מידות לפנים משורת הדין

ד"ר בנימין דה פריס

מחניים ע"ג, תשכ"ג



תקציר: מידת הרחמים היא כבר מבריאת העולם שבלעדיה אין העולם יכול להתקיים. לפנים משורת הדין יוצאת מתחום המשפט ההלכה והמצוות, היא שייכת לספירות עליונות אלוהיות, והיא יורדת בלבושים המאפשרים לה לפעול בתחום המעשי לפי הצורך.

מילות מפתח:
לפנים משורת הדין, דין מידת חסידות

עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר.
יהודה בר נחמני פתח עלה אלוהים בתרועה ה' בקול שופר. (תהלים מ"ז, ו). בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין בדין הוא עולה, דכתיב עלה אלוהים בתרועה ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין, הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים דכתיב ה' בקול שופר, מתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת הרחמים אימתי בחודש השביעי באחד לחודש". (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כ"ג בחודש השביעי).

דין לפנים משורת הדין הם מושגים הידועים לנו גם ממערכות משפטים אחרים בייחוד מן המשפט האנגלי, ששם המושג "לפנים משורת הדין" נקרא בשם אקוויטי דהיינו יושר. לפנים משורת הדין פירושו שם אפוא, מידת היושר. על סמך מושג זה התפתחה שם מערכת חוקים מסועפת על יד מערכת המשפטים ואפילו מערכת ערכאות יושר על יד מערכת בתי משפט רגילים. היושר יצר חוק חדש, שפועל בכל מקום ובכל הזדמנות שמידת הדין הרשמית הייתה גורמת לעוול מחוסר גמישות ומחוסר תאום למצב או מחמת חלל ריק בתוכו. וכבר עמד הפרופ' משה זילברג, השופט העליון בספרו הנחמד "כך דרכו של תלמוד" לאחרונה על המושגים ועל ההשוואה בפרוטרוט (קדמו לו אחדים מחכמי ישראל בגרמניה, אבל לא עמדו במיוחד על המשפט האנגלי). דבריו מעניינים ביותר, אלא אף הוא המשפטן והתלמודי הרגיש שעל אף הדמיון, יש הפרש וכך הוא כותב (ע' 133):
"אין ספק, כי שניהם ממקור אחד נחצבו, והורה אחד ילדם: הצורך להמתיק את הדין, ולהמציא תרופה ותרף למזור הקשה של הכלל המשפטי. הרומאים אמרו iniuria ius summa Summum

ומשחק המלים
"משפט" ו"משפח" כבר השתעשעו בו הנביאים הראשונים. כל נורמה משפטית, ואפילו הצודקת ביותר, עלולה להביא, במקרה מיוחד, לידי עוות הדין, כי המשפט הוא דבר השווה לכל נפש, לבוש מוכן מראש, סטנדרטי, ההולם בערך את שיעור קומתו הממוצע של הכלל, אך אינו הולם, בדיוק נמרץ, את רישומי אבריו של הפרט, מכאן השוועה הנצחית אל היושר המסוות, לאותו "תבלין" גמיש העשוי לכפר וליישר את ההידורין, מחוייבי המציאות של החוק. אך כאן סוף פסוק, ובזה נגמר הדמיון בין האקוויטי והיושר העברי. האקוויטי תוכנה מרובה, פי כמה מדיני היושר של המשפט העברי, מן הטעם הפשוט שהיא - בניגוד לזה האחרון - פעלה בחלל ריק, מילאה לאקונות שלא היה להם כל חוק ומשפט. (מכאן והלאה מתאר פרופ' זילברג את ההתפתחות ההיסטורית של האקוויטי באנגליה, ומראה שרוב הדברים שנתחדשו על ידי האקוויטי, כבר היו קיימים אצלנו בהלכה)

סוף דבר: תוכנה של האקוויטי האנגלי מרובה פי כמה מתוכנם של דיני היושר על פי המשפט העברי. אבל לא מפני שהמשפט האנגלי מכיל יותר "יושר", אלא מפני שהמשפט העברי מכיל יותר "דין" הממלא, הוא גופו, את רוב דרישות היושר של האקוויטי האנגלית. לכן פנה היושר העברי לאפיקים אחרים שבהם יש צורה בו, והוא בא לידי ביטוי בשלושת סוגי היושר שנתבארו על ידינו לעיל"

עד כאן דברי המשפטן המלומד הנכבד. ומנקודת ראות משפטית-היסטורית יפה כוון ויפה אמר.

ברם, במה דברים אמורים?
בשעה שאתה מסתכל על ההלכה כעל יצירה משפטית גרידא; מתאר החלק המשפטי של ההלכה וחוקר המשפט התלמודי בודאי יצטרך לעשות כן. כי אחרת אין קנה-מידת בקורת ואין אמת בנין בידו ואין אפשרות של השוואה. אבל אנו בתורה אנו עסוקים ומסתכלים על הכל מתוך ראיה פנימית אחרת לגמרי ולכשתמצא לומר, אף בלשון מדעית. מבחינה תיאולוגית, ולפיכך נראים לנו הדברים עמוקים עוד יותר, הרי, קודם כל, מצווים אני לפי דברי חז"ל על פי התורה גופה ללכת, לפנים משורת הדין וכך הם דברי המכילתא דרי"ש:
"והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.
ר' אלעזר המודעי אומר: את המעשה זו שורת הדין, אשר יעשון זה לפנים משורת הדין" (מסכתא דעמלק יתרו פרשה ב' והשוה בבלי ב"ק צ"ט ע"ב:
תני רב יוסף וראה גם בתרגום יונתן).

ה"מעשה" הוא ה"עובדא" הוא פסק ההלכה לפי הדין. אבל לפעמים יש לפסוק לפנים משורת הדין. המדרש אמנם אינו פשוטו של מקרא ואולי אפילו רק אסמכתא, אבל מכל מקום ראו חכמים את המושג "לפנים משורת הדין" כמצווה עלינו מלמעלה, וכתוצאה ישירה של כוונת התורה מראשיתה: מדת לפנים משורת הדין נלמדת מן התורה כמו ה"פשרה". (כגון שם במכילתא דר"י: ושפטתם בין איש, זה הדין שאין בו פשרה - ובין רעהו, זה הדין שיש בו פשרה). לא חכמים תיקנו את הדבר בזמן היסטורי מסוים, לא ריגשם המוסרי, או תחושתם ליושר הכתיבו להם את המידה, אלא מצאוה בתורה כמו שקובעת התורה:
"ועשית הטוב והישר" שמפסוק זה לומדים מקרים שונים, של לפנים משורת הדין: "לפנים משורת הדין" היא לא נקבעה כהלכה בלבד, עם כל התוקף הניתן לכך, אלא היא בעצמה מצווה. היא נכנסה לספירה הדתית כמו ביקור חולים, גמילות חסדים וכדומה ואין חשיבות לדבר אם מצווה זו היא מבחינה פורמלית מדרבנן או מדאורייתא.

יתר מכן: היא קדומה, בכוח, מבריאת העולם, שהרי היא יוצאת מתוך מידת הרחמים. שאותה מידת שיתף הקב"ה כשברא את עולמו, ושבלעדיה אין העולם יוכל להתקיים, ולפיה נידון העולם (כך גם פרש תרגום יונתן "לרשיעיא"). מידת לפנים משורת הדין יוצאה מבחינת זו לגמרי מתחום המשפט ואפילו מתחום ההלכה ואפילו מתחום מנין המצוות. היא שייכת לספירות העליונות האלוהיות. ומכאן היא יורדת ומתלבשת בלבושים, המאפשרים לה לפעול בתחום המעשי הכל כפי הצורך. יש שהיא נקראת בשם "לפנים משורת הדין" בשמה המפורש ויש שהיא מייצגת את עצמה מאחורי הפסוק "ועשית הטוב והישר" ויש שהיא משתמשת בלשון חסידות, "מדת חסידות" "משנת חסידים", הכל לפי שלבי הרעיון ויש שהרעיון מוצא את ביטויו לא במושג או בפסוק מן התורה שיש בו צו, אלא בפסוק מספר משלי (ב' כ) למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור. וכבר עמדו בעלי התוספות בב"מ כ"ד ע"ב על כמה מן ההבדלים וז"ל:
"וי"ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבים והוא פטור כמו במראה דינר (ב"ק ק' ע"א) דאחרים דבעו למילף חייבים ור' חייא דלא בעי למילף פטור ולפנים משורת הדין שלם כמו אחרים וכן בעובדא דר' ישמעאל (ב"מ ל ע"ב) דזקן ואינו לפי כבודו הווה ועשה לפנים משורת הדין כמו אחרים והכא בשמעתין (ר' יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל חייב להחזיר. תרתי?
אמר ליה לפנים משורת הדין, כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין) דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כוליה עלמא פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומכל מקום משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא, אבל בסוף האומנין פ"ג ע"א בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד, לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים".

ישנם שלבים שונים ומבחינת ההלכה הפוזיטיבית יש שכופין על מידה זו ויש שאינם כופים. מבחינה משפטית לא הכל שווה ולא הכל דומה וכבר נידון הנושא בהרחבה בספרות הרבנית ומבחינה משפטית כללית ולשון מודרנית בספרו של פרופ' זילברג הנ"ל (אין בממש שאפשר להסכים לכל מה שנאמר שם) ואין טעם עוד לפרט את המקרים, שכולם מסוכמים שם. ברם מקרה אחד, שאף הוא יש לו שייכות לעניין, שאינו נמצא בבבלי לא הובא בספר והוא בירושלמי תרומות פ"ח דף מ"ו ע"ב:
"עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזל ליה ללוד גבי רבי יהושע בן לוי אתון ואקפון מדינתא אמרו ליה אין לית אתון יהבין ליה לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה רבי יהושע בן לוי ופייסיה ויהבה לון והוא אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא איתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נבלה אמר ליה ולאו משנה עשיתי אמר ליה וזו משנת חסידים!" (תרגום עברי: מעשה והמלכות תבעה את עולא בר קושב, ברח והלך ללוד אצל ר' יהושע בן לוי, באו (הרומאים) והקיפו את העיר, אמרו להן, אם אין אתם נותנים אותו לנו, נחריב את העיר. עלה אליו ריב"ל ושידלו ונתנוהו להם. והיה אליהו זכור לטוב רגיל להתגלות אליו ולא התגלה, וצם כמה צומות עד שהתגלה אליו. אמר לו (אליהו) וכי אני מתגלה למוסרים. אמר לו (ריב"ל), ולא משנה עשיתי (שם בתרומות: תני סיעות בני אדם שהיו מהלכים בדרך ופגעו להן גויים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי), אמר לו וזו משנת חסידים?!
כאן במקרה זה הייתה משנת חסידים מובילה לאובדן כל העיר. ואף על פי כן, מכנה אליהו את ריב"ל, שנהג כדין. בשם "מוסר" ותובע ממנו "לפנים משורת הדין" (בדומה למעשה "סובלן") אף על פי שמדת הדין הייתה מביאה לידי רחמים על העיר ו"אילו לפנים משורת הדין" הייתה גוזרת דין מוות על כל העיר, עמוקים ואיומים הם הדברים.

הדין והרחמים אינם נקבעים לפי קנה מידתו של האדם. הם ערכים אוביקטיביים, שניתנו מלמעלה, אין כאן עניין של אקוויטי, אם יושר אנושי או תועלת או תיקון העולם, הן מידות שבהם ברא הקב"ה את עולמו, מידות קוסמיות, יש והתוצאות הולמות למעשה את היושר האנושי או את הרחמנות הפשוטה האנושית, אבל יש והן עשויות לגרום אפילו נזק חמור למי שאינו חייב, לטובת מטרה מפוקפקת בעינינו אפילו לפי מיטב היושר.

כגון במקרה של הסבלים (שקולאי) ובמקרה של עולא בר קושב. אבל, "משנת חסידים" ו"אורחות צדיקים" אינן עניין לתועלת הצבור, מבחינה כלכלית או מדינית, הן נוגעות לקיום העולם מבחינה רוחנית, והן נובעות במישרין מרצונו יתברך.

ראש השנה הוא היום, המסמל את המושגים "דין" ו"לפנים משורת הדין". תקיעת השופר גורם למעבר מכסא דין לכסא הרחמים. המידות הן אלוהיות, אבל השימוש בהם מושפע על ידי התנהגותם של בני אדם. והתנהגותם זו היא שוב קיום צו אלוהי, תקיעת שופר.

זוהי המשמעות העמוקה של המצוות בכלל ושל מצווה זו בפרט, היא גורמת למהפכה קוסמית, שחובותיה מורגשות בחיי יום יום. בתחום ההלכה ובתחומי יחסי אדם בכלל.

עלה אלוהים בתרועה, ה' בקול שופר.