משלחות הנוער לפולין

אלי רייף

"בשדה חמד", תשנ"ח, גיליון 3



"החיים שם היו כעל פלנטה אחרת" - כך אמר יחיאל דינור, המכונה קצטניק, במשפט אייכמן. מרחק שנות אור מפרידות בין "שם" ל"כאן". בין כדור-הארץ לאותו חור שחור ואנו מצווים לזכור. בעולם שמחלתו היא הניכור, בעם שמנפץ את כל ה"פרות" ויהיו הקדושות ביותר, מדור הבנים שרואה את מרכז חייו בהווה - ממנו מבקשים האבות לזכור את העבר. זאת ועוד; מעולם של חרות ועושר, מנוער שזוף החי בארץ שטופת שמש - מבקשים לבנות גשר לעולם של עבדות ועוני, גשר לאנשים מזי רעב שחיו בשלכת תמידית.

אחת הדרכים, אם לא הטובה שבהן, שבאמצעותה מנסים להתגבר על תהום זו היא "מסעות החיים" - נסיעות משלחות נוער למזרח-אירופה. יש המבקשים לבטל את המסעות ל"ארץ העזאזל", מבקשים להמירם בביקורי מוזיאונים וכד'. וכי אפשר לפרנס את המוח והלב מרסיסי תמונות המוטלים בארון! האם אפשר לזכור את המת ללא הליכה לבית קברות?! טיולי המוזיאונים הינם טיולים ארכאיים שאינם מדברים אל הנוער. כמה מבני נוער נראו לאחרונה מהלכים בבית-התפוצות או במוזיאון "יד-ושם"? ומה מציעים - להפוך את הסיורים לחובה לימודית... וסופם יהיה כסוף כל מטרה לימודית שנידונה לשכחה מיד לאחר המבחן. השואה לא תהיה עו זיכרון, אלא חומר לימוד יבש ומעייף.

מי שמתחיל לכנס את זיכרונותיו אך ורק במוזיאונים ובאלבומים, סופו שיורידם למחסנים לכשיגיעו זיכרונות חדשים, כאותו אוצר המחליף תערוכותיו פעם זו ופעם אחרת. עלינו לא להכניס את השואה לארונות, אלא להוציאה משם, לנגב מעליה את האבק. אנו מצווים לזכור בבחינת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא משם - מגיא ההריגה".

זהו האתגר שניצב בפנינו. לזכור, אולי אפשר על-ידי מוזיאונים, אך לחיות אי אפשר. כדי לחיות צריך ללכת באותן הדרכים, לחיות בתוך הצריפים ולקפוא באותו קור. לעולם לא

נתפוס ואת האש לא נראה, אנו שלא היינו שם. אבל אולי - נוכל להריח את ריח השרפה. טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים וטוב הילוך ברגליים ממראה עיניים.

בעולם שאפילו הצפייה בטלוויזיה הופכת להיות אינראקטיבית, עולם שכל כולו מבוסס על החוויה, אי-אפשר להשאיר את השואה לספרים, אלא להעבירה למרכז החוויה האישית והקולקטיבית, זאת על-ידי המסעות והסיורים אל מרכז הזיכרון של הדור האחרון, אל ברית הגורל של העם היהודי. יש המציעים להחרים את פולין, גרמניה ושות'. גם את ספרד החרים העם היהודי במשך ארבע-מאות שנים חרם טוטאלי וראו מה היה לנו. היום יש קשרי תרבות, תיור ומסחר. האם מישהו זוכר את גירוש ספרד? את חיסול "תור הזהב" בספרד? האם יש לכך איזשהו מקום בחוויה של העם החי בציון, או שמא נשארה ספרד רק ארץ תיירות ומקום שליית פנינים. האם אנו רוצים שכך תהיה מזרח אירופה? את החי מחרימים ולא את המת. גזירה על המת שישתכח מן הלב בין כך ובין כך. אל לנו לעזור לכך, אלא להתגונן בפני הגזרה ולהילחם בה. אל לנו להשאיר את בית-הקברות בוורשה למרמס רגליים של הגויים, אסור לנו לעוזבו לעשבים. עלינו להיות שם לנכשו, להזכיר את המתים ולהדליק נר על קברם.

כל מזרח-אירופה הוא בית קברות של ששת המליונים. בעולם, שבו לא מתביישים כ-50 שנה אחרי השואה לנסות להכחישה. בעולם שבו הנאציזם עולה ופורח - חובה על העם היהודי למענו ולמען העולם, להעמיד אנדרטה בכל מקום ומקום לזכר הנרצחים, למען תעטה בושה על כל עיר ועיר ועל כל ארץ וארץ כיצד שתקו ולא באו להציל אדם באשר הוא אדם, מציפורני החיה הטורפת. לא הדחקה, אדישות והתעלמות הם הדרך, אלא עשייה מתמדת. לכל תרופה תופעות לוואי, אך עדיפים חיים עם תופעות לוואי על מוות בלי תופעות לוואי.

יש החוששים שעל ידי המסעות תתפרנס ותתעשר פולין ודומותיה. כלכלה אינה נבנית מעסק תיירותי אחד ויהיה המכניס ככל שיהיה. ואפילו הם מתעשרים על ידינו, עדיף להשקות את המטע - בני הנוער שלנו, וגם אם על ידי כך יגדל שדה קוצים - ספיחי התיירות לידו, מאשר לייבש את המעיין - הביקורים בפולין - כדי שלא יגדלו הקוצים ויתייבשו שורשים, וייבש המטע ויבלו הפירות שהם הזיקה הציונית. בטוחני שאם נשקה את המטע, יגדלו ויתחזקו העצים, יעמיקו השורשים ואילו שדה הקוצים - סופו שייבש ויקמול.

לסיום, נימה אישית. הייתי שם, ב"ארץ הגזירה", בבית-הקברות של העם היהודי. הלכתי בשבילים, נכנסתי לצריפים ואיתי עוד בני נוער רבים וטובים. לכולנו היה ברור דבר אחד: השואה איננה עוד זיכרון בספר הזיכרונות של העם היהודי. הוא ברית הגורל של העם היהודי והוא חבלי הלידה של מדינת-ישראל. לא כשם שנכנסנו - יצאנו. נכנסנו לבד - ויצאנו עם שישה מליון יהודים נוספים. היינו שם ולא הנחנו להולכים. הבנו טוב יותר מאין ולאן אנו צועדים.

למען החיים - אל נניח להולכים.