שוד כלי הקודש של הבית השני

שמואל חגי

מחניים נ"ח


התוכן:
מקורם של כלי הקודש
מה עלה בסופם של כלי הקודש?
העברתם לאפריקה
זיכרון גניזת כלי המקדש
קשת הניצחון של טיטוס

תקציר: תיאור של מקורות שונים על שוד כלי המקדש והקורות אותם במשך הדורות.

מילות מפתח: כלי המקדש


כשיוסף בן מתתיהו מספר על ימיה האחרונים של ירושלים הוא כותב:
"באותם הימים עמד אחד מן הכהנים ששמו היה ישוע בן טבוטיי ואחרי שקיבל שבועת אמנה להיות מוגן על ידי הקיסר בתנאי שימסור כמה מן האוצרות הקדושים, יצא ומסר מחומת ההיכל שתי מנורות הדומות לאלו שהיו מוצבות בהיכל יחד עם שולחנות וקערות ואגנות, הכל זהב מקשה וכבדים מאד. אף הוא מסר את הפרוכיות ואת בגדי הכהן הגדול, לרבות האבנים הטובות, ועוד חפצים רבים שהשתמשו בהם בעבודת ציבור. ולא עוד אלא פנחס הגזבר שנלקח בשבי, גילה את הכתנות ואת האבנטים שלבשו הכהנים וכן הרבה ארגמן ושני, ששמרו אותם לצרכי תיקונים הכרחיים בשביל פרוכת המקדש. יחד עם הרבה קינמון וקידה ומספר רב של סממנים אחרים שהיו מפטמים ומקטירים קטורת לה'. אף הוא מסר אוצרות רבים אחרים, והרבה קישוטים קדושים: שירות זה העניק לו חנינה אע"פ שהיה שבוי, דוגמת החנינה שהוענקה לפליטים". (מלחמות היהודים ו, 3).

מדבריו אנו למדים שלא כל הכלים נמסרו לידי הרומאים, אבל במסורת חז"ל נאמר:
מה עשה? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני (סל גדול), והביא כל כלים שבמקדש והניחו בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו. (גיטין נו, ב).

ואמנם נראה היה כי כלי הקודש שנשבו היו עיקר תהלוכת הנצחון שערך אותו רשע ברומי, תהלוכה שחזה בה יוסף בן מתתיהו כשהוא מתארה בהתפעלות.


אחרי שהוצגו המחזות שהיו עשויות על גבי גלגלים ושבהן תוארו תמונות שונות ממערכות הקרב מתאר יוסף בן מתתיהו את תהלוכת כלי הקודש וכך כותב:
"השלל בכללו נישא בערימות עצומות; אך מעל לכולם בלטו אותם הדברים שנתפסו במקדש ירושלים. בהם היו: שולחן זהב שמשקלו היה כמה טלנטים, ומנורה שאף היא היתה זהב, אך היתה עשויה באופן שונה מאלו שאנו משתמשים בהם בכל יום. קנה מרכזי היה מחובר לתושבת שנסתעפו ממנו ענפים עדינים, והיו מסודרים בצורת קלשון משולש. בקצהו של כל ענף היו נותנים נר; והיו שבעה כאלו, והיו רומזים לחשיבות המספר הזה בקרב היהודים. אחריהם, ואחרי כל השלל הובא העתק של ספר התורה, ואחריהם הלכה חבורה גדולה שנשאו סמלי ניצחון כולם עשויים שן וזהב. ואחריהם נסע אספסיינוס ואחריו טיטוס, ודומיטינוס רכב לצידם לבוש בתלבושת נהדרת, והיה רכוב על סוסה שהיא עצמה הייתה חזיון". (מלחמות, ז, 5).

וכך יצאה מירושלים כל הדרה, וביחוד גדול היה השברון לראות את ספר התורה שבודאי היה אותו ספר העזרה המפורסם - בידי צר.


מקורם של כלי הקודש
כלי המקדש האלו שנשבו בידי הרומאים לא היו אותם הכלים שהובאו מבבל בשעה שנבנה בית המקדש בשניה, שכן אנטיוכוס הרשע בזז את כלי המקדש בשנת 170 לפני הספירה. וכך נאמר בספר המכבים:
"וישב אנטיוכוס אחרי הכותו את מצרים בשנת מאה ארבעים ושלוש. הוא עלה על ישראל ונכנס לירושלים בחיל גדול. הוא נכנס למקדש בגאוותו ויקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה ואת שולחן המערכת ואת הקשוות ואת המזרקות ואת כפות הזהב ואת הפרוכת ואת העטרות ואת עדי הזהב אשר לפני ההיכל ויפצל את הכל. ויקח את הכסף ואת הזהב ואת כל החמדה, ויקח את אוצרות המטמונים אשר מצא, ובקחתו הכל שב לארצו ויעש הרג רב, וידבר בגאווה רבה. ויהי אבל גדול בישראל בכל מקומותיהם. (מכבים א, כב-כה).

מאורע זה עשה רושם גדול בלב העם: והיה דומה לחורבן בית שני באותם הימים. יוסף בן מתתיהו מוסר שאחרי מאורע זה בוטל התמיד למשך שלוש שנים ומחצה (מלחמות א, 32).

הנזק הגדול שנגרם למקדש לא נתמלא במהרה, ולא עוד אלא אף הכלים שנוספו אחר כך נטמאו על ידי היוונים. וכשכבש יהודה המכבי את המקדש הוא גנז כנראה את הכלים ששיקצו היוונים
"ויעשו כלי קדש חדשים ויביאו את המנורה ואת המזבח הקטרת ואת השלחן להיכל" (מכבים א ד מט-נ).

לפי מסורת חז"ל לא נעשה הדבר בבת אחת אלא שלבים שלבים. שפודים של ברזל היו, וחיפום בעץ, העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב (מנחות כח, ב).

ניתן לומר שהרבה כלים אחרים נתווספו מעט מעט, ככל שהעשירו. ואמנם נשתמרה לנו עדות בספר המכבים כי שמעון החשמונאי הרבה לעשות טובות לעם ובין השאר נאמר: את המקדש פאר וירב את כלי הקודש. (מכבים א יד טו).

אבל משנבנה הבית בשלישית על ידי הורדוס יש לשער כי אף הוכנסו כלים חדשים ויקרים. ואנו יודעים ממקומות הרבה כי אנשים פרטיים התנדבו כלים שונים, שהיו נקראים על שמם, כגון הנברשת של הילני המלכה, בן קטין עשה י"ב דדין לכיור, ובן גמלא התקין קלפי של זהב (ראה יומא פרק ג, לז, א). ואף נכרים היו מנדבים דברים (ראה ערכין ו, א) ויש להניח כי אוצרות יקרים היו טמונים וספונים בלשכות השונות.

אבל עשרות שנים לפני החורבן היו כלי המקדש טרף לחמדת הממון של הכובשים הזרים, ומסופר שקרסוס שדד את ההיכל מכל הזהב שהיה בו שפומפיוס לא נגע בו (מלחמות א 179).

ואם בשעת החורבן עדיין נשאר עושר כזה - הרי נקל לתאר מה רב היה העושר לפני שקרסוס שדד את המקדש.

שוד כלי המקדש בידי הרומאים היה סיום מעציב לאותה התמודדות איתנים שהתנהלה בין יהודה הקטנה ובין רומי העריצה, וברבות הימים נתברר כי היה זה גם מאבק רעיוני שהשפיע השפעה עצומה על כל מהלך ההיסטוריה.


מה עלה בסופם של כלי הקודש?
מה נעשה בכלי המקדש אחרי תהלוכת הנצחון?
אף כאן אנו זקוקים לעדותו של יוסף בן מתתיהו שכותב במקום אחר:
אחרי שנסתיימו טקסי הנצחון והאימפריה הרומאית התבססה על בסיס איתן ביותר גמר אספסיינוס בלבו והקים מקדש שלום. זה נשלם במהירות רבה ובסגנון שעלה על כל דמיון אנוש, כי מלבד שהיו לו מקורות ממון עצומים כדי לקחת מהם, הוא אף קישטו במעשי אמן של ציור ופיסול; ואמנם במקום זה כונסו ואוצרו לראוה, שבגללה הלכו אנשים לנדוד בכל העולם, שהיו משתוקקים לראותם אחד אחד כשהם מונחים בארצות רבות. כאן אף אצר את כלי הזהב ממקדש היהודים שבהם השתבח. אבל ספר התורה ואת פרוכיות המקדש הוא צווה להכניס ולשמור בארמון. (מלחמות ז, 7).

מעניין הדבר שחז"ל מספרים (במסכת מגילה יז ב) שחכמי ישראל היו ברומי בענין גזירה שגזרה מלכות רומי על ישראל אחרי כמה עשרות שנים מחורבן הבית ולרגל מופת שעשו ניתן להם ליכנס לגנזי המלך ושם ראו את הפרוכת "והיינו דאמר רבי אלעזר ב"ר יוסי: אני ראיתיה בעיר רומי והיו עליה כמה טיפי דמים". מכאן סמוכין לדברי יוסף שהפרוכת היתה בארמון הפרטי, במקום אחר ראה את ציץ הזהב (ירו' יומא).

מה היה בסופם של כלי הקודש אחרי שמקדש אספסיינוס נשרף? על כך יש כמה מסורות, אך כולם מתחילים בתקופה מאוחרת יותר כשרומי התחילה לשקוע.


לפי מסורת רומאית אחת נפלה המנורה לתוך נהר הטיבר בשעה שמקסנטיוס ניסה לעבור את גשר מילביה אחרי שנוצח בסקסה רוברה. אך החוקרים מפקפקים באמיתות הסיפור הזה מאחר שאין כל סימן לכך בקשת קונסטנטין שהוקם במיוחד כדי להנציח את נצחונו על מקסנטיוס בקרב זה.3


העברתם לאפריקה
סיפור אחר על גורל כלי הקודש מוסר תיאופנס, והקשור עם פלישתם של הונדלים לרומא באמצע המאה חמישית. הוא מספר כי שלושה ימים אחרי שנהרג הקיסר מקסימום, כשנכנס גייזריך הוונדל לרומי, הוא שלח באניה את כל הכסף שמצא ברומא, ואת הדברים היקרים ביותר שמצא שם, וביניהם היו כמה אוצרות ואבני חן שהיו שייכים לכנסיות וכלים עבריים שטיטוס הביא לרומא אחרי כיבוש ירושלים. הוא לקח עמו את המלכה אאודוקסיה ואת בנותיה והפליג עמן לאפריקה.

כחמישים שנה לאחר מכן מופיעה מסורת אחרת אודות כלי המקדש בספרו של פרוקופיוס "המלחמה הגותית". הוא מספר על מצור חזק שצרו הגרמנים על העיר קרקסו שהיתה אז בידי הויזיגותים. מפני ששמעו שבאותה עיר נמצא אוצר גדול של סלי זהב שהביא עמו אלריך הקשיש מרומי. וביניהם היו חפצי ערך שהיו שייכים פעם לשלמה והרבה חפצים אחרים שהיו משובצים באבני חן שהרומאים הביאו פעם מירושלים. משהגיע תיאודוריך, שבא להגן על זכויותיו של נכדו, הוסר המצור, ואחרי שחזר מכיבושים אחרים הוא הוביל את האוצרות לרבנה.

אין אנו יודעים מה נעשה בכלים אלו, אך בסיפור אחר של פרוקופיוס מסופר על גורל הכלים שהביא עמו הוונדל לאפריקי. הוא מספר לנו בהיסטוריה של המלחמה הוונדלית, שבליסריוס אחרי שהכניע את הוונדלים באפריקי הוביל עמו לביזנטיה את גלימר ואת השלל וערך שם מסע נצחון. אך שלא כמנהג העתיק, אלא הוא הלך ברגל מביתו אל הארמון עם כסאות ומרכבות המלכה הוונדלית ועם השלל שגייזריך הביא עמו מרומי, וביניהם היו הכלים שטיטוס הביא יחד עם דברים אחרים לרומי אחרי חורבן ירושלים. הוא מוסיף שם שיהודי אחד שנקרה לשם מסר לאדם אחד שהמלך הכירו, שלדעתו אין זה נכון שהשלל יושכן בארמון, כי אי אפשר להם לשכון במקום אחר מחוץ למקום שהועיד להם המלך שלמה (נראה שייחסו את הכלים למקדש הראשון). ומפני הטעם הזה הצליחו הוונדלים לכבוש את הארמון ברומי, ועכשיו הצליחו לכבוש את ארמון הוונדלים. ההיסטוריון מוסר כי המלך יוסטיניאנוס בשמעו את הדברים האלה נבהל ושלח אותם מיד למקומות הנוצרים בירושלים.

יש לציין שהכותב היה שלישו של המפקד ומסתבר שעדותו נאמנה.

האמנם הגיעו כלי הקודש לירושלים? שמא אבדו בדרך? יש אומרים כי הפרסים שכבשו את ירושלים שדדו את כלי הקודש מירושלים בשנת 614 (ברלינר וגרץ). אך קיימת סברא אחרת שאולי הצליחו שומרי הכנסיה החדשה שבנה יוסטיניאנוס בשנת 543 להסתיר מאת הפרסים את כלי הקודש. הכנסיה עצמה נהרסה ברעש אדמה בסוף המאה השמינית ולא נבנתה יותר (יוחנן לוי, קדם II 124).

מסורת עברית המנוגדת לעדותו זו של פרוקופיוס שכלי המקדש הובאו לירושלים - נמסרת ע"י מחבר ספר "מלחמות מלך המשיח" (ילינק, אוצר המדרשים, ב עמוד 60) ושם: ויבוא משיח בן יוסף ויתגרה מלחמתו עם מלך אדום וינצח את אדום ויהרוג מהם תלי תלים, ויהרוג את מלך אדום ויחריב מדינת רומי, ויוציא קצת כלי בית המקדש שהם גנוזים בבית יוליינוס קיסר, ויבא לירושלים, וישמעו ישראל ויתקבצו אלי".

ממסורת זו נראה שהיה מקובל באותם הימים שכלי המקדש נשארו בבית יוליינוס, בשם זה נקראה הספרייה שנבנתה ע"י הקיסר המלומד, והיה שיך לגושי הבנינים שהיוו את ה"פלטין" בקושטא (לוי, שם).

אישור למסורת זו אנו מוצאים בדבריו של הקיסר קונסטנטינוס פורפירוגניטוס שחי במאה העשירית האומר כי מנורת הזהב של המקדש בירושלים נשמרה בארמון הקיסרים והודלקה לרגלי תהלוכות חג. (לוי, שם, קראוס, יודישע ביזאנטישע געשיכטע, 107).

יש לציין כאן כי במקורות חז"ל נשתמרה לנו מסורת על מנהג רומאי שאחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון ומניחין לו בראשו קרקיפלו של ר' ישמעאל וכו' (שעדיין מונח בגנזי רומי, רש"י שם) ע"ז א, ב. מכאן נראה שהיו משתמשים בכלים גנוזים בשעת תהלוכות.

לדעת לוי שם קרובה לודאי ההשערה שהצלבנים הלטיניים שלכדו את קושטא בשנת 1204 גזלו גם את המנורה יחד עם שאר כלי הזהב.

לעומת זאת מוסר סופר אחר מן המאה הט"ז שחיבר ספר על הגיאוגרפיה של א"י שארון הברית ומטה משה ומקלו של אהרן ואף חלקים מלחם הפנים היו בזמנו בכנסיה אחת ברומי.
אך הוא לא אומר דבר אודות שלחן לחם הפנים ולא אודות שאר הכלים. אבל דבר זה סותר את מסורת ישראל שכלים אלה נגנזו.

לוי לא ציין מקורו של בעל מלחמות מלך המשיח על החזרת הכלים, שהוא המכילתא מסכתא ד' פ"ה: וזה נאה משלושה דברים שאליהו עתיד להעמיד לישראל: צלוחית המן וצלוחית של מי נדה וצלוחית של שמן המשחה, וי"א: אף מקלו של אהרן שקדיו ופרחיו. וזה הפירוש "קצת כלים". ומקור אחר נרחב יותר נמצא בספר אליהו רב"ה סוף פכ"ה שם מדבר על שיבת ישראל: מחזיר את המשכן למקומו, ארון ולוחות בתוכו, וצלוחית של שמן המשחה וצנצנת של מן וכו'.

במסורת אחרונה נאמר כי באחת הכנסיות נמצא גביע שייחסו אותו לכלי המקדש, והברון הציע סכום עצום כדי לקנותו ולא נאותו למוכרו (גלנטי מובא אצל ברון, היסטוריה ח"ג 232).


זיכרון גניזת כלי המקדש
האומה לא השלימה עם אבדן כלי מחמדיה, ולפי הזהר נחרב הבית רק למראית העין והוא נעלם כולו באש הלפידים בשמים ועתיד לחזור ולירד כשתבוא הגאולה.

בספר עמק המלך לר' נפתלי כץ פי"א נמצאה מסכת כלים ובה י"ב משניות ותוכנה המקומות שבהם נגנזו כלי המקדש.

במשנה א' נאמר:
אלו הם כלים המקודשים והגנוזים כשחרב בית המקדש: המשכן ופרוכת, מנורת הקדש וארון העדות. ציץ הזהב נזר הקדש לאהרן, חשן המשפט וחצוצרות הכסף וכו'. ובסופה נאמר: כל אלה צפונים וגנוזים בחומת בבל ובתל ברוך תחת ערבה גדולה שבבבל שהיו תולין עליהם כנורותיהם. ומבית יער הלבנון לקחו זהב מידת כורין אלף אלפים ותשעת אלפים. וכל הנביאים וכל החכמים והסופרים לא יוכלו לחשב העושר והכבוד שהיה בירושלים.

ובמשנה י"ב נאמר:
ועוד י"ב אבנים טובות ביד חילוק בן שימור הלוי נמסרו בידו להצניעם ולהחזירם לשבטים - מלך ונביא ואיש לא ידעו באיזה מקום גנזם אלא חילוק בן שימור הלוי. ושאר עושר וכבוד שהיו בירושלים לקח אותם שמשיאל המלאך וחזרו והביאו אותם שימור וחילוק וחבריהם הלויים ומיכאל וגבריאל וכל ישראל החביאו כליהם עד שיקום מלך צדק לישראל, ולא עוד אלא שנשבעו שבועה גדולה אוי ואוי שלא יגלו הכלים עד שיקום דוד בן דוד וימסרו בידו כלי כסף וכלי זהב שהטמינו בשעה שיתקבצו גלויותיהם של ישראל מארבע רוחות העולם. ויעלה לגדולה ומעלה מעלה על א"י, ובעת ההיא יצא נהר גדול מבית קדש הקדשים ששמו גיחון וישטוף עד המדבר הגדול והנורא ויתערב בנהר פרת ומיד יעלו ויתגלו כל הכלים (אוצר מדרשים א 262).

מעניין הדבר שזה לא כבר נמצא ברצפת אבן בבירות נוסח ספר יחזקאל שבו מדובר על הנהר שיצא מבית המקדש ואחרי סיום הפרק נאמר: ואמר אלי כתוב זאת זכרון לבנ"י שנכתבו ארבעה בקדושה ובטהרה: אחת נכתבה על עור איל שהוא טהור; צוה את בנ"י בלכתם אל קדשי יגנזו אותם בהר הכרמל וכו' (ראה רעווי ביבליק אוקטובר 1959).

גם במגילת הנחושת שנמצאה במדבר יהודה ושנתפרסמה זה לא כבר על ידי פרופסור אלגרו יש רשימת מקומות שבהן נגנזו כלי המקדש. ודבר זה עורר מחדש את השאלה אודות מקום הכלים.

תופעה זו מלמדת אותנו עד כמה מהימנים וקדומים מקורות הספרים שבידינו. ולכל אלו הרשימות מקור קדום בדבר גניזת כלי המקדש הראשון ע"י ירמיהו, שלא עמדנו עליהם במאמר זה.


קשת הניצחון של טיטוס
אחרי מותו של טיטוס הרשע הוקם לכבודו במצוות הסינט קשת נצחון דוגמת קשתות הנצחון שהוקמו באותם הימים לאספסיינוס ולמלכים אחרים.

על קירותיה בפנים כוירה תהלוכת הנצחון של כלי המקדש, ואף כי התבליט נשחק בכמה מקומות מרוב הימים עדיין רואים יפה את כלי המקדש כשהם נישאים בידי רומאים.

תמונה עתיקה זו היא שריד אמנותי אחרון, מחורבן בית מקדשנו ולפיכך מרובה היתה ההתענינות בה.

בין הכלים הנראים שם בבירור: שלחן הפנים, ושני גביעים שהם הבזיכים. חצוצרות כסף, וכלי שיר אחרים. ואף סימן לארון הקודש שלא נשאר מקום כדי להשלים ציורו.

הציורים של כלי המקדש כפי שכוירו בתבליט שער הנצחון של טיטוס נתנו מקום לספיקות חמורים ביחס למהימנותם וביחס לדיוקו של האומן הרומאי. שכן אף כי באופן כללי נראים הכלים כהעתק מדויק, הם חורגים בכמה פרטים חשובים מצורת הכלים כפי שהם נמסרו לנו במסורת חז"ל. הן לגבי שלחן הפנים והן לגבי המנורה. יש לצין כי בסמל המדינה נקבעה המנורה כפי שהיא מכוירת בשער טיטוס, והנה רבי יא"ה הרצוג ז"ל הרב הראשי לא"י שיום זכרונו חל בחודש זה כתב מאמר בענין זה ובו הוא עומד על השינויים שבין התמונות לבין מסורת חז"ל, ובעיקר לגבי בסיס המנורה. הן מפני שלדעת חז"ל היתה המנורה בעלת שלש רגלים (מנחות כח, ב) ואילו הבסיס כאן הוא מרובע, והן מפני צורות הדרקון המצויירות במשבצות הבסיס, והדרקון היה נעבד ע"י עובדי האלילים, ובפירוש שנינו במסכת עבודה זרה פ"ג: המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכה לים המלח. ואף שזה רק מפני חשד שמא נעבדה הצורה כבר כעבודה זרה, אבל לעשות צורת דרקון לנוי לא אסרה תורה, אלא חכמים אסרו משום חשש, הרי אין להעלות על הדעת שיחדשו דבר על המקובל מימי הנביאים וביחוד אם יש בזה שמץ של צורת ע"ז.

הרב הרצוג ז"ל מעלה את ההשערה כי בשעה שהעבירו את המנורה בים נשבר הבסיס שלה ונפל לים והרומאים שיחזרו את המנורה מדעתם. (ספר זכרון לשלמה סאלי מאיר 97). (אגב: לגבי צורת המנורה יש לציין כאן דעה אחת המובאה הילקוט שמעוני בהעלותך שהנרות היו עשויים כמין עטרה וחוזרים חלילה כלפי הנר האמצעי, פירוש הדבר שהנרות לא היו באופן מאונך אלא מחצי גורן כלפי הנר האמצעי, ויש בדבר משום חידוש גדול. וניתן לומר שבציורי המנורה העתיקים בקטקומבות אפשר למצוא סמוכין לדעה זו).

סמוכין לדעה כי נגרם נזק למנורה אפשר למצוא באגדת חז"ל שבאמצע הדרך עמד נחשול של ים לטבוע את טיטוס (גיטין נז, ב). יש לצין כי דעה זו שבסים המנורה נוספה על ידי הרומאים הובעה, לפני כששים שנה ע"י חוקר מטבעות .Jews the of coins ,Maden

במאמר שנתפרסם לפני י"ב שנה מביע מ. קאן את הדעה כי צורת הדרקון שבמנורה היא נטולת ציצין, דבר שאינו רגיל בצורות העכו"ם, כי לדעתו מותר היה לצייר תמונה כזאת עפ"י התוספתא: איזהו מן הדרקון אסור? ר"ש בן אלעזר אומר: כל שהציצין יוצאין מצוארו; אם היה חלק הרי זה מותר (תוספתא ע"ז ה ו). הוא מציין שבדרך כלל דייקו הפסלים הרומאים במעשי החיקוי.
.(25 ,1950 Journal Explanation Palestine)

ניתן לומר שהרומאים טבעו את צורת הדרקון על המנורה בכוונה להראות שאף היהודים פלחו לצורות שלהם. כי ידוע הדבר שעמון ומואב הוציאו את הכרובים כדי ללגלג על ישראל, וברומי היו מרבים להציג בתיאטראות את היהודי בצורה נלעגת כפי שאנו למדים מן המדרש בכמה מקומות ואף בתהלוכת הנצחון הראו תמונות ראוה רבות מן הקרב, ולפיכך אין להתייחס בנאמנות יתירה למחריבי בית אלקינו ולהוציא מהם מסקנות.

אבל במה שנוגע לבסיס המנורה יש לציין כי גם בילקוט תרומה יש דעה כזאת שהבסיס היה מרובע, ומעניין הדבר שאף בציורי המנורה הקדומה שנמצאו ברומי, ושמקורם יהודי מצוירת המנורה בבסיס מרובע. יש מצרפים בציור שתי דעות ומציירים מרובע עם שלוש רגלים (ראה גרוסמן בספר זכרון לי. אברמס ובציורים).

אבל לעצם הענין תמוה הדבר שלא מצטטים את דברי יוסף בן מתתיהו שאומר כי ישוע בן טבוטי מסר לרומאים שתי מנורות שהיו דומות לאותה שהיתה מוצבת בהיכל, משמע שלא היו ממש כמנורה. אגב: חוקרים רבים עסקו בשאלה זו, כיצד נוצרו הסתירות בין התבליטים שעל גבי קשת הנצחון ובין צורות הכלים האמיתיות. הראשון שעסק בענין זה הוא החוקר הדרייני רלנדי שהוציא לאור לפני כמאתיים שנה ספר קטן בשם "ספוליס טמפלי הירוסולימאני" "שלל מקדש ירושלים", בו הוא מביא את כל המקורות הלטיניים, וממנו נשאב רוב החומר אודות כלי הקודש. אף הוא מביא מקורות חז"ל בנוגע לצורות הכלים וכן בשינויים.

בשנת 1867 הו"ל בלונדון חוקר אנגלי ששמו היה ויליאם נייט Knight ספר בשם "קשת טיטוס ושלל המקדש", בו סיכם את כל המקורות הקדומים והמאוחרים יותר. ואף הוא עמד על השינויים בצורות.

בשנת 1890 נתפרסמה ברבעון הצרפתי למדעי היהדות הרצאתו של מ. שלמה ריינך מן המוזיאום הלאומי בפריס על נושא זה. הוא מבאר בפרוטרוט את הרקע ההיסטורי של החורבן ומזהה את הכלים השונים שבתבליטי הקשת.

מאמר אחר בשאלה זו כתב הוגו גרוסמן בספר זכרון לישראל אברמס עמוד 176, בו הוא מתאר בפרוטרוט את צורות כלי הקודש שבתבליטים יהודים עתיקים ברומי.

יש שהביע הדעה כי תחת קשת הנצחון נקבר אפרו של טיטוס, אך גם זה נוגד מסורת חז"ל שציווה לפזר אפרו בשבעה ימים, כן יאבדו גו'.