ימים נוראים אצל עדות המזרח

פרופ' יוסף יואל ריבלין

מחניים ס' (ע"מ 164-167)


תוכן המאמר:
חודש אלול
אלול בארץ-ישראל
שופר
סליחות
ילדים בסליחות
משחק ילדים בסליחות
שמות ראש השנה
לימוד לנשמות המתים ברה"ש
פירות וראש כבש
ברכת ראש השנה ויום-כפור
תשליך
עשרת ימי-תשובה
כבשים ככפרות
מלקות בערב יום-כפור
שוט המלקות
ארבע מיתות בית-דין
שמות יום הכיפורים
התרת נדרים
הוצאת ספר תורה בשעת כל-נדרי
מנהגי נשים ולבושיהן ביום כיפור
בגדים חדשים וטהרה
נר יום-כיפור

תקציר: תאור של מנהגי חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפורים בקהילות שונות. ובפרט ביהדות תימן ויהדות כורדיסטאן.

מילות מפתח: ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפורים, אלול,

חודש אלול
מנהג מיוחד הוא אצל יהודי תימן, לפי מה שר' יעקב ספיר מוסר באבן ספיר, והוא שבשבת שמברכים בו אלול עובר הרב ובית דינו בבתי הכנסת וקורא דברי התעוררות לחזור בתשובה לפני יום הדין. בעמידיה שבכורדיסתאן היו בר"ח אלול "ראשת סהרת רכמי" "ראש חודש הרחמים" - חודש הרחמים כפי שהחודש מכונה גם אצלנו - נוהגים לחלק מזון לעניים. והיו ממשיכים בכך עד יום הכפורים. ובכל יום ויום היו שולחות חליפות שלוש משפחות לחם לעניים.

אלול בארץ-ישראל
בארץ-ישראל היו יושבי ארבע "ארצות-החיים" - הערים: ירושלים, חברון, צפת וטבריה - הולכים להתפלל בחודש אלול, חודש הרחמים על קברי הצדיקים שבסביבה. ביחוד היו מרבים לבוא, גם משאר המקומות, להתפלל ליד קבר רחל אמנו, ומי שהיכולת בידו היה נוסע גם לחברון להשתטח על קברות האבות על שבע המדרגות הראשונות של מערת המכפלה, שהרשו להם המוסלמים לעלות עליהן. קבר רחל היה בחודש אלול פתוח כל הימים ושני שמשים אשכנזי וספרדי היו שומרים משמרתו, ומספקים נרות שמן להדלקה על הקבר. מלבד זה היה הקבר פתוח רק בערבי ר"ח וביום י"א חשון יום פטירת רחל אמנו.

שופר
בענין תקיעת שופר יש לציין, שבה בשעה שבכל תפוצות ישראל מתחילים בתקיעת שופר אחרי תפילת הבוקר מר"ח אלול, היו בעדן מתחילים לתקוע בשופר רק מט"ו באלול עפ"י בית דין.

נראה שהדבר היה קשור עם יחס המוסלמים לתקיעת השופר. בחיי מחמד נזכר שבשעה שהנהיג לקרוא למוסלמים לתפילה, לא רצה לקרוא על ידי תקיעת שופר כמנהג היהודים, ולא על ידי פעמונים כמנהג הנוצרים, אלא התקין שני לוחות עץ וביניהם ענבל של עץ שהיו מכריזים בזה לתפילה, לפני שהנהיג את הקריאה על-ידי כרוז מעל גג המסגד. מלבד זה מוצאים אנו שבכמה מחוזות שבכורדיסתאן, היו הכורדים אוסרים תקיעת שופר, מפחד שהיהודים עושים בזה כשפים לגויים. יהודי זיבר, ממזרח כיכאן היו מתאספים בסתר במערה ותוקעים שם בשופר. בחונדוז - מספר בנימין השני בספר במסעותיו (הוצאה אנגלית עמ' 121) שהכורדים הגויים חדרו לבית-הכנסת התנפלו על הנשים ובזזו את תכשיטיהן, שברו את השופר ואסרו על היהודים לתקוע בשופר.

בתימן היו תקופות שהערבים, שהיו מלאים פחד מסתורי מפני השופר ואסרו את תקיעתו. והיו מקומות שהיו זקוקים לרשיון מיוחד מהשלטונות הערבים לתקוע בשופר.

בכורדיסתאן לא נהגו לתקוע בשופר בחודש אלול אחרי הסליחות ותפילת שחרית. המנהג לתקוע היה נהוג לפנים בעמידיה, ואולם בשנת תרי"ט בטלו מתוך הנימוק שתקיעות אלו בכל ימי אלול הופכות את ענין תקיעת השופר לשיגרא, וגורעות מחשיבות תקיעת השופר בראש-השנה.

עצם התקיעה נקרא בדרך כלל בשם "שופר" קיצור מקול שופר או תקיעת שופר, או גם "תקיעות" על שם הפעולה. בזאכו ועמידיה כינו את הדבר בשם "תקיא" - את אות העי"ן אינם מבטאים כהלכתה.

ענין מיוחד היה הטיפול ב"שופר" במשך כל השנה, כדי להתקין קולו בשעת התקיעות בו. בזאכו ועמידיה נהגו לשם כך לשים נוצה משוחה בשמן בחלל השופר, ואולם כשנתגלה שהעש אוכל את הנוצה בטל מנהג זה בעמידיה. בזאכו היו שמים את השופר גם בחומץ ומים לפני ראש-השנה. בסונדור היו שמים מעט ערק.

יש להזכיר בענין תקיעת שופר מנהג מיוחד של הספרדים. לונץ כותב בלוח א"י (תשרי):
"בבית הכנסת לעדת הספרדים תוקעין ל' קולות קודם התפילה מפני המעוברות והמניקות שלא יצטרכו לחכות באכילה עד אחר קריאת התורה כשאז תוקעין כרגיל - והוא מנהג קדום".

סליחות
"סליחות" היה השם הרגיל לתפילות והתחנונים באשמורת הבוקר, שנוהגים לקום, עדות המזרח מיום ב' אלול ואילך אחרי ימי ר"ח אלול, והאשכנזים לפי הזמן שבו חל ראש השנה, אם בשבוע של ראש השנה או שבוע לפני כן. שמש הספרדים בירושלים היה מכריז בלילות אלול "סליחות", דופק על דלתות וחלונות הבתים וקורא ל"בעלי-הבתים" בשמם לקום לסליחות. וכן נהגו כל עדות המזרח ואף האשכנזים. בכורדיסתאן מזמינים ל"סליחות" לא רק את בעלי הבתים בשמותם, אלא גם את הילדים. ואף גם תינוק בן-יומו שטרם נקרא לו שם קורא השמש לסליחות: "בונא" או "ברונא" - פעוט - "קום לסליחות". בזאכו היה קורא השמש גם בשמות אלה שמתו לפני זמן קצר. השמש קורא בכורדיסתאן, "פלוני כומלוך" - קום לך. ועל שם כך נקראו ה"סליחות" שם בשם "כימלוכי" "קומלוכים". ואף ידוע שם זה בין המוסלמים הכורדים, המכנים את עונת השקאת שדות האורז החלה אז בשם "כומלוכי". יתר על כן: שכניהם המוסלמים של יהודי זאכו מאמינים שלקום בלילות אלה מביא מזל, והם משלמים לשמש כדי שיעיר גם אותם בחצות. נראה הדבר שאמונה זו קשורה עם מסורת מוסלמית בדבר "ליל הקדר" ליל היכלת - ב-17 או ב-27 לחודש צום המוסלמים רמד'אן, חודש שבו גם הורד הקוראן למחמד, ומקביל לארבעים יום ששהה משה רבנו בהר סיני - מר"ח אלול ועד מחרת יום הכפורים. מלבד השמות "סליחות" ו"כומלוכי" משתמשים התימנים בשם "אשמורות" על שם הקימה ב"אשמורות" לתפילות ותחנונים. השמש מכריז: "אשמורות, אשמורות קומנה ארורות", "קומנה" לשון נקבה.

השעה שבה קמים האשכנזים לסליחות היא שעות מועטות לפני עלות השחר. הספרדים מקדימים בהרבה. בהרבה מארצות המזרח היו נוהגים לקום ב"חצות" הלילה. בעדן שבתימן היו חסידים קמים בחצות הלילה ומתחילים באמירת סליחות, בעוד שההמונים היו באים לסליחות שעות מועטות לפני השחר.

גם נשים קמות לסליחות, כפי שראינו מכריז השמש בתימן "קומנה ארורות". בדרך כלל משכימות לסליחות נשים זקנות. ואולם יש לציין שבעמידיה שבכורדיסתאן היו משכימות כמעט כל הנשים לסליחות.

ילדים בסליחות
ענין מיוחד היו ילדי ישראל במזרח מוצאים בהשכמה לסליחות. בכורדיסתאן היו הילדים המזרזים את הגדולים לקום לסליחות. וכשהיה מישהו מהגדולים מתרשל לקום, היו שופכים עליו מים.

בתימן היו הילדים קושרים קצה חבל ברגליהם ואת קצהו השני שמים בחלון. וכשהיה השמש בא לעוררם בחצות, היה מושך בקצה החבל שבחלון, והם מתעוררים. ילדים אלה היו גם מלווים את השמש בדרכו לעורר את הציבור, כשבידם שופרות קטנים והם מכריזים אותו חרוז "אשמורות, אשמורות קומנה ארורות" יחד עם השמש. ותוקעים בשופרות לעתים בפתחי החלונות של הבתים לתוך הבית לעורר ישנים והיו חובטים את כלבי הרחוב שינבחו ויעוררו את הישנים.

הילדים הגדולים היו אומרים בתימן סליחות יחד עם הוריהם. במרכזי יהדות כורדיסתאן בעמידיה ובזאכו, היו מוסרים סליחות מסוימות לנערים בעלי קול יפה, דבר זה היה גורם בכמה מקרים לקטטות קשות בין הנערים שכל אחד מהם ביקש לזכות לעצמו בשירת הסליחות.

משחק ילדים בסליחות
בשעה שההורים עם הילדים הגדולים היו אומרים סליחות היו התינוקות שלא הגיעו לכלל תפילה, משחקים לפני בית הכנסת. בשיבאם שבתימן ידוע היה משחק הילדים בשעה הזו, משחק "הרוח הרעה". ילדים אחדים מציגים את "הרוח הרעה".

גם בכורדיסתאן היו להם לנערים משחקים מיוחדים, שהיו משחקים בלילות הסליחות. בזאכו שעל יד נהר כאבור, היו הנערים רצים מיד לאחר גמר הסליחות, לפני עלות השחר, אל הנהר ומשחקים שם עד הנץ החמה. אחד המשחקים הוא משחק הסוסות (מהנאתא). ילדים חזקים נמכרים חלף מתנות כסף וממתקים לסוסים. "בעלי הסוסים" מטפלים ב"סוסיהם" שבועות לפני חודש אלול, לאמן אותם לקראת לילות הסליחות, שבהם הם מסדרים התחרויות מרוץ בין הזוגות השונים.

ידוע בכורדיסתאן גם משחק אחר של ילדים בלילות הסליחות והוא תכשתוכת. הילדים אוספים במשך שבועות לפני אלול זבל של גמלים שהם מכינים ממנו פצצות קטנות שהם מפוצצים אותם בשחרי ימי הסליחות על שפת הנהר בזאכו.

שמות ראש השנה
מועד ראש השנה היה ניכר גם בתימן גם בכורדיסתאן גם בין שאינם ישראל. הכורדים קוראים לראש השנה בשם עידא סרי סאלי, תרגום "חג ראש השנה". בתימן קראו לו הערבים בשם עיד אלחאמיסי על שם הכוכב חאמיס, משום שבראש השנה מופיעים לראשונה פירות חאמיס כנראה שהיהודים היו מזדרזים לקנותם אז כדי לברך עליהם "ברכת שהחיינו" בברכת "קידוש היום" בליל שני של ראש-השנה. כפי שבארצות שונות מבקשים היהודים פרי חדש לברך עליו "שהחיינו" בליל שני של ראש-השנה, אחרי שכבר ברכו "שהחיינו" בליל ראשון של ראש השנה וחששו לברכה לבטלה. בירושלים היו מברכים על פרי ה"זערורה" או דלעת.

לימוד לנשמות המתים ברה"ש
בתימן היו נוהגים רבים לבקר על קברות בני-משפחתם בערב ראש-השנה. בכורדיסתאן היו נוהגים לקיים בראש-השנה אחרי ארוחת הבוקר "ישיבה", היינו לימוד של חכמים בבתים שבהם נפטר אחד מבני הבית בתוך אותה שנה. אחרי הלימוד מגישים למשתתפים - כנהוג בכל "ישיבה" כזו - קפה ופירות כדי שיברכו עליהם, ותעמודנה ברכותיהם לזכות הנפטר.

פירות וראש כבש
ידוע הוא ענין הפירות השונים, רימון, סלק, כרתי ורוביה, שמברכים עליהן בליל ראש השנה אחרי הקידוש לפני הסעודה ומוסיפים ברכה:
שירבו זכויותינו כרמון,
שיסתלקו שונאינו ושיכרתו,
ושירבו זכויותינו ונפרה ונרבה כדגים.
כמו כן הפירות שמשתמשים בהם לברכות בליל שני של ראש השנה, כפי שהזכרנו. בארץ ישראל היו האשכנזים משתמשים בזערור (עזרד) או דלעת לברכת שהחיינו בליל שני של ראש השנה. אצל בתי הכנסת של הספרדים היו מחלקים בליל שני של ראש השנה זיתים כבושים - שגמלו אז - לברכת שהחיינו.

בכורדיסתאן בעל הבית יוצא לשוק בבוקר בערב ראש השנה לשם קניית פירות זואנת טומאי, פירות ששמם בלשון תרגום או טעמם נחשבים לסימן טוב.

לעומת זה מדקדקים בכורדיסתאן שלא לאכול בליל ראש השנה דברים חמוצים ולא אגוזים. ענין זה נזכר גם בשולחן ערוך שכן "אגוז" בגימטריא חטא. "אגוזים" אלה נמצא להם תגמול כבר בהלכה הקדומה. שנותנים בליל פסח אגוזים לילדים "שלא יישנו" וירדמו בשעת עריכת הסדר.

ענין מיוחד תופס "ראש הכבש", שנוהגים לאכול עוד לפני הדגים. על הדגים מאחלים ש"נפרה ונרבה כדגים", ועל "ראש הכבש", שנהיה לראש ולא לזנב. מלבד זה מזכיר ראש הכבש את "אילו" של יצחק שהעלה לעולה תחתיו בשעת העקדה. מנהג מיוחד היה בזאכן שגם את הפירות גם את ראש הכבש אין כל אדם קונה לעצמו ואוכלו בביתו, אלא שמתאספים יחד משפחות רבות בביתו של המרי-דפסחא "בעל הפסח", החכם או הנכבד שביתו ערכו משפחות רבות את הסדר בליל הפסח, כמנהגם, ואוכלים את הפירות וראש הכבש שקנה בחבורה.

ברכת ראש השנה ויום-כפור
יש לציין שיש גם שנויי נוסחאות בברכה שמברכים איש את אחיו בליל ראשון של ראש השנה. אנו מברכים:
"לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים".
בתימן נוהגים במיוחד בליל כפור, שאחרי התפילה ניגש איש אל רעהו מחבקו ומנשקו ומברכו,
"שיתבשר בסליחה ומחילה וכפרה ויכתב בספר החיים והזכרון".
בכורדיסתאן מברכים אחרי התפילה זה את זה בעברית:
"תכתב בספר חיים טובים".

תשליך
בענין ה"תשליך" אחרי תפילת המנחה, יצוין שבכורדיסתאן הוא נערך בציבור במידת מה. מבין הנשים משתתפות רק הזקנות ביותר. הגברים עומדים בשורה, וה"חכם" באמצע. בשעה שהם מנערים את מעיליהם וכיסיהם הם מחזיקים את "ארבע הכנפות" בידיהם. "מנהג משונה" מזכיר בנימין השני (תרגום דוד גורדון עמ' 18) שאחרי סדר תשליך הם קופצים לתוך המים שבנהר ושוחים בו. בזאכו דקדקו היהודים לעמוד על רפסודות הנהר כאבור ליתר תוקף. פשוטי עם שבהם נכנסים למים בשעת אמירת תשליך. באקרא נהגו לעמוד ברגלים במים. בעמידיה שעל ההרים שאין מים מצויים, היו נוהגים לעלות על חומת העיר, ששם היתה לפנים באר; ברבות הימים היתה סתומה לחלוטין. היו עומדים על גבי באר זו, כשעיניהם נשואות למפל מים במרחק של ארבעת אלפי אמות לערך, מפל מים המסובב שלוש טחנות קמח.

ויצויין שבעיה זו היתה הרבה פעמים בילדותי בירושלים, כשכלו המים מהבורות שבשכונות והיו מחזרים לעתים אחרי באר של אפנדי, באר פרטית בחצרו, ששם היו מים, כדי לערוך סדר תשליך שמה.

ויצויין שגם בצפת היו - לפי לוח א"י של לונץ -
"נוהגים החסידים ואנשי המעשה לעלות על גגות בתיהם או על ראש המגדל העתיק אשר בקצה העיר אשר ממנו רואים את ים כנרת".

לפי הרי"מ טוקצינסקי (ספר ארץ ישראל עמ' כה):
"אין הספרדים נוהגים כלל מנהג תשליך. ורבים מהאשכנזים הפרושים אומרים תפילת התשליך בביהכנ"ס או בבית ואינם הולכים למים, כמו שכתב מעשה רב ר"ט ממנהג הגר"א".

עשרת ימי-תשובה
בכמה מקומות במזרח - בכורדיסתאן לדוגמא, נהגו לצום בערב-ראש-השנה, ענין שההלכה מתנגדת לכך, משום שהוא מנהג עכו"ם לצום בערב אידיהם.

בעשרת ימי תשובה היו חסידים נשים ואנשים נוהגים בכמה מקומות לצום ביום ולאכול רק בלילה.

מענין במיוחד הוא מנהג יהודי כורדיסתאן להימנע בעשרת ימי תשובה מאכילת "כוורותא" לבן, היינו חלב וחמאה. נראה הדבר שמקור מנהג זה הוא לפי ההלכה הנזכרת גם ב"שולחן ערוך" להיזהר בעשרת ימי תשובה מ"פת פלטר" היינו לחם שלא אפוהו יהודים, לשם דקדוק כשרות. בהיות שהחלב והחמאה היו בזמן ידוע כנראה, מעשה ידי שאינם-ישראל נתפשט המנהג ביחס לחלב וחמאה בכלל. ראייה לכך היא שיהודי בראשי שבכורדיסתאן, שמיצרים מאז את החלב והחמאה בעצמם, אוכלים "כוורותא" בעשרת ימי תשובה.

מלבד מאכלים אלה נמנעים גם מאכילת ביצים, בצלים ושום. בצלים ושום יתכן שאין אוכלים משום מרירותם בימי הדין, כשם שאסור היה בכמה מקומות ובכורדיסתאן לאכול בליל ראש-השנה כל דבר חמוץ.

כבשים ככפרות
בה בשעה שבתפוצות הגולה נזהרו שלא לקחת ל"כפרת" בערב יום-הכפורים, אלא תרנגולים ותרנגולות מין שאינו ראוי ל"קרבן" בבית-המקדש, להתרחק אפילו מן הדומה לקרבן בבית-המקדש, היה בכורדיסתאן ענין "הקרבנות" נפוץ בצורות שונות. בתשעה-באב - לדוגמא - היו שוחטים בסינה פרה, שנקנתה בכסף שאספו מבני-העדה לפני שער בית הכנסת בתורת "כפרה" או "קורבני" ומחלקים רוב הבשר לעניים, ורק מעט לוקחות אמהות הביתה להאכיל ממנו את בניהם לשם מזל. ואולם גם לראש השנה לוקחות משפחות עשירות כבש בתורת כפרה. כל משפחה באה עם הבשר שלה לחצר בית-הכנסת. השוחט מוליך את הכבש שלוש פעמים מסביב לבני המשפחה, וכל אחד מהם סומך את ידו על ראש הכבש לפני ששוחטים אותו.

ואולם העם בדרך כלל משתמש גם כאן בתרנגולים לכפרות, שמתחילים בשחיטתם בחצות-הלילה.

את הכפרות שוחט השוחט ללא תשלום, את הראש ואת המעיים שמים על הגג מזון לצפרים ואת הבשר מחלקים בין עניים.

לאשה הרה לוקחים שתי תרנגולות ותרנגול אחד. התרנגולת השנייה היא ליתר זהירות אם תוולד בת. אם בן הוא הרי התרנגול כפרתו.

ואולם בה בשעה שאצל האשכנזים מקצרים ב"סליחות" בליל ערב יום-כפור ליל הכפרות, הרי בכורדיסתאן מעיר השמש את הצבור שעה אחת מוקדם יותר מן הרגיל לסליחות. ומדקדקים להעיר גם את הילדים הקטנים. שכן סוברים ששינה בשעת הכפרה גורמת למזל רע.

לבסוף יזכר שהיהדות היחידה שלא נהגה כל עיקר מנהג כפרות של תרנגולים או בצורה אחרת, בערב יום הכיפורים היתה יהדות תימן.

מלקות בערב יום-כפור
כמו כן לא היה רווח בתימן המנהג ללקות מלקות לכל איש בישראל בערב יום הכיפורים. בארצות שונות בפרס, בבוכרה ובכורדיסתאן ואף גם בצפון אפריקה היו מקשרים את הלוקה לעמוד-המלקות. בעמידה היה הנלקה פושט בגדיו עד מתניו ומחבק את העמוד בזרועותיו, שקושרים מסביב להם טלית ישנה; המלקות נערכות בבית-הכנסת.

שוט המלקות
בכורדיסתאן היה גם שוט מיוחד - לעומת רצועה מעין של תפילין שבה משתמשים האשכנזים. באוניברסיטה העברית באוסף בראואר ז"ל נמצא שוט כזה: ידיתו עץ ואורכה 20 ס"מ. בה מכונסת רצועת עור שור מקופלת ארבע ותפורה יחד בקצוות, הרצועה צרה, ארכה 33 ס"מ, רחבה 6.7 ס"מ ועוביה 1.2 ס"מ. לאורך הרצועה באמצע נמצא פס מעור-חמור שרחבו 14 ס"מ, ותפור אל השוט באמצעיתו עם פס צר של עור שור. עד כמה שיש מפקפקים בדבר נראה לי שהשוט מיוסד על הפסוק "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיה א 3).

בכורדיסתאן לא היו המלקות רק סמליות. החזן עמד על אבן מאחורי הנלקה, והרבה היה שהוא מחזיק השוט בשתי ידיו ומלקה עד שהלה צועק מנהמת לבו.

ארבע מיתות בית-דין
מלבד המלקות היו חסידים נוהגים גם לסדר לעצמם ארבע מיתות בית-דין. בילדותי, כשהיה אבא ז"ל נוטלני עמו ל"כותל-המערבי" בשחרי יום כיפור. הכותל היה אז צפוף מתפללים מכל העדות עד אין לעבור - היינו סרים חזרה אל חצר המערבים - יהודי מרוקו - שבמיידאן. היתה שם מקוה טהורה ואף נקייה שהיינו טובלים בה בערבי יום-כיפורים ראיתי באותו מעמד מלבד המלקות בנוסח שהזכרתי גם ארבע מיתות בית-דין. כורך אדם רצועה של בד סביב לגרונך ומושכים בה שנים משני עבריה והרי לך חנק, עולה אתה על כסא גבוה ואדם דוחפך עד שאתה נופל ממנו, והרי לך "סקילה". נוגע הוא בנר בוער, בבשרך עד שאתה נכווה והרי לך "שריפה" גם בספר "חמדת הימים" נזכר דבר זה.

שמות יום הכיפורים
מצויין הוא יום הכיפורים בשפעת שמותיו ותיאורו. הספרדים בדרך כלל נוהגים לקרוא ליום דרך קיצור "כיפור". בדמשק היו מכנים אותו בשם "מבורך". ידוע הוא הכינוי "היום הקדוש". מפי הפרופ' הרב שמואל קליין ז"ל שמעתי שבאונגריה היו מכנים את "יום-הכיפורים" בשם "היום-הארוך". בין הגוים במזרח יצאו לו מוניטין וקבעו לו שם. ערביי ארץ ישראל וסוריה היו קוראים לו "עיד אלדיוב" "חג התרנגולים", על שם הכפרות - במיוחד תרנגולים ותרנגולות לבנות שהיו ערביי עזה וחברון מביאים למכירה לכפרות בערים שבהן היו הרבה תושבים יהודים. גם בכורדיסתאן קוראים לו עידא דכלא - חג התרנגולות, או "יום זבחת דכלא" - יום שחיטת התרנגולות. בשמות אלה משתמשים גם היהודים, ואולם בדרך כלל קוראים היהודים לו שם בעמידיה "צומא אורחא" הצום הגדול, או בזאכו בשם "צומא אזיזא" - הצום החביב, ואף בכורדית תתרית ידוע הוא בשם מיוחד "רויא מזנא ג'הינא" - הצום הגדול של היהודים.

התרת נדרים
עם הימים הנוראים קשורה התרת הנדרים. התרת נדרים מתחילה כבר בערב ראש-השנה. בענין זה מדקדקים יהודי כורדיסתאן. בעת הסליחות בערב ראש-השנה מסדרים בבית-הכנסת התרת נדרים, גם לגברים, גם לנשים ואף לנערות. כל אחד חייב לתת "דמי-התרה" "פארת התרה". מהנשים אוספים הכסף מראש. חציו עובר לבית-הכנסת וחציו לחזן. עשרה חכמים מסדרים את ההתרה לכל אחד. אם אשה אינה יכולה לבוא לבית-הכנסת בשעת ההתרה מסדרים לה התרה בביתה. ואולם עיקר ההתרה הוא בכל התפוצות ב"כל נדרי". גם בתימן, אף-על-פי שהרמב"ם אינו מזכיר את "כל נדרי", נוהגים יהודי תימן בזה עפ"י רב סעדיה גאון המזכיר את "כל נדרי" בסידורו. בכורדיסתאן שרים "כל-נדרי" שלוש פעמים במקור ושלוש פעמים בלהג התרגום שבו מדברים יהודי כורדיסתאן. בשעת השירה בוכה כל העדה, ואף הנשים והנערות העומדות על גגות הבתים השכנים לבית הכנסת - בהיות לא רק בית הכנסת מלא, אלא אף גם החצר, שבה עומדות כרגיל נשים. הנשים והנערות בוכות ומתיפחות. האמהות אומרות לבנותיהן: "בכי בראתי תכאתר אלאהא יאול כאיי תא באבאך אכואסך", היינו "בכי, בתי, שיהי רצון מלפני אלהים לתת חיים לאביך ואחיך". היסוד בבכיות אלו הוא במאמר התלמוד שבעוון נדרים שאין מקיימים אותם, מתים ילדים כשהם קטנים. בדברי האם לבתה בא הדבר לידי הבעה.

הוצאת ספר תורה בשעת כל-נדרי
נהוג אצלנו להוציא שלושה ספרי תורה בשעת "כל נדרי". בענין זה מסופר על מנהג מיוחד בבית-כנסת "כניס אל חבארה" - משפחה מיוחסת ואצילה בצנעה. נוהגים היו שם להוציא בשעת "כל-נדרי" ספר-תורה מפורסם מספרי התורה העתיקים ביותר. אם מוציאו מצא אותו קל לשאת, היו פניו מאירות וידעה כל העדה ש"שנה קלה" ללא משא וסבל לפניה. מצא אותו כבד, היו פניו מקדירים והיה נאנח, וידעה כל העדה שצפויה לה שנה קשה.

מנהגי נשים ולבושיהן ביום כיפור
נשי כורדיסתאן בעלות יזמה הן. הזכרנו שבעמידיה היו באות כמעט כל הנשים לסליחות. ראינו את דקדוקן בהתרת נדרים. אמהות קונות את הזכות לבניהן הקטנים להרכיב את הרימונים על גלילי ספר התורה בשעת הוצאתו לקריאה, והאבות מחזיקים את הילדים בשעה שהם מרכיבים אותם. בזאכו היו נוהגות נערות רבות נדר של שתיקה ביום-הכיפורים. מאמינות היו שעל-ידי נדר זה ומילואו תזכינה לבעל טוב. נשים היו מדליקות ביום הכיפורים נרות בבית הכנסת, לזכות בזה את בעליהן.

בגדים חדשים וטהרה
ידועה היא הטבילה שהיו מדקדקים בכל תפוצות ישראל לטבול בערב יום-הכיפורים. זכורני שדודי, אחי אבי ז"ל, שהיה אגב גם צם ביום שני של ראש-השנה, היה נוהג לטבול אחרי גמר הסעודה המפסקת בערב יום הכיפורים, לפני לכתו ל"כל נדרי". בעמידיה נהגו לטבול חמש פעמים במקוה טהרה אחרי המלקות. האדוקים ביותר היו טובלים גם בזאכו גם בעמידיה גם בסיגה, ארבעים פעם פחות אחת.

בתימן היו נוהגים ללבוש בערב יום-כיפור בגדים לבנים חדשים, שתפרום במיוחד לשם כך.

אשה חשובה, מרת סמכה מקנוי ז"ע, סיפרה לי, שבדמשק נוהגות נשים לתפור להן שלוש שמלות חדשות ליום כיפור, את הראשונה, היו לובשות בליל כל-נדרי. את השניה בשעת "הספר", היינו כשהיו הולכות בבוקר לבית-הכנסת לחזות ב"ספר" התורה בשעת הוצאתו מן הארון ואת השמלה השלישית לבשו בשעת תפילת הנעילה. שלוש שמלות אלו באו כדי לשמור על "טהרה" בקפדנות בהופיען בבית-הכנסת.

נר יום-כיפור
ולבסוף בדבר נרות יום-כיפור. בשולחן ערוך נזכר על שני נרות שאדם מדליק בערב יום-כיפור, נר החיים ונר המתים, הראשון בבית-הכנסת והשני בביתו. בכורדיסתאן, שהיו היהודים נוהגים הרבה בעניני נרות בחגים ומועדים, היה בולט במיוחד נר יום הכיפורים "שמא מבורך" נר מבורך, שהיה גדול שני מטר בערך ועביו 30 ס"מ. בדרך כלל הוכן נר זה על-ידי השמש על חשבון בית-הכנסת. בעמידיה קנוהו מן הכסף שנאסף בשעת המלקות בערב יום-הכיפורים.

את הנר היו מביאים לבית גבאי בית-הכנסת כמה ימים לפני יום-כיפור, אחר שקיעת החמה בחושך. בערב יום-כיפור היו מקשטים אותו במטפחות ובשושנים. בצהרים היו עורכים מכירת נשיאת הנר לבית הכנסת בין הקהל שהיה מתאסף בבית הגבאי, שהיה מכבד את אורחיו בפרפראות. תיאור הובלת הנר לבית-הכנסת, מתארים תיירים, הקונה נוטלו על גבו ומובילו בלוית הקהל, בריקודים ובתופים, לבית הכנסת. הנשים עומדות על גגות הבתים, זורקות על נושא הנר חיטה וצימוקים ומרימות קול צהלה, קול ה"קלילילילי". את הנר מעמידים מול ההיכל, וכמה מן ההורים מדליקים נרות שמן בשביל ילדיהם, ונשים בשביל בעליהן. בעמידיה היו מדליקים נר לכל אחד מבני-המשפחה.

ממחרת יום הכיפורים מכבים את ה"שמא מבורך", ובמה שנשאר ממנו משתמשים כנר להבדלה במוצאי שבת בבית-הכנסת. במינה היתה מעמידה כל משפחה לנשמת אחד מבניה שמת, לפעמים גם במשך עשר שנים, נר שעוה שגבהו מטר בבית-הכנסת.