נאומו של אלעזר בן יאיר
לפני נפילת מצדה

שמואל חגי

מחניים פ"ז


תוכן המאמר:
תוכן הנאום הגדול
צידוק הדין
מי היה אלעזר בן יאיר?
הדקר - סמל לרומח של פנחס
מסורת הגבורה
הקנאים ורעיונותיהם
הקשר בין נפילת מצדה ועקידת יצחק
על החיים ומהות הנשמה
ההצדקה המדינית למרד

תקציר: ניתוח הרעיונות העקריים שמופיעים בנאומו של אלעזר בן יאיר בפני אנשי מצדה.

מילות מפתח: מצדה, קנאים, יוספוס פלביוס


כשאנו באים לדון על תוכן נאומו של אלעזר בן יאיר במצדה, על כרחנו אנו צריכים לברר את טיבם של הנאומים ההיסטוריים שיוספוס פלביוס רגיל לשבץ בספריו. האם כך יצאו באמת מפיהם של האישים שאליהם מייחס הכותב את הנאומים, או שאינם אלא עיבוד ספרותי, כדרך שעשו ההיסטוריונים היוניים העתיקים, כגון תוקידידס והרודוטוס.

בענין זה עסקו רוב החוקרים הדנים במקורות ההיסטוריים של תקופת הבית השני. יש להבחין בשתי מגמות: המגמה האחת היא זו שיסדוה בעיקר החוקרים הגרמניים, וכמה מן החוקרים שלנו הלכו לפי המגמה הזאת. לפי השקפה זו יש לשלול בכללות את אמיתותן של כל התעודות הרשמיות המצויות בדברי פלביוס, ולהתייחס לכולן כלעיבודים ספרותיים. אבל בתקופה האחרונה מסתמנת גישה שונה מזו, ונוכח גילויים שונים מתברר שאין לשלול לגמרי את ערכם האוטנטי של התעודות הרשמיות; ואף לגבי הנאומים יש לבחור בדרך ביניים, מבלי להיתפס לכללים. מותר להניח שאפילו אם לא נראה בנאומים הנמסרים, העתק מדויק של הדברים שהושמעו, הרי מכל מקום יש בהם גרעינים אמתיים, והם מוסרים בנאמנות את הרוח של הדברים. בודאי השתמש פלביוס במקורות רבים כדי למסור תמונה מתקבלת על הדעת של נאום מסוים, אבל ניתן לומר כי נאומים מסוימים נמסרו ממקור ראשון. כגון נאומו הידוע של אגריפס השני לפני פרוץ המרד הגדול, שמוסר יוספוס בספרו. בודאי היה זה העתק רשמי של הנאום, כי אגריפס היה מעונין להציג בפני כל את עמדתו כלפי הרומאים והיהודים כאחד, כדי לטהר את התנהגותו המשונה בתקופת אימים זו, כשהעמיד כוחות צבא לרשותו של אספסיינוס, ואף הוא מכר לעבדים המונים מבני עמו. אגריפס קרא את ספריו של יוספוס, ובודאי היה יכול לבדוק את נאומו ההיסטורי אם הוא מוסר את דבריו כאמיתום.

יש לומר שגם נאומו של אלעזר בן יאיר שנשא בפני 959 הנפשות שהיו במצדה, מוסר נכונה את רוח הדברים שנאמרו. שבע נפשות נשארו מכל יושבי מצדה, אשה זקנה אחת, ועוד אחת שהיתה קרובה של אלעזר "שעלתה על כולנה בתבונתה ובחכמתה", ועוד חמשה ילדים. האשה שמסרה "בבהירות" את תוכן הנאום, ויוספוס רשמה מפיה, אם כי יתכן שייפה את הדברים כדי שיהיו מובנים יותר לקוראים הנכרים. (ראה מלחמות ז, ט, ב).


תוכן הנאום הגדול
את הנאום הזה אפשר להעריך רק מבחינת אותם העיקרים שאנו מבחינים בין השיטין. בודאי לא יצאו הדברים מפיו של אלעזר באותה צורה ספרותית שקטה, כפי שמתארו יוספוס. מעמד זה היה אחד הגדולים לא רק בהיסטוריה העברית אלא גם בהיסטוריה של המאבקים שניהלו עמים קטנים, ואנשים יחידים מול כוחות ברוטליים עדיפים. והנאום היה סיום רב הוד למלחמת הקנאים (שלצערנו נשאר לנו עליה תיאור חד צדדי של יוספוס, שאם כי הוא מציין לא אחת את אופיים ואת נכונותם למות, מכל מקום נשאר רושם שהם היו חבורת מתאבדים שהביאו כלייה על כל העם). ובוודאי היה הנאום פחות הגיוני ויותר נלהב, אבל גם בצורה זו שנמסרה לנו אנו עומדים משתוממים מול רוח החירות המפעמת בדברים, ומתבררים לנו גם כיצד חישלו הקנאים את אופיים, ועל המעיין ממנו שאבו את רוח הגבורה.

הנאום היה מורכב מכמה וכמה יסודות: עיקרי רעיונותיהם של הקנאים, הרעיונות על החיים והמוות בכלל, ועל מהות הנשמה, ומעין הסבר מדיני למלחמה.

הנאום נועד בעיקר להסביר למה נדרשים תושבי מצדה להתאבד כדי ליפול כמו בני חורין, כי ההתאבדות היתה עבירה, ולא קל היה להשיא עצת התאבדות לאנשים שחוקי התורה היו מטרתם העליונה, אבל אלעזר קיבל את ההלכה מאבותיו, כמו שמצינו שבימי חזקיה הגלילי זקנו שלחם נגד הורדוס. וכפי שמסופר הטילו הלוחמים את עצמם ואת בניהם לתוך התהום, ובלבד שלא ליפול בידיו של הורדוס (מלחמות א 305). וגם במקום אחר מבואר שמפקד שצבאו נכשל היה חייב להתאבד, כי כך אמרו לו חביריו ליוספוס כשהיה ביודפת במערה: נמסור לך יד ימין וחרב. אם תמות מיתת עצמך - תמות כמו מפקד יהודי, ואם לאו - תמות כבוגד (מלחמות ג 360) ושם השתדל יוספוס להסביר להיפך, את חוסר הטעם שבהתאבדות. וכבר מבואר יפה ענין זה מצד ההלכה במאמרו של הרב הראשי לצה"ל הגר"ש גורן אשר בפתח חוברת זו.

וכן התכוין אלעזר למסור מעין הסבר על דרכם של הקנאים, שלאור הנצחון הרומאי היו עוררים עליו. ויש להניח כי בין נצורי מצדה היו גם אנשים שאליהם היו צריכים לדבר בשפת ההגיון, וגם זה לא נעדר מן הנאום.

אבל בראש ובראשונה ביקש אלעזר לקדש את שם שמים ולהצדיק עליו את הדין. דבר שהיה נהוג בפי כל מקדשי השם מימים ימימה.


צידוק הדין
השאלה שניקרה בלבם של לוחמי החירות האלו, ובלב כל העם היהודי היתה בודאי: על מה באה עליהם כל הרעה הגדולה הזאת? למה ניצחו הרומאים הארורים את הלוחמים הצדיקים? בודאי הלכו למלחמה מתוך אמונה נלהבת שהם לוחמים את מלחמת ה', ועם כל הנכונות להקרבה, היו מאמינים בנצחון, כי אמונתם היתה חזקה מאד, וכדי לתת תשובה לשאלה זו בסיומה העגום של המלחמה, לאורם של הלהבות שאפפו את המצודה הצדיק אלעזר את הדין וכך אמר:
"היינו צריכים לקרוא את כוונת ה' ולראות, כי העם שפעם היה אהוב עליו, נידון לכליה. שהרי אילו הוסיף ה' לנטות חסד, וכעסו היה מתון יותר, לא היה לעולם מתעלם מחורבן כללי כזה, ולא היה נוטש את עירו הקדושה ביותר שיישרף וייהרס עד היסוד על ידי האויבים. כלום היינו צריכים לקוות שרק אנו נישאר בחיים מכל העם היהודי ונשמור על חירותנו כמו אנשים שאין בהם שום עוון כלפי ה' וביד נקיה מפשע, אנו שהורינו דרך לאחרים? צאו וראו כיצד ה' מגלה את כל ההבל של תקוותנו, בזה שהביא עלינו צרה, שהיא גדולה מכל מה שהיינו יכולים לצפות. כי לא רק חוזקה הטבעי של המצודה היה בה כדי להצילנו, אלא גם רוב האספקה, וערמות הנשק ושפע של מצרכים אחרים, ואע"פ כן אנו משוללים כל תקוות הצלה, כמו שהדבר ברור לעין כל. כי לא מעצמם חזרו הלהבות שהפנינו נגד האויב ובאו נגד החומה שאנו בנינו. כל זה מעיד על חרון ה' על פשעינו שביצענו בטירופנו נגד בני עמנו" (מלחמות ז. ח, ו)
בדברים אלו אנו רואים מעין וידוי על שהם סמכו עצמם על המצודה והנשק. בודאי היו לנגד עיניו דברי בעל התהלים: "אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר", והם ראו במשב הרוח שהביא עליהם את האש, אות ברור כי ה' הוא שמנהל את המלחמה נגדם. כי זאת לדעת שבימים האלו היו מפרשים כל תופעה בקרב לכאן או לכאן, ולא היו רואים בהם דברים רגילים של מקרה, ודוגמאות כאלו מצויים לרוב בסיפורי החורבן.

ההוספה על הוידוי על הפשעים שביצעו נגד בני עמם, היא הוספה של פלביוס, כדי להצדיק בזה את התנגדותו העקבית לכל מעשי הקנאים.

אלעזר מצדיק את דין ה' שנטש את עמו, ורואה סיבה בעוונות הדור, והוא רואה בעצם הישארותם בחיים של אנשי מצדה עד אז, מעין עלבון, לפי שדבר שאינו נאה הוא למפקדים שלא יהיו הראשונים בקרב כפי שהביע דבר זה גם אספסיינוס בנאומו בפני חייליו (מלחמות ד, א, ו, 48).

אבל היתה הצדקה אחת לחייהם אחרי כל מה שאירע לעם ולמקדש, הנקמה ברומאים.

כמו שאומר אלעזר בהמשך נאומו:
"מי מאתנו המעלה בלבו את הדברים האלו מבקש לראות את פני החמה, אף אם הוא יכול לחיות בלי סכנה? מי הוא האויב של המולדת, מי הוא מוג לב כזה שאינו מצטער על כך שהוא חי עדיין לעת כזאת? הלואי היינו מתים לפני שראינו את העיר הקדושה הרוסה עד היסוד בה, ולפני שהיכל הקודש נעקר מיסודו ברשע כזה. אבל אנו פירנסנו עצמנו בתקווה נאה שבאחד הימים נוכל לנקום נקמתנו באויב; עכשיו שפסה תקוה זו, ונותרנו בודדים מול מצוקתנו, נזדרז ונמות מיתה נאה!"
אנו רואים מכאן שתפקידם של אנשי מצדה היה להינקם ברומאים, ובודאי היו עורכים, פשיטות על קוי הרומאים גם אחרי כיבוש ירושלם, ועדיין היו מקוים לשינוי במאורעות, וציפו לשעת הכושר.

ואמנם באחד מקטעי נאומו הוא אומר: "בודאי טעיתי בחשבי שאמיצי לב שותפים עמי במערכה על החירות". מכאן רואים שאנשי מצדה היו באמת עסוקים במערכה על החירות ולא הסתפקו בישיבה פסיבית במצודה. וכן מעיד יוספוס בתחילת הפרק (ז, ח, א).


מי היה אלעזר בן יאיר?
אלעזר בן יאיר היה האחרון משושלתו של חזקיה הגלילי. חזקיה זה שבפי יוספוס השואב ממקורות יוניים ורומאיים רשמיים, היה ה"ארכיליסטים" שלא הכיר בשלטונו של הורדוס, ונהרג על ידו. מתוך התיאור הרשמי הזה הידוע מאד מתיאורים דומים של שלטונות זרים נגד לוחמים על עצמאות ארצם, אנו יודעים כי חזקיה היה המייסד של הכת הקנאית, ויתכן שהיה ממשפחת כהנים, שראו את פנחס בן אלעזר הכהן כראש הקנאים. (ראה סנ"ה ט. ו. מכ"א א, ב, 10)


הדקר - סמל לרומח של פנחס
בכמה וכמה מקומות מופיעים הקנאים כנושאי דקר (חרב קצרה) תחת בגדיהם, ועל שם הדקר הזה אף ניתן השם לסיקריים (מלחמות ב' 254). בודאי אין כאן רק ציון של כלי זיין, אלא גם משמש סמל לקנאות, כפי שפנחס נטל רומח והרג את זמרי והמדיינית. גם בסיפור הריגת פקידו של אנטיוכוס על ידי מתתיהו במודיעים מודגש כי הרגו אותו בקופיץ. וגם השבעים תרגמו "רומח" סיירומסטן ("דקר").

יהודה בנו של חזקיה הגלילי העמיד את ראשי הקנאים שלחמו ברומאים. בנו האחד היה שמעון בן יעקב, שנצלב על ידי הרשע המומר טיבריוס אלכסנדר, הנציב היהודי-רומאי בחסד הרומאים בשנים 45-48 לספירה. בנו השני היה יאיר. שלשת בניו של יאיר היו יהודה, אלעזר ושמעון, שהיו מראשי הלוחמים במרד הגדול. היה לו עוד בן, שבנו היה מנחם, שהיה שואף להחזיר את המלכות ואולי ראו בו היהודים כמשיח. הוא נהרג על ידי יריביו בימי המרד הגדול. (ראה מלחמות ו, סוף א).

אלעזר בן יאיר ראה שהולך ונחתם דור של לוחמים שאצלם היתה החירות קשורה באמונת היחוד.


מסורת הגבורה
בימי פומפיוס, כשנכבש המקדש היו הכהנים ממשיכים בעבודת הקרבנות כאילו לא אירע דבר, ודבר זה היכה בתדהמה את הכובשים הרומאיים יותר מכל מעשי הגבורה.

אבל הסמל לקנאות נגד שלטון רומא היו שני החכמים יהודה בן ציפורי ומתתיהו בן מרגלית, שבימיו האחרונים של הורדוס הורו להסיר את הנשר הרומאי מבית המקדש ונשרפו חיים. בתיאור על עמידתם בפני הורדוס אנו מכירים את קוי האופי של הקנאים: הנכונות לקדש את השם מתוך שמחה (מלחמות סוף ספר א).

שריפתם של שני החכמים האלו עוררה זעם וחרון בלב העם, ובאותו ערב לקתה הלבנה וכל העם ראה בזה סימן לזעם ה' (ראה קד' יז קסז). הזעם לא שכך אפילו לאחר מותו של הורדוס וזה הביא למרד העם נגד ארכילאוס בנו, והעם הזכיר את ההרוגים האלו.

במרד נגד ארכילאוס שדוכא באכזריות על ידי ורוס הרומאי, נצלבו אלפיים יהודים, שבודאי היו מסלתה ומשמנה של תושבי יהודה. והימים ההם היו ימי התנאים הגדולים, בית שמאי ובית הלל. ואנו מהרהרים בדבר על הצביעות של העולם הנכרי; כמה וכמה קדושים וטהורים נצלבו על ידי הארורים האלו, ומספרם מגיע לאלפים ולרבבות, מבלי שנדבר על חורבן ירושלים, והללו באים "לסלוח" לנו ול"טהר" אותנו מ"אשמה" שגרמה לשפיכת נהרי נחלי דם יהודי בכל הדורות.

השמועה בדבר גבורת היהודים ואופיים המחושל היה לשם דבר בעולם הרומאי, כפי שמעידים טציטוס (היסטוריה, 4, 2) ודיו קסיוס (6.66), ואף הרומאים עצמם כשצרו על ירושלים באו בכלל יאוש נוכח כוח הסבל של היהודים (ראה מלחמות בתחילת ספר ו), ובודאי ניקנה הדבר על ידי חינוך ארוך ועל ידי הכרה עמוקה באמת, ועל ידי רוח חירות שאינה ניתנת לכיבוש.

גם העדה בקומראן, לחמה כנראה נגד הלגיון הרומאי העשירי שבא לכובשם, כפי שמראים סימני השריפה במערת קומראן. כי האיסיים וחבריהם היו בראש ובראשונה בעלי רוח של חירות אמתית, ואף השתתפו במלחמה נגד הרומאים, ואין זה נכון שהיו פסיביים לגבי עריצות, כי גם בתיאורו של יוספוס על האיסיים נמסר כי כל חבר התחייב "ללחום מלחמתם של צדיקים" (מלחמות ב, 140).

ולכן נראית מופרכת הדעה כי יש קשר כל שהוא בין כתות ים המלח לנוצרים הראשונים, כי לא היה דבר זר כל כך לאותם האנשים מאשר פולחן אישי שהיה בו הרבה מן היסוד האלילי.


הקנאים ורעיונותיהם
הקנאים הניחו ביסוד למלחמה ברומאים את הרעיון, כי טובה מיתה משיעבוד לרומאים; ובכך יתבארו כמה וכמה תופעות בהיסטוריה של חורבן הבית השני. מיתה זו קשורה במצוות קידוש ה', כי הקנאים ראו בעבדות לרומאים עבירה על ייחוד ה'. ואמנם, האימפריה הרומאית נימקה את עריצותה ברעיון שהקיסר הוא בעל כוח אלילי, המסמל את עליונות הגזע הרומאי. המרד הגדול היה מסקנה וסיום של מלחמה בלתי פוסקת בין רומי ויהודה על ההכרה בממלכת האלילות. מלחמה זו התחילה בימי פומפיוס (63 לפה"ס), ונמשכה עד החורבן (70 לספירה), ונפילת מצדה היתה סיום עגום למלחמה זו, שהרומאים נצחוה רק מבחינה פיסית, אבל לא מבחינה רוחנית.

לא לחינם מתאר יוספוס את כוח הקנאים ככת "הפילוסופיה הרביעית", ואת ראשוני הקנאים הוא מתאר תמיד כ"חכמים". כגון את חזקיה הגלילי, שהיה הראשון שפתח במלחמה נגד הורדוס, ואולי גם נגד המלכים האחרונים של החשמונאים. וכן היו בני יהודה הגלילי ובניו. לפי גירסא אחת היה מנחם אחד מן הזוגות שעמדו בראש הסנהדרין (חגיגה ב, ב). אנו יודעים למשל, שיוחנן מגוש חלב היה ידידו ורעו של רבן שמעון בן גמליאל, כמו שמוסר יוספוס בספר "חיי יוסף". וכשהיה צריך להשתמש ביין ושמן של המקדש לצורך הלוחמים, הוא ביסס את ההיתר על יסוד הלכותי, שמכיון שהקנאים שומרים על המקדש, הרי מותרים הם ליהנות מן ההקדש (מלחמות ה, ח, י). ועם כל דברי הגנאי שמטיח נגדם יוספוס, ניכר יפה בין השיטין שעצם דביקותם ברעיונם הפליא את כולם, ועמידתם הפכה לאגדה גם בקרב אומות העולם.

כי חישול האופי לקראת קידוש ה' היה כנראה אחד העיקרים של הקנאים. ומאמרו הידוע של רבי עקיבא שאמר לתלמידיו בשעת מיתתו על קידוש ה': כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "בכל נפשך" - אפילו הוא נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו? (ברכות סא, ב). פיסקה זו שנמסרה לנו אינה אלא אחד העיקרים של מקדשי ה', ורבי עקיבא שתמך במלחמה ברומאים בימי בר כוכבא, היה ממשיך מסורת הקנאים, ואנו מוצאים דברים אלו ממש בראש נאומו של אלעזר בן יאיר לגבורי מצדה, וכך אמר להם:
"אנשים גיבורים! מקדם קדמתה גמרנו אומר לא לעבוד לא לרומאים, ולא לשום אחד מבלעדי ה'; כי הוא לבדו האדון האמתי של הברואים, ועכשיו הגיעה השעה הדורשת מאתנו לאמת את הדברים במעשה, ובשעה כזאת אל נביא עצמנו לידי בושה. - אני סבור כי ה' הוא שהעניק לנו את החסד הזה שנוכל למות מיתה אילה ובת חורין".
הקנאים נשבעו שלא לעבוד לרומאים. ואנו מוצאים, שבנאומו האחרון של טיטוס לקנאים אמר להם:
"על מה אתם נשענים? כלום אין עמכם מת? מקדשכם איננו עוד, ועירכם בידי וחייכם בידי! כלום סבורים אתם שמוות של זוועה מביא הדר גבורה? אבל אני לא אתגרה עמכם בטיפשות. הטילו את נשקכם והכניעו עצמכם, ואני אחמול על חייכם, בדומה לבעל בית טוב המעניש את אלו שאין להם תקנה, ואציל את השאר לעצמי".
על פניה זו ענו הקנאים הדווים והסחופים, כי אינם יכולים לקבל ממנו ערובת בטחון, כי נשבעו שלא לעשות כן לעולם. אבל הם ביקשו רשות לעבור דרך החומה המקיפה יחד עם נשיהם וילדיהם, והם מתחייבים לסגת למדבר ולהניח לו את העיר.

תשובה זו הרגיזה את טיטוס "שאנשים הנמצאים במצב של שבויים מציעים הצעות כאילו היו מנצחים". (מלחמות ו, ו, ג).

על האופי של קידוש ה' במלחמת הקנאים נגד הרומאים אנו עומדים גם מתוך תשובתם ליוספוס, כשהציע להם כניעה לרומי. "הם היו צועקים בקול שהם בזים למוות, והם מעדיפים את המוות שהוא נאה מן העבדות; וכל זמן שהנשמה באפם הם יעשו לרומאים כל נזק שהם יכולים לעשות; ואנשים שקיצם קרוב כל כך, כפי שהוא עצמו (=יוספוס) אומר, אינם דואגים למקום מולדתם, והקוסמוס הוא מקדש יותר טוב לה' מהר הבית הזה" (שם ה יא, ב).

כאן נרמז רעיון של קידוש ה', כפי השקנאים הבינוהו. אחדות ה' אינה תלויה במקום מסוים, ולא המקדש עיקר, אלא כל הקוסמוס יכול להיות מקדש, כי ה' הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו.

על מידת הגבורה הנפשית שגילו הקנאים מעיד יוספוס בעצמו, כשהוא מתאר את מותם אחרי שהוסגרו לרומאים על ידי נכבדי היהודים באלכסנדריה, וכך הוא כותב:
"לא היה אדם שהוכה בתדהמה נוכח כוח הסבל, ולנוכח היאוש, או אם תרצו תכנוה בשם כוח הדביקות למטרה, כי בהיותם נתונים לכל מיני עינויים וגופות שותתים דם, שהומצאו כדי להכריח אותם רק דבר זה: שיכירו בקיסר כאדון. שום אחד מהם לא נכנע, ואף אחד לא עמד לבטא הדבר; כולם שמרו על החלטתם כשהם גוברים על האונס, וכאילו גופם מחוסר כל תחושה ונפשם ששה ושמחה".
והוא מוסיף לתאר את קידוש ה' של ילדיהם בדברים אלו:
"אבל ביותר הוכו בתמהון הצופים שראו בילדיהם הרכים של אלו, שום אחד מהם אי אפשר היה לכוף שיזכיר את הקיסר בתור אדון. כל כך חזק היה אומץ לבם שגבר על חולשת גופם" (מלחמות ז, י, ב).

הדברים האלו שנאמרו מפיו של שונא הקנאים לוהטים כגחלי אש, ואנו מקבלים מושג כל שהוא על גבורה נפשית כזאת של אבות ובנים כאחד שאין דוגמתה בעולם.


הקשר בין נפילת מצדה ועקידת יצחק
כפי עדותו של פלביוס אירעה גבורת אנשי מצדה בט"ו לחודש קסנטיקוס, וזה מקביל ליום ראשון של פסח. יש להניח כי ביום הזה עלה לפני אלעזר בן יאיר וחביריו זכר עקידת יצחק, שלפי המסורת הקדומה היתה בניסן, וי"א בחג הפסח (ראה שמות רבה טו, יא, ובספר היובלים יח; יח, יט). העקידה היתה סמל להקרבה עצמית, כפי שאנו למדים מסיפורה של חנה ושבעת בניה (ראה "מאגדות העקדה" לש. שפיגל, בסה"י למרכס תצ"ה).


על החיים ומהות הנשמה
ברגעים האחרונים לחייהם, ראה אלעזר צורך להעמיד את שומעיו על מהות החיים בכלל, ועל מהות הנשמה. הדברים נאמרו הן כדי לעודד את רוחם של שומעיו לקראת הקרבה עצמית, והן כדי להקל את הפרידה מן החיים. הרעיונות המובעים כאן, היו בודאי נחלת הכלל בתקופה זו, כפי שאנו למדים ממקורות מדרשיים מקבילים. אלעזר אומר:
"אתם החוששים מדבר שלגביו אין אתם צריכים להסס ולא להמתין ליועץ. שכן מימות עולם, מיום שעמדנו על דעתנו, היו דברי האבות והאלקים מלמדים אותנו תדיר - ודבר זה אישרו אבותינו במעשיהם ובמחשבותיהם הנעלות שהחיים הם אסונו של האדם, ולא המוות. כי הוא המעניק חירות לנפשות, ונותן להן רשות לעבור למשכנן הטהור, ששם הן משוחררות מכל רעה; ואילו כל הזמן שהן כבולות בגוף תמותה והן מוכתמות בכל רעותיו, הרי הן מתות, אם נדבר בלשון אמת; שהרי אין נאה לאלקי להתחבר עם דבר שהוא בר מיתה".
דברים אלו יש בהם עניין, כי הם מלמדים על דרך החינוך של הקנאים, ובודאי היו נכללים בלקח שהיו משמיעים לבני הכת, שאין לייחס לחיים חשיבות עצמית, להיפך: יש לראות בהם בית כלא ורעה גדולה לנשמה. הדברים אף מופיעים בתיאור הרעיוני שנותן פלביוס כשהוא בא לתאר את האיסיים ואת הליכותיהם (מלח' שם).

גם הרעיון על דבר הרשעים הקרוים מתים הוא רעיון הנמצא באגדת חז"ל (ברכות יט, יח, ב). ואלעזר מוסיף ואומר בנאומו:
"ואמנם גדול כוחה של נפש, אף אם היא כלואה בגוף. שהרי היא עושה אותה בית קיבול. היא מניעה אותה באין רואים, והיא מנשאת אותה רחוק במעשיה. הרבה יותר משהוא ראוי על פי אופיו, שהוא בר מיתה. אע"פ כן, כשהיא משתחררת מן הכובד שהיה מושך אותה למטה עד הארץ ומחברה לשם, היא חוזרת למקומה הראוי לה, ואז היא זוכה לכוח מאושר ולעצמה ללא מצרים והיא בלתי נראית לעולם בעיני בשר, כה' בכבודו ובעצמו, שהרי היא בלתי נראית אפילו בעודה בתוך הגוף. היא באה אין רואים, והיא מתרחקת באין רואים, ועל פי טבעה היא יחידה ובלתי נפסדת, אבל היא משמשת גורם של שינוי בתוך הגוף. שכן לאמתו של דבר כל דבר שהנשמה נוגעת בו, חי ומשגשג, ואילו כל דבר שהנשמה נפרדת ממנו, נובל ומת; עד כדי כך שופע בקרבה האלמוות".
על הדמיון שבין הנשמה לשכינה, כביכול, מצינו גם בחז"ל (ראה בר' י, א), ובתפילה "אלקי נשמה".

אלעזר מביא ראיה לדבריו מן השינה:
"תבא השינה ותשמש לכם מופת מובהק לדברי: בה אין הנפשות מוסחות על ידי הגוף, והן מתענגות על מנוחה נעימה כשהן ברשות עצמן, והן מדברות עם השכינה מתוך קרבתה עמה; הן משוטטות בעולם ומספרות מראש דברים שעתידים ליארע. כלום יפחדו ממות אותם שהם מקדמים בשמחה את מנוחת השינה?"
גם רעיון זה רווח בתקופת הבית השני, אם כי נזכר במקורות מאוחרים יותר של חז"ל.


ההצדקה המדינית למרד
בשעות קשות אלו צפו ועלו עוד שאלות בלב השומעים, אחרוני מצדה. אם מוצדקת היתה המלחמה ברומי לאחר שנתברר כי היא הביאה כלייה על ישראל. אלעזר לא רצה להניח גם את הצד ההגיוני של המלחמה, כי יש לציין כי הקנאים לא היו רק חבורת מתאבדים. הם תיכננו יפה יפה את מעשיהם, והמלחמה הוכרזה אחרי שהניחו בבירור שכוונת הרומאים היא השמדה פיסית של רוב האוכלוסיה בארץ ישראל ובתפוצות. על כל פנים זאת היתה הנחתם המדינית. הם היו סבורים כי אין מה להפסיד במלחמה. אבל אלעזר ניחם את שומעיו כי השואה שירדה על ישראל לא היתה אלא גזירה מן השמים, ולא באה לא מצד המרד, ולא מצד כוחם של הרומאים, כי לאחר שמתבררים התוצאות, מתברר גם רצון ה'. והוא רמז על גורל היהודים הבלתי לוחמים.
"ואף אם חונכנו מנעורינו להיפוכו של דבר, שתכלית הטובה לאדם הם החיים, והמוות הוא אסון, כי גם אז קוראת לנו השעה לשאת את הפורענות באומץ, כי הרי זה על פי רצון ה' ומחמת ההכרח שעלינו למות. כי נראה הדבר שזה זמן רב חרץ ה' את הגורל של כל האומה שעלינו לעזוב את החיים אם אין אנו משתמשים בהם כהוגן. אל תייחסו את העוון לעצמכם, ואל תתלו את הטובה ברומאים שהמלחמה הזאת נסתיימה בחורבן כולנו; כי לא כוחם הוא שהביא את המאורעות האלו, אלא כוח יותר חזק העניק להם את מעין הניצחון".
אלעזר בן יאיר היה בעל כוח דיבור שאין כמותו. ובודאי היו כן כל מנהיגי הקנאים שהשפעתם על פיקודיהם היתה מפליאה , ולא יתכן הדבר בלי קשר נפשי בין המפקד ובין פיקודיו.

אנשי מצדה הוכיחו במעשם ההירואי שגם בחייהם הלכו לפי קו ברור ובלתי ניתן לשינוי, אע"פ שהיו רבים שחלקו עליהם.