למחשבת החינוך הנובוהרודוקאית

פנינה פייג

- ה מ ש ך -


אישי המקרא והמאורעות מקראיים בהסתכלות נובוהרודוק
יסודות המחשבה הנובוהרודוקאית והמאפיינים של השקפת עולמם אפשר להם להתאפיין בדוגמאות מתוך הספרות הנובוהרודוקאית שטיפלה באישים ובמאורעות מקראיים. שיטת הרצאתם של אנשי תנועת המוסר בכלל ושל אנשי נובוהרודוק בפרט התבטאה בהצגת כללי שיטתם על ידי דיון באישים ובמאורעות מקראיים.

להלן כמה דוגמאות:

1. אדם הראשון
דמותו של אדם הראשון ומעמדו לפני החטא ואחריו העסיקו את גדולי המחשבה בישראל.9 ר' יוזל מצא דיון נרחב בחז"ל על חטא אדם הראשון, ובעזרתו צייר את הקלסתר כפי שנראה בעיניו.
להלן קטע מתוך ספרו, "מדרגת האדם":
"מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות." ויתכן שהדברים האלו לא נאמרו בגדר ציווי ואזהרה, אלא בגדר עצה; כלומר: אני משיאך עצה, שלא תאכל מעץ הדעת, כדי שלא יתעוררו בך הטבע והתאוות, כי יודע אני, שאם יתעוררו בקרבך, אזיי לא יהיה בכוחך לנצחם, ואז בהכרח הוא שתמות. ולא בתור עונש, אלא בעבור שהטבע ימשול בך, ודבר טבעי אינו יכול לחיות חיי נצח מצד עצמותו"10.

מתוך הדברים האלה עולה, שבעית התאוות והרע הנעשה בעולם על ידי האדם מעסיקה את המחשבה הדתית, הרואה בחיוב את בריאת העולם. התשובה הרמוזה בקטע היא, שהאדם בבחירתו השלילית הוא שגרר את עשיית הרע. הציווי שנצטוה אדם הראשון, ובעקבותיו המין האנושי, התרכז באיסור יחידי. אי קיום ציווי זה גרר אחריו שינוי בסטטוס (אף שהיינו חושבים שיסתפקו בעונש מקביל לחטא). הוא גרר את האדם לעולם תאוות שההתמודדות עמו מתמדת ורחוקה מניצחון.
נובוהרודוק מצאה כאן נקודה מבוססת לשיטתה בדבר יצר האדם הרע מיסודו. ההדגשה היא על הנקודה שמקור הרע אינו בבורא אלא בבחירתו האישית של האדם, והיא זו שגלגלה עליו חיי מתח קבועים של מלחמה פנימית.


2. קין
הרע החברתי והמתחים הבין-חברתיים העסיקו את המחשבה האנושית. סיפור התורה על שני האחים שהיו יחידים בעולם ובאו לידי ריב ובסופו של דבר לידי רצח מוסבר בחז"ל כמתח שתולדתו הקנאה הכלכלית והפער הכלכלי11.

"קנאתו של קין גם, למרות שהייתה קנאה שונה מהקנאה שאנו מכירים היום, הייתה זו קנאה אמיתית, ז"א קנאה למצבו הרוחני. כך הסיתו יצר הרע, אף על פי כן, הייתה זו קנאה פסולה, אלא שטעה בה מבלי להרגיש את הקנאה בנגיעה זו. מכיוון שכן, הסתובב הדבר שחילקו ביניהם את העולם, כמו שאיתא במדרש, שקין לקח את האדמה, והבל את הצאן, והבל רעה את צאנו על אדמת קין, ובן נח נהרג על הגזלה. לכן עשה בו קין דין בן נח, גזלן, והרגו. ואם לא הייתה בו הנגיעה להרגו, לא היה חש על הגזלה, אלא נגיעתו מיאנה לוותרהו. ומיד כשהיה דן אותו לגזלן, הרג אותו. וזה שאמר לו ה', "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה". מן פרי האדמה, ולא כתיב "מן הארץ", כי לא הרגת אותו בשביל הגזלה של האדמה, אלא בשביל הקנאה של פרי האדמה. נע ונד תהיה בארץ כמשפט השוגג, יען כי לא הרגשת נגיעה, והיית שוגג בהריגתו"12.

כאן יש פרשנות בדיוק המקרא. קין נענש לא מפני שדן כהלכה, אלא מפני שהשיקול שלו היה מושפע מנגיעה אישית. נקודה זו הייתה נסתרת אצל קין, חבויה בתת-מודע. כאן צפה נקודה יסודית, היא נקודת הנגיעה, נקודה שהודגשה רבות בתנועת המוסר בכלל ובנובוהרודוק בפרט, ואישים מקראיים נכשלו בנקודה מכרעת זו.
המקרא עצמו דייק בנגיעתו של קין, שכן כתוב "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה"=מן פרי האדמה. מכאן שהמחלוקת הייתה שהקב"ה קיבל את קרבן הבל שהיה מורכב ממבחר פרי האדמה, וזהו רמז הכתוב על המחלוקת.

3. יעקב
דמותו של יעקב היא דמות הנאבקת עם עצמה ועם סביבתה: "כי שרית עם אלוקים ואנשים."
יש רגליים להנחה שאישיות כזאת תאמה את הדינמיקה של נובוהרודוק, ולכן העסיקה אותם. ההנחה הסותרת לכאורה את עולמו של יעקב. מדוע נאמר "וישב יעקב... ביקש יעקב לישב בשלווה?"
ביקש יעקב לישב בשלווה. השלווה שביקש יעקב היא לא כתנאי לקיום התורה והשלמות כלל, אלא שעבר הרהור דק מן הדק במחשבתו להיות שלו מן הניסיונות הרצופים והמתמידים בחשבון, שיהיה אז הרוחניות שלו לפי שיקול דעתו יותר טוב ויותר גבוה.13
פירוש הקטע: יעקב לא עמד לפתח פילוסופיית חיים הסותרת אותו ואת אופיו, אלא עבר בו הרהור דק למען ההשתלמות הרוחנית שלו. הנה לנו דוגמה לירידה ולחתירה לנבכי הנפש באדם.

4. מסירת הבכורה של עשיו ליעקב
דמותו של עשיו העסיקה את כל מי שעיין בספר בראשית. מצד אחד הוא בנו של יצחק, תאומו של יעקב, ומצד שני הוא סמל לאדום הרשעה, ולכן, כנראה, שימשה דמות זו עניין לחוקרים מימות חז"ל ועד לתקופתם. בנובוהרודוק שימשה נקודת המוצא הזאת לעיון נוסף במאמר חז"ל על הזלזול בבכורה:
מכירת הבכורה של עשיו באה כתוצאה מראייתו החיצונית, מהברק החיצוני של עשיו. אמנם כלפי חוץ נראה שלא מכר את הבכורה אלא מכיוון ששיער שלא יוכל לעמוד בכובד המשימה, ומוטב שלא יהיה בכור משיהיה בכור ויעמיד עצמו במקום סכנה, אבל אין זה אלא מדרך האמתלה וחיפוי בעלמא, כי באמת רצה רק את מראה עיניו, וזו הייתה כוונת המטרה, ולא התחשב עם דרכי הבכורה כלל. כן כל פשרות האדם באים מן הנחל שוטף של הדמיון, אלא שאדם מכשיר את דרך הפשרה בטענה שמא לא יוכל לעמוד כל כך גבוה, והוא רוצה רק את רווח העולם. אלא שתמיד רק דרך כוחות הנפש לומר שלא צד הנימוק מושך לו אלא שקשה לו להימשך אחר האמת. והאמת שלא קשה לו להימשך אחר האמת, אלא שקשה לו לפרוש מן השקר. והראיה, שכל מקום שאנו מוצאים הטענה שלא יוכל לעמוד, שם אנו מוצאים בזק של דמיון. אבל יעקב, באשר היה לו חוש הדעת חזק, ולא היה להוט אחר מראה עיניו, הבחין בין אמת ושקר ובין טוב ורע... וזה היה הבדל בין יעקב לעשיו, אשר ההבדל הזה נשאר גם לדורות. ומה שזה מביט על הברק החיצוני וזה הביט על הברק הפנימי14.

לפי המקרא נהג עשיו כשורה. ר' יוזל הדגיש, שעשיו לא רצה לעמוד במשימה במאבק, ונימק את בריחתו על ידי הסבר מסנוור עיניים שאנו נוטים לקבלו.

כמו כן- דגלה שיטת המוסר בהסקת מסקנות על הכלל על סמך דוגמה פרטית. במקרה זה בולטת נקודה זו, שכן לאחר העמידה על מהותו של עשיו נאמר "כן כל פשרות האדם". התורה לא הביאה את סיפורו של עשיו כסיפור של אדם פרטי, אלא כדי ללמדנו וע"מ שנסיק ממנו את המסקנות הראויות, שאי אפשר לחיות בפשרות. בניגוד לשתי האסכולות של בית סלבודקא ובית קלם, שהציבו לעצמן מטרה, כל אחת בגישתה היא, להביא את בני העלייה לשלמות האדם על ידי אמצעים מתאימים, מכנה ר' יוזל דרך זו דרך של פשרות, ורואה בה סכנה רבה. אין האנושות מוכשרת, לדעתו, ובפרט בדורות שלנו, דורות של ירידה רוחנית ושחיתות מוסרית, לשביל אמצעי, המכוון בין דרכי השכל והרצון. והאיש הבוחר בזאת אין לו כל סכוי לעמוד בניסיון.

5. מעמד הר סיני
סיפורי הר סיני הם בעלי גוונים שונים בחז"ל. הביטוי המקראי "ויתיישבו בתחתית ההר" התפרש בחז"ל מתחת להר: "כפה עליהם הר כגיגית." שיטה זו התפרשה בנובוהרודוק בצורה מקורית:
בזמן מתן תורה הכירו את התורה מצד מעלתם, מצד מדרגתם הכירו שהרודף אחר רצונותיו הוא מושך אליו את כל ההר וילכוד אותו היצר ברשתו. והייתה אצלם התפשטות החומריות מכל וכול, עד שהביטו על אותם בני אדם שנתפעלים ומושך אותם חבלי השווא של היצר, כי הם מונחים מתחת להר, כי זה שכפה עליהם הר כגיגית, היינו שהכירו כי אם לא יקבלו את התורה ויניחו מקום לחוט השערה שיילכדו במידות הגרועות אשר תכופנה על האדם כהר ובלתי נראה לעין, כי היא כגיגית. אבל לבסוף בא אליו ההר ממילא15.

מתן תורה זהו המקום והזמן שבו היה גילוי האמת. לכן יש לשער שבמעמד זה יצליח האדם לחשוף את המרכיבים הנסתרים שבנפשו. פירוש זה שונה לחלוטין מהפירושים המקובלים. ההר המופיע בפירוש זה הוא הר היצרים, ובני האדם המשועבדים ליצרים כפויים על ידי ההר. תהליך דינמי בכיבוש יצר הרע את האדם, תחילה הוא נדמה לו כגיגית, ובמשך הזמן הופכת הגיגית להר.

6. חטא המרגלים
פרשת חטא המרגלים, החטא שבגללו נגזר על העם עונש של 40 שנות נוספות שהייה במדבר, העסיקה פרשנים רבים. וכך כתבו עליה הנובוהרודוקאים:
ולכן המרגלים, שהייתה להם נגיעה לתעות ולתלות החיסרון בארץ, כי ארץ אוכלת יושביה היא, שפחדו שאם ייכנסו לארץ יסלקו אותם מנשיאותם16.

בפירוש זה לא חידשו הנובוהרודוקאים מאומה, שכן העדפת האינטרס הפרטי על פני האינטרס הלאומי מובא כבר בחז"ל17. אך בנובוהרודוק חידדו השקפה זו, והסבירו, שכוונת המרגלים בפסוק "כי ארץ אוכלת יושביה" היא שארץ שתאכל את הנשיאים עצמם תאכל את כבודם ותסלקם מן המציאות.

7. קורח
תרומתה של נובוהרודוק להבנת אישיותו של קורח מתחדדת בהשוואה לגישות אחרות. בתפיסתם הפשוטה קורח נתפס כאיש רודף כבוד, שטענתו טענת סרק וכל רצונו להיות מנהיג העם. בתפיסת החסידות ופרשנים אחרים קורח נתפס בצורה עמוקה הרבה יותר: טענתו "כל העדה כולם קדושים" נכונה בעיקרה, אלא שזו תהיה המציאות לעתיד לבוא, וקורח הקדים את המאוחר, ורצה ליישם את כלל העתיד במציאות ההווה.18
אך בנובוהרודוק, כשיטה הדוגלת בלימוד המוסר, ציירו את קורח והעמידוהו בזרקור אחר:
קודם הרגיש הטעם של השררה, כמו שמפורש בתורה, אשר עיקר תביעתו הייתה "מדוע תתנשאו על קהל ה'" אם כן היה לו טעם ההתנשאות... ולכן באה לו השטות הזה19.
את מידת הגאווה וההתנשאות המוטבעת באדם ניסו לשרש בבית המוסר שבנובהרודוק בדרכים ובאמצעים שונים, ודוגמתו של קורח שימשה להם למופת כיצד מידת ההתנשאות והגאווה מפתה את האדם ובסופו של דבר מביאה למותו.

8. מי מריבה
רבים ומגוונים הם הפירושים לחטא מי מריבה, המקום שבו חטאו משה ואהרן. מכיוון שהתורה לא פירשה מהו בדיוק החטא, רבו המפרשים והפירושים. בתנועת המוסר נלמד הלקח בדרכה היא:
"יען לא האמנתם בי להקדישני." לא היה לך אמונה חזקה אשר מציווי ה' יצא ודאי קידוש ה', ולא היה לכם לפחד מדעת כל ישראל. ואף בשעה שכל החשבונות מראים מקום לטעות, היה שכל התורה צריך להכריע את הכול. ואם הייתה הכרעה בלתי נכונה בעל-כן שחסרה בבחינה דקה האמונה בכלל זה20.
ר' יוזל הדגיש שתי נקודות בחטאם של משה ואהרן:
א. נקודת הביטחון:
משה רבנו תחילה דיבר אל הסלע, ולא יצאו מים, משום שנתחלפו לו האבנים. הוא חשש שמא יצא חילול ה', ומשום כך ראה שהשעה צריכה לכך לבטל דברי ה', להגדיל קידוש ה' לדורות, כי לפעמים ביטולה זהו קיומה, והכה את הסלע. כאן היה המשגה, כי משה רבנו היה עליו לבטוח בה', שבוודאי יצא שם שמים, למרות שכל החשבונות מראים אחרת ולא לשנות כלום על פי שיקול דעתו ובינתו. מכאן יש ללמוד, שאין לאדם אלא לעשות דברי התורה, ולאחר שעשה את שלו, אין עליו המלאכה לגמור, ויבטח בה' שהוא יסייע בידו, והכול יבוא על מקומו בשלום ובשלמות21.

ב. הפחד מפני הציבור: "ולא היה לכם לפחד מדעת כל ישראל." בנובוהרודוק הושם דגש חינוכי על עקירת תכונה זו של התחשבות במושג מה יאמרו. אבל משה ואהרן לא הייתה להם תעוזה מספקת לעמוד יחידים מול רבים22

9. שמשון
אישיותו של שמשון נתפרשה לאורך כל הדורות, החל מימות חז"ל ועד לימינו אלה23. דמותו היא מיוחדת, ואין לה אח ורע, דמות בעלת גבורה פיסית שנתפסה בחולשות אנושיות. וכך רואים אותה בנובוהרודנק:
נקירת העיניים של שמשון היא מטעם הנגיעה הדקה של שמשון, לפי שהיה מעורב בלקיחתה של דלילה לאישה, דק מן הדק של הליכת עיניים, "כי היא ישרה בעיניו". ואמנם מעם ה' הייתה זאת, וה' הסכים על ידו, אבל לפי שהייתה גם נטייתו מעורבת בה בזה, נתן לה כוח לפעול עליו. ואם הייתה לקיחתו אותה רחוק מנטייה עצמית לגמרי, ורק לקיים בזה את דבר ה', לא הייתה יכולה בשום אופן בעולם לפעול עליו לגלות לה את סוד גבורתו, אלא יען שהייתה אצלו נטייה לקחתה... אף דקה מן הדקה על עצם לקיחתה ....24
נגיעתו של האדם היא זו שמכשילה אותו, ובמקרה זה אף הביאה למותו. שמשון אכן פעל כשורה, אך הוא נמסר לידי אישה שישרה בעיניו. נטייתו האישית התערבה פה, וגרמה לכישלון. כדי שיגיע האדם לדרגת גיבור הרמוני, עליו להיות חזק בנפשו, ללא כל נגיעות אישיות, ואז ממילא תקבל הגבורה הפיסית משמעות חדשה.

10. דוד
חטאו של דוד העסיק את המפרשים בדורות השונים. משפטם של חז"ל האומר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (שבת נ"ו, ע"א), עומד בסתירה לכאורה למשפט שאומר דוד עצמו לנתן הנביא, "חטאתי לה'".
מעלתו של דוד המלך, שלמרות שדבק ופעל כהלכה, הרי אמר "חטאתי לה'", כי אדם המעלה רואה פגם גם בזה לבד שיש במעשיו אשר יטעו בני אדם לחשוב שהוא חטא, וזה גופא אצלו לחטא היוצא מגדר חילול ה'. דוד ראה בזה חסרון בגופו, ואמר "חטאתי לה"25.
תרומתה של נובוהרודוק בסוגיית דוד היא הסבר המלות "חטאתי לה'". אובייקטיבית לא חטא דוד, אך לגביו עצם העובדה שבני אדם טעו בו הריהו בגדר חילול ה'. נוסף לכך דיברו בנובוהרודוק על התעוזה של האדם להודות בחטאו. דוד המלך שלכאורה צריך היה לומר "נהגתי כדין באוריה", הגיע למצב שהודה ואמר "חטאתי לה".

11. ירבעם
במשנת חז"ל מצאנו דברים לדמותו של ירבעם. מצד אחד נבחר ירבעם על ידי אחיה השילוני לעמוד בראש מלכות ישראל, ומצד שני היה שמו לדיראון לדורות. חז"ל תיארו בצורה ציורית (בסנהדרין ק"ג, ע"א) טיול משותף של הקב"ה, דוד וירבעם בגן עדן, והבליטו את רדיפת הכבוד של ירבעם. להלן הסבר של הנובוהרודוק:
כל מגמתו להרגיש מעלותיו ירבעם מונע עצמו לעלות לרגל, כי שמא יאמרו "הא מלכא והא עבדא". מבהיל הרעיון עד כמה הכו אותו מעלותיו בסנוורים, לבלתי ראות חסרונו. דמות ירבעם ממשיכה ומתפרשת על עניין הכבוד והנגיעה. ה' אומר לירבעם: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? אמר לו: בן ישי בראש. אמר לו: אי הכי, לא בעינא". ירבעם דוחה את הצעת ה' מפני שרוצה להיות בראש, וכל עיקר שהביא אותו לחטא הייתה רק דחיקת הכבוד שלו, כי לא היה יכול להיות יחד עם רחבעם26.

ירבעם רצה לחזור בו מחטא העגלים, אך לא חזר בו, מחשש שיאמרו "הא מלכא והא עבדא". כדרך בעלי המוסר פירשו בנובוהרודוק דברים כפשוטם.

לעומת זאת, בכמה מזרמי המחשבה מוארת אישיותו של ירבעם באור שונה לחלוטין. המהר"ל, למשל, בוחן את ירבעם כדמות שחורגת מהתחום הפרטי והופכת לסמל לשבטי ישראל: ירבעם מאבק מחלוקת אידיאולוגי שהיה קיים בין בית רחל ובין בית לאה, בין יהודה ובין יוסף, על המלוכה בישראל27.

זיכוי הרבים
תופעה מעניינית ניצבת לפנינו כאשר אנו מביטים בדרכו של הזרם הנובוהרודוקאי: היינו מצפים, שירחיק מעליו את אלו שאינם מסוגלים לקבל את תורתו עקב קצוניותו, אך למרבית הפלא אנו מוצאים מציאות שונה בתכלית, והיא הרבצת התורה ברבים.

במאמרו "מזכה את הרבים" כותב ר' יוסף יוזל:
איתא במדרש חז"ל, כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא, אמר ליה ר' חנינא לר' חייא: בהדי דידי קא מינצית, ח"ו, אי משתכחנא תורה מישראל, מהדרנא לה מפלפולי. אמר ליה ר' חייא לר' חנינא: בהדי דידי קא מינצית, דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל. מאי עבידנא? אזלינא ושדינא כיתנא, וגדלינא נישבי, וציידנא טבי, ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא, וכתבנא חמישה חומשי, וסליקנא למתא, ומקרינא חמישה ינוקי חמישה בחמשא, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי ואמרנא להו, עד דהדרנא ואתינא, אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל. היינו דאמר רבי: "כמה גדולים מעשי חייא'"28.

עיקר גדולתו של רבי חייא הייתה -
בזה אשר הפקיר עצמו לעבודת הרבים לבקש רק תועלת הרבים וטובת הרבים. ולא היה שום נוגע עם עצמו. .. עיקר מעשיו היה לעשות חינוך של עובדים29.

ממעשהו של ר' חייא בונה ר' יוסף יוזל מערך שלם, ומסיק מסקנות לגבי בני דורו:
כה ממש צריך העובד להרגיש בתקופה הזאת, שכל מצב התורה והיראה עומדת בסכנה, ועל כן צריכים לעשות כל מה שבידינו, הן ברוח והן בחומר, להקים מקומות של תורה, ולא ימנע עצמו מן התוכחה, ויעשה פניו כחלמיש, וכל איש יסייע בכל עובדא שיש בידו, גם עובדות כאלה שאין להם ברק לא יסרב מלעשותם, ולא יחוס על כבודו. ואם הוא מרגיש אשר אם יעסוק הוא יהיה התועלת היותר גדול, לא יסמוך בדבר זה על מי שהוא, ולא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן30.

ר' יוסף יוזל אינו פוטר איש מ"לעבוד את הרבים". "עבודת הרבים" נחלקת לשתי מדרגות:
א. יש דרך להחזיר לבות בני אדם אל התורה על ידי פלפולא חריפא והעמקה נפלאה.
ב. ויש דרך שני לעבוד בעבודת הרבים, על ידי דיבוק חברים, כמו שסידר ר' חייא, שיהיו 'אקרי אהדדי ואתנו אהדדי" ולעשות על יסודות אלה ישיבות וקיבוצים בכל מקום, הן בכרך והן בעיר. שיכניס כל הדור הצעיר תחת דגל התורה והיראה בכל מקום. והחיוב הזה מוטל על כל אחד כאחד, כי כל אחד יכול לסייע בהקמת התורה, זה יכול להגיד שיעורים, וזה יכול לעשות ועדים, זה יכול להמשיך ולקרב, זה יכול לעסוק בגשמיות. ועל זה אמר הכתוב: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת." הקללה סובבת על מי שאינו מסייע על דרך השני של דיבוק חברים שזה יש בידו. על זה צריך האדם לקום מתרדמתו, וירגיש כי אם יקצר בעבודה זו, אז יקצר את חייו. על כן מוטל עליהם האחריות עד שיקיפו כל המקומות תחת דגל חתורה. ובזה נפתרת השאלה שהאדם הוא מחויב להיות גולה ממקום למקום עבור הרבצת התורה, ואי אפשר לו להיפטר מזה בשום טענה ומענה31.

יש לנו להבין כמה גדולה זכותו של מי שמקרב לבות בני אדם לאביהם שבשמים. ישנו פחד בלב העובד את ה', שמא הוא מבזבז את זמנו כשהוא מלמד תלמידים, שהרי בזמן הזה הוא יכול להשיג השגות גבוהות32.

ר' יוסף יוזל אומר, כי על האדם למסור את נפשו בלימוד האחרים, ומי שימסור את נפשו, מובטח לו שיצליח להגיע להישגים שהוא שואף להגיע אליהם.

עד כמה קיצונית צריכה להיות עבודה זו ניתן ללמוד מדבריו:
לכן הדרך האמיתי בהשתמשות חסידות הוא רק בעבודת הרבים, והניתוח הוא... כי שם צריך להתנהג לפי הדבר בכוחות ובהיפוך כוחות, ואין סתירה33.

זיכוי הרבים בתורת נובוהרודוק הביאה לביצועים רבים בשטח המעשה. התלמידים פעלו בעקבות מסר זה, והקימו ישיבות רבות, וכן בימי הרדיפות ברוסיה העמידו סיעות של בעלי תשובה שחזרו ליהדות34.


הערות:



1. על עמדתו של בעל "חזון איש" ראה לאחרונה ב"החוזה מליטא", ירושלים, התשנ"א עמ' 117 ו-155-145.
2. וראה בהרחבה על כך: הרב דב כ"ץ, "תנועת המוסר", כרך א', תשל"ח; מ' פכטר, "כתבי ר' ישראל סלנטר", ירושלים, תשל"ג; ע' אטקס, "שיטת המוסר של ר' ישראל סלנטר", בתפוצות הגולה, ירושלים, תשל"ח.
3. על השפעת הרבולוציונרים הראשונים בכיוון זה ראה ב"גווילי אש", ירושלים, תשל"ג, עמ' ט"ו.
4. ביטוי ספרותי להשקפות החינוכיות נכתב על ידי הסופר שמואל בן ארצי, "שבתי", קרית ספר, ירושלים, תשכ"ז.
5. ראה "תנועת המוסר", הרב דב כ"ץ, תשל"ח, חלק ד', בפרק "שיטתו ודרכו המוסרית".
6. ועיין ב"החזון איש", אמונה וביטחון, פרק ב' (ו'), החולק על דבריו.
7. ראה ב"איגרת המוסר" לר' ישראל מסלנט.
8. מעניין כיצד יסוד זה חוזר בשיחותיו של "הסבא", בדברו על אותו חסיד שנפרצה גדר כרמו בשבת, ב"מדרגת האדם", ירושלים, תש"ל, חלק א', עמ' פ"א, וכן הסבר מורחב ב"תנועת המוסר" חלק ד'.
9. "מורה נבוכים" חלק א', פרק ב'.
10. "מדרגת חאדם' חלק א', עמוד ג'.
11. ראה על כך "עיונים בספר בראשית", נחמה ליבוביץ, עמ' 28.
12. "מדרגת האדם" חלק א', עמ' מ"ה, מ"ו.
13. "מדרגת האדם" חלק א', עמ' רמ"א, ועיין ב"המוסר והדעת" על התורה, בראשית, לרב אברהם יפה'ן, עמ' ק"ד, על פיתוח הנושא "ביקש יעקב לישב בשלווה".
14. "מדרגת האדם" חלק א', רס"ד.
15. "מדרגת האדם" חלק א', עמ' ל"ג.
16. "מדרגת האדם" חלק א', עמ' נ'.
17. "זוהר במדבר", דף נ"ה.
18. עיין ב"רסיסי לילה" לר' צדוק הכהן מלובלין, עמ' 102; "במחלוקת קרח היה ברור דבר זה, שאין בישראל שנאה באמת, וגם קנאתם היא בגדר מחלוקת לשם שמים." ועיין עוד "חכמה ומוסר", עמ' ק"ז.
19. "מדרגת האדם" חלק א', עמ' קכ"ז, קל"ד.
20. "מדרגת האדם" חלק א', עמ' קי"ח.
21. "תנועת המוסר" חלק ד', עמ' 251.
22. השווה בשמואל, "כי יראתי את העם", ולכן נפסל למלוכה.
23. הרב דסלר, "מכתב מאליהו" כרך ב', עמ' 266; חרב יעקובסון, "חזון המקרא", כרך א', עמ' 350, קרוב "מסוד חכמים", עמ' 437.
24. "מדרגת האדם" חלק א', עמ' מ"ב.
25. "מדרגת האדם" חלק א', עמ' קי"ט.
26. "מדרגת האדם" חלק א', עמ' ס"ה.
27. המהר"ל, "חידושי אגדות", סנהדרין ק"ב, ע"א.
28. מסכת בבא מציעא דף פ"ה, ע"ב; "מדרגת האדם" חלק ב', עמ' רכ"ט.
29. "מדרגת האדם" חלק ב', עמ' רכ"ט.
30. "מדרגת תאדם" חלק ב', עמ' רל"ב.
31. "מדרגת האדם" חלק ב', עמ' רל"ה. מפליאה העובדה, שבתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים צורת לימוד השפה העברית ויסודות היהדות תחת השלטון הקומוניסטי הייתה השיטה של איקרי הדדי" (לפי עדות בע"פ מפי אסיר ציון, ארי וולובסקי).
32. "מדרגת האדם" חלק ב', עמ' רמ"ד.
33. "מדרגת האדם" חלק ב', עמ' רמ"ה.
34. ועיין על כך בספר "המוסר והדעת" על התורה, בראשית, עמ' 15, ירושלים התשל"ו.

חזרה לתחילת המאמר