טבע ואמונה בחסידות

בצלאל לנדוי

מחניים ס"ה


תוכן המאמר:

אלוקים כגימטריא הטבע
דרכים שונות בהליכות החסידות
שירת הטבע במשנתו של רבי נחמן מברסלב
התפילה בחיק הטבע
השאיפה להתבודדות בחיק הטבע
המקשיבים לקול החי והצומח
התעניינות מורי החסידות בחיי יהודי הכפר
ההתעניינות המיוחדת בגורל החי
גילויי כוחות נסתרים בחיק הטבע

תקציר:
כל תופעות הטבע אינם אלא גילויי כוחו הגדול של הקדוש ברוך הוא. בין גדולי החסידית היו שהורו לאדם לא רק להסתכל כלפי מעלה ולהיזכר בו יתברך, אלא גם להתבונן בכל תופעות הטבע המקיפות אותו, כדי להגיע להכרה בכוח האלוקי המצוי בכל דבר, ומהם ללמוד כיצד לעבוד את ה'.

מילות מפתח:
טבע, שירה, אמונה, בריאה, אלוקות, חסידות.

"שאו מרום עיניכם יראי מי ברא אלה" -

מתוך התבוננות בפלאי הטבע, יצירת כפיו של הקב"ה ריבון כל המעשים, אנו מכירים בגדולתו של הקב"ה, המחדש בכל יום מעשה בראשית.
והיו בין מורי החסידית שהטילו על האדם לא רק להסתכל כלפי מעלה ולהיזכר בו יתברך, אלא גם להתבונן בכל תופעות הטבע המקיפות אותו, כדי להגיע להכרה בכוח האלוקי המצוי בכל דבר, ולא רק באדם המדבר ובבעלי החי אלא גם בצומח ובדומם, שכן גם מהם אפשר ללמוד כיצד לעבוד את ה'.

רבי ישראל בעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות, הכיר את בוראו בעודו ילד מתוך התבוננות בפלאי הטבע. בשנות ילדותו היה מתבודד יחידי ביערות, שם למד לשמוע את קול ה' בכל הסובב אותו, ובשנים ההן הגיע להשגות מופלאות. הוא היה מתגורר במערה חבויה אשר בנקיקי הסלעים, בפלג מים שהשתפך מאפיקו של אחד הזרמים ההרריים היה טובל ומתקדש, וכאשר היה יוצא מן המערה, הבחין בכל דבר אשר בעולם, בדומם, בצומח ובחי, את כוחו של הקב"ה. הירח וצבא הכוכבים נראו בעיניו כמתפללים בציבור, המודים להקב"ה על שיצר אותם, והציב אותם ברקיע השמים למלא את תפקידם, ובדמיונו ראה את הירח כאילו הוא מתעטף בטליתו ועובר לפני התיבה. הוא שומע את קול ה' על המים, וצמרות הדקלים המתנועעים מספרים באוזניו את הדר גאונו של הקב"ה.

משמעות מיוחדת הייתה למזמורי התהילים, שבהם היה משתפך לפני קונו

"הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו, הללוהו כל צבאיו, הללוהו שמש וירח - - - ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, רמש וכל צפור כנף".

את פלאי ה' בצומח ובדומם, את יצורי החי ואת תופעות הטבע, ידע הבעש"ט לא רק מתוך הספר אלא הכיר אותם מתוך המציאות, וכאשר נפשו איוותה להשתפך לפני קונו:

"ידיד נפש אב הרחמן - - ירוץ עבדך כמו איל, ישתחווה אל מול הדרך",

שכן

"זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך",

התבונן בטבע שמסביבו, "הדור נאה זיו העולם", והייתה זו רק תוצאה טבעית:

"נפשי חולת אהבתך".

הזדהות מלאה נוצרה בין הבעש"ט ובין בעלי החי שהתגוררו יחד אתו ביערות התבודדותו. רבי אהרן מקרלין בעל "בית אהרן", מספר:
ש"פעם אחת קיבל הבעש"ט שבת על השדה, והיו שם צאן רועים על פני השדה, והגביהו בשעת מעשה את רגליהם הראשונות למעלה, ועמדו רק על שתי רגלים האחרונות בעמידת איש",

וההסבר ניתן בדברי צדיקים:
"מחמת שקידש הבעש"ט את כל העולם והעלה בשעת קבלת שבת את כל העולם למקורו הראשון, אז ממילא כל הברואים - - - אשר עמדו שם אז אצלו, הגם שאין בהם דעת מכל מקום, כיון שמעט החיות המלובש בהם נתעלה למקורו הראשון, ממילא הגביהו את עצמם".

במסורת אחרת נמסר כי הצפרים שהיו שומעים את קולו היו מתכנסים סיעות סיעות וחגים מעל לראשו כדי להאזין לתפילתו.

תקופת התבודדותו של הבעש"ט ביערות באה לסיומה, בשעה שהגיעה אליו הוראת ההתגלות, והוא נדרש לגלות את כוחו וגבורתו על פני כל הארץ, ולהזריח את אורו לכל קצווי תבל, ומן הבקתה הבודדת בין ההרים, מקום לא עבר אדם שם, נקרא להורות לעמו דרכי אמונה, ולטהר את לבם של ישראל לאביהם שבשמים.

הבעש"ט עמד והכריז:
"כל העולמות חפצים ליראה את שמו", ואף "מרוצת השמש בכל יום שאנו רואים משום שחשקה ומשתוקקת ורוצה בכל יום להשיג אור עליון יותר ממה שמשיגה",

ובכל גילויי הטבע לסוגיהם אפשר להבחין את כוחו של הקב"ה, שיצר את כל הנברא, ועל ידי זה מגיעים לאמונה בבחינת:
נפתחו ה'שמים ו'אראה מ'ראות א'לוקים, ראשי תיבות אמונה".

לעומת החוקרים המנסים להפריד בין מעשה בראשית ליוצרו, או במושגים המקובלים כיום, בין האלוקים והטבע, בא הבעש"ט והוכיח כי אין מקום להפרדה כלל. כל העולם כולו הוא מלא עצמיות הקב"ה. ב"חמדה גנוזה", שנכתב ע"י אחד מנכדי הבעש"ט נמסר, כי הבעש"ט לימד לתלמידיו הקדושים דעתו הקדושה: אין בכל העולם כולו רק אור אין סוף ב"ה המסתתר בהם, וכל הפסוקים:
"אין עוד מלבדו",
"את השמים ואת הארץ אני מלא",

הם בפשוטם ממש

ו"אין לך דבר בעולם שאין עצם האלוקות מסתתר ומצטמצם בו",

וכל המביט בעין שכלי על כל הדברים אשר נגד עיניו, מבחין בחוש בכוח אלוקי המחיה אותם, וכל מי שאוזניו קשובות לקול הפנימי שומע גם את קול האלוקים, הבוקע מתוכם ומודה לא-ל יוצרו ובוראו.

הכרה זו
"לית אתר פנוי מיניה"

כפשוטה וכמשמעה, הנמנית על אחד מעקרוני היסוד של החסידות,
עוברת כחוט השני בספרי היסוד של החסידות מראשיתה, והייתה זו לא רק אמונה נמרצת במסורת אבות, אלא שהם נוכחו בדבר מתוך התבוננות עצמית, וכך הגיעו להכרה אלוקית שלא כמצוות אנשים מלומדה, וכך יכלו להעביר את השקפתם זו, לשומעי לקחם וממשיכי דרכם אחריהם.

אחד מחוקריה הנאמנים של החסידות הרה"ח ר' אהרן מרקוס מציין את הופעת אור החסידות כחסד עליון, דווקא בתקופה של התגברות ההשכלה ששקדה להפריד בין האלוקים ופעלו, בניסיונה להעמיד את הטבע כמושג מקביל ואפילו מנוגד לאלוקים, מתוך התעלמות בולטת מהעובדה, שהטבע אינו אלא מעשה ידיו של הקב"ה, כלומר אחד מיצירות הגילוי של הקב"ה וכוחו, ורק בשעה שהאדם מגיע לידי הכרה, כי "אין שום טבע בעולם כלל", רק אז הגיע למטרה הנכספת של הכרת אלוקות.

בתקופה ההיא הופיע רוח הזמן במסווה הכפירה והתפשט על פני המערב, כמגפה רוחנית שכיחה, בכוח איתנים של שיגעון. השקפות כפרניות במסווה של השכלה, התפשטו בין אומות העולם ומצאו תומכים מרובים בין החוגים השליטים, ששאפו לחסל את הדתות השונות, או יותר נכון את ראשי הדתות, שהתחרו אתם במאבק על ההגמוניה, אולם השקפות כפרניות אלו חדרו גם לבית ישראל, והם הם ניצני ראשית ההשכלה הברלינית.

מנהיגי הדור ראו צורך להלחם נגדם. הגר"א מוילנא, הבחין את הוא בסכנת ההשכלה, ולמרות התנגדותו ללימוד החכמות החיצוניות, סבור היה כי אין כוח המסוגל לפגוע בקדושת התורה ולכן הכניס את החכמות החיצוניות לתוך טרקלין התלמוד כרקחות וכטבחות. במסגרת השקפתו זו הורה הגר"א לאחד מתלמידיו לתרגם ללשון הקודש את כל ספרי המדע, מאחר שחסרון ידיעה בחכמה יפגע שבע ידות בהבנת הגמרא, ולכן המליץ הגר"א על "ספר הברית", שנתחבר באותה תקופה על ידי ר' פנחס אליהו מבני וילנה, והוא כולל הסבר מדעי ברוח האמונה לתופעות הטבע.
"רק הגר"א בסמכותו האדירה יכול היה לעמוד בניסיון הזה, לכנס במחיצה אחת את הפיסיקה הכימיה והבוטניקה, יחד עם הפילוסופיה המתחדשת, ולכרוך אותם עם הקבלה והתלמוד. ניסיון זה לא נשנה שוב וגם לא הייתה כל אפשרות לכך, בגלל ההתפתחות הכבירה שחלה בשיטות המדע הסותרות זו את זו ומתחלפות מפרק לפרק, ובגלל הכיוון הכופר שבו נקט המדע החדיש". -

כך מסביר הר"א מרקוס את מלחמת הגר"א כנגד ההשכלה.

מלחמתה של החסידות נגד ההשכלה הכפרנית הייתה שונה.

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" - הוא יסוד היהדות" --

קובע הרבי ר' בונם מפשיסחא, ואחד מתלמידי הרבי ר' אלימלך מליז'אנסק, הוא רבי זכריה מנדיל מיערוסלב מונה בין "הדרכות היסוד" המחייבות את האדם כי:
"אין - העולם מתנהג על פי הטבע כמאמר האפיקורסים, רק הכל ברצונו ויכולתו".

הבעש"ט שקד להשריש את האמונה השלמה כי כל תופעות הטבע הם מכוחו של הקב"ה, רבי יצחק איזיק מקוריץ מסביר בספרו "ברית כהונת עולם" את השקפת החוקרים כי המלה "טבע" יסודה מהמלה "טבעת", הנסגרת כגלגל החוזר בעולם, הוא גלגל המזלות, אולם הבעש"ט - מציין הר"א מרקוס - הסיר בתנועה מוחלטת, כמוהל זריז, את ערלת הלב, זו ערלת הטמא היווני, ועקר את בסיס שיטת אריסטו וסכנתו הגדולה הגלומה בעקרון קדמות העולם, והשמיע את הדעה הנבואית:
"לפני אלף שנה היה האוויר הרוחני עכור ומעובה, עד כי האמינו בטרוף שיטת קדמות העולם, היום התבהר האוויר, והשיגעון הזה נעקר ממוחות החכמים".

פילוסוף אחד התכונן לשאול את הבעש"ט:
"מהו הנס הגדול שבקריעת ים סוף, וסיפר לו כי הוא חישב חשבונות על פי חכמת התכונה, ולפיהן הגיע למסקנה כי באותו רגע עתיד היה הים להיבקע, ורק בדרך מקרה עברו בני ישראל באותה שעה בתוך הים, היה כאן אפוא מקרה בלבד שהזדהה עם הליכות הטבע ואין כאן נס כלל".

אך עוד לפני שאותו פילוסוף פתח בשאלתו, פנה אליו הבעש"ט:
"ובכן, דע לך כי הקב"ה אשר ברא את השמים ואת הארץ, קבע גם את דרכי הטבע המחייבים, לדעתך, לפי חכמת התכונה, והוא שקבע מימות קדמות העולם כי בשעת יציאת בני ישראל ממצרים, יבקע הים לפניהם והם יעברו בתוכו בחרבה".

רבי נחמן מברסלב הדגיש כי:

"כל חכמתם וחקירותיהם של חכמי אומות העולם הוא רק עד הגלגלים, ומשם ולמעלה אינם יודעים מאומה, וגם עד הגלגלים ברוב הדברים הם נבוכים ותועים מאוד, עד שאינם יודעים דבר על בוריו",

ומכאן חילוקי הדעות היסודיים בינם לבין עצמם ורק
"במקום שמסתיימת חכמתם של החוקרים, משם מתחילת חכמת הקבלה הקדושה".

אלוקים כגימטריא הטבע
היו בין החוקרים המתפלספים וביניהם גם מבני ברית שגילו עמדה מתונה בשאלת היחס בין אלוקים והטבע, וטענו שהטבע נוצר אמנם ע"י הקב"ה, אולם לאחר יצירתו חלה הפרדה מוחלטת בין הקב"ה ויצירתו, וכביכול סילק מהם את השגחתו, אולם הבעש"ט יצא כנגד השקפה זו, בקביעתו כי:
"ההשגחה הפרטית היא על כל הנבראים, גם על הדוממים והצומחים, כי אין לך דבר שלא יהיו משגיחים עליו מלמעלה בכל הפרטים, והכל נעשה בכוונה מיוחדת".

בניגוד לדעה שראתה את יצורי הטבע כיצירה נפרדת מיוצרם, כגלי מים השוטפים בים הגדול ואין להם שום מציאות לעצמם ראו גדולי החסידות והוכיחו מתוך הטבע עצמו, כי
"לית אתר פנוי מיניה והכל מלא מאור אין סוף".

והביטוי "אלוקים" (86) בגימטריה "הטבע" (86), המובא כבר ע"י מרן רבי יוסף קארו, הורחב ע"י הבעש"ט ותלמידיו, בעל ה"תולדות" עד רבי משה ליב מסאסוב, וכדברי בעל ה"תניא":
"הטבע הוא אחד מאופני התגלות האלוקות לברואיו",
"תכלית בריאת העולמות הוא לשם התגלות מלכותו,
ותכלית בריאת האדם - לקיים מצוות בוראו".

מתוך שהורגלנו בדרכי הטבע איננו מבחינים בו, וכאילו העולם מתנהג כביכול בדרך הטבע, ואנו מרגישים בו רק במקרים שאנו נתקלים במקרים החורגים מדרך הטבע, אולם כדברי המגיד הגדול ממעזריטש:
"הקב"ה מתגלה לבני האדם בשתי דרכים:
דרך המלך - הדרך הכבושה, שכל העולם הולכים בו, והיא דרך הטבע,
ו"נתיב", הוא דרך שאין הולכים בו כל העולם, ואינו מגולה לכל" -

אולם יודעי דבר מבחינים בו.

תופעות הטבע הן אפוא לא רק פועל ידיו של הקב"ה, אלא חלק בלתי נפרד הימנו, וכדברי המגיד ממעזריטש:
"כשאדם מסתכל בדבר הוא יודע שאין בו בדבר הזה שום דבר משלו, אלא כוח אלוקותו יתברך, השרוי בתוכו, בחינת כוח הפועל בנפעל, וזולתו אין ואפס".

בכל תופעות הטבע אפשר להבחין בחוש את כוחו של הקב"ה, שיצר את כל הנברא וכוחו בהם בבחינת כוח הפועל בנפעל וכל הדברים הנמצאים בעולם, הם
"הכל ביחד אחדות פשוטה, רק הגופים מחולקים".

וכך מביא רבי שלמה מלויצק בספרו "מגיד דבריו ליעקב" את דברי רבו המגיד ממעזריטש:
"בכל הדברים יש כוח הפועל בנפעל, ומי שיש לו כוח הראות וחזקה הראיה שלו יכול לראות כוח הפועל בכל כלי מעשה".

יתר על כן, כל הדברים שנבראו ע"י הקב"ה יש בהם בחינת אלוקות שכן:
"הפועל והנפעל הם אחדות פשוטה ואינם נפרדים", "כל דבר שיש בעולם, הכל מלא מהבורא יתברך שמו, וכל הדברים הנעשים מכוח מחשבות בני אדם בתחבולות, ואפילו דבר קל שבקלים שנעשה בעולם, הכל הוא מהשגחתו יתברך",

ומכאן מסקנה טבעית כי
"הוא יתברך שורה באדם, ואם רואים בני אדם - רואה תכניתם ושומע קולם, ודבריהם וחכמתם הוא הכל חיות הבורא יתברך הנמשך בהם - - - רק שהוא מלובש בכלים מכלים שונים, כביכול".

הבריאה כולה קיימת ועומדת בדבריו של הקב"ה, המחייה אותה וכפירושו של הבעש"ט לפסוק:
"לעולם ה' דברך ניצב בשמים",

המובא ע"י רבי שניאור זלמן מלאדי, בספר ה"תניא":
"דברך זה שאמרת "יהי רקיע", תיבות ואותיות אלו, הן ניצבות ועומדות לעולם, ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן, היו כל השמים כאין וכאפס ממש והיה כלא היה כלל",

והוא הדין לא רק ברקיעים ובעולמות העליונים אלא גם בכל הברואים שבכל העולמות, עליונים ותחתונים
"בעשרה מאמרות נברא העולם", וברגע שהיו האותיות מעשרה מאמרות אלו מסתלקות וחוזרות למקורן, הייתה הארץ הלזו הגשמית, בחינת דומם ממש, חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש".

הבריאה כולה אחת היא "הכל למעלה ולמטה אחדות אחת היא" - הורה הבעש"ט, וכל הדברים הנקראים אצלנו בבחינת טבע העולם, טבע האדם או טבע בעלי החי, אינם אלא בחינת לבושיו של הקב"ה, כמשלו של הבעש"ט:

"במלך אחד חכם גדול, שעשה באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים, וציווה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וציווה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך, ויש שהלך עד שער אחד ולקח ממון וחזר וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאוד שילך דווקא אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסקת בינו לבין אביו, כי הכל היה אחיזת עיניים".

ורבי חיים מטשערנוביץ בעל "באר מים חיים" מסביר את המשל כי:
"אין דבר בעולם יוצא מייחודו, ואחדותו יתברך מסתתר בכמה מחיצות וחומות של ברזל, אבל אנשי הדעת יודעים, שכל מחיצות וחומות ברזל וכל לבושין וכיסויין הוא עצם מעצמותו יתברך, דלית אתר פנוי מיניה".

דרכים שונות בהליכות החסידות
תורת החסידות, כפי שהוסברה ע"י הבעש"ט ותלמידיו הקרובים, הייתה מכוונת להסיר את החיץ בין החומר הוא הטבע, ובין הרוח "הכל ביחד אחדות פשוטה", והם הגשימו את הדבר גם בהליכות חייהם, על מנת להחדיר את הרוח בתוך החומר, ולהמליך את שם הקב"ה על כל מפעלותיו, כולל הדברים הגשמיים, המכונים "טבע".

מן החובה לציין כי לא הייתה זו דרכם של כל גדולי החסידות, והיו ביניהם שטענו להינזרות מוחלטת מן העולם הזה וטענתם הייתה שהטבע אינו אלא לבוש החוצץ בין האלוקות והאדם, ועל הרוצים להתקרב לבוראם, להסיר את הלבושים, כדי שיוכלו להתקרב אליו ולדבקה בו בלא חציצה.

רבי אלימלך מליז'ענסק, למשל, יוצא מנקודת ההנחה. שאלוקים בגימטריא "הטבע", אך הוא תובע לצמצם את התאווה הטבעית לאכילה ולשתיה, שהם בחינת "אלוהים אחרים".

רבי אהרן מקארלין בעל "בית אהרן" היה אומר שכל הרוצה להתקרב לעבודת השי"ת צריך להתעלות מענייני הטבע בבחינת "ויוצא אותו החוצה", ופירושו למעלה מכיפת הרקיע", כלומר לוותר לחלוטין על כל הבלי הגשמיות, אולם יש שנקטו דרך שונה וטענו שיש לרדת לעמקי הגשמיות כדי להעלות את הניצוצות שנפלו שם בבחינת "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה".

אלה שטענו להינזרות מוחלטת ולהעלמת עין מכל ענייני העולם הזה, הסתמכו על דברי המשנה בפרקי אבות
"המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי זה מתחייב בנפשו",

אולם כלפי השקפה זו יצא רבי ישראל מגרודזיסק, והוא מטיל את הדגש על "המפסיק ממשנתו", כלומר הרואה את ההתבוננות בפלאי הטבע כהפסק ממשנתו, בעוד שעל האדם לראות בכל דבר, כולל הדברים הגשמיים ביותר, את כוחו של הקב"ה, ואז, כאשר הוא מכריז "מה נאה אילן זה", אין הוא מתכוון לתופעה הגשמית, אלא לכוח אלוקי הטמון בו ומפרה אותו, ואין כאן אפוא כל הפסק ממשנתו, כביכול.

להשקפה זו יש סימוכין בדברי רבי יהודה אריה ליב מגור בעל "שפן אמת" כשהוא מסביר את דברי הזוהר "הסתכל הקב"ה באורייתא וברא עלמא", כי
"הבריאה הייתה באופן שיוכל ללמוד עבודת השי"ת מכל דבר, ובכל דבר מהבריאה יש בו עניין בתורה ללמוד ממנו איזו הנהגה או סוד, וזהו שבחו של הקב"ה "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר ברא",

כי הפלא היה התפשטות כוחו של השי"ת בדברים הגשמיים.

מאידך שומה על האדם לחזור להעלות את החומריות, שיסודו ברוחניות למעלתו הראשונית. רבי זאב וולף מזיטומיר תלמידו של המגיד ממעזריטש ובעל "אור המאיר" תובע מהאדם להשתדל להעלות את החומר הוא ה"לחם", עד השמים, עד לדרגת רוחניותו.

מורי החסידות לדורותיהם הרחיבו את הדברים והוכיחו כי כוחו של הקב"ה מצוי גם בחומר הגשמי ביותר, וכך מסביר רבי נחום מטשרנוביל בספרו "מאור עיניים":
"אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה, יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי? הלא אם הייתה מתה לא היה לה עוד זה הפנים, אם כן מנין לה זה, ע"כ זה בא מכוח אלוקי המתפשט בה, הוא נותן לה כוח היופי והאדמימות".

לכאורה האדם עלול להימשך אחר תאוותיו, אולם בהתעמקות מחשבתית כל שהיא, יווכח כי "שורש היופי הוא כוח אלוקי ומכאן המסקנה:
"למה לי למשוך אחר החלק, טוב לי להתדבק בשרשא ועקרא דכל עלמין, ששם כל היפויים, וכן מה שמסתכל בשאר גשמיות כגון בכלי, יחשוב מניין בא לכלי זה הנוי והצורה, ע"כ החומר היא הפסולת והנוי והצורה היא הרוחני והחיוני מזה הכלי, הוא ע"כ חלק אלוקי ממעל, וכך הוא עשוי להתקרב לתשובה, דווקא ע"י בחינה מחשבתית של החומר הגס ביותר.

שאלת היחס בין ההשגחה העליונה ודרכי הטבע העסיקה את החוקרים מדור דור, אולם רבי נחמן מברסלב סבור כי הכוחות שהוענקו ע"י הקב"ה לטבע נועדו להבלטת הבחירה שבידי האדם:
"ואין לטבע שום הנהגה וממשלה כלל, כי אם מה שההשגחה העליונה מעניקה לה",

והשי"ת העניק ביודעין כוח לטבע ולפעמים הוא משנה את הטבע, כדי להשאיר את עקרון הבחירה בידי האדם.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב הלביש השקפה זו לבוש נמרץ יותר, ולדבריו הרי גם דרכי הטבע הם בבחינת נסים אלא שאין הם מצויים וגלויים לכל, והם אפוא נסים נסתרים ואילו המקרים החורגים מדרך הטבע הם נסים גלויים לעין כל אולם אלה כמו אלה נעשים ע"י הקב"ה והדרך להגיע להכרה אלוקית, באמצעות תופעות הטבע, הוא אמונה שלמה בהשגחה פרטית על החומר ועל הרוח גם יחד.

רבי מרדכי מטשרנוביל מוסר בשמו של הבעש"ט:
"צריך להאמין באמונה שלמה כי כאשר האדם מנענע אפילו באצבע קטנה מנענע עולמות עליונים רוחניים", ואם אתה רואה צרור הניתז ממקום למקום או עלה המרשרש ברוח, סימן שכך נגזר עליו ממרום ויש בכך כוונות עליונות".

רבי משה מקוברין הסביר את המשנה בפרקי אבות:
"אין לך דבר שאיו לו מקום", אם אדם הולך בדרך ומגלגל דרך הילוכו צרור או אבן, הרי זה על פי ההשגחה העליונה, שעד עתה היה צריך לנוח במקום הזה ומעתה במקום אחר",

ובאחרית ימיו עמד והכריז:
"בשעה שאני עומד על סף העולם הזה, הריני חוזר ומצהיר ומוכן להישבע על כך בנקיטת חפץ, שכל מה שאדם מזיז ומניע באצבעו הקטנה או באישון עינו, הרי זה הכל מכוחו, שכן אין אדם עשוי להרים אפילו גבעול קש אלא בכוחו של הקב"ה, ומכאן שאין כל יסוד להכליל פעולה כל שהיא או אף אפשרות כזו בכלל "טבע".

כאשר פרצה שריפה בקוברין, עמד רבי משה ההכריז:
"שמעז נא רבותיי, הנה האש מתלקחת ומתפשטת, אולם עלינו להאמין כי מלאכים עומדים ומשגיחים, כי לא תישרף קורה אחת יתרה על המכסה שנדונה לשריפה בגזירת הקב"ה.

והאמונה השלמה היא אחד הדברים שאבות החסידות שקדו להשריש בקרב שומעי לקחם.


רבי בונם מפשיסחא, שטייל עם תלמידיו מחוץ לעיר, הרים גרגיר חול, ואחר החזירו למקומו, באומרו:
"הקב"ה קבע כאן את מקומו של גרגיר זה, וכל המפקפק בדבר אינו בגדר מאמין".
"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" -

מפרש רבי אלימלך מליזענסק,
כי לאחר שבני ישראל ראו את הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו על ים סוף, הבינו שאף הטבע הוא בבחינת נס, ואף האדם ההולך ביבשה זקוק לנסים כדי לצאת בשלום.

ממשנת חב"ד מצויה בידינו אמרתו של רבי מנחם מנדל מליובאויטש בעל "צמח צדק" כי
"בין העניינים שיתחדשו בעתיד לאחר ביאת המשיח הוא, כי כל מה שבטבע ייראה כלמעלה מן הטבע".
"יודו לה' חסדו" - באמת אין לחסדי השי"ת כל גבול, ואלה שהגיעו להכרה יודעים "שאין כל הבדל בין הטבע ובין למעלה מן הטבע, אולם, "ונפלאותיו לבני אדם", אנו מתפללים ומבקשים שגם בני האדם יושבי חושך וצלמוות, שאינם מבחינים בדברים שהם כביכול מדרך הטבע, אולם הם מתפלאים מדברים שהם למעלה מן הטבע "יודו לה' על נפלאותיו".

שירת הטבע במשנתו של רבי נחמן מברסלב
כאמור ראו גדולי החסידות את ההתבוננות בפלאי הטבע לא כמטרה לעצמה אלא כאמצעי להכרה בפלאי הבריאה, ושירת הטבע בתורת החסידות הגיעה לשיאה בשיחותיו של רבי נחמן מברסלב, שהקדיש מקום מיוחד לתיאור תופעות הטבע ולהוכיח בהם את גילוי כוחו של הקב"ה.

רבי נחמן התגורר שנים אחדות בכפר, לראשונה בכפר מולדתו ואחר בבית חותנו, ושם למד להאזין לקולות הטבע, ובפלאי הבריאה ראה מראות האלוקים. כאן האזין לשירת הצפרים ולאוושת הדקלים, ואף בשיחות העשבים גילה את כוחו של הקב"ה. כאן הקשיב לקולו של המלאך האומר לו לעשב ולצמח "גדל", ולמראות הטבע המופלאים שאגר בקרבו נתן ביטוי לאחר שנים רבות בסיפורי מעשיות שלו באוזניהם של אנשי שלומו. בסיפוריו אלה השמיע רבי נחמן את רישומיו המופלאים לגבי נפלאות הטבע, ואנו מבחינים בהם את הזדהותו המלאה של רבי נחמן עם תופעות הטבע המתוארות על ידו.

אין הדבר צריך להסבר כי אין הדברים כפשוטם, וגנוזים בהם סודות עילאיים, וכדברי תלמידו הנאמן רבי נתן:
"להתוודע ולהיגלות שכל מלה בסיפורים אלה היא קודש קדשים, ורק מי שלבו שלם ובקי היטב בספרי קודש, ובפרט בספרי הזוהר וכתבי האר"י יוכל להבין קצת מעט רמזים מאלו המעשיות",

אולם מתוך דרכי התיאור של תופעות הטבע והחי אנו למדים כי הוא הכיר יפה את חיי החי והצומח, לא מתוך הספר אלא מתוך מראה עיניים והתבוננות עמוקה ויסודית.


כאן למד להכיר את כוחה של נגינת הצפרים, כדברי המדרש:
"מפני מה מצורע טהרתו תלויה בשתי צפרים חיות טהורות"?
"יבוא קול צפרים טהורות ויכפר על המצורע שלקה",

בגלל קול לשון הרע שהוציא מפיו או שהגיע לאוזניו.

רבי נחמן שעבר בשטחי המרעה הנרחבים אשר בערבות אוקראינה, האזין לנגינותיהם של הרועים וקבע כי "לכל רועה יש ניגון מיוחד לפי העשבים שהוא רועה שם" ומשירתם של העשבים השונים נוצרת ההרמוניה המפעילה את דמיונו היוצר של הרועה, ולאחר שהיא גומלת ומתבשלת בלבו, היא מוצאת את ביטויה בחלילו של הרועה, ומכאן ריח השדה המורגש בנגינות הרועים.

באחד מסיפורי רבי נחמן הוא "מעשה בחיגר" שומע גיבור הסיפור "שהגיע למקום שיום ולילה נפגשים יחד", את "השמש והירח המשוחחים זה עם זה". השמש קובלת לפני הירח על האילנות שאינם מקבלים את הטיפול הראוי, ועל האבק המופלא המתפזר לרגלי הצדיקים, ואילו הירח מספר לה לשמש על המזיקים המתישים את כוח ההרים, שהוא נשען עליהם.

במעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, אנו למדים על "איש היער" המספר לחברו, אף הוא "איש היערות" על השמש האורגת בגד חדש ללבנה, על חיות היער האוהבות את הלבנה ועל הניגון החדש, שחיות היער חיברו לכבודו של הירח, ואוזניו של רבי נחמן קשובות לזמרה זו, והוא
"ניגון נעים ונפלא עד מאוד".

ב"מעשה בשבעה בעטלירס" מספר העני הגיבן כיצד הלכו החכמים לחפש את

"האילן הגדול שכל חיות השדה יבואו לחסות בצלו, ועל ענפיו ישכנו כל צפרי השמים", וכמובן "אין לשער את העונג המופלא שיש שם אצל אותו האילן, כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה, וכל החיות וכו' מעורבים שם, וכולם משחקים שם",

אולם כדי שלא נבוא לטעות כי רבי נחמן התכוון לתיאורים עצמם ולא למוסר השכל שלהם, הוא מוסיף מיד מהי כוונתו כי
"גוף האילן הוא האמת, ושלושת השורשים שלו הם:
האמונה,
יראה
ועניוות,
ואין לבוא אל האילן אלא מי שיש בו מדות אלו".

תיאור ה"שדה" המתוארת על ידו הוא נפלא, ומתוך הדברים אנו מרגישים את ריח השדה, אך מה הייתה כוונתו?
"ישנו שדה - היה רבי נחמן אומר - שגדלים בו אילנות ועשבים יפים מאוד, אשרי עין ראתה זאת, וגודל יופי השדה אינו ניתן לתאר",

אך אין להתייחס כפשוטם אלא שהשדה היא בחינת

"חקל תפוחין קדישין"

וכל האילנות והעשבים הם בבחינת

"נשמות קדושות",

ומסביב לשדה מסתופפות נשמות רבות, הנושאות את נפשן לחדור אל השדה, שכן בעל השדה עומד עליה ודואג לכל צמח וצמח, וכך הן עשויות למצוא את תיקונן.

המשך המאמר