תקנות נגד המותרות

בצלאל לנדוי

ניב המדרשיה, אביב קיץ תשל"א (עמ' ריג-רכו)

תוכן המאמר:
תקנות ראשונות באיטליה
תקנות בקהילות ספרד
תקנות ראשונות בקהילות אשכנז
תקנות ועד ארבע ארצות
תקנות מדינות מעהרין
קהילות אשכנז בעקבות ועד ד' ארצות

מילות מפתח: תקנות; מותרות.

תקציר:
התקנות נגד המותרות הונהגו בקהילות ישראל בדורות הקודמים. הקו היסודי של התקנות היה למנוע בזבוז וחיי מותרות, והתעוררות קנאת הגויים. תקנות אלו לבשו צורה מיוחדת בכל מקום בהתאם לנסיבות הזמן והמקום.

המערכה נגד המותרות הייתה מאז ומעולם בין תפקידי הקהילות, ששימשו מסגרת לגיבוש חייהם של היהודים בארצות מושבותיהם מאז יצאו לגולה. היו תקופות שבהן ניצלו השלטונות הנוכריים את הקהילות היהודיות המאורגנות לשם גבייה מרוכזת של מסי האפליה, מס גולגולת וכו', ולשם כך היו מעניקים להן סמכויות מיוחדות, והחלטות ראשי הקהילות חייבו את חבריהן, אולם גם בתקופות ובארצות שבהן לא הייתה כל סמכות מחייבת לקהילה, קיבלו בני הקהילות על עצמם החלטות מרצון עצמי (וולונטאריות), לשמור ולעשות ככל אשר יצוו עליהם ראשי הקהילה.


ראשי הקהילות עמדו על משמרת חיי הצבור בימי שלום ובימי עברה. הם שנקטו בצעדים הדרושים, אם בדורון ואם בתפילה, להבטיח את שלומם של היהודים, ובימים כתיקונם דאגו לספק להם את הצרכים הרוחניים כגון תלמוד תורה, רבנות, כשרות ויתר השירותים הדתיים. במסגרת זו שקדו על צביונם המוסרי של בני הקהילה, ובין התקנות השונות, לצורך המקום והשעה, בולטות התקנות שנועדו לצמצם את הרדיפה אחר המותרות.

ישראל קדושים הם. משמרת למשמרת הציבו לעצמם. קידשו את עצמם במותר להם, כדי שלא יגיעו לידי מכשול ולא רק לגבי מאכל ומשתה הוצבו סייגים אלה אלא גם לגבי הלבוש, הנהגת הבית וכו'.

קהילות ישראל שהתקינו את התקנות נגד המותרות חששו מפני קנאת הגויים, שלא ראו בעין יפה את הרווחה ואת השמחה במעונם של ישראל, אולם גם בתקופות שבהן לא היה חשש זה מכריע, קיימו וקיבלו עליהם הגבלות ברצון, להימנע מהתבלטות מעמדית, ובלשון חז"ל "שלא לבייש את מי שאין לו", וכן למנוע התמוטטות כלכלית מצד העניים, הנספחים עם הזרם מה יאמרו הבריות, והם מוציאים לכלכלת ביתם למעלה מיכולתם הכלכלית, ובייחוד הותקנו תקנות נגד הוצאות מיותרות במסיבות של שמחה, הן בחיי הצבור והן בחיי המשפחה.

מסורת קדומה ביותר לתקנות נגד המותרות, שהקיפו את חיי הצבור והפרט גם יחד, בהופעות פומביות וגם בחדרי חדרים, מצויות כבר בפנקסיהן של הקהילות הראשונות, שהתארגנו באירופה בראשית האלף השישי, לא היו מוגבלות לארץ מסוימת ולתקופה מסוימת. היו תקנות שבהן הוגבל השימוש בתכשיטים בבגדי פאר ובמלבושי אפנה, וצוינו החגים ויומי הפגרה שבהן הותרה התקשטות צנועה, ואילו בתקנות אחרות מוגבל מספר המוזמנים למסיבות משפחתיות, ובכללן גם סעודות של מצוה כגון נישואין, ברית מילה ופדיון-הבן, בר מצוה וכו'.

ואם לדורות ההם ראו מנהיגי הקהילות צורך והכרח לעמוד בפרץ, על אחת כמה וכמה שדורנו אנו נזקק לתקנות כגון אלו, אם כי בימינו אין חיי הצבור היהודי בארץ מאורגנים במסגרת קהילתית מקובלת. אמרנו אפוא להעלות על הכתב פרשת התקנות נגד המותרות בקהילות ישראל, על רקע התקופה והמקום.


"התורה חסה על ממונן של ישראל" (יומא ל"ט ע"א) הוא כלל גדול בתורה, ולמדוהו חז"ל מפרשת נגעי בתים "וצוה הכהן ופנו את הבית" (ויקרא י"ד ל"ו) עסק הוא לפינוי, אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב (נגעים פי"ב מ"ה).

נימוק זה "התורה חסה על ממונן של ישראל", משמש יסוד לכמה הלכות, ובכללן לגבי שמן זית זך כתית למאור (מנחות פ"ו ע"ב), וכן לגבי עבודת כהן גדול ביום הכיפורים (יומא מ"ג ע"ב):
"בכל יום היה חותה בשל כסף וכו', מאי טעמא התורה חסה על ממונם של ישראל" (שם ל"ט ע"ב).
וברש"י (שם ד"ה התורה וכו') מובאת האסמכתא מנגעים, שנאמר וצוה הכהן ופנו את הבית וגו', על מה חסה התורה? על פנין של כלי חרס שאין להם טהרה במקווה, א"כ חסה על ממונן של מצורעין (צרי-עין), קל וחומר על ממונן של צדיקים. וכן לגבי קלפי של כוהנים, שהייתה נעשית בשל עץ, שואלת הגמ' (שם ע"א) "נעבדה דכסף ונעבדה דזהב". וההסבר הוא: "התורה חסה על ממונם של ישראל".

על החיוב, המוטל על האדם עצמו, למדנו גם ממשנתנו (ערכין פ"ח מ"ד) לגבי המחרים את כל נכסין שאינן מוחרמים:
"מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו".
(ראה גם ברמב"ם סוף הלכות ערכין וחרמין, פ"ח ה"ב).

כלל זה, שהזהירו חז"ל את האדם לא לחרוג מגבול האפשרויות הכספיות שלו, מתבטא גם מכלל שהתקינו באושא "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות סז ע"ב), אם כי המדובר שם הוא לגבי צדקה וחפצי שמים. הוראה זו מובאת ע"י הרמב"ם בפירושו למשניות (פאה פ"א מ"א) לגבי גמ"ח:
"ומה שאמר בכאן אין לה שיעור, והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן ממידת חסידות",
ואילו ביד החזקה (שם) הוא פוסק להלכה:
"כל המפזר מממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש, והיה כמו שציוו נביאים מכלכל דבריו במשפט, כן בדברי תורה כן בדברי עולם, אפילו בקורבנות שאדם חייב בהן, הרי חסה תורה על הממון, ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו, שלא ינדור אלא כרצוי לו".
ולמעלה מזה, לגבי המקדיש או מחרים כל נכסיו, הוא שפוסק:
"והעושה כן עובר על דעת הכתוב, ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות".
אם לגבי חפצי שמים הטילו חז"ל הגבלות מסוימות, קל וחומר לגבי הנהגת האדם לצרכיו, וכאן עמד לפניהם הכלל "שלא לבייש מי שאין לו", כדברי רבי שמעון בן גמליאל:
"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו" (תענית בז ע"ב).
והוא הדין להבדיל בהלכות אבלות:
"בראשונה היו מוליכין בבית האבל, עשירים בקלחות של כסף ושל זהב, והיו עניים מתביישים, התקינו שיהיו הכל מובלים בסלי נצרים של ערבה קלופה" (מועד קטן כ"ז א-ב).
בעקבות חז"ל התקינו מנהיגי ישראל בכל דור ודור תקנות מיוחדות, המקיפות את הליכות האדם, בשבתו בביתו, בלבושו, בצאתו לרחוב, בשעת שמחה, בשעה שהאדם מכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו, בשעה שהבן נכנס למצוות והאב נפטר מעונשו, או בשעה שהוא זוכה להשיאו ובכל הזדמנות של שמחה, והתקנות נועדו להגביל את הביטוי החגיגי לשמחת האדם, בהתאם ליכולתו הכלכלית.

בתקופות מאוחרות, ובייחוד בימי הביניים, נוספה לתקנות אלו מגמה למנוע קנאת הגויים, כמדרש חז"ל:
"ויאמר יעקב לבניו למה תתראו (בראשית מ"ב א') אמר להם יעקב לבניו, למה תראו עצמכם כשאתם שבעים, לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יקנאו בכם".

לעתים נועדו הגבלות שמחה אלו להביע צער ישראל על חורבן הבית ועל צרות ישראל בכל דור ודור:
"בפולמוס של אספיאנוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס - בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות - בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפיריון בתחום העיר" (סוטה מ"ט א-ב).
כאמור, לבשו תקנות אלו צורה מיוחדת בכל מקום ומקום, בהתאם לנסיבות המקום והתקופה, אולם הקו היסודי היה למנוע בזבוז וחיי המותרות.

תקנות ראשונות באיטליה
התקנות הראשונות נגד המותרות, שהותקנו כנראה באיטליה, הופנו בראש ובראשונה נגד לבושי המותרות, ובהן פורטו המלבושים שמותר ללבוש אותם, תוך הבחנה בין שבתות, מועדים וימות החול. מאידך, צוינו בגדי המותרות שכללו בגדי אופנה, בגדים מקושטים עם כסף וזהב וכן לבושי פריצות, שאיסור הוטל על לבישתם. החייטים הוזהרו שלא לתפור בגדים כאלה, תוך איום בעונשים ובשלילת זכות עבודתם. לעתים כללו תקנות אלו היתר לתקופה מסוימת ולהזדמנויות מסוימות.

במסגרת הגבלות אלו נכללו גם תקנות נגד מתנות של מותרות, ובקהילות שונות הוטלו הגבלות גם על כמות, טיב ומחיר התכשיטים שמותר לחתן לשלוח לכלה וכו' ולהפך.


תקנות מיוחדות הותקנו בקשר לסעודות חגיגיות, ועריכתן הוגבלה רק לשמחות של מצוה כגון נישואין, ברית מילה, פדיון הבן וכו', ואף לגביהן הוגבל מספר המוזמנים, מספר הארוחות וטיבן, ובתקופות מסוימות הוטל איסור מלא על השימוש בכלי זמר מטעמי אבילות, כגון לאחר גזירות ת"ח.

התקנה הראשונה הידועה לנו היא מתקופת בעלי התוספות, ומתייחסת דווקא לעריכת סעודות, והיא ב"תקנות מדינות הריין", שהותקנו ע"י רבני אשכנז בסוף האלף החמישי.

אולם התקנות המפורטות הראשונות, הכוללות גם הלבשה ותכשיטים, הנמצאות בידינו, הן מאיטליה, וזמנן מחצית המאה השניה לאלף השישי, שנת ד' קע"ח, כאשר ראשי קהילות איטליה נתכנסו בפורלי והתקינו תקנות מפורטות בענייני מלבושים וסעודות.

מתוך תקנות קסטיליה, שהותקנו בשנת ד' קצ"ב, אנו למדים אמנם כי שנים רבות לפני כן, עוד לפני פרעות שנת קנ"א, היו בקסטיליה תקנות מיוחדות נגד המותרות, אולם תקנות פורלי הן התקנות המפורטות הראשונות שהגיעו לידינו בנוסחתן המקורית.

ישנה גם סבה לכך שהתקנות הראשונות נגד המותרות הותקנו באיטליה. בתקופה ההיא, שגישרה על המאות הראשונה והשניה לאלף השישי, הוגברו יחסי המסחר בין אירופה ואסיה, באמצעות נמלי הסחר האיטלקיים בים התיכון. האוכלוסייה העירונית נתעשרה. היהודים תפסו מקום נכבד בחיים הכלכליים, והעשירים שבהם נתפסו לחיי המותרות, כדוגמת אנשי מעמדם הנוכריים. אלה שעלו לרום המדרגה השתדלו להבליט את מעמדם ע"י חיי עושר ובזבוז, שנועדו בעיקרם כלפי חוץ, ומטעמים אלה רדפו אחרי האופנה החדישה ביותר. ערכו משתאות ונשפי הוללות, ומאחר שנועדו כלפי חוץ, כאמור, נעשו מלכתחילה בפרסום גדול.

בתקופה זו חיבר אחד ממשוררי איטליה, בנימין בן אברהם, שיר סטירי בשם "משא גיא חזיון", "למנצח על שיגיון, הבוטחים על רוב חילם וזהב כסלם", בו הוא מוקיע את לבושי המותרות:
"בעדי עדיים ומלבושים, תתפארנה הנשים, זה יתגאה בתלבושתו, וזה במרכבתו, והאחד ברכושו כי רב, ובכלי זינו, ואוי לו לזה שלא יכרע וישתחווה, לאלה שהשעה משחקת להם".

ר' ישראל ב"ר יקותיאל, שחיבר בימים ההם את ספר המוסר "מעלות המידות", בצורה קלה ומלבבת לצורך הבחורים והתלמידים, מקדיש מדור מיוחד להוקעת תאוות המותרות, ובו דברים כדרבנות כלפי ההולכים אחר שרירות לבם. בין היתר הוא מתחנן:
"בני, אל תרגילו עצמכם בבתי משתאות, פן תצאו מגדר הסתפקות",
וכנגד החוגים השטופים בתאוות, הוא מזהיר:
"דעו בני, כי גנאי הוא לאדם להיות זולל וסובא, גרגרן ורעבתן".

אף ר' קלונימוס בן קלונימוס בעל "אבן בחן" לחם בנשקו, נשק הסטירה, נגד המותרות וההילולות ובפרודיה שלו "מסכת פורים" נמצאים הדים לסעודות ההוללות, שהיו מקובלות בחוגי העשירים בימים ההם.

היה, אפוא, הכרח בתקנות מיוחדות להגבלת חיי המותרות, ולמטרה זו הותקנו התקנות הידועות בשם "תקנות פורלי" [פורלי - שם קהילה באיטליה] שם נערכה הועידה שבה הותקנו תקנות אלו.

הייתה זו תקופה קשה ליהדות איטליה, שנים מספר לאחר שהאפיפיור בנדיקטו הי"ב פירסם גזרות נגד היהודים. עם הצלחתו של האפיפיור מרטין החמישי לקבל הכרה כללית, נתכנסו קהילות איטליה לדיון על הבעיות העומדות על הפרק "כשהם מתבוננים ומתכוונים לתיקון ומעמד בני ברית קהילות איטליה יצ"ו". הועידה הראשונה התכנסה בבולוניא בחודש טבת קע"ו (1416), וועדת משנה, שהתכנסה לאחר שנתיים בעיר פורלי, התקינה את התקנות נגד המותרות. תקנות אלו הותקנו על יסוד ייפוי הכוח בועידת בולוניה, ותקפן היה לעשר השנים הבאות.

יחד עם התקנות נגד ההוללים עם הנוצרים ומשחקי הקלפים:
"שלא יהיה שום יהודי מתושבי העיירות אשר בהם קהילות מבני ברית, להחזיק בביתו ולא בגבולו ולא ברשותו, עדת משחקים",
נתקבלו תקנות בענייני מותרות:
"גם כדי להכניע לבבינו והצנע לכת עם שמויינו (השם אלקי"נו) ולבלתי התראות לעיני הגויים, הסכמנו שמהיום עד תשלום הזמן הנז', לא יעשה שום יודי או יודית, מתושבי הקהילות הנז', ולא מתושבי הכרכים והכפרים, שום מלבוש פודירט"ו צנט"ו משום דמות, רק אם יהיה צנט"ו שחור ושלא יהיו הבתי זרועות מתוחות".
"גם מלבושי הנשים, שכבר נעשו עם בתי ידים פתוחות, פודי צנט"ו, תלבשנה אותם תוך הבתים כרצונם, אך לא תהיינה רשאיות לצאת בהם בגלוי מחוץ לבתים, ולא להתראות בהם בפתחי הבתים".

אין בידינו ידיעות על הפעלת תקנות אלו, אולם עשרות בשנים לאחר מכן נאלצו רבני איטליה מהר"י קולין, מהר"י מינץ ומהר"ם מפדובה, לנקוט באמצעים נוספים לרסן את חיי ההוללות שחדרו לתחום ישראל.

במאות השנים הבאות הוסיפו קהילות ישראל באיטליה להפעיל את התקנות נגד המותרות. כמה מקהלות אלו, כגון מנטובה ורומא, נהגו להוציא ספרי תקנות "פרגמטיקה" שכללו הגבלות "על עסקי מלבוש ותכשיטי האנשים והנשים, ועל עסק הצחוקות והדורונות והמשתאות". מתוכנן אנו למדים על הוי החיים ומעמדן של הקהילות בתקופות השונות. קהילת מודינה, למשל, התקינה בשנת תקמ"א (1781) כי בעת הכנסת ילד לבר מצוה הרשות נתונה להטיב לב כל מי שיבוא לרגלי הטכס, לאחל ברכת מזל טוב, והכיבודים היו משקה אחד בלבד, קפה, שוקללה, תה, יין רוזוליו [משקה מעלי וורד] ומין אחד של "ביסקוויט". קהילת אנקונה אף הרחיקה לכת והחליטה בשנת תקנ"ג (1793) כי בחגיגת בר מצוה:
"אסור לעשות סעודה רק מותר לתת קפה וסארוירדו [צנים פריך, עשוי סוכר וחלמון ביצה] לכל אלה שיבואו הביתה לברך ברכת מז"ט".

אף בסעודה של מצוה הוגבל מספר המוזמנים לשלושים וששה, ונאסרה הגשת פירות מרוקחין, יי"ש ומיני מתיקה:
"ולא יעלה על השולחן רק דג או בשר, לא שניהם יחד בסעודה אחת",
"פרפראות לסדר סביבות השולחן נאסר לגמרי".

תקנות בקהילות ספרד
מאיטליה אנו עוברים לספרד שם היו המותרות שולטים בהנהגת הבית, בקרב המעמד העשיר, למרות האזהרות "לבלתי התראות בעיני הגויים". בספרד כמו באיטליה היו
"עושי החופות והסעודות מרחיבים את לבם, ומרבים לעשות יותר מכפי יכלתם, יותר מעשירי הגויים, אשר אנחנו בתוכם".
לבושי המותרות הגבירו את קנאת הגויים, עד שהמלך אלפונסו העשירי הוציא בראשית האלף השישי פקודה להגבלת תלבושות המותרות אצל היהודים, וכולם חויבו להתלבש שחורים בצאתם לרחוב.

לעומת "תור הזהב" של יהודי ספרד בימי השלטון המוסלמי, לא שפר עליהם חלקם בימי השלטון הנוצרי, אם כי גם בימים ההם היו מהלכים ליהודים רמי מעלה, אם כי בודדים, בחצרות המלכים, בייחוד לפני פרעות שנת קנ"א.


מלחמת האזרחים, שבה התמודדו שני האחים פדרו ואנריקה על כסא המלוכה הספרדי, המיטה שואה על יהדות קסטיליה, שכן שני הצדדים הלוחמים שפכו את חמתם על היועצים הזרים, במקרה דנן היהודים, אולם למרות זאת הוסיפו עשירי היהודים לחיות חיי מותרות, ובייחוד היו נערכות חתונות ברוב פאר. בארכיוני הממשלה הספרדית משנת ה' אלפים פ' (1320), שמורה פקודה מיוחדת בה משחרר המלך אלפונסו [התינוק] את האורחים הבאים לחתונה, שנערכה בקהילת אלקלעא, ממסי המעבר שהיו נהוגים בימים ההם. לאחר ששים שנה, בשנת ק"מ (1380), פורסמה הוראה מיוחדת בה הורשו יהודי סרגוסא, משלמי מסים כמו שאינם משלמים, להשתתף בחתונת בנו של ר' יוסף בנבינשתי.

אזהרה נגד תאוות המותרות המפריעה לו לאדם בלימודיו, מצויה בצואתו של רבי יהודה בן הרא"ש (נפטר בשנת ק"ט לאלף השישי), המציין בין העצות הטובות לשמירת כבוד המשפחה להשתדך במשפחת בית אביו:
"נשי משפחתנו הורגלו עם לומדי תורה, ויעירו בעליהם לקיים תלמודיהן בידיהן, ועוד שלא הורגלו בהוצאות יתירות, ולא יבקשו מבעליהן מותרות, ובקשות המותרת הן המטרידות האדם מן הלמוד" (צוואות גדולי ישראל, עמ' 185).

באותה תקופה יצא נגד המותרות גם תלמידו ר' מנחם בן אברהם בן זרח בעל "צדה לדרך", בשעתו אחד הלוחמים הנמרצים, נגד ההתפלספות, והוא זועק מרה נגד בני הדור "המניחים תורה שלימה שלנו בעבור שיחה בטילה שלהם". מבשרו חזה ר' מנחם את מוראות הימים ההם, ובפרעות שנערכו בעיר נאוארה נהרגו אביו, אמו וארבעת אחיו הקטנים, ואילו הוא עצמו נשאר פצוע קשה בין ערמת ההרוגים. אחד האבירים, ממיודעי אביו, ריחם עליו, וכך ניצל והוצא לטולידו, שם למד תורה מפי ר' יהודה בן הרא"ש. משמעות מיוחדת אפוא לדבריו הנמרצים נגד "ההולכים בחצר אדוננו המלך יר"ה", ואם אמנם הם משמשים "מגן ומחסה לשאר עמו", אין הוא משלים עם "חמדת המותרות, דברים שאינם הכרחיים", הגורמת לכך שהם "הולכים הלוך וחסור במצוות המחויבות".

קנאת הגויים בגלל חיי המותרות בקרב האצולה היהודית, נשקפת לנו מתוך ספר "שבט יהודה" בו נרשמו קורות יהודי ספרד לפני הגירוש. בויכוח שבין המלך אלפונסו עם "טומאס החכם המחודד", מסביר הכומר את שנאת הגויים כי
"היהודי הוא בעל גאווה, ומבקש תמיד השתרר, ולא יחשבו שהם גולים ועבדים, דחופים מגוי אל גוי, אבל להפך שיבקשו להראות עצמם אדונים ושרים, לכן העם מקנא בהם, ואמר החכם שהשנאה הנמשכת מצד קנאה אין לה תקנה לעולם, ויראה אדוננו הניסיון בזה כי כאשר באו היהודים למלכות אדוננו, היו באים כעבדים וגולים, לבושי בלויי הסחבות, ועתה היהודי משתרר, ואם יש לו מאתים זהובים מיד לובש בגדי משי ולבניו רקמה, מה שלא יעשו השרים שיש להם הכנסה אלף כפולים לשנה".

אף בויכוח עם שלשה ממנהיגי היהודים בקשטיליה: דון אברהם בנבנישטי, דון יוסף הנשיא והר' שמואל בן שושין, עולה בעיית חיי הרווחה אצל היהודים. המלך שואל:
"אם אתם עבדים וגולים למה תלבשו משי - - - מה אלה הקבוצים שלכם ללכת בשווקים ביום הברית וכיוצא, ואתם מלובשים כסגנים".
המלך בא בטענה שהיהודים לא מילאו אחר פקודתו לא להתקשט בבגדי פאר, אולם טענתו נדחתה ע"י נציגי היהודים:
"מיום שהוכרז על אסור לבוש המשי, לא ימצא איש ממנו שעבר מאמרו, ואנו שלוחי עמך והעשירים שבעמנו, ואין לבוא אל שער המלך כי אם בלבושי יקר והננו בבגדים שחורים מהנמכרים בזול".
וכאן קפץ שוב איש אחד מן העומדים שם, ואמר "והנה הנשים לובשות משי ורקמה ותכשיטי זהב".

רבני וראשי הקהילות ניסו לעמוד בפרץ ע"י תקנות מיוחדות נגד המותרות, וכבר הזכרנו שעוד לפני שנת ה' קנ"א (1391), שנת הפרעות ביהודי ספרד, היו בקהילות קסטיליה תקנות מיוחדות בנידון. במועצת רבני קהילות ארגוניה, שנתכנסו לראשונה בשנת קי"ד (1354), כנראה בברצלונה, נתקבלו תקנות שונות להסדר חייהן הפנימיים של הקהילות, היחסים עם הגויים, מסי הקהילות וכו', וכפי שמניחים הותקנו גם תקנות מיוחדות נגד המותרות בלבוש ובסעודות, אם כי תקנות אלו אבדו מאתנו.

תקנות אלו לא הספיקו לרסן את תאוות המותרות, ובתקופה מסוימת קיבלו ראשי קהילות קסטיליה הורמנא מהמושל פדרו הראשון לאסור על בני הקהילות ללבוש בגדים יקרים. שאיפתו של השלטון הנכרי למנוע התנשאות היהודים על שכניהם השתלבה הפעם עם מגמת ראשי הקהילות למנוע את הגורמים להגברת קנאת הגויים ושנאתם.

ספרי המוסר של הימים ההם מרמזים בצורה די גלויה כי חלק ניכר בפרעות קנ"א היה לרצון ההתנשאות, בקרב היהודים, שגילו רמת חיים גבוהה יותר מרמת חייהם של שכניהם הגויים.

לאחר חורבן קנ"א, כבר חדרה שנאת היהודים לכל שכבות העם בספרד, ואם כי פקודת הגירוש האכזרית לא הוצאה אלא בשנת רנ"ב (1492), הרי היהודים נחשבו מאז, בקרב ההמונים והאצולה גם יחד, כזרים וכטפילים, אולם המעמד העשיר בקרב יהודי קסטיליה וארגוניה לא חדל לחקות את הפאר החיצוני של האצולה הנוצרית, והיו מתקשטים בלבושי פאר, שעלו בהרבה על יכולתם הכלכלית, יוצאים למסעי ציד במרכבות מפוארות, עם משרתים נושאי שובלי בגדיהם ועורכים משתאות בפרהסיא.


ר' שלמה אלעמי מתאר ב"אגרת המוסר" שלו תמונה מעציבה על חיי המותרות בקרב אילי הכסף היהודיים:
"הבונים היכלות, ויקחו להם פרדות גדולים וטובות למרכבות, וילבשו בגדי מלכות, המחלצות והמעטפות, ותחבשנה נשותיהם ובנותיהם כשרות וגבירות, ותבאנה בעדי עדיים, זהב וכסף ופנינים ואבנים יקרות, והיא הייתה סיבת נפילתם, בהיות ליהודים יד ושם בחצר המלך היו מצויים לצלות תרנגולת בשבתות, מהתענג ומרך".

שנים מועטות לפני הגירוש הוא מוכיח בשער כי
"רוב הגזירות והצרות אשר נתחדשו עלינו, היו בסיבת פרוצי עמנו, אשר גלו חרפתנו",
שכן הכנסייה הקתולית, שהשפעתה הלכה וגברה במדינה, ניצלה את המצב והפנתה את שנאת ההמונים וקנאתם לעשירים, לעבר היהודים כולם. גם לאחר הפרעות כאשר הקהילות היהודיות בספרד התחילו להתאושש, ראה דון אברהם בנבנישתי, סוכנו של המלך גואן השני והרב הממונה מטעם המלכות על כל מדינות קסטיליה, לכנס את ראשי הקהילות לדיון על הבעיות העומדות על הפרק, ובועידה שנתכנסה בווליווליד, בירת מדינת קסטיליה, נוסף בתקנון פרק מיוחד להגבלת המותרות.

היה זה באייר קצ"ב (1432) כאשר נתכנסו
"מורשי הקהילות וחכמיהן, אנשים טובים ואחדים, ההולכים בחצר אדוננו המלך, ועשו תקנות בעניינים שהם עבודת הבורא ית' וכבוד התורה הקדושה ועבודות המלך י"א והצלחת הקהילות יצ"ו ותועלתם".

מתקנות אלו, שנשמרו לנו בשלמותן, בשפה מעורבת עברית-קסטילאנית, אנו למדים על מצב קהילות קסטיליה בימים ההם, וכן על מאמציהם של מנהיגיהן להחזיר את העטרה ליושנה, למצבן התרבותי והמוסרי, לפני חורבן שנת קנ"א.

השער החמישי והאחרון מתקנות אלו מוקדש לסייגים נגד המותרות, במלבושים ובמשתאות שנועדו למנוע את קנאת הגויים:
"ויוצא מזה שגוזרים גזירות עלינו מזמן לזמן בגלל טעם זה, ועדיין לא נטהרנו מהראשונות בשלום".

בתקנות אלו הוגבל השימוש במלבושי פאר ותכשיטים לחגים וימי פגרא בלבד או להזדמנויות של שמחה, כולל שמחות משפחתיות, ונערים בני ט"ו ומעלה חויבו כבר בהגבלות אלו.

בגלל שינוי הלבוש בין הקהילות כאזרחים השונים, צוין כי תקנות אלו הן בבחינת מסגרת בלבד והקהילות הבודדות נדרשו להתקין תקנות מפורטות "למען נדע כי אנחנו בגלות בעוונותינו" והרשות בידן להחמיר את התקנות.

הודגש הצורך לצמצם ההוצאות בחגיגות אירוסין ונישואין, הולדת הבן ושמחות אחרות, אולם ניסוח התקנות נמסר לידי הקהילות עצמן, שחויבו להוועד תוך שלושים יום, להתקין את התקנות ברוח הוראה זו, "כפי הראוי להם וכפי הצורך והמקום".

המערכה נגד חיי מותרות נמשכה, אפוא, במשך כל השנים ולאחר גירוש ספרד, כאשר בקהילות יוון הסמוכה, שלוניקי פאטוס וכו', וכן בקונשטנדינא אשר בתורכיה, התבססו קהילות יהודיות, ברובן הגדול מיוצאי ספרד, הותקנו גם בהן תקנות נגד המותרות. גדול רבני שלוניקי בימים ההם, רבי שמואל די מודינה, הרשד"ם, אף פוסק להלכה שבן קהילה העובר לקהילה אחרת נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם, ובכללן גם התקנות נגד המותרות.

תקנות ראשונות בקהילות אשכנז
לא רק קהילות איטליה וספרד באירופה הדרומית והמערבית, שידעו תקופות זוהר בתולדותיהן, התקינו תקנות מיוחדות לצמצום המותרות, אלא אף יהודי אירופה המזרחית, שהיו מדוכאים תחת ידי האצילים והפריצים, ורק במאה השניה או השלישית לאלף השני החלו להתארגן בקהילות מסודרות, התקינו אף הן תקנות כגון אלו ועם הקמת הארגונים הארציים ראו בין תפקידיהם את הצבת המסגרת לתקנות אלו.

שמורות בידינו חלק מהתקנות שהותקנו ע"י "ועד ארבע הארצות" בפולין, ועד הקהילות הראשיות בליטא, ותקנות דומות הותקנו גם בקהילות מעהרין (מורביה), אולם עוד לפני הקמת הארגונים הארציים אושרו בכמה קהילות תקנות מתאימות בנידון.

הועדים הארציים אישרו מסגרת כללית לתקנות אך השאירו מקום לקהילות השונות, להתאים את התקנות הכלליות לצורכיהן המיוחדים. חלק מהן הכניסו את התקנות הכלליות לפנקסיהן, והיו קהילות שהכניסו בהן שינוים, בדרך כלל לחומרא.

מהחלטות ועד מדינת ליטא נגד המותרות, אנו יכולים לעמוד על התנודות במצבם הכלכלי של היהודים, ובייחוד של המעמד המבוסס ביניהם, שגורר בעקבותיו שינויים, החמרות או הקלות, בתקנות אלו.

התקנה הראשונה שיצאה מאת "ועד ארבע הארצות" היא משנת שס"ז, אולם עשרים שנה ומעלה לפני כן, שנים מספר לאחר הענקת אבטונומיה פנימית לקהילות היהודיות, כבר קבעה "הנהגת קהילת קראקא" (ז' טובי העיר) תקנון מפורט להסדר סדרי הקהילה, בחירת המנהיגים, דרגות המסים, זכויות בני הקהילה וחובותיהם, ובתקנון זה הוקדש מקום נרחב לתקנות לצמצום חיי המותרות. אף נקבעה ועדה מיוחדת לשמור על מוסר בני הקהילה וללחום במותרות, והן ידועות בשם "תקנות קראקא שנ"ה".

בתקנות אלו הוטל הדגש על מניעת מותרות כעריכת סעודות, בעוד שההגבלות על ההלבשה אינן בולטות, וכנראה שלא היה בהן צורך. בפרק מיוחד "הנהגת הסעודה לחתונה", נקבעו מספר המוזמנים לסעודות נישואין, בהתאם ליכולתו הכלכלית של בעל השמחה, כפי שהיא משתקפת בתשלום המסים לקהילה:
"המשלם מס מעשרה גדולים ועד בכלל, אסור לו להזמין אלא כ"ה אנשים ונשותיהם, מלבד הרבנים וחזן ושמש אחד ודרשן ואונטרפירר וב' סערווער וכל הדרים בבית".
כן הוא רשאי להזמין ו' בחורים לשמח את החתן, בעוד שמספר הבנות לשמח את הכלה - בלתי מוגבל. אסור להם לשמשים להזמין קרואים בניגוד לתקנה, וכן הם חייבים להודיע לבעל הסעודה כיצד להתנהג בכל דבר. מספר המוזמנים שבעל השמחה רשאי להזמין גדל והולך עם מכסת המס שהוא משלם. כן הוטל איסור לערוך בפרסום את ההזמנה לחתונה שנערכה ע"י הובלת העוגות בעסק גדול לבית החתונה:
"את העוגה הגדולה [רעשיטקא] אין להוביל אלא בצנעא קודם השבת, ואין ללוות אותה בפומבי, בכלי זמרים, כפי שהיה נוהג קודם לכן".

תקפן של תקנות אלו, שהותקנו בחדש אב שנ"ה (1595), הוגבל עד ראש השנה שנ"ט, ובתקנות חדשות משנת שס"ד (1604), הוגבל מספר המוזמנים לסעודת חתונה לחמשה שיוזמנו ע"י המחותנים, מחוץ לקרובים, רב, חזנים, שמשים ושלשה עניים מקבלי צדקה.

בתקנות אלו נאסר לשלוח מרקחת או יין שרף, הן בשעת ה"קנין" והן לאחריו, וכן נאסר לשלוח דורון לאורחים, מחוץ לפסולי עדות דאורייתא או לבעל הבית "ואף על פי כן לא ישלחו בכלי כסף".


בשנת שס"ג (1603) נועדו רבני אשכנז בפרנקפורט, והיא המועצה האחרונה של רבני אשכנז, בפרנקפורט, ואף שם נתקבלה ההחלטה הבאה נגד המותרות:
"גם ראינו שמלבישין את עצמן ובנותיהן במלבושי כבוד, כאילו כל ישראל בני מלכים הן, על כל זאת אמרנו וענינו וגזרנו אומר בגזירה חמורה, שכל מדינה ומדינה יתקן העוות ע"פ ראשיהם ושופטיהם ושוטריהם, בצירוף אב"ד שלהם תוך שלשים יום אחרי שומעם דברינו אלה".

תקנות ועד ארבע ארצות
ועד ארבע ארצות, שימש בשעתו כמוסד העליון של יהדות אירופה המזרחית. בתקופת קיומו, כמאתיים שנה ומעלה, הייתה השפעתו מורגשת בחיי הצבור והיחיד, עד אשר השלטונות הנוכריים החליטו על חיסלו.

תפקידים רבים היו לו לועד. בראשיתו הוקם ע"י השלטונית הנוכריים שרצו להקל על עצמם את גביית מסי האפליה שהוטלו על היהודים, אולם יחד עם החובה ניתנה בידו גם סמכות לקבוע חלוקה צודקת של המיסים. אם סמכות זו הייתה לו בתוקף הכרתו מידי השלטונות הנכרים, הרי העניקו לו הקהילות עצמן סמכויות נרחבות הרבה יותר, ובכללן סמכות להתערב בחיי היחיד והמשפחה, כגון צמצום חיי המותרות. וחלק מהן היו מקובלות בקהילות ישראל שנים רבות לאחר שהועד חדל להתקיים.

שנים ספורות לאחר הרחבת פעולותיו של "ועד ארבע הארצות" נתקבלו תקנות מספר שנתפרסמו ע"י רבי יהושע פאלק הכהן, בעל ספר "מאירת עיניים" הסמ"ע, בקונטרס דיני ריבית, ובכללן ההחלטה:
"שלא ילבשו האנשים והנשים בלבושי הגויים והפריצות, שנהוגים בעו"ה, רק יהיו בני ישראל מצוינים במלבושיהם".

הפנקס העיקרי של "ועד ד' ארצות" לא נשתמר, אולם הקהילות השונות שקיימו וקיבלו עליהם את התקנות שהותקנו ע"י הועד, הכניסו אותן לפנקסיהן וכך אנו יודעים למשל, מתוך פנקסי קהילות דובנא ופולנא שנשתמרו עד השואה, על תקנות ועד ד' ארצות נגד המותרות.

בתקנה אחת, שזמנה לפי המשוער לפני שנת ת' (1640) והכלולה בפנקס פוזנא, נאמר כי:
"תקנות מלבושים יעמדו בתקפם, ועליהם להוסיף כפי חומרות תקנות ארצותינו, כגון איסור זהב ושאר חומר המבוארים שם".

התקנה נתחדשה גם בשנות ת"א ת"ג ות"ד, אם כי בתקנה לא נזכר רק תקנות מלבושים, הרי מתוך תקנת הכשרים מחוה"מ פסח ת"ג (1943) נראה שתקנות ד' ארצות כללו גם הגבלות בענייני סעודות.

בפנקס פוזנא נשתמרה החלטת "ועד ארבע ארצות", שנתכנס בשנת תי"ט (1659) ביריד גרמניץ בלובלין, לפקח ולעיין "בענייני הסעודות שלא לבזבז ממון יותר שלא לצורך", ובתקנה זו נקבע מספר המוזמנים לברית מילה מ- 15 עד 25 אנשים, בהתאם למעמדו הכלכלי של אבי הבן, ובכלל זה צריך להיות:
"הרב ודרשן וחזן ושמש, חוץ ארחי פרחי הבאים לפי שעה לקהילתו, ועכ"פ תוך כל עשרה אנשים יהיה עני אחד".

לגבי סעודות נישואין הועמד מספר המוזמנים בהתאם לחלוקה המעמדית כנ"ל, מ- 10 ועד 30 איש, וכן נקבע כי לסעודות אירוסין או בר מצוה לא יוכל, כלומר אין בעל השמחה רשאי, לקרא יותר מעשרה אנשים.

רבני וראשי קהילת דובנא, שנתכנסו בשנת תע"ז (1717) להתקין תקנות להגבלת הסעודות, הסתמכו שוב על החלטות ועד ד' ארצות ברוח
"החרמות ושמתות מרוזני דד' ארצות יצ"ו בנידון הסעודות שמבזבזין יותר מחומש ממש, כבר צוותו בו קמאי דקמאי, בכן באנו כעת לתקן לבל ישונה".
אף כאן נקבע מספר המוזמנים לפי מעמדו הכלכלי של בעל השמחה.

בתקנות אלו אין הבדל בין הסעודות, ודין אחד לברית מילה או לחתונה ולכל סעודה מצוה שאין להזמין יותר משני מנינים. החידוש בתקנות אלו הוא הכנסת "גורל" בקביעת המוזמנים:
"שהרשות ביד בעל השמחה לרשום מי שירצה, אף כמה מנינים, והשני מנינים שיעלו מן הגורל יקרא השמש ולא יותר, אף איש אחד".

כאמור, היו תקנותיהן של הקהילות השונות מבוססות על יסודן של החלטות ועד ד' ארצות בשעתו, והקהילות השונות הוסיפו עליהן כהנה כהנה, בשנת תק"ז (1747), למשל, התקינו ראשי קהילת דובנא תקנות נוספות להגבלות המותרות בלבוש ובסעודות "לבל יהיו לקנאה ולמראית עין בין האומות אשר אנחנו בתוכם, בגלות המר והנמהר".

גם לאחר שבטל ועד ד' ארצות נקטו ראשי קהילת דובנא יזמה משלהם, והכינו תקנון מפורט על הגבלת מספר הסעודות, וכאן הוצאו מכלל ההגבלות לומדי תורה ומלמדים:
"מספר המוזמנים לברית מילה לא יעלה על 20 איש, חוץ מקרובים פסולי דאורייתא, דהיינו עד שני בשני, וחוץ מפרנסי החודש והנאמנים ושמשי הקהל והשתדלן וכו', ומי שסכומו פחות מזהב אין רשאי להזמין יותר מעשרה אנשים, ונוסף עליהם חמשה לומדי תורה, והמוהלים והסנדק והקוואטיר יהיו כולם במניין המוזמנים הנ"ל.
איסור גמור הוטל על כל איש ואיש, קטן וגדול, עשיר ואביון, ש"ץ ושמש ונאמן ומלמד ושתדלן, לילך על שום סעודות ברית, אם לא יזמין ויקרא לו השמש המזמין על הסעודות, וכן חל החרם על השמש הנ"ל, המזמין על הסעודה, שאינו רשאי לילך ולהזמין לשום סעודה יותר מהתקנות הכתובות כאן".
וכך מנויים שם:
"שני מנינים אנשים ושני מנינים נשים, ועשרה לומדי תורה ומלמדים, ושני נאמני הקהל ושני שמשי הקהל, ושתדלן ודיין ואויבר שמש דביהכ"נ ושמש א' והחזנים דביהכ"נ".

בהתאם לתקנות אלו חל איסור על לבישת בגדי משי או מצופים בכסף או בזהב וכן הוטלו הגבלות על לבישת תכשיטים, ובין התקנות המיועדות למנוע קנאת הגויים בבחינת "למה תתראו" נמנית גם התקנה "שלא יביאו אתרוג לביהכ"נ בכלי של כסף".
"ביום המילה, שהולכים הנשים לקבל פני היולדת במז"ט, חל איסורא על היולדת לכבדן, ליתן לפניהם מרקחת כלל, רק תיתן היולדת לכל מי שתרצה לעקיכ"ל א' קטן, כמו שקונים בעד גדול בשוק, ולא ריי"ן לעקי"ך, והאיסור על הנותן והמקבל".
תקנות כגון אלו הותקנו במרבית קהילות פולין וליטא, במשך מאתיים שנה ומעלה, החל ממחצית המאה הרביעית לאלף השישי, עד מחציתה של המאה השישית, כאשר השלטון ביטל את סמכותן של ועדי הקהילות, אולם גם לאחר ביטולה המוחלט של האבטונמיה היהודית, כאשר נשללה זכות הקהילות להתקין תקנות מחייבות, נמצאו קהילות שקיבלו על עצמן תקנות וולונטאריות להגבלת המותרות.

תקנות מדינות מעהרין
במאה הרביעית לאלף השישי, בערך באותה תקופה בה הותקנו התקנות נגד המותרות ע"י ועד ארבע ארצות בפולין וועד המדינה בליטא, הותקנו תקנות דומות גם במדינת מורביה (מעהרין), ובמסגרת התקנות הידועות בשם "שי"א התקנות", אשר נחתמו בשנת ת"י (1650), מצויות תקנות מספר נגד המותרות בלבוש ובסעודות וכמה מהן הן קדומות.

בין היתר מצויה שם תקנה:
"שכל מי שעשה לבנו נישואין או לבתו או לקרוביו, אפילו לבחור אסור לעשות ביום ה' בלילה וביום ו' (עש"ק) שום סעודה להזמין את בני הקהילה, ואין רשאים להיות אלא החתן והכלה עם השושבינים".
אם בתקנה זו להגבלת מספר המוזמנים, לא צוינה מטרתה, הרי המגמה לצמצם את ההוצאה בסעודה נשקפת מתוך תקנה אחרת משנת ת"פ (1720) בה נאסר על השושבינים לשלוח עוגות ממולאות או מיני מתיקה לבית החתן, ואילו הסנדק לא ישלח שום פירות או מתנות לבית אבי הבן, כדי שלא לנעול דלת בפני עושה מצוה החביבה בשעתה.

כהגבלה חמורה, יש לראות את התקנה שלא להזמין על סעודות של מצוה ואפילו סעודות חתונה יותר מעשרה, חוץ מהסנדק והמוהל ושושבין ופסולי עדות "שלא לגרום קנאה ותחרות" וגם "שלא לבזבז יותר מדאי" ולהכביד על בעל הבית.

קהילות אשכנז בעקבות ועד ד' ארצות
גם במדינות, שלא היה קיים בהן ארגון קהילתי ארצי, כגון קהילות אשכנז הותקנו תקנות נגד המותרות, מנוסחות פחות או יותר, ברוח תקנות פולין וליטא. היו קהילות שבהן אף בוטלו מנהגים מקובלים מקדמת דנא במידה שהיה בהם בזבוז כספים וכדו'.

כך למשל החליטו ראשי קהילת הסן בעת קבלת התקנות נגד המותרות בשנת ת"ק (1740) לבטל את המנהג שהיה במדינה זו "שהיו שולחים קארפין לאיזה נשים קרובים ביום חתונתו", והותקן "מהיום והלאה היה לא תהיה".

המנהג "לעשות קוליטש על החתונה או ברית מילה, ולחלוק למסובין בסעודה" בוטל, וכן נאסר על הסנדק לחלק עוגות. כן בוטל המנהג "לשלוח בחורים לרכוב כנגד החתן הבא מעיר אחרת", כדי למנוע קנאת הגויים.

בין התקנות, שאינן קדומות ביותר אך מעניינות, נמנות גם תקנותיה של קהילת פיורדא משנת תפ"ח (1728), שעל קיומן אנו יודעים מתוך מחקר לתולדות יהודי פיורדא, שנכתב ע"י נכרי, שלא נמנה על אוהבי ישראל, והערותיו עוקצניות כלפי היהודים, אולם יש להתייחס במהימנות לפרטים המובאים על ידו.

גוי זה, ואנדרוו ווירפל שמו, חיבר ספר לתולדות העדה היהודית בפיורדא ליד נירנברג, ובו הוא מפרסם תוכן החוברת "דאס תקנות ביכלין דער פירדער יודען", שהגיעה לידו לדבריו באקראי. בהקדמתו הוא מספר בין היתר כי שמע על קיומן של תקנות אלו, אולם לא הצליח להשיג חוברת זו, שכן היהודים סירבו לגלות את סודותיהם לנוצרים, ורק לאחר חיפושים במשך שנים הביא לו נער יהודי, בסודי סודות, חוברת זו בת 9 דפים, המכילה 70 סעיפים: 33 סעיפים להגבלת סעודות ושמחות ו- 37 בקשר לענייני הלבשה ותכשיטים.

בתקנות אלו הוגבל מספר המוזמנים לסעודה עד למינימום, וכמובן שגם כאן המספר תלוי במעמדו הכלכלי של בעל השמחה, שנקבע לא כמקובל בהתאם למסים המשתלמים על ידו לקהילה, אלא בהתאם לרכושו. בעל השמחה אינו רשאי להוסיף על מספר הקרואים שנקבע בתקנות, אולם הרשות בידו לגרוע "אדרבא הגורע תבוא עליו ברכה". נקבע גם מספר הארוחות וטיבן, ולדוגמא אסור על בן המעמד הנמוך להגיש לשלחן תרנגולת הודו.

מתקיני התקנות מציינים שלבושו של האדם חייב להעיד על נושאו, כדי להבדיל בין לומדי תורה וכן בין המעמדות השונים וע"כ חויבו בני הישיבה, מקומיים ובני ערים אחרות, ללבוש צווארונים (קראגען). כל העובר לא יקבל את תוארו "מורנו", או סמיכות, להוראה, ואילו בני ערים אחרות עלולים להפסיד את זכותם לכלכלה.


אם כי גם הגברים הוגבלו במלבושיהם, הרי הגבלות חמורות ביותר הופעלו לגבי הנשים, ונאסר עליהן לצאת בתכשיטי פאר. אף אלו שברשותן תכשיטים, הורשו ללבוש אותם רק בעת הובלת ילד לברית מילה או בשעה שהן שימשו כשושבינין לחתן וכלה.

לאחר ארבעים שנה, בשנת תקי"ח (1758), הוציאה קהילת פיורדא תקנון נוסף בן 11 סעיפים, ומוקדש בעיקרו להגבלות ההלבשה כדי לחסל את מידת הגאווה שהשתלטה בקהילה, כשנשים מבני המעמד הבינוני לובשות בגדים ותכשיטים מעל יכלתן הכלכלית.

אם בתקנות אלו בולט המאמץ לקבוע את הלבוש בהתאם למעמד הכלכלי, הרי בתקנה משנת תק"ט (1709) שהותקנה ע"י קהילת רונקל, קהילה קטנה בפרוסיה, הוטלו הגבלות כלליות ללא הבדל מעמד, לעני ולעשיר כאחד, ויש עניין מיוחד בתקנה דלהלן:
"התורה חסה על ממונן של ישראל, וגם חכמינו ז"ל שקדו על תקנות בני ישראל בכמה אופנים, בכן אנו אין לנו אלא לדרוך בעקבותיהם, ועתה ראה ראינו לתקן דבר נאה ומתקבל, וממש מהראוי לקרותו כתקנת הלל בפרוזבול, לעשיר ועני כאחד, והוא זה: מי שיזכהו המקום ב"ה להכניס בן או בת לנישואין, לא יקרא מבני מדינה אפילו אותן ההולכים לביה"כ על סעודת החתונה, רק מי שהוא קרוב לאחד מהמחותנים, הן מהם עצמם או מנשיהם, שני בשלישי דווקא, ומי שיתברך בישועת הבן, ברית מילה ופדיון ובר מצוה ודומיהן, לא יזדמן לסעודות הללו כי אם שני בשני, פסולי עדות מחמת קירבה דווקא, ולא מי שהוא דחוק יותר. כל זה נאמר דווקא מבני מדינה זו, כדי שלא יהא הכרח להרבות בהוצאה מרובה מפני איבה, אבל לקרות ולהזדמן מרחמוהי ממדינה אחרת הרשות בידו".

כל קהילה הייתה מנסחת לה תקנות משלה וכמובן שחותמה של העיר והתקופה טבועה בתקנות אלו, אולם המגמה הכללית הייתה לצמצם את חיי המותרות, ולדוגמא נציין את התקנון בן 40 סעיפים לקהילת פרנקפורט "נויע פרנקפורטער יידישע קליידער ארדענונג", שנוסח בשנת תע"ה (1715), ותקנות אה"ו (אלטונא המבורג וואנזבק) המתבלטות בחומרותיהם.

מתקנות אלו אנו למדים על החיים היהודים בתקופה זו ועל השמחות היהודיות כספציפיות כגון "שפין-עלץ" (קבלת הפנים לחתן לפני החופה), מאנס-מאל (לאחר החופה), שלום זכר (בשבת לפני ברית מילה), יידיש-קערץ (הדלקת הנרות לפני היולדת), וואך-נאכט, שלישי למילה, בר מצוה וכו'. אחד הסופרים הגרמנים הנוצריים אף מצא לנכון להדפיס את תקנון הבגדים של פרנקפורט, שנה אחת לאחר קבלתן, עם תרגום והערות "בכדי להנאות את הקוראים בקוריוזים אלה".

בתקנות הקהילות המאוחדות אה"ו [אלטונא, המבורג וונזבק] מתבלטים המאמצים להימנע מקנאת הגויים, וכאן תקנות מספר שאינן ידועות לנו מקהילות אחרות, ובכללן תקנות האוסרות נשיאת לחם לבן ברחוב והמחייבות נעילת התריסים בערבי שבתות ויו"ט, לאחר הדלקת הנרות, וכן כלולה שם תקנה האוסרת על יציאה לרחובות הגויים בימי החגאות שלהן, הידועה לנו גם מקהילות אחרות.

מאבק נמרץ הוכרז ע"י ראשי הקהילה נגד האפנה החדישה "קיין נייאי מאדי אויף צו ברענגין יהיה מי שיהיה", וע"כ נאסר על הנשים לקנות נעלים איזו שהן פרט לנעלים פשוטות, מעור שחור בלבד, ללא כל קישורים. כן נאסרו מלבושי משי לנשים, או מקושטים כסף וזהב, ובגדים משני צבעים, ואף בגדי פליסה נאסרו, כדי למנוע בזבוז הבד ע"י הפאלדע"ן. ההגבלות לגבי הגברים כללו עטרות לטליתות, אלא במידה מוגבלת שצוינה בתקנות.

בעוד שהתקנון הנזכר בן 49 הסעיפים, מקהילות אה"ו, כולל תקנות מיוחדות, שנועדו לרסן את הפריצות, כגון נסיעה לעיר המבורג בימי הקרנבל, עריכת משחקים, טיולים נשפיות וכו', ומספר התקנות נגד מותרות הלבוש הוא מועט הרי תקנון פרנקפורט שהותקן אף הוא באותה שנה, מוקדש בעיקרו לענייני הלבשה.

לגבי תקנות מספר הוטל חרם, ואילו לגבי התקנות האחרות הוטל עונש כספי בלבד, ו-
"האלופים הממונים נתנו תקיעת כף כי ישמרו בהשגחה פרטית על מילוי התקנות, בלי שום נשיאות פנים".

בין היתר הוגבל מספר המוזמנים לסעודות, מספר וטיב הארוחות, סבלונות ומתנות לחתן ולכלה או לרבנים וראשי הקהל, ואיסור מוחלט הוטל על שתית יין "לחיים" (שענק ויין), בבית הכנסת. מספר המוזמנים לחתונה לא יעלה על מנין, חוץ לאב"ד ופרנסים וגבאים בעלי תואר "מורנו" וגבאי, החברה שהמחותן משתייך אליה, חזן ושמש וקרובים פסולי עדות.
"מספר השחקנים על החתונה לא יעלה על ארבעה, ואסור להם לשחק אלא עד חצות, וכל ליצן שיעבור על התקנות אסור להעסיק אותו במשך שנה תמימה".

תקנות מאוחרות יותר, שהותקנו בגלילות אה"ו בשנת תקמ"ב (1882) ונדפסו על דף פוליו להדבקה בבתי הכנסת, כוללות חמשה סעיפים, ומתייחסות לסעודות בלבד. במבוא הובאו הנימוקים שהניעו את הקהילה להתקין תקנות אלו:
"התורה חסה על ממונן של ישראל, אם כי חתן הסעודה בעל אמצעים הוא, אולם לא יוכל להשתלט על אי הסדר המשתרר בסעודות אלו, כאשר אין בידו לספק את רצונם של המוזמנים ולקבל אותם כראוי",
אף אם הסבות דלעיל באו על תיקונן, הרי אין מנוס מהאזהרה "שלא להטיל קנאה בסעודה", וע"כ הוחלט בועד טו"ב אנשים, להתקין תקנות להגביל מספר המוזמנים לסעודות, חתונות, ברית מילה ובר מצוה. אף הכיבודים בסעודות אלו הוגבלו כדי לצמצם את ההוצאה, משום שכל אחד חייב לחוס על ממונו.

עם ביטול סמכות הקהילות להטיל תקנות על הצבור, בתוקף הסמכות השלטונית, הוטל הדגש על ההשפעה המוסרית, וספרי המוסר והדרוש בדורות האחרונים מלאים וגדושים הטפות מוסר נגד המותרות. במערכה זו עמדו רבני הקהילות, שנמנו ברובם על המתנגדים, יד ביד עם ראשי החסידות, ואף כאן נציין לדוגמא מפעולותיהם של הגאון רבי יחזקאל לנדוי רבה של פראג ומחבר שו"ת "נודע ביהודה", ושל רבי מנדלי מרימינוב, מגדולי האדמורי"ם בגליציה לאחר פטירתו של רבי אלימלך מליזענסק.

בספרי הדרוש שלו "יערות דבש", "דרושי הצל"ח" ואף בספרו "אהבת ציון" מרבה רבי יחזקאל לנדוי לטעון נגד לבושי המותרות:
"והיהודים לובשים מלבושי הרוזנים להדמות להם, ויצרו מעבירו על דעת קונו, לאמור שעי"ז ימצא חן, ונהפוך הוא מאסו בך, והרוזן (הנכרי) שונאו, כי חרפה היא לו".
והוא מסביר שבכל דבר מותרות המזיקים שולטים בו. הוא לא הסתפק בהטפות מוסר והתקין תקנות מפורטות בנידון, ואף השתדל להעניק גושפנקא רשמית, לפחות יהודית קהילתית, לתקנות אלו, שהקיפו את המלבושים והנהגת הבית. בתקנות אלו, מבין האחרונות שהותקנו בקהילות, נקבעו כללים מפורטים על הסעודות בשמחות של מצוה, מספר הארוחות וטיבן, כמות המשקאות וכמובן מספר המוזמנים. המעניין בתקנות אלו, שכאן גם נקבע מועד סיום הסעודות בחתונה ובברית מילה, בקיץ או בחורף.

התקנות הוכרזו בכל בית הכנסת "למנוע טענות לא ידענו", וכן נתמנתה וועדה מיוחדת
"לשמור ולדקדק אחר החזקת התקנות, בזהירות יתירה, לענוש את העבריינים בעונשי כסף, ולפעמים גם במאסר ובפחיתת הכבוד".
מרבית התקנות מתייחסות לעריכת סעודות:
"לסעודת בר מצוה יזמינו רק עשרה אנשים לבד בעל הסעודה, הבר מצוה, המשרת, החזן וגם אנשים הבאים ממקום אחר לא יכללו במספר העשרה. נשים אין רשות להזמינן, חוץ מבנותיו וכלותיו, האם והחמות, אך להנה הרשות לקחת חבל בסעודה. מזמרים ובדחנים לא יבואו אל הסעודה".
"ביום החתונה אז הרשות ביד כל אדם לקחת מנגנים, אבל לא ירבה מספרם יותר מארבע. לסעודת נישואין אל יקראו רק חמשה עשר אנשים ושש נשים, חוץ משארי בשר הקרובים".
"בסעודת ברית מילה כה יהיה סדר ההנהגה: האיש המשלם עד חמישים כסף מס, אל יקרא רק עשרה אנשים, ויתן שני מיני מאכלים. בשר עגל ויין אל יינתן. האיש המשלם מאת כסף ועד שלש מאות כסף יוכל לקרות עשרים אנשים ולכבדם בתפונים תרנגולים ויין. האיש המשלם משלש מאות ומעלה יוכל להזמין חמשה ועשרים אנשים ויערוך לפניהם השולחן ככל אוות נפשו".

תקנה אחת מכוונת למלבושי נשים ובעיקרה היא מכוונת כלפי הגויים:
"אין הנשים רשאיות להופיע, מחוץ לגיטו, בלבושי פאר, מקושטות בתכשיטים ומלבושים יקרים וגם לא במנעלים אדומים, וכן נאסר עליהן ללבוש מטפחת משי, ואף פיאה נכרית משוחה בפוך ובושם".

בעוד שכאן הוטל הדגש על צמצום הסעודות, הרי התקנות שהותקנו ע"י רבי מנדיל מרימינוב מכוונות בעיקרן נגד מלבושי האפנה, ובתקנות שהותקנו על ידו בשנת תקע"ה (1815), שנה לפני פטירתו, ונרשמו למשמרת בפנקס, נאסר על הנשים ללבוש מלבושי אפנה:
"שלא ילבשו עמם בגד ואפילו מנעלים ממאדע חדשה, כמו שהולכים בשאר מקומות".

ר' מנדלי אף הטיף להסתפקות בדיור, ובספרו "מנחם ציון" הוא מסביר ש-
"אברהם אבינו היטיב להשכיל בחכמות אלקיות ותהי ראשית ממלכתו שלא לדור בשום בית, רק באהלים ישב וכל ימיו, כי העוסק בבניין מטריד מחשבתו ושכלו - - - וגם אחר גמר ותשלום הבניין הוא חפץ להשיב בו כלי תשמישו ותכשיטים, כלים מכלים שונים, וכמו כן שאר האבות וצאצאיהם והבאים אחריהם, לא ישבו בבית ניגון ועליות מרווחות, כי אם באהלים - ובמצרים עשה פרעה בערמה, למען שיתערבו בגויים, ונתן להם חירות לקנות להם בתים, נראה מכל זה שישמור כל אדם את עצמו מכל דבר שהוא מותרות".

ארוכה היא רשימת התקנות נגד המותרות בחיי הצבור והיחיד שהותקנו במשך הדורות, החל מתקנות קהילות איטליה וספרד בראשית האלף השישי, תקנות ועד ארבע ארצות, תקנות ועד המדינה בליטא, ועד התקנות שהותקנו בדורות האחרונים, אולם נביא קטעים משתי קריאות, האחת מארץ הקודש והשניה מתפוצות הגולה.

לפני כמאה ושלשים שנה, בשנת תרי"ב, יצאו ראשי העדה היהודית בירושלים, בקריאה נרגשת להימנע מתופעות של חיי מותרות. בקריאתם מודגשת העובדה שהישוב מתקיים על תרומות אחינו שבגולה:
"ולו חכמו ישכילו כל אחינו היושבים בק' ויוספו אומץ לבטל היתרונות [המותרות] שמביא לידי תקלות גדולות ומכשלות רבות, ומה גם שהוא נגד רצון אחינו שבחו"ל, אשר כל מגמתם להיות צדקת פזרונם נגד היסוד, פקוח נפש דוקא".

והשניה קריאת רבי חיים אלעזר וואקס מקליש, בעל "נפש חיה", שפירסם בשנת תרמ"ו (1886) סדרת תקנות נגד המותרות והרדיפה אחרי האופנה המהווה גורם לבזבוז ולירידה מוסרית. ביתו בוורשה שימש כמרכז ענייני הצבור במטרופולין, ולא של ורשה בלבד אלא של פולין כולה, והוכר כרבן של כל בני הגולה.
"מה יתחמץ לבבינו - הוא קובל - לשמע השערוריות, האלו, ומה עצמו ראשיהם, איה שוקל ואיה סופר את כל המון הצרות והתלאות אשר הסבילנו שתי בנות התפתה האלה, הלוקסוס והמאדה [האופנה] הארורות, אשר מצאו קן בלבות בני עמנו במידה מרובה ונפרזה. הן הנה היו לבני ישראל לפוקת ולמכשול עון, לחמת רעל ולמרורות פתנים, את אלה הביאו עד ככר לחם, ואת אלה, אהה, לילך מעולמם בלא עתם".


עם השואה, אשר עלתה על בית ישראל באירופה, בה הושמדו קהילות ישראל בנות מסורת של דורות, עלה הכורת על שומרי התקנות ומשמריהן גם יחד, אולם חלק מהסיבות והגורמים, שהניעו את ראשי אלפי ישראל בשעתם, להתקין תקנות אלו עומדות בתוקפן גם בימינו.

מי ייתן וימצאו כאלה, אשר יראו כאחד מתפקידיהם לחדש את המאבק נגד חיי מותרות, בהלבשה ובהנעלה, בתנאי המגורים, בהליכות הבית ובכל שטחי החיים, ואם נסייע במקצת להחדיר בקרב הציבור את ההכרה שיש לנקוט באמצעים הדרושים לבלימת התפשטותה של מגמת המותרות, נראה ברכה בעמלנו, והיה זה שכרנו.