הצדיק והעדה

ד"ר אברהם רובינשטיין

מחניים מ"ו, תש"ך

תקציר: הצדיק הוא דמות מרכזית בתנועת החסידות. ייחודו של הצדיק לא בכושרו האינטלקטואלי ולא בלמדנות אלא בדבקותו בעבודת ה' ובכושרו להעלות את צאן מרעיתו לדרגות רוחניות גדולות. גם פשוטי העם יכולים להרקיע שחקים בעבודת ה' וזאת ע"י דבקותם בצדיק. הצדיק קשור באלה המתקשרים עמו. הצדיק פועל בכוח הרשאה שהוא מקבל מלמעלה ובתוקף הסמכות הפנימית, הניתנת לו מלמטה.

מילות מפתח:
צדיק, חסידות, פדיון נפש, ניגון, שמחה, דבקות.


א.

יחודו של הצדיק בסגולות הנפש שלו ולא בכושרו האינטלקטואלי. לא הלמדנות - ידיעת התורה והתמדת לימודה - מעלה אותו מיתר בני העם, אף אם יתכן, כי מופלג הוא בתורה, לא זו התכונה המציינת אותו.

מטבע ברייתו קורץ הצדיק מחומר אחר מאשר בני-אדם רגילים. הוא בעל נפש מתפעלת, מיסטיקן מתלהב, אשר רוח אלוהים שוכנת בקרבו ויכול בעת רצון להגיע בתודעתו למגע בלתי-אמצעי עם הספירה האלוהית. בעבודת אלוהים שלו, ובמיוחד בתפילה, הוא עולה למדרגות גבוהות, לעולמות עליונים. הנשמה אמרה להבעש"ט:

"שמה שזכה שנתגלו אליו הדברים העליונים לא מפני שלמד מש"ס ופוסקים הרבה, רק משום תפילה שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה ומשם זכה למעלה עליונה" (צוואות הריב"ש)

החסידות שמה לה למטרה את הדבקות בד', כלומר את הקשר הנוצר כתוצאה מהתרוננות מתמידה בבורא. ורק בעלי סגולה מיוחדת זוכים לכך.
"תכלית הכל-בו תדבק" (צפנת פענח, פרשת יתרו).

המגשים אידיאל זה הוא אישיות מתלהבת. עובד את השם מתוך התלהבות עליונה, מתוך התפרצות רגשות דתיים נלהבים. ובהגיעו למדרגות העליונות, ל"דבקות גדול", הוא מנותק כמעט לגמרי ממציאות העולם הזה. זוהי פנייה מיסטית-אמוציונאלית מלאה של האדם אל בוראו, הגורמת לניתוקו המוחלט כמעט מן המציאות הארצית, הריאלית. וכה גדולה התלהבותו, עד שחושיו חדלות כאילו לפעול, תודעתו הרגילה נכבית והוא מופנה לבורא,
לבורא בלבד. וכך מתאר ר' לוי יצחק מבארדיטשוב דרך זו בעבודת השם:
"בעת שהאדם עומד להתפלל אזי נפשט מהחיות שלו ומדבק את עצמו בחיים של אין סוף. ברוך הוא - - כל אחד לפי מדרגתו ובעת תפלתו שהוא מתלהב בכל לבבו ובכל נפשו אזי הנשמה שלו מתענגת מאד מחמת התפשטות הגשמיות שלו ואז נשאר רק נשמתו" (קדושת לוי, פרש' ויצא).

דרך זו בעבודת אלוהים הידועה בשם התפשטות הגשמיות נהוגה הייתה ע"י ר' ישראל בעל שם טוב וע"י תלמידיו:
"צריך בתפילה להיות כמו מופשט מגשמיות ואיננו מרגיש מציאותו בעולם הזה" (צוואות הריב"ש).

ועקבותיו - תלמידו, ממלא מקומו, ר' דוב בער ממעזריטש:
"ואדם צריך לפרוש את עצמו מכל גשמיות כל כך עד שיעלה דרך כל העולמות ויהא אחדותו עם הקדוש ברוך הוא עד שיבוטל ממציאות" (ליקוטי אמרים - מגיד דבריו ליעקב, דף ד').

ברור, כי רק יחידי סגולה, אישים בעלי נפש מיסטית-מתלהבת, מסוגלים לעבוד את הבורא
באופן זה.

נמצא, כי הצדיק בלבד יגשים את אידיאל הדבקות, והצבור כולו, פשוטי בני-עם?
היות שחסרים המה את התכונות המציינות את הנפש המיסטית-המתלהבת, כיצד יעבדו את בוראם?
והרי עיקר העבודה, לפי החסידות, הוא הדבקות בד', כיצד יגיע לכך האדם ההמוני, שד' לא פתח את מעיינות לבו ואין הוא מסוגל להרקיע שחקים?

התשובה היא: עליו להתקרב-להתקשר אל הצדיק ובאמצעותו ובסיועו לעבוד את ד'. כלומר: על האדם הפשוט להזדקק לשליחותו של הצדיק.
"הבורא יתברך שמו אף שמלוא כל הארץ כבודו ואינו רחוק כלל אף על פי כן נראה כרחוק ולאו כל אדם יוכל לדבק בו יתברך, אך יהיב לן עצה: לדבק בצדיקים שהם השכנים להבורא יתברך - - ואז יוכל לעלות עימהם" (עבודת ישראל, אבות).

כאן הגשר-הקשר בין הצדיק ובין העדה החסידית, בין האישיות המתפעלת לבין המוני העם. ובזה הונח היסוד לחסידות כלתנועה המונית.

אמנם, הפראקטיקה הדתית של הצדיק על דרך ההתבוננות והאקסטאזה הנה לכאורה פעולה אינדיבידואלית המבוצעת ע"י היחיד הנבחר בעל נפש מיסטית וסגולות ספיריטואליות. ולא עוד, אלא שעצם פעולת ההתבוננות, בשלביה האקסטאטיים לפחות, מרחיקה את האדם מן העולם החיצוני הסובב אותו. עם זאת, נותנת דרך זו תקווה לבני אדם פשוטים. אין הצדיק מסתפק ביצירת קשרים אמוציונאליים עם הבורא, אלא תוך כדי כך הוא מעלה את העם עמו, החסיד נדלק באישו של הצדיק. דבקות הצדיק בד' הופכת פעולה דינאמית, שעל-ידה החוסים בצל קורתו של הצדיק מגיעים אף הם לדבקות, אף כי כנראה, שלעולם לא יגיעו לשיאים שאותם משיג הצדיק עצמו.

זו אפוא מגמת שליחותו של הצדיק: הדבקות בד' כדרך לרבים. בדרך זו מתגבשת העדה החסידית ונקבעים הקשרים בינה ובין הצדיק.



ב.

עקרון הדבקות בד' אינו מצטמצם לתחום הפראקטיקה הדתית במובן המקובל והצר של מושג זה, היינו לעניינים של פולחן דתי. חייו הקונטמלאטיביים של הצדיק נמשכים והולכים גם בעת עובדין דחול. ולא עוד, אלא שקיימת זיקה חזקה בין התחום הארצי בתודעת האדם ובין התחום הרוחני שלו. את עילוי הנפש ניתן לבסס על פעולות גשמיות. דרך זו מכונה בשם עבודת השם בגשמיות ומשמעותה הקונקרטית: יכול אדם לעבוד את בוראו גם בעת עשיית מעשים חילוניים: במאכל, במשתה, בשיח ושיג עם הבריות וכו. בכל מקום, בכל דבר ובכל אדם, מפוזרים ניצוצות קדושים (ני'ק). ע"י הזדקקות אל אנשים פשוטים ואל עניינים שבחומר, מועלים ניצוצות אלה ובזה עובדים את ד'.

בקבלה עקרון קבליסטי זה, שללה החסידות את דרך הסגפנות, בה הלכו חוגי מקובלים שונים שקדמו לצמיחתה של תנועה חדשה זו ביהדות. אלה סבורים היו, כי קיימת סתירה בין קודש וחול, בין הנאה גשמית ובין עילוי רוחני. ועל כן הטיפו לויתור גמור על תענוגות עולם הזה וקבלו על עצמם עול כבד של סיגופין ושל צומות, ואילו החסידים מבית מדרשו של הבעש"ט סברו וקבלו, כי כל ענייני החיים, לרבות העניינים החילוניים, ניתנים ליהפך לדברים שבקדושה. לכן, אין למאוס בחיי העולם הזה ובתענוגותיהם ואין תוחלת במעשי סיגוף. אדרבא, השמחה הגשמית מאפשרת ומגבירה את השמתה הרוחנית, את עילוי הנפש.

גישה זו שימשה היא עצמה גורם מרכזי בהתפתחות העדה החסידית ובתהליך גיבושה. מעם טבעו גורם הסיגוף להתפוררות חברתית. ואילו ההנאה מהווה מלט לליכוד חברתי. העצבות וההתבודדות מרחיקות אדם מרעהו. השמחה מקרבת אותם. היא יוצרת צוותא. העבודה החסידית מבוססת על חוויה משותפת של הנאה גשמית ורוחנית, של עילוי הנפש הבא בעת ובעונה אחת עם חיזוק הגוף.


ועוד גם זאת:
השפעת הצדיק על המוני העם לשם העלאתם בדרך החדשה בעבודת ד', היא דרך הדבקות, מותנית במידת נכונותם של אלו לקבל השראה מאת הצדיק. הצדיק קשור באלה המקשרים עמו, הוא קרוב למתקרבים אליו. אם
"אינו מסכים עם הצדיק בודאי לזה בלתי אפשרי שתושפע לו השפעה ע"י הצדיק" (נועם אלימלך, פרש': שלח).

הונח בזה היסוד הארגוני לחסידות. מגבשת החבורה המתרכזת סביב הצדיק.
הצדיק מושך אחריו אנשים הקרובים אליו, אנשים ששורש נשמתם קרוב לשורש נשמתו.
מתהוות והולכות כתות כתות שקבעו את תהליך התפשטותה של החסידות.

החסידים משמשים את הרב וכפופים למרותו. מרות זאת הפכה את החסידות למחנה מאורגן ומלוכד כדבעי. יותר נכון: למחנות מלוכדים מאורגנים. אכן, לא נשאר חלל בציבוריות היהודי. בתקופה שהתפוררות החברה היהודית הגיעה שיאה, כשהארגון המרכזי של יהדות פולין (ועד ד' ארצות) חלף ללא שוב, הקהילות המקומיות עבר עליהן משבר חריף, כשהמנהיגות היהודית המוכרת- הרב והפרנס - שוב לא היה לאל ידה לפתור בעיות השעה החמורות והיא הפסידה מסמכותה ומשליטתה, נוצרה החסידות כתנועה, אמנם וולונטארית אבל בעלת סמכות רחבה ומשמעת חזקה ביותר. ארגון זה בראשו עומד הצדיק, הפועל בכח ההשראה שהוא מקבל מלמעלה ובתוקף הסמכות הפנימית, ניתנת לו מלמטה. לכן, השפעתו על בני עדתו אינה ניתנת לערעור.


ג.

גורם נוסף בפעולת הצדיק וביחסו אל בני עדתו: היותו מסייע לחסידיו במלחמת הקיום שלהם ניחן בסגולות שמחוץ לגדר הטבע, היה הצדיק מביא שפע רב לעולם ובראש וראשונה - לקהל חסידיו. הצדיק גוזר והקב"ה מקיים. אף אם נגזר על האדם גזרה קשה ח"ו, יכול היה הצדיק לבטלה ע"י תפילותיו ובקשותיו. הקב"ה בעצמו כאילו נכנע לו, נשמע לו ועושה כמצווה על-ידו. הצדיק שולט בעליונים, כשם שהוא שולט בתחתונים.

היה אפוא הצדיק מרבה להגיש עזרה לנצרכים. ריפא חולים, פקד עקרות, העשיר בברכת את העני, חלץ את הסובל מצרתו וכו'. התפתחות זו בחסידות הידועה בשם צדיקות מעשית הכניסה לתוך התנועה החדשה גורם מאגי. הצדיק היה לעושן נפלאות. היו; צדיקים שעליהם נאמר כי "מופתים התגלגלו מתחת לשולחנם". אנשים החלו לבוא לצדיק, לא רק כדי לשמוע תורה מפיו ולהתבונן באורח החיים שלו, אלא גם, ואולי בעיקר, כדי ליהנות מהשפע החומרי המובא יל-ידו, לזכות לברכתו. התפתחות זאת, הגדילה אמנם את שורות התנועה, בהביאה אליה המונים חדשים, אולם גם גרמה לא במעט לירידתה. החסידות איבדה ע"י כך את מהותה הדתית הספונטאנית. התנועה הרוחנית, המבוססת על דתיות מתחדשת הייתה ל"מעשית". הצדיק הכריזמטי היה לעושה נפלאות.

- אמנם לא כל הזרמים החסידיים הלכו בדרך זאת. יש ושמרו על טהרם ועל מקוריותם. אלא גם הצליחו לשמור על רעננותם וחיוניותם כבימים הראשונים.


ד.

רוח דמוקרטית שררה בחבורות החסידים, רוח של שוויון ואחווה, עצם הנסיעה לצדיק והשהייה בחצרו - לפרקים שהייה ממושכת למדי - הוציאה את היהודי מחיי השגרה שלו, שלעתים ספוגים היו דלות וייסורים ומלאים צער ותוגה. כאן, בקרבת הצדיק ובקרב בני העדה, ניטשטשו - או לפחות לא בלטו כל כך - ההבדלים בין עני ועשיר, בין למדן ועם הארץ, כל אחד קשור היה באופן בלתי אמצעי בצדיק והתקשרות זו היא שהעלתה את נפש החסיד, רוממה את רוחו, הזקיפה את קומתו.

בחברה הלא-חסידית קנה המידה לעליונות היה בידיעת התורה וכמנהג המדינה - בריבוי נכסים. אך מה יעשה האדם שאלוהים לא חננו בכשרונות אינטלקטואליים, או שטרדות החיים מנעו בעדו מללמוד ומלשנות, ורק בקושי יודע הוא להתפלל, לזמר פרק תהלים ללמוד עין-יעקב? ולא עוד, אלא שעני ואביון הוא ופרנסתו קשה עליו כקריעת ים-סוף. נחות-דרגא היה, מוטבע בחותם של עם-הארץ, בסוד יראים לא בא ובקהל חכמים לא ישב, אוי לו בעולם הזה ואבוי לו בעולם הבא. המגיד, הדרשן, שהיה "צד" אחר עברות והטיף מאמרי פיו בבית- המדרש בפני קהל יהודים מבוהלים ונפחדים, היה מוכיח אותו בדברים קשים כגידים ומרים כלענה. הסביר לו עד כמה אין הוא ממלא את חובתו בעולמו, ייסרו על שאין הוא מקפיד על קלה כחמורה, על שאינו מחובשי בית המדרש, על תפלתו החטופה וכו' וכו', ולבסוף: צייר בפניו תמונות מזעזעות של עינויי גיהנום האורבים לו למקרה שלא ייטיב את דרכו ולא ישיב בתשובה בעוד מועד.

ואילו החבורה החסידית רוממה את ערכו של האדם ההמוני. חסל פרשת האיומים והקטרוגים. יש לעודד את האדם ולהפיח בו תקווה ולא לדכאו ולגלות מה נורא מצבו. הצדיק האציל מקדושתו על הבאים אליו, הקרין עליהם מאורו, השפיע מרוחו. מעולם לא התריס כנגדם, כדרך המגידים-המוכיחים ולא פנה אליהם בדברי איום ובלשונות גנאי. אדרבא. תמיד לימד עליהם סניגוריה, בפני אלוהים ואנשים. השמיע באוזניהם
"דברי ריצוי ודברי נעימות ועריבות" (עבודת ישראל, אבות, פרק ד'),

אף דברי התוכחה שיצאו מפיו, בנחת נשמעו. יש ללמד זכות על ישראל. וכה אמר הבעש"ט:
"יש כמה רופאים הנותנים רפואות ע"י משקה מר, אך זה הרופא יותר טוב שנותן רפואה ע"י משקה מתוק מדבש"..
ולדרשן אחד, עובר-אורח ש"הלשין" על ישראל, כלומר, דיבר בגנותם אמר:

"תדע שבר ישראל ההולך כל היום על יומא דשוקא ולעת ערב שנוגה לו נתחרד ואומר: אוי לי שאעבור זמן מנחה, והולך לבית אחד ומתפלל מנחה ואינו יודע מה שמדבר ואף על פי כן נזדעזעין שרפים ואופנים מזה" (שבחי הבעש"ט),

אם כי התנועה המונית הייתה ובמשך תקופה קצרה התפשטה כמעט על פני אירופה-המזרחית כולה, בהקיפה אלפים ורבבות מאמינים, עם זאת הגישה האינדיבידואלית נשארה ביסוד להוויתה ולפעולותיה. כל חסיד עמד במגע אישי עם הצדיק, נפשו הייתה מתקשרת עם נפש הצדיק. כי הרי את תורת החסידות אין ללמוד לא מפי סופרים ולא מפי ספרים. - ההתקשרות האישית היא הקובעת. יש לנסוע אל הצדיק, לשהות בחצרו, להתפלל בבית-מדרשו, להסב ליד שולחנו. כי העיקר בצדיק, לא התורה שלימד, לא הדרושים שהשמיע - אותם אפשר היה ללמוד מן הכתוב - אלא אורח החיים שלו, הליכות היום-יום שלו. הדא עצמו תורה. אחד מתלמידי המגיד ממעזריטש, ר' לייב שרה"ס, צדיק נסתר ואיש פלאי, אמר:
"נסיעתי אל המגיד לא הייתה תכליתה לשמוע תורה מפיו, אלא כדי לראות איך הוא. פושט את אנפילאותיו ואיך הוא קושרן" (סדר הדורות החדש).

כשרון מיוחד יש לו לצדיק, במיוחד מן התקופה הראשונה לקיום החסידות, ללמד ע"י שיחות פרטיות ופתגמים קצרים. את מחשבותיו הלביש במשלים עממיים, ספורים קצרים ופירושי פסוקים מן התורה, המובנים. אף לאלה שלא למדו ולא שנו, והמשפיעים - על שומעיהם בפשטות רעיונותיהם וברגש הדתי והמוסרי העמוק החבוי בהם. על ר' אלימלך מליזענסק ידוע
"שהיה עומד לפני ביתו וסבבוהו בני אדם בעגולה והוא היה עומד באמצע וסיפר איזה מעשה באיזה עניין לפניהם", (מאור ושמש, דברים).

בך מצא כל אחד- את עצמו במחיצת הצדיק, שוחח עמו, תינה לפניו דאגותיו ונעזר על-ידו בעת צרה, אם ע"י מלות עידוד וניחומין, אם ע"י ברכה משיבת-נפש ואם ע"י עזרה חומרית ממשית (הצדיק קבל תשלומים מחסידיו - פדיון נפש אך את הכספים חילק לנצרכים).

ואפילו ה"תורה" שהצדיק השמיע במסבות ג' סעודות בשבת, שנאמרה בדרך כלל בפני מסובים רבים, כוונה כגילו באופן אינדיבידואלי לכל אחד ואחד מן השומעים. וכך מספר שלמה מימון, משכיל שבילדותו דבק במגיד ממעזריטש:
"הנאספים הסבו לשולחן, ובשעת הסעודה שררה דומיה חגיגית. משגמרו לאכול, פתח הרבי בניגון נאדר ומרומם את הרוח. אחר הניח ידו על מצחו, וכעבור שעה קלה התחיל קורא: צ. מעיר ה.! מ. מעיר ר.! ש. מ. מעיר נ.! וכו' - את כל האורחים החדשים, איש איש בשמו ובשם עיר מגוריו. תמהנו על זה הרבה. כל אחד מאתנו נצטווה לפסוק פסוק מכתבי הקודש. איש איש אמר את פסוקו והרב התחיל לדרוש דרשה, שהייתה מיוסדת על כל הפסוקים הללו. אף על פי שהפסוקים לוקחו מספרים שונים שבתנ"ך ולא היה שום חיבור וקשר ביניהם, בכל זאת צירפם ואיגדם יחד כאילו היו דבר אחד שלם. ופלא גדול מזה: כל אחד דמה למצוא באותו חלק מן הדרשה, המיוסד על הפסוק שלו, דבר הנוגע אל עצמו ואל העניינים הקרובים ללבו. צריך לומר, שהשתוממנו על זה במידה שאין למעלה ממנה. (שלמה ממימון, עמ' 144)

ר' ישראל בעל השם-טוב נשאל פעם: מה עיקר העבודה שלו? השיב על כך הבעש"ט:
"אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחרת,
שישתדל אדם לקנות לו שלשה דברים אלה:
אהבת השם,
אהבת ישראל ,
ואהבת התורה, - ואין צורך בסיגופין" (בוצינא דנהורא השלם).

בין ממשיכי תורת הבעש"ט נמצאו צדיקים אשר ראו באהבת ישראל את עיקר העיקרים של החסידות, ואת הגשמתה של אהבה זו כאחוזה וכשלובה באהבת ד'. האגדה העממית פארה אישים אלה וספרה עליהם מעשים המשמשים מופת למידותיהם הנעלות. מבין לזרי האגדה מתבלטים אישים דגולים אלה בפשטותם העממית, ביושר לבם, בצדקותם, ברמה הגבוהה של מוסריותם, בנכונותם לעזור בכל עת, להביא מרפא ונוחם, להשכין שלום וכו'. על אחד מאוהבי ישראל אלה, ר' משה לייב מסאסוב, צדיק גאליצאי, נביא כמה ספורים מאלפים. הוא היה אומר:
"כיצד לאהוב את הבריות, למדתי מאכר אחד. אותו איכר אכל ושתה עם איכרים אחרים בבית מרזח, זמן רב שתק ככל חבריו, אבל כשנתעורר לבו ביין אמר אל שכנו:
"אמור נא, אוהב אתה אותי או אין אתה אוהב אותי?
ו" הלה השיב: "אני אוהב אותך מאוד".
ושוב אמר: "אתה אומר: אני אוהב אותך, ואי אתה יודע מה אני חסר.
אילו אהבת אותי באמת, היית יודע".
אותה שעה למדתי: "אהבת הבריות פירושה לחוש בצרכיהם ולישא עמם בצרתם".

"כשרבי משה לייב מסאסוב היה רואה אדם סובל ייסורים, בנפש או בגוף, היה משתתף עמו בצערו עד שהייסורים נעשו ייסורים שלה כשתמה עליו איש אחד על יכולתו להשתתף בתמידות בצער אחרים, אמר"
"מה פירוש להשתתף? הרי ייסורי שלי הם, ואיך אוכל שלא לסבלם? "

ערב יום הכפורים בשעת "כל נדרי" נאספו כל החסידים בבית המדרש והמתינו לו לרבי שיבוא.
עברה שעה והרבי לא בא. אמרה אחת הנשים לנפשה:
"עוד יארך הזמן עד שיפתחו בתפילה, ואני מיהרתי כל כך, וילדי נשאר לבדו בבית. אלכה נא ואראה אם לא הקיץ משנתו, ועוד מעט אשוב".
מיד רצה הביתה, הקשיבה ליד הדלת, והנה דומיה. לחצה בחשאי על כף המנעול, הכניסה את ראשה פנימה, והנה הרבי עומד ומחזיק את הילד על זרועותיו. בלכתו לבית המדרש שמע את קול בכייתו, נכנס ושיחק עמו וזימר זמר לפניו, עד שנרדם.

(כל הספורים - לפי הניסוח של הפרופ' מ. בובר בספרו "אור הגנוז" עמ' 297-298 שם גם ספורים נוספים. ראוי לציון במיוחד הספור, תיקון חצות' ששימש לסופר י. ל. פרץ מוטיב לספורו הנודע: "הצדיק מנמירוב").
השמחה הייתה במעונם של החסידים. העצבות והקדרות גורשו לחלוטין, סעודות של מצווה. שתיית יי"ש, ריקודים וזמירות הדהדו בחצר הצדיק ובטאו את הדרך החדשה בעבודת אלוהים שטופחה ע"י החסידות ואת הגישה החדשה לאדם ולתפקידו בחיים. תפילת הצדיק נערכה מתוך התלהבות עליונה, בכריעה ובהשתחוויות, בתנועות הגוף, במחיאות כפיים וברעדה. עד שכל העצמות תאמרנה.
"פעם אחת התפלל הבעש"ט תפילת מנחה בכפר אחד במה שקורין שפייכלער (מחסן תבואה) והיו שם הרבה חביות מלאות תבואות, ובעת התפילה הייתה שם הרקדה גדולה בין החביות מחמת הרעד, כמו שנאמר מפני אשר ירד עליו ה' באש ויחרד כל ההר מאוד" (שבחי הבעש"ט).

ואם הטבע הדומם כך - האנשים שכחו בהזדמנויות דומות - על אחת כמה וכמה. לא עבר זמן רב מאז התגלותו של ר' ישראל בעל שם טוב, והחסידות התפשטה על פני ארצות רבות והפכה לתנועה עממית רחבה. היא ריכזה בתוכה חוגים רבים ומגוונים, עניים ועשירים, פשוטי עם ולמדנים.
אולם בראש וראשונה הייתה זאת תנועה עממית והיא ניזונה מן הדרישה התמימה של המוני העם לחוש את קרבת אלוהים, לזכות להתעללות רוחנית ולהרגיש כי גם האדם ההמוני רב ערכו בעיני אלוהים ואדם. היסודות המיסטיים בעבודת אלוהים של הצדיק הכריזמטי, הדתיות הספונטאנית, ההתלהבות, השמחה, היסוד האופטימי בחיים, הורדת הערך של למוד התורה, אהבת ישראל והגישה האינדיבידואלית לכל. אחד ואחד - כל אלה גיבשו את העדה החסידית כשבמרכזה עומד הצדיק.