו לגלוי עורק מים. כמו שעוד בימינו יש ורוצים לגלות אמצעות מקלות מיוחדים את הנוזל המצוי בבטן האדמה, ואשר בגרמנית שמו Wuenschelruete",. שבט קסם". ובאנגלית, divining-rod 'הוא ענף מעץ הלוז או הערבה, בצורת מזלג המוחזק בשתי ידים ויש אנשים המרגישים מין רעידה בידים כששבט זה נמצא במקרה מעל למים או מעל למתכת הנמצאת בבטן האדמה. אין ספק שקדמונינו השתמשו באמצעים כאלו לגילוי מים, שכן חפירת באר באמצעים הפרימיטיביים של אז ובעומק ניכר דרשה מאמצים כבירים וזמן ממושך. בתקופת בית שני היה בבית המקדש ראש משפחה בשם "נחוניה חופר שיחין" (שקלים ה', א'), ובירושלמי פירושו: שהיה חופר שיחין ומערות והיה יודע איזה סלע מקרה (השווה ירמיהו ו', ז') מים ובאיזה סלע שרברובים (=יובש, לפי המפרשים) ועד היכן הם מגיעים.

חז"ל פרשו את השיר על בארה של מרים שהייתה עם ישראל במדבר:
"כך הייתה הבאר שהייתה עם ישראל במדבר דומה לסלע מלא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, עולה עימהן להרים ויורד עימהם לגיאיות, במקום שישראל שרויים היא שורה כנגדן כנגד פתחו של אהל מועד. נשיאי ישראל סובבין אותה במקלותיהם ואומרים עליה את השירה שנאמר: "עלי באר ענו לה" המים מבעבעין ועולין כעמוד למעלה וכל אחד מושך במקלו איש לשבטו ואיש למשפחתו שנאמר "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם". (תוספתא סוכה פרק ג' הלכה י"א).

האגדה ממשיכה ואומרת על הפסוק:
"וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא" (במדבר כ"א, י"ס-כ') וגו': "סובבת בכל מחנה ה' ומשקה על פני הישימון והיא נעשית נחלים גדולים" וכו' (תוספתא שם ג', י"ב).
הכוונה לבאר הקודמת שהייתה עם ישראל במדבר ושמשה לפי זה גם להשקאה מלאכותית.

בציורי בית הכנסת בדורא אירופוס ישנה תמונה אחת המציירת באר באמצע מחנה ומתוכה זורמים קילוחי מים נרחבים ששה מצד אחד וששה מצד שני לתוך אהלים העומדים מחוץ למחנה. אנשים לבושים עומדים בפתח האהלים כשידיהם מורמות כמו לתפילה. (ראה: בית הכנסת של דורא אירופוס וציוריו של א. ל. סוקניק הוצאת, מוסד ביאליק תש"ז לוח-י"ח). לדעת סוקניק ציור זה מצייר נס מי מרה, (שמות ט"ו, כ"ה).

ברם לפי התוספתא בסוכה שצוטטה לקמן יש לראות בתמונה זו את הבאר הנמצאת בתוך מחנה ישראל במדבר וקילוחי המים האלה הם הנחלים הגדולים הנזכרים בתוספתא הנ"ל. סמוך לבאר עומד אדם גבוה מאד ובמקל שבידו הוא נוגע בבאר, ואין ספק שהכוונה למשה המכה את הסלע במטהו פעמיים (במדבר כ' י"א).

כאמור לעיל מצרים הייתה שותה ממי היאור ובני ישראל שיצאו ממצרים הכירו היטב את התנאים, המעלות והחסרונות שבסדר השקאה זה, שנראה אותם בפי קדמונינו אחר כך.

ההליכה ארבעים שנה במדבר הייתה בבחינת ניסיון (דברים ה' ב'). ולימוד.
"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (שם ח"ג)
ומיד באה ההבטחה
"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה אל ארץ מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (שם ח' ז').
יש להניח שבתקופה ההיא הייתה הארץ עשירה יותר בנהרות ובנחלי מים, שהם מועטים בימינו. ולהלן באה ההקבלה
"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים י"א, ו'),
"והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים" (שם י"א, י"א).

קדמונינו שהכירו את התנאים בשתי הארצות השכנות: א"י ומצרים נתקשו בוודאי בהקבלה זאת, שאינה לטובת א"י שכן הגשמים לעתים רחוקות באים בעתם ובכמות מספיקה מה שאין כן הנילוס שמימיו זורמים בשפע ובקביעות. לפיכך מצאו חז"ל צדדים אחרים בהקבלה זו ואמרו:
"ארץ מצרים שותה מן הנמוך וא"י שותה מן הגבוה. ארז מצרים נמוך שותה גבוה אינו שותה, א"י גבוה ונמוך שותה. ארץ מצרים גלוי שותה, שאינו גלוי אינו שותה א"י גלוי ושאינו גלוי שותה. ארץ מצרים שותה ואחר כך נזרעת, א"י ישראל שותה ונזרעת, נזרעת ושותה, שותה בכל יום ונזרעת בכל יום. ארץ מצרים אם אתה עמל בה בפסיל (=מפסלת) ובקרדום ונותן שנת עינך עליה (מוטב) ואם לאו אין בידך כלום, אבל א"י אינו כן הן ישינין על מיטותיהן והמקום מוריד להם גשמים... מצרים שותה מן נילוס, בבל שותה מן הנהרות אבל א"י אינה כן אלא הן ישינין על מיטותיהן והמקום מוריד להן גשמים" (מדרש תנאים מהדורת הופמן).

כבר הזכרתי, מקודם, שבתקופת הכיבוש הראשון הייתה הארץ עשירה במים, במי מעיינות ותהומות ובנחלי מים יותר מאשר בימינו וזה בניגוד לדעה המקובלת בין החוקרים היום. דבר זה ניתן לאומרו גם בנוגע לירושלים. במצור סנחריב נועץ חזקיהו המלך עם שריו וגיבוריו לסתום את מימי העיינות אשר מחוץ לעיר
"ויקבצו עם רב ויסתמו את כל המעיינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ לאמר למה יבואו כל מלכי אשור ומצאו מים רבים" (דבהי"ב ל"ב, ד').
לפי מקורות לא יהודיים הייתה ירושלים משופעת במים, ואלו הרומיים הנוצריים מסביב סבלו מחסור במים (ראה ביכלר ספר הזיכרון לקופמן מעמ' 17 ואילך). גם כלכלתם של מאות אלפי איש שעלו לרגל לירושלים, והמים הספיקו לכולם מראות על שפע מים בירושלים. וכן מוכח הדבר מגינות היורדין המרובות שהיו שם (משנה מעשרות ב. ה).

לעתיד לבוא
"יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנידה" (זכריה י"ג, א'),
לפי חז"ל זהו המעין מים חיים שעליו נבא גם יחזקאל (מ"ז) שיצא מירושלים לרפאות את מי ים המלח ולהפרות את כל הסביבה (תוספתא סוכה כה"ג, ט'), וכך אומר זכריה:
"והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון" (י"ד, ח'). גם הנביא יואל (ד', י"ח) מנבא עליו.
לפי חז"ל (שקלים ו', ב') זהו שער המים:
"ר' אליעזר בן יעקב אומר: בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית".
וזה בהתאם לנבואת יחזקאל (מז' א'):
"תני מבית קודש קדשים עד הפרוכת כקרני סילי וכיליי (מיני יתושים קטנים),
מן פרוכת עד מזבח הזהב כקרני חגבים.
ממזבח הזהב לעזרות כחוט של שתי,
מן עזרות עד מפתן הבית כחוט של ערב,
מכאן ואילך כמפי הפך" (ירושלמי שקלים ו' ב'),

ומכאן ואילך ניבא יחזקאל:
אלף אמה מי אפסים (מס' ג),
אלף אמה מי ברכים (מז, ד'),
אלף אמה מי מתנים (שם),
אלף אמה מי שתייה (מז' ה). שאין לעקור ברגלים.

תפקידם, כאמור לרפאות את מי ים המלח להפכם למים מתוקים ולהפרות את השממה שבסביבה. הגאולה העתידה לבוא קשורה אפוא לפי השקפת חכמי היהדות, בגאולת השממה והפרחתה. זוהי גם השקפת ישעיהו האומר:
"אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות, אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים" (ישעיה מ"א, י"ח).
מקביל לו ברעיון ובסגנון המשורר בתהילים:
"ישים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים" (ק"ז, ל"ה).
זכר הבאר במדבר חי עוד בדמיון העם:
"יבקע צורים במדבר וישק כתהומות רבה" (תהילים ע"ח, ט"ו).

אין ספק שצורה זו של השקאה מלאכותית הייתה מקובלת בארץ עוד בתקופת הבית הראשון ולאו דווקא עם חזירתם מבבל תחת שלטון הפרסים כדעת פטאי (המים עמ' 84,75). השתמשו בכמה דרכי השקאה, לעיל הזכרתי את הדלי שהיו מעלים בידים או בעזרת מכוונה פרימיטיבית הנקראת בערבית שאדוף. בארץ מצרים היו משקים ברגלים (דברים י"א, י). יש להניח שהכוונה לגלגל המסובב ברגלים אשר עליו נכרך החבל שהדלי קשור בו, ע"י כך עולה הגלגל למעלה. במכונות יותר מושלמות ממלאת הבהמה תפקיד זה, כמו ברחיים של תבואה או ברחיים של זיתים. וכאן ניתן לפרש פסוק מוקשה:
"אשריכם זורעי על מים משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה ל"ב, כ')
שאין להבינו. יש לפיכך לפרש "משלחי רגל" משקים ברגלים כמו במצרים או משקים בעזרת השור והחמור. יתכן שהכוונה להעברת מים על גב הבהמות, ויתכן גם בעזרת מכונה המסובנת על ידיהם והמעלה את הגוזלים למעלה, כמו במכונות המקובלות עוד בימינו בארצות ערב (ראה ריפנברג מלחמת המזרע והישימון ציור 62 ושם בעמודים המקבילים).

קהלת האומר:
"עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים" (ב', ו')
משקף אפוא מסורת קדומה בישראל עוד מתקופת הבית הראשון. הברכה הייתה תופעה רגילה מאוד והמשורר אומר:
"עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים" (שיר השירים ו', ה').
הוזכרו גם בריכת שומרון (מלכ"א כ"ב ל"ת), הברכה בגבעון (שמו"ב ב' י"ד) בחברון (שמו"ב ד' י"ב). נחמיה מוצא לפניו "ברכת המלך" (ב' י"ד), אולי היא "בריכת השלח לגן המלך" (שם ג' ט"ו) כלומר ששימשה כתעלה מובילה להשקות את גן המלך. אין ספק שבימיהם ידעו לאיזה מלך הכוונה, השם היה מפורסם מבלי הצורך להזכירו, ברם בימינו אינו כן ויש לשער שהכוונה לברכה שכרה חזקיהו המלך (מלכ"ב כ', ב') הנקראת נימינו בריכת השילוח. ע"כ פנים היא שונה מן הבריכה "העשויה" (שם ג', ו') כמו כן נזכרת הבריכה "העליונה" ולצדה תעלה ששמשה כנראה להובלת מים העליונים ולאיסופם (ישעיה ז', ג', ל"ו ב', מלכ"ב י"ח, י"ז). היא שימשה לכביסה לתושבי ירושלים (שם) וכן נזכרת הבריכה התחתונה הסמוכה לעיר דוד (ישעיה ב"ב, ט').

אין לדעת מה בינה לבין בריכת השילוח הקודמת והבריכה הישנה הנזכרת שם (כ"ב, י"א). אלא שבריכת השילוח הייתה בלי ספק בפנים החומה, ואילו הבריכה הישנה הייתה, כנראה, מחוץ לחומה, שכן הקוו מימיה למקווה מיוחדת "בין החומות" (שם). שרידים של בריכות עתיקות, דרכי גישה למעיינות תת-קרקעיים בזמן מצור נמצאו במקומות שונים בארץ כמו בגזר, מגידו וירושלים. אחדים מהם מתקופת האבות ויש מתקופת הכיבוש כגון יבלעם ע"י ג'נין, בגבעון, ויש מתקופת המלוכה בישראל כגון מגידו וירושלים.

היו גם מונחים שונים למקורות מים מחוץ לידועים לנו. אחד מהם הוא "מוצא מים" "והיית כגן רווה וכמוצאי מים אשר לא יכזבו מימיו" (ישעיה ג"ח, י"א). יתכן שמכאן השם "מוצא" שם מקום סמוך לירושלים, והוא ע"ש המעיין שהיה בקרבתו. וכאן הפירוש לפסוק מוקשה:
"ובאו הימה אל הים המוצאים ונרפאו המים" (יחזקאל מ"ז, ח').
ה"מוצאים", ריבוי ממוצא" מעיינות. וחז"ל כבר נתלבטו בפירושו של מונח זה ואמרו:
"אל הימה המוצאים - זה הים הגדול.
ולמה נקרא שמו מוצאים?
כנגד שתי פעמים שיצא אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה,
ר' אלעזר בשם ר' חנינא בראשונה יצא עם קלבריאה ובשניה יצא עד כיפי ברבריאה.
ר' אחא בשם ר' חנינא בראשונה יצא עד כיפי ברבריאה ובשניה יצא עד עכו ועד יפו" (ירושלמי, שקלים ו', ב').

המעיין לפעמים מפסיק את מימיו ומאכזב, ושמו "אכזב"
"היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו" (ירמיהו ט"ו, י"ח),
במשנה
ה"מים המאכזבים" (פרה ח', ט').

מקור מים אחר הוא הבור אותו כורים באדמה (שמות כ"א, ל"ג, תהילים ז', ו') וגם חוצבים באבן
"בורות חצובים" (נחמיה ט', כ"ה);
"ובורות חצובים אשר לא חצבת" (דברים ו' י"א).

עוזיהו המלך חוצב בורות רבים במדבר:
"ויבן מגדלים במדבר ויחצוב בורות רבים כי מקנה רב היה לו ובשפלה ובמישור איכרים וכרמים ובהרים כי אוהב אדמה היה" (דבהי"ב כ"ו, י').
אין ספק שבורות אלו נחצבו במדבר, כלומר בנגב, הם באו לאגור את מי הגשמים המועטים ושימשו להשקאה מלאכותית לתושבי המקום.

מי הבור כלו עד מהרה והבור נשאר ריק. לבור כזה הורדו יוסף (בראשית ל"ד, כ"ד), וירמיה בירושלים (ירמיהו ל"ת, ו'). הבור היה תופעה מצויה בכל בית ובית "ושתו איש מי בורו" אומר רבשקה ליהודי ירושלים בשם מלך אשור (מלכ"ב י"ח, ל"א: ישעיה ל"ו, י"ו: ) לפעמים הוא מתקלקל הטיח שבדפנותיו מתבקע ואז הוא בכלל "בורות נשברים" אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב' י"ג) ואז טחים אותו בטיח חזק, סדים אותו בסיד, וזה בור סיד שאינו מאבד טיפה. גם כאן דרוש לפעמים אמצעי להעלאת המים כמו גלגל "ונרץ הגלגל אל בור" (קהלת י"ב ו).

בתקופת המשנה היו שיפורים נוספים בשיטות ההשקאה, יתכן ובהשפעת הרומיים כפי המקובל אצל החוקרים, ויתכן שאלו היו מסורות טכניות עתיקות במזרח ומשם הם באו למערב. כדרך שמדעי האסטרונומיה, ההנדסה ועוד, באו מן המזרח ליוון ומשם לרומא.