בשדה חמד, גיליון ט-י תשנ"ד

הקהילה היהודית בהונגריה בימינו - ואנו נעסוק בגבולותיה כפי שנקבעו עם תום מלחמת העולם הראשונה וכן בחוזי השלום אחרי מלחמת העולם השנייה, ולא נעסוק בקהילות השייכות עכשיו לרומניה (=טרנסילבניה) לאוקראינה (=קרפטורוס) לסלובקיה, לצ'כיה ולסרביה - קהילה זו היא השנייה בגודלה באירופה המרכזית והמזרחית, לאחר זו של חבר העמים (בריה"מ לשעבר). אין לדעת בדיוק את מספר חבריה, שהרי עם השתלטות המשטר הקומוניסטי שם, הפסיקו לרשום בתעודת הזיהוי את השייכות הדתית (או, הס מלהזכיר, השייכות הלאומית) של בעליה. אין גם לקבל את מספר משלמי המסים לקהילה כנתון קובע; המספר זעום מאוד, הוא בקושי מגיע ל-10,000 . מספר המתפללים בבתי הכנסת ברחבי המדינה בימים הנוראים, שאז הביקור בבית הכנסת הוא מרבי, גם הוא אינו עולה על 10,000. מקובל לציין, וקשה למצוא לזה ביסוס מדעי מדויק, שבהונגריה חיים כיום כ-80 עד 100 אלף יהודים. המספר הגדול הזה מרשים כשלעצמו, אבל מיד יש להוסיף שהוא כולל גם יהודים למחצה לשליש ולרביע. נישואי התערובת היו שם מכת מדינה כבר מהמאה הקודמת, אבל אז היא פגעה, בעיקר, בניאולוגים, (=היהדות הלא אורתודוקסית) שלהגדרתה עוד נקדיש כמה שורות בהמשך בעוד שהמשטר הקומוניסטי גרם לכך שכמעט אין בית שאין בו נישואי תערובת, או שהאם היא יהודיה והאב נוצרי, ואז הצאצאים, כידוע נחשבים ליהודים, או שהאם נוצריה ואז לפי ההלכה הם אינם יהודים.

למרות שבמשטר הקומוניסטי הרבה מאוד הורים ניסו לטשטש את עקבות יהדותם כלפי ילדיהם, ואף על פי שאלה לא קיבלו כל חינוך יהודי, ואפילו המזערי ביותר, על אף כל זה עם נפילת המשטר הקומוניסטי הרבה ילדים "מעורבים" כאלה התעוררו, חיפשו את זהותם והתקרבו, בדרגה זו או אחרת אל היהדות.

הקהילה הייתה מחולקת לשלושה חלקים מאז 1868; בשנה זו התקיימה אסיפה שתפקידה היה לקבוע "חוקה" לארגון הקהילות שם:

הקהילה האורתודוקסית (החרדית), שהייתה מורכבת משתי חטיבות: המערבית, בעלת מסורת

אשכנזית שהובאה להונגריה על ידי מהגרים מאוסטריה וממורביה; והמזרחית-חסידית שהייתה דומה באורחות חייה ליהדות החסידית שבגליציה הסמוכה. יהדות זו היוותה כ-30% מכלל יהדות הונגריה. מנהיגות האורתודוקסיה הייתה בעיקר בידי רבניה.

החלק השני היא היהדות הניאולוגית, שהגיעה לכ-65% אחוז (היו גם קהילות, כ- %5, שלא הצטרפו לאף אחד מן החטיבות. הם קראו לעצמם "סטטוס קוו אנטה", ובמשך הזמן התקרבו יותר אל הניאולוגים). המנהיגות של יהדות זו הייתה נתונה בידי "בעלי בתים" - בנקאים, בעלי בתי חרושת או מסחר, שהשפעתם על חיי הכלכלה במדינה וכן על החיים הפוליטיים והרוחניים הייתה ניכרת מאוד.

לפעמים מתרגמים את המושג "ניאולוגים" ל"רפורמים" או "קונסרבטיבים". יש לציין שהניאולוגים אינם בשום פנים רפורמיים וגם לא קונסרבטיביים. הניאולוגים עומדים על בסיס של השולחן ערוך, מבחינת דיני נישואין וגירושין, שחיטה וכשרות, אפיית מצות ואפילו דיני חליצה, וכד'. התפילה בבתי כנסת זהה עם סידור התפילות המקובל (היא נאמרת בעברית) ההבדל ביניהם לבין האורתודוקסים מתבטא בכמה דברים, שכמובן אינם מבוטלים: הרב דורש בשפה ההונגרית, הוא לבוש במדים הדומים לשל כהני-דת לא יהודיים, הבמה בחלק מסוים מבתי כנסת היא לא באמצע, וישנן בתי כנסת שבהם מופעל בשבת עוגב (על ידי נכרי). מאידך ברור שבחיי היום-יום חברי הקהילה הניאולוגית וגם חלק מרבניה אינם מצטיינים בשמירת המצוות.

זהו צילום המבנה הארגוני והחברתי של יהדות הונגריה עד לאחר מלחמת העולם השנייה. מבחינה ארגונית האורתודוקסים והניאולוגים היו שייכים עד 1947 למסגרות נפרדות, ובשנים הקשות (של טרום-שואה) הם בכל זאת שיתפו פעולה. הקומוניסטים הכריחו אותם להתארגן במסגרת אחת, עם קצת "אוטונומיה" לאורתודוקסים. כעת שתי המסגרות הן שוב נפרדות זו מזו.
עד לשנות ה-40 של המאה הזאת יהדות זו - ובעיקר כפי שראינו לעיל - היהדות הניאולוגית הייתה עשירה. זה התבטא בבתי הכנסת המפוארים שהקימו ברחבי המדינה, וכן בהקמת בתי חולים, בתי אבות, מוסדות לנוער המוגבל, בתי יתומים וכמובן מוסדות חינוך שעליהם נרחיב עוד את הדיבור. ההבדל בין האורתודוקסים לניאולוגים בשטח זה התבטא לא רק במספר המוסדות אלא גם באיכותם ובהיקפם, הקהילה האורתודוקסית אף פעם לא הגיעה במובן חומרי לרמתן של הקהילות הניאולוגיות. הוא הדין לגבי שאר ההיבטים של חיי הרוח. הניאולוגים הוציאו ביטאונים מדעיים, ספרותיים ואומנותיים שהגיעו לרמה בינלאומית. האורתודוקסים לא הצטיינו בשטח זה, אבל בהוצאת ספרים תורניים (שו"ת, ספרי דרוש ועוד) רישומם משמעותי. יחסה של יהדות זו כולה כלפי התנועה הציונית היתה מסויגת, ולא פעם גם שלילית מטעמים שונים, האורתודוקסיה סירבה לשתף פעולה עם הציונים "הכופרים" (כולל אנשי "מזרחי"), ואילו הניאולוגים היו "מאדיארים" שרופים והונגריה הייתה ה"מולדת" היחידה שלהם. כמובן גם מצב זה השתנה אחרי מלחמת העולם השנייה.
מתיאור הרקע שראינו עד כה ברור שהחינוך היהודי בהונגריה עד לתאריך האמור היה בנוי לתלפיות.
בכל יישוב ראוי לשמו היה בי"ס יסודי יהודי מוכר ע"י המדינה. שפת ההוראה הייתה הונגרית. ביה"ס היה בן 4 או 8 כתות ובישובים הגדולים יותר היה גם בי"ס תיכון יהודי (בודפשט, דברצן) - או ליצאום (בירגר שוהלע) בן 8 כיתות שאליו נרשמו בוגרי 4 כתות ביה"ס היסודי. ביה"ס התיכון בבודפשט היה מחולק לבי"ס לבנים (לחוד) ולבנות (לחוד). מורי בתיה"ס היסודיים קיבלו את הכשרתם בסמינר למורים יהודיים בבודפשט, שהוקם בשעתו ע"י הממשלה ההונגרית מכספים יהודיים (שגבו מהם בתורת קנס בגלל השתתפותם בהתקוממות בשנת 1848 בהשפעתו של קושוט לאיוש). המוסד הזה היה כאמור ממשלתי אבל עמד תחת השפעת הקהילה הניאולוגית. מורי בתיה"ס התיכוניים היהודיים הוכשרו במוסדות אקדמאים ממשלתיים כלליים.
בקהילות האורתודוקסיות הגדולות, כגון בודפשט, דברצן, מישקולץ ועוד היו קיימים גם כן בתי ספר יסודיים רשמיים יהודיים. הילדים למדו, ביישובים מסוימים ב"חדרים" (או גם בחדרים) ובבודפשט היה גם "בירגר-שוהלע" וגן מעין ישיבה קטנה בשם "תורת אמת", שניהם בני 8 כתות, שמסיימיהם נבחנו בבחינת בגרות (בתור תלמידים אקסטרניים). במישקולץ היה גם סמינר למורות בגוון אורתודוקסי. היו גם גני ילדים אצל הניאולוגים (בלבד).

רמת הלימודים בבתיה"ס היהודיים הייתה מגוונת וגם לא אחידה כל הזמן, כן יש להבחין בין הרמה של הלימודים הכלליים לבין זו של לימודים יהודיים (לימודי קודש). תלמידי ביה"ס היסודי היהודי בדרך כלל הספיקו לרכוש ידע בקריאת טקסטים עבריים, (לרוב בסידור התפילה), אבל רק בוגרי ביה"ס האורתודוקסי היו בקיאים בתפילות ובמנהגים. ידיעותיהם במקרא (חומש ורש"י) הייתה רדודה אצל הניאולוגים וכמובן יותר טובה אצל האורתודוקסים.

הרמה בלימודים הכלליים הייתה הפוכה מזה.

בסך הכול לא הקיפו בתיה"ס היהודיים את כל הילדים והנוער בגיל החינוך. רבים מהם, במיוחד הניאולוגים העדיפו ללמוד בבתי"ס כלליים (גם ביסודיים וגם בתיכוניים), והסיבות היו שונות: הם חיפשו בתי"ס יוקרתיים, בעלי רמה גבוהה, אחדים העדיפו את החברה הלא יהודית בגלל אורח חייהם. בערי השדה שבהם לא היו קיימים בתי"ס תיכוניים יהודיים, פשוט לא היתה להם ברירה אלא להירשם בבתי"ס לא יהודיים (לא מעטים למדו בבתי"ס כנסייתיים-נוצריים). את בעיית הכתיבה בשבת אחדים (לא כולם) הצליחו לפתור בדרך זו או אחרת, זו היא גם הסיבה שהאורתודוקסים נמנעו, לרוב, מלשלוח את ילדיהם למוסדות לא יהודיים.
יחד עם ייסוד הסמינר הממשלתי למורים יהודיים, שעליו דובר לעיל, ומאותו מקור כספי נוסד בית המדרש לרבנים הקיים בבודפשט עד היום, זה למעלה ממאה שנה. גם המוסד הזה היה לכאורה על-קהילתי, אבל עמד תחת השפעת הקהילה הניאולוגית. רמת הלימודים וכן רמתם של המורים והבוגרים זכו להכרה עולמית ורבים מאוד השמות השגורים עד היום בפי לומדי וחוקרי מדעי היהדות. ונזכיר רק את הבולטים שבהם: גולדציהר, המזרחן המפורסם; קופמן, ששמו ידוע בעיקר בגלל האוסף של כתבי יד עתיקים שהיו ברשותו ומהם נתפרסמו לאחרונה "קודקס מיימוני"= כתב יד מצויר ומפואר של הרמב"ם ו"הגדת קופמן"; ל' עמנואל, חוקר החי והצומח בא"י; ז' באכר, חוקר האגדה התלמודית; מ' גוטמן בעל "מפתח התלמוד" (קודמו של המפעל "אנציקלופדיה תלמודית"), ש' קליין, פרופ' באוניברסיטה בירושלים (ידיעת א"י); ד' הללר, מומחה לפולקלור וכן תלמידו א' שייבר מומחה לביבליוגרפיה, ועוד. המוסד הזה פשט צורה ולבש צורה, התקיים גם תחת המשטר הקומוניסטי ואז היה מעין "חלון ראוה" שבא להעיד, כביכול, על חופש הדת שם ושימש מוסד להכשרת רבנים לכל הגוש הקומוניסטי.
ועל הכול נעלה גם זיכרונן של הישיבות, ושוב רק של הונגריה המצומצמת ולא נזכיר אפילו את אותן הישיבות הגדולות שהיו לה לתפארת, אבל נשארו מחוץ לגבולות הידועות בשם גבולות "טריאנון", ע"ש הארמון בוורסאי, שם נחתמו חוזי השלום ב-1919

לפי י"י גרינוולד נוסדה הישיבה הראשונה ב-אובן (=בודה הישנה, שהפכה לחלק בבודפשט) ע"י ר' אפרים כץ, בעל "שער אפרים" בשנת תט"ו (1655). אולם זיכרונות של ממש אפשר למצוא רק על ישיבות החל מהתקופה שקדמה במקצת לתקופת החתם סופר. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם צמצום גבולות הונגריה נשארו רוב הישיבות הגדולות מחוץ לגבולות המדינה. במרוצת השנים הלכה וגברה ברובן הנטייה לחסידות, לעומת הרוח האשכנזית שבישיבות ב"אוברלנד". בין הישיבות החסידיות בלטו במיוחד אלה שב-פאפא וב-פהירג'ארמאט. נוסדו ישיבות גם במקומות קטנים יותר, והיו מקרים שישיבות נוסדו ע"י "בעלי בתים" תלמידי חכמים (ולא ע"י הרב דמתא כמקובל). יש להזכיר גם את החברה "תומכי ישיבות", שנוסדה בעיר ג'ור (ראאב) והושיטה עזרה לישיבות השונות.

ונזכיר רק את שמותיהם של המפורסמות שביניהן: ישיבת אויהעל, שנתפרסמה בזכותו של בעל "ישמח משה"; ישיבת בלאשאג'רמט; ישיבת בונ'האד; ישיבת וויצען בהנהלתו של ר' ישעיה זילברשטיין, שגדל בירושלים; וכן הישיבות בעיירות: ורפלט, מאד, מאקו, סנמיהלי, פאקש, פאפא וקאלוב.
בימים של טרום-השואה ובשואה עצמה עלה הכורת על מוסדות הקהילה ועל בתי הספר השונים. עם שוך הקרבות החלה שארית הפלטה להקים מחדש את מוסדות הקהילה ואת בתי הספר שלה. והמדובר רק על בתי"ס שבעיר הבירה. בערי השדה כמעט ולא נשארו יהודים ובוודאי לא ילדים, פרט לכמה קהילות, שנתמזל להן מזלן וגורשו ל-ווינר-נוישטט וסביבתה במקום לאושביץ והמשפחות נשארו שם ביחד וחזרו לבתיהן לאחר המלחמה. בכל זאת לא היה כל ניסיון להקים שם מחדש את בתי הספר. היהודים שבערי השדה, לאחר שחזרו לחפש קרובים ולא מצאו, ארזו את חפציהם וניסו לעלות ארצה או להגר למדינות הים. היישובים נשארו כמעט "יודנריין", למעט ערי השדה הגדולות. אף על פי כן בשנות המעבר, בין 1945 ל-1948 היו חיים יהודיים מסוימים גם ביישובים הקטנים יותר. תנועות הנוער הציוניות, ובראשן "בני עקיבא" בעזרת ה"ג'וינט" נרתמו לשיקום שארית הפליטה, על אדמת הונגריה, כי לא הייתה אפשרות להעלות אותם מיד ארצה (שערי העלייה היו סגורים) ולכן נאלצו לתכנן שימי המעבר האלה עד ליצירת אפשרויות ותנאי עליה ינוצלו לטובת הניצולים במידה המרבית. הוקמו "הכשרות" לנוער החלוצי, מעונות לילדים ובהם בתי ספר מאולתרים, שבהם חונכו והוכשרו לעליה לארץ ובהם רכשו והשלימו את החסר בידיעותיהם, שנגזלו מהם עקב המלחמה. במסגרת זו הוקמו עשרות מעונות ילדים במקומות שונים בהונגריה, שבהם התנאים אפשרו זאת, כלומר שלא היה בהם מחסור במזון באותה מידה, כמו בבודפשט החרבה והמרוקנת מכל. כמו כן הוקם בית ספר, שמרכזו היה בבניין ביהמ"ד לרבנים בבודפשט.

להבנת הדברים נוסיף כמה פרטים על בי"ס זה. הצלחת תנועות הנוער בבודפשט במאמציהם להציל נפשות בעת המצור, הביאה להרמת קרנו של הרעיון הציוני ופתחה את הדרך לפני פעילי התנועות להשתתף בהנהגת הקהילות ואף לבצע פעילויות מגוונות עצמאיות. בעקבות התפתחות זו נוצר הסכם בין הנהלת ביהמ"ד לרבנים (שתלמידיו התפזרו ובנינו עמד כמעט ריק ושומם) לבין שניים מבוגריו לפתוח בו בי"ס "תרבות", שבו תהיינה כיתות אחדות ששפת, ההוראה בהן תהיה עברית. האווירה הפוליטית מיד אחרי השחרור הייתה אוהדת ליהודים ולא היה קשה לקבל את אישורו של משרד החינוך לפתיחת ביה"ס ולתכנית הלימודים שלו, וגם לפתוח סניפים בכל מקום במדינה. בתיה"ס המאולתרים שליד מעונות הילדים קפצו על המציאה. כמעט כולם סונפו לביה"ס "תרבות" בבודפשט ומוריו "פיקחו" עליהם והעבירו את הבחינות בסיום שנת הלימודים.

אחד המעונות שהיה ידוע מאוד בשעתו היה המעון בעיירה דסק, ליד העיר סגד, שקיבל את השם היוקרתי "כפר הנוער הדתי בגולה". המורים שלימדו שם באו מבתיה"ס העבריים בצ'יכוסלובקיה לשעבר, ואכן אחד השליחים מן הארץ, ר' מ' ויזר ז"ל מדווח בגאווה ובהתפלאות שקשה לו להאמין שהוא שומע את הילדים שם מפטפטים בעברית, לרגע נדמה לו שהוא נמצא בבי"ס בארץ. בתיה"ס ומעונות אלה היו מאולתרים, זמניים, הילדים לא "בילו" שם יותר משנה-שנה וחצי. הם הועברו לתחנות מעבר אחרות במערב-אירופה בדרכם לעלייתם ארצה. ב"כפר הנוער הדתי" הנ"ל התחנכו בו זמנית כ-250 ילדים בגילאים שונים.

גם בבתיה"ס הקהילתיים בבירה חלה התפתחות רצינית: הוראת השפה העברית וספרותה נכללו בתכנית הלימודים הרשמית, וזאת לבקשת ההורים והתלמידים כאחד כתוצאה מעליית קרנה של הציונות. גם הסמינר למורים היהודי-ממשלתי פתח את שעריו ונתמלא תלמידים שהתדפקו על שעריו, וגם שם שלטה רוח הציונות.
עם התבססות השלטון הקומוניסטי בהונגריה העבירו בפרלמנט את חוק הלאמת בתיה"ס, (1948) שכלל את כל מערכות החינוך במדינה, לרבות את בתיה"ס הנוצריים, וכמובן גם את כל בתיה"ס היהודיים.

לחוק הזה נפלו קרבן בתיה"ס היסודיים והתיכוניים היהודיים בבירה, ביהמ"ד למורים הממשלתי-היהודי, בתיה"ס "תרבות" על כל סניפיו. רק בביהמ"ד לרבנים לא נגעו והוא המשיך להתקיים, כפי שהזכרנו, בתנאים קשים, והא עומד על תלו, בשינוי צורה, עד היום הזה. בשלב מסוים הקלו קצת על גזרת ההלאמה, לגבי כל המגזרים, וגם היהודים זכו לבי"ס תיכון, מצומק, שהועבר ממעונו הקבוע - שהולאם - אל בנין ביהמ"ד לרבנים בכיתות הריקות של ביהמ"ד למורים לשעבר, ששכן תמיד באותו בנין.
ביה"ס התיכון "החדש" הזה קיבל שם חדש: בית הספר ע"ש אנא פרנק והוא פרפר במשך כל שנות השלטון הקומוניסטי. נסכם בקצרה את תולדותיו וגלגוליו של המוסד הזה: עד שנות ה-60 התקיימו שם הלימודים בכיתות נפרדות לבנים ולבנות, בהתאם למסורת הקודמת של המוסד. מספר התלמידים בכל כתה (ט'-י"ב) היה בערך 10, כלומר כ-80 תלמידים בכל המוסד. משנות ה-60 ואילך נאלצו להנהיג שם קואדוקציה, בגלל ירידה במספר הנרשמים, מכיוון שהמספר הכולל של כל התלמידים ירד לחמישים תלמידים בכל המוסד. לירידה הדרסטית הזאת היו כמה סיבות:

א) ביה"ס "ניזון" בעיקר מבוגרי התלמוד תורה של הקהילה האורתודוקסית, שבסיימם שם את

חוק לימודיהם נרשמו, בחלקם, לביה"ס התיכון היהודי כמות שהוא, במקום להירשם בבי"ס לא יהודי. בשנות ה-60 הת"ת הנ"ל נסגר, עקב הגירה מסיבית של שרידי האורתודוקסים למדינות הים וכך נסתם אחד המעיינות של ביה"ס.

ב) לאחר מלחמת ששת הימים האווירה האנטי-ציונית במדינה, שהיתה קיימת גם מקודם,

קיבלה גוון חדש, בעקבות הניצחון הישראלי (שלא בעזרת הרוסים), והרבה הורים חששו מלשלוח את ילדיהם לבי"ס יהודי.

ביה"ס נאלץ אפוא להסתפק במספרים הזעומים האלה עד לשנות ה-80 כאשר ילדי ניצולי השואה הספיקו להגיע לגיל חינוך תיכון ואז חלק מהם "תרם" לגידול אוכלוסיית התלמידים, שהגיע ל-100 תלמידים בכל המוסד.

מעל לכל יש לציין שההורים שהחינוך היהודי לא היה משאת נפשם, והעדיפו את התקדמותם החברתית, חששו מלשלוח לשם את ילדיהם מחמת "עינא בישא", וכך ביה"ס קיבל סטיגמה, שהכביד עוד יותר על קיומו. בתנאים אלה אי אפשר היה לחשוב על רמת לימודים ניאותה בלימודי היהדות, שכללו לא יותר מ-2-3 ש"ש בכיתה. בוגרי ביה"ס יצאו משם ללא השכלה יהודית ראויה לשמה. אבל זה מה שאפשר היה להשיג בתנאים הללו. כיום ביה"ס הוא שוב בסימן עליה, מספר תלמידיו מגיע לכ-300 .
כדי להרחיב בכל זאת את מעגל החינוך היהודי ככל האפשר נפתחו בזמן השלטון הקומוניסטי, תלמודי תורה, כמעט ליד כל בית כנסת בבירה (בערי השדה נדם כמעט לחלוטין קול התורה). ליד בית הכנסת האורתודוקסי נפתח תלמוד תורה בשם "מסורת אבות", וכן ליד כל בתי הכנסת הניאולוגיים. הלימודים התקיימו בהם, בדרך כלל, רק בימי א' בשבוע. התכנית כללה לימוד קריאה, הכרת סידור התפילה והכנה לבר מצווה. אחד מהת"תים המפותחים ביותר בשנות ה-80 היה זה ש-בבודה (הרובע העתיק של בודפשט) שנוהל ע"י הרב שינר, היושב כיום אתנו בארץ. בתנאים הקשים של הימים ההם אלה היו בתי האולפנא ששמרו על הגחלת במידת האפשר.

גם ביהמ"ד לרבנים המשיך, כאמור, להתקיים. תלמידיו היו בחלקם יוצאי הגוש הקומוניסטי שנשלחו לשם מטעם השלטונות, כדי ליצור את הרושם של "המשכיות" וחופש הפולחן וחלקם בוגרי המוסדות המקומיים. מהם היו צריכים להקים את העתודה של רבני הקהילות בהונגריה ובגוש הקומוניסטי כולו.
בשנת 1989 התחלף השלטון הקומוניסטי במשטר דמוקרטי; חילוף המשמרות התנהל בצורה שקטה ומסודרת, ללא שפיכת דמים. באותה מידה הוחל גם בסילוק כל המוסדות השלטוניים הקומוניסטיים, ובמקום סדרי החינוך וההשכלה שהתבססו על המטריאליזם והלניניזם הונהג סדר ושלטון שנטה להתבסס על רעיונות הדמוקרטיה. השעה הייתה כשרה לכך שישוקם החינוך היהודי, גם אם לא הייתה פנטזיה להחזיר את העטרה ליושנה - הדבר היה בגדר של חלום - מכל מקום להציל את הילדים והנוער שהיו בבחינת תינוקות שנשבו.

השלטון החדש היה מוכן להחזיר את הבניין ברח' וושלינ'י (ששימש בעבר לבירגרשוהלע של הניאולוגים) לקהילה היהודית לצורך הקמת בי"ס תיכון יהודי. התחיל מו"מ ארוך ומיגע של נציג משרד החינוך עם נציגי הקהילה הניאולוגית והאורתודוקסית וגם עם נציגי הנדבן הידוע רייכמן (מיוצאי הונגריה) שאמור היה לממן את המפעל. המו"מ הסתבך בגלל הופעתה של קבוצה, שקראה לעצמה "התאחדות תרבותית של יהודי הונגריה", שדרשה להשתית את החינוך על התרבות (החילונית) והפולקלור של היהדות, ולא ילמדו דת, לא יחנכו לקיום מצוות ויקבלו כתלמידים כל מי שידפוק על שערי המוסד, גם אם אינו יהודי... ההתבזות בעיני השלטון לא היתה מועטת, אם להשתמש בלשון "סגי נהור". אבל גם בין האורתודוקסים והניאולוגים לא הייתה הבנה. לכתחילה דובר שתכנית הלימודים והחינוך יהיה חופף את החינוך הממלכתי-דתי בארץ, בסוף - כתוצא ממניפולציות שונות - הבניין וההנהלה נמסרו בידי האורתודוקסים ונציגו של רייכמן, שמנוי וגמור היה אתם לייסד בי"ס אורתודוקסי-חרדי.

לאור תיאור הרקע שהקדמנו ברור היה שהמשימה שקיבלה על עצמה ההנהלה הייתה בלתי אפשרית. בפועל, מספר חברי הקהילה האורתודוקסית היה זעום מאוד ומספר הילדים יוצאי הבתים האלה דומה לו. כהוכחה לכך יש לציין שלמעשה נתקבלו הרבה מאוד (אומדים אותם בלמעלה מ-%50) תלמידים לא יהודיים, לפי ההלכה, או בלתי נימולים. ואכן, הקבוצה שעמדה על בסיס התרבות היהודית מצאה לה גם היא נדבן בשם לאודר והחליטו לייסד בי"ס אחר, מתחרה, על בסיס תכניתם ששרטטנו לעיל. והיו הורים שרשמו את ילדיהם, מי לבי"ס זה ומי לביה"ס השני.

ההיענות הגדולה של ההורים לתת לילדיהם חינוך יהודי כלשהו, נבעה לא רק מעצם האפשרות, לחיות כיהודים, אלא גם מתוך חישובים צדדיים:

א. שמועות התהלכו שגם בבתי"ס הכלליים (הלא יהודיים) יינתנו שעורי דת, לכל אחד לפי אמונתו. ההנהלה של כל בי"ס הייתה חייבת למיין כל תלמיד ולדאוג למורי דת מתאימים. אז התלמידים היהודים בבתי"ס הכלליים עלולים היו להימצא במצב לא נוח, יהדותם, שהסתירו עד כה, הייתה נגלית לעיני כולם... על כן העדיפו לשלוח את הילדים לבי"ס יהודי, ובלבד לא לעבור את ה"טארומה" הזאת. השמועה הזאת התבדתה, אבל בתיה"ס היהודיים בדיעבד נהנו מזה.

ב. מייסדי בתיה"ס היהודיים הכריזו על תכניות גרנדיוזיות (שבמשך הזמן התבדו בחלקן) על רמת לימודים גבוהה, על מורים בעלי קבליפיקציה יוצאת מן הכלל, על האפשרות להשיג תעודת בגרות בינלאומית ועל כולם, על תנאים חומריים מפתים, על טיולים לחו"ל. התוצאה הייתה ששני בתיה"ס נפתחו עם מספר תלמידים מרשים. וכעת כמה נקודות על כל אחד מבתי ספר אלה:
המוסד הוא בן 8 כיתות תיכוניות לבנים וכמספר זהה לבנות. התלמידים מתקבלים לאחר גמר 4 כיתות יסוד. משך הלימודים תוכנן ל-9 שנים, כאשר בין כיתה ד' של התיכון לבין כיתה ה' הייתה כיתת "אפס", שהייתה מיועדת לתגבור הידיעה בשפה האנגלית כדי לאפשר לבוגרים קבלת ת' בגרות בין-לאומית. (כיתה זו בוטלה בינתיים, כנראה בגלל הנטל הגדול שנבע ממנה מכל הבחינות). מספר הכולל של התלמידים בשנה הראשונה היה קרוב ל-400 , כיום המספר הצטמצם בגלל הסיבות שלהלן עוד ידובר עליהן. המורים ללימודים הכלליים הם מקומיים וכן מנהל (הכללי) של ביה"ס ואילו המורים ללימודי היהדות הובאו בהתחלה מן הארץ (כיום רק חלק קטן בא מן הארץ, במקומם הם מובאים מחו"ל, מקנדה) וכן מנהל החלק הזה של הלימודים (גם הוא בא כעת מן הארץ). נוצרו אפוא שתי רשויות בביה"ס שמעולם לא היה שיתוף פעולה ראוי לשמו ביניהן. לא פעם קרה שה"תורן" רשם על לוח הכיתה את שם השיעור ולמעלה הוסיף, כפי שחונך בשעורים העבריים, את המלה "ב"ה" והמנהל הכללי בראותו זאת הורה למחוק את המלה ב"ה. גם בענייני מקומו של הדגל הישראלי במוסד היו ויכוחים ביניהם. שיתוף הפעולה היה חסר גם בין המורים של שני הסקטורים ולא היה כל ניסיון של יצירת אינטראקציה בין הדיסציפלינות הכלליות והיהודיות.

תכנית הלימודים הכללית הוכתבה ע"י משרד החינוך. התכנית העברית כללה 6 ש"ש לכל כיתה, שצומצמה אח"כ ל-5 ש"ש ולפי השמועה צומצמה כעת שוב. התכנית כוללת לימוד עברית בדרגות שונות לפי הכיתה, מקרא (תורה ונ"ך) ולימודי היהדות. את המקרא מלמדים בתרגום הונגרי, התלמידים עדיין מתקשים בקריאת הטקסט העברי, ובשפה הזאת כותבים את העבודות (תוך שיבוץ יסודות עבריים מסוימים). לימוד היהדות כללו, לכאורה, משנה והלכה, למעשה מלמדים בהונגרית את ההלכות השונות (גם לפי האקטואליות שלהן).

ביה"ס מקיים פעילויות שונות אקסטרה-קוריקולריות. התלמידים נשלחים לחו"ל אל משפחות יהודיות, כדי לספוג שם קצת "יידישקייט", שחסר להם מהבית, וכן כדי לשפר את ידיעותיהם בשפה האנגלית. וכן מקיימים מפעלי-קייטנה בתוך המדינה לשם השגת המטרות האלה. העלות של החזקת ביה"ס היא גדולה; רייכמן, כידוע, נקלע לקשיים כספיים בזמן האחרון, וחלק מן העול הוטל על כתפי ההורים, בניגוד לפרסומת המקורית. הדבר הביא לצמצום ההרשמה לבית הספר, ובכיתות המתחילות ההרשמה זעומה. יש הטוענים שגם האווירה הדתית שמנסים להשליט בביה"ס מרתיעה חלק מן ההורים, בכל אופן ביה"ס אינו בסימן עליה וגידול. גם חילופי המנהלים העבריים מדי שנה אינו תורם ליציבותו של ביה"ס.
זהו מוסד מתפתח מבחינת כמות התלמידים. ליד ביה"ס ישנן כיום 4 כיתות ברמה של גן ילדים (ברובע "בודה"-בודפשט העתיקה). ביה"ס עצמו מכיל את כל הכיתות מ-א עד יא, ובשנה הבאה תתווסף כיתה י"ב. הכיתות מלאות ואף אינן מסוגלות לקלוט את כל אלה המתבקשים להתקבל (המספר הכולל של התלמידים עולה על 500). אין למוסד בנין משלו, הוא מפוזר בכמה מקומות בעיר. כעת מתכננים הקמת בנין מתאים. (אמנם ישנן שמועות שהממשלה תחזיר לקהילה את בניני ביה"ס התיכון היהודי שמלפני ההלאמה, אם הדבר יתאמת, יוכלו כל מוסדות החינוך היהודיים לנשום לרוחה)...

תכנית הלימודים בלימודי היהדות בנויה על 2 ש"ש ועוד 1 ש"ש לשון עברית, אבל, כפי שהזכרנו, לימודי היהדות כוללים "תרבות יהודית", בלי זיקה למסורת ולדת. אין בם חינוך לקיום מצוות או לשמירת המסורת. האוכל המסופק לתלמידים אינו כשר, או לא לחלוטין כשר. חלק גדול של התלמידים אינם יהודים (אולי יש להם שורש יהודי) ולא תמיד אפשר להסביר לשם מה הם מעדיפים את ביה"ס הזה (ייתכן בגלל שיטות הלימוד של המקצועות הכלליים, המזכירות את ביה"ס הפתוח בארצנו).

המורים של לימודי היהדות הם -לאחרונה- בוגרי ה"פדגוגיום" המקומי, שלו נקדיש את השורות האחרונות של מאמרנו. הם ניסו, ואולי גם הצליחו לכוון את רוח ביה"ס לאפיק מסורתי יותר.

את גידולו של ביה"ס הזה לעומת ביה"ס החרדי קל מאוד להסביר. ההורים הרוצים מאיזו סיבה שהיא, שילדיהם יתחנכו בסביבה ובחברה יהודית, אבל אינם רוצים ליצור קונפליקט בין הבית, שהוא כמעט ריק מבחינת יחסו ליהדות, לבין המוסד החינוכי, ביה"ס יבנה מגיש להם את הפתרון הרצוי להם על מגש של כסף. אילו השכילו אנשי רייכמן, יכול היה ביה"ס שלהם למלא את הפונקציה הזאת, ובמידה יותר רצויה ליהדות, וחבל...
כותב שורות אלה פעל, בעת שליחותו החינוכית בהונגריה (1992-1989), יחד עם מנהל ביהמ"ד לרבנים שם, הד"ר י' שוויצר, להקמת מכון להכשרת מורים ליהדות לצורך בתיה"ס שעמדו לקום. ברור היה שאת התצרוכת המקומית אי אפשר יהיה לספק ע"י הבאת מורים מן הארץ: א) ללא ידיעת השפה ההונגרית ברמה סבירה המורים לא יוכלו לפעול, ובמציאות כמעט שאנשים כאלה לא היו בנמצא. ב) התחלפויות צוות המורים כל שנה-שנתיים אינן תורמות לחיזוק החינוך.

הקשיים להקמת מוסד כזה לא נעלמו אז מהיוזמים, ובפרט בשנים הראשונות. המספר הקטן של שעות הוראה בשבוע, בזיקה למספר הכיתות שעמדו להיפתח, לא יכלו לפרנס מורה במשרה שלימה. נוסף לכך היה ברור שההכשרה הפדגוגית תתיקל בקשיים, מחוסר אפשרויות להשתלם ב"עבודה מעשית". ומעל לכל, המועמדים הפוטנציאליים, היו אף הם מחוסרי כל ידיעה של ממש ביהדות. ובכל זאת לא היה מנוס מלנסות את הבלתי אפשרי. תחילה הובאה בחשבון הכשרת מורים בפועל (ללימודים כללים), והסבתם למורים ליהדות, כדי לפתור בכך חלקית את בעית ההכשרה הפדגוגית הכללית שלהם. אבל לאחר הניסיון הראשון התברר שיהיה צורך להכשיר סטודנטים, שאין להם עדיין כל ניסיון בהוראה. לאחר לבטים שונים אפשר היום, במבט לאחור, לקבוע בסיפוק שהמוסד הזה הצליח (את ההצלחה יש למדוד בממדים מקומיים). הוא מספק כיום מורים ליהדות גם לביה"ס החרדי, שבהתחלה הסתייג ממנו, וגם לביה"ס "יבנה" וכמובן גם לתלמודי תורה השונים ביהמ"ד בתי הכנסת. 8 תלמידים מן השנתון הראשון הוסמכו ע"י המוסד, (למעשה ע"י ביהמ"ד לרבנים שבמסגרתו הוקם, והוא מוכר לשם כך ע"י משרד החינוך).
המבנה התפתח תוך כדי הפעלתו, כיום פועלות בו 4 כתות. בהתחלה המועמדים למדו 3-2 פעמים בשבוע בשעות שאחה"צ ועוד יום לימודים מרוכז פעם בחודש. הם למדו לקרוא ולכתוב (!) עברית, מקרא, מנהג והלכה. נוסף לכך היו שבועות מרוכזים שהוקדשו לעבודה מעשית, במחנות קיץ שהוקמו ע"י הג'וינט, וכן להכשרה פדגוגית עיונית. מוריהם היו מורים בכירים מהארץ ששהו בהונגריה לשליחויות אחרות או שנשלחו במיוחד למטרות אלה. השנתון הראשון סיים, כאמור, זה עתה את חוק לימודיו השנתונים החדשים לומדים 5-4 פעמים בשבוע על פי תכנית דומה, אבל באינטנסיביות יתירה.

המוסד התמקם בראשונה בחדרים של ביהמ"ד לרבנים, כעת צר להם המקום והם עומדים לעבר לבניין הסמוך. נוסף על ההכשרה שלהם מקבלים בהונגריה, מובאים התלמידים פעם-פעמיים בשנה להשתלמות מרוכזת לירושלים, ההשתלמות היא בחסותו של מכון "שוקן" בירושלים שהפך לשותף בכיר במפעל כולו.
בסוף שנות השמונים, עם התחלפות המשטר, ייסדו באוניברסיטה הממלכתית בבודפשט, בשיתוף עם האקדמיה למדעים שם, את המכון הנ"ל ובראשו עומד מלומד - לא יהודי - בשם פרופ' קומורוצי.

במכון מלמדים מקרא, משנה, תלמוד, ספרות ופילוסופיה יהודית, יידיש ועברית. וכן נעשים שם מחקרים שונים בתחומים הנ"ל המתפרסמים בבמות מדעיות שונות, ובין היתר "הקימו לתחייה" רבעון בשפה ההונגרית, שהיה ידוע ומפורסם, שמו "עבר ועתיד".

תלמידי המכון הם רק בחלקם יהודים, אבל ברובם הם דוברי עברית ברמות שונות ושהו בארץ כמה פעמים לצורך השלמת לימודיהם. גם כותב השורות האלה השתתף בפעילות המכון ובזמן האחרון יכולתי לתת שיעורים במקרא ובתלמוד בשפה העברי. קיים גם שיתוף פעולה הדוק בין המכון לבין ביהמ"ד לרבנים.
זוהי תמונת המצב של החינוך היהודי בהונגריה בימינו. הרבה מאוד מאמצים הושקעו במפעלים האלה על ידי גורמים שונים: הקהילה המקומית, הסוה"י, הג'וינט ועוד. את התוצאות קשה עדיין לסכם, אבל דבר אחד ברור: המטרה הסופית של החינוך היהודי שם צריכה להיות לכוון כמה שאפשר יותר תלמידים ונוער לעליה ארצה. בהונגריה אין עתיד ליהדות, יש לחזק את הנוער, כדי שיהיה בשל לבוא ארצה להיבנות בה.