אם מותר להפסיק במצוות ההגדה בפסח

הרב אליהו בקשי דורון,
הראשון לציון, הרב הראשי לישראל

שנה בשנה תשס"ב


תוכן המאמר:
א. אם מותר להפסיק בהגדה לצורך הבדלה
ב. הטעם שאין להפסיק בק"ש בהלל ובמגילה
ג. הפסקה בדיבור בקריאת המגילה
ד. הפסקה בקריאת שמע לצורך מצווה
ה. שאין להפסיק בהלל ומגילה משום פרסומי ניסא
ו. סיפור יציאת מצרים כדין הלל
ז. איסור הפסק בפרסומי ניסא מחמת הסיפור

מילות מפתח: מצוות הגדה בפסח


נוסח ההגדה שבו מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים מקורו במשנה פרק ערבי פסחים ונתקן ביסודו ע"י אנשי כנסת הגדולה, כפי שתקנו לנו ברכות תפילות קדושות והבדלות (ברכות לג.), ואף שכל המרבה בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח, יש לומר כל ההגדה כתיקונה, כפי שכתב בשו"ע סי' תע"ג סעיף ז' "וקורא כל ההגדה", וכתב בסידור רב עמרם גאון בשם רב נטרונאי גאון כי מי שמספר ביציאת מצרים ומדלג אלו הדרשות, אין צריך לומר שלא יצא, אלא העושה כן מין הוא, חלוק לב הוא וכו'. מבואר בדבריו שאחר שקבעו לנו חז"ל נוסח ההגדה, אם לא אמרה לא יצא ידי חובתו, אע"פ שסיפר ביציאת מצרים, ומסתבר שלא יצא אף מדאורייתא, כדברי התוס' בסוכה ג. ד"ה דאמר לך, שמי שלא קיים מצות סוכה מדרבנן, אף מדאורייתא לא יצא. והנה אף שבנוסף לעיקר ההגדה מצווה להרבות ולספר ביציאת מצרים, יש להקפיד שלא להפסיק ולא להסיח דעתו עד גמר ההגדה, וכתב המהר"י צאלח זצ"ל בסידור עץ חיים (דף י"א ע"א) שאין להפסיק בדיבור באמצע ההגדה רק לצורך גדול, ונכון להחמיר שלא לעשן סיגריות באמצע ההגדה, וכתב השל"ה (הו"ד בח"י סי' תע"ג ס"ק ל"ה) שיש לומר ההגדה באימה ויראה ולא בהסבה, והובאו הדברים בחזון עובדיה עמ' קנ"ב.

היות ואמירת ה"מגיד" בסדר פסח עיקרה לבנים ונאמרת בארוכה לאחר הקידוש ולפני הסעודה, נכון לבאר ההלכה במה מותר להפסיק בדיבור, אם מותר לשתות תוך כדי אמירת ההגדה, ומה הדין אם יש צורך להפסיק בהליכה או ביציאה לחדר אחר ומחוץ לבית, ועד כמה מותר להפסיק ולהסיח דעת באמצע אמירת ההגדה כדי לטפל בקטנים, להאכילם או להרדימם, וכיוון שהדברים שכיחים ומצויים אמרתי אקום ואשנה פרק זה, בדין ההפסקה באמצע ההגדה.


א. אם מותר להפסיק בהגדה לצורך הבדלה
על ההלכה בשו"ע או"ח סי' תע"ג סעיף א' שאם שכח בפסח שחל במוצאי שבת להבדיל בכוס ראשון ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה "ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואח"כ יבדיל", כתב בלבוש הטעם כדי שלא להפסיק בהגדה, וכתב על כך בחוק יעקב, וז"ל:
"משמע שהטעם הוא משום שאסור להפסיק בתוך ההגדה, אבל לא מצאתי דבר זה בשום פוסק, וגם למה לא יפסיק באמצע ההגדה למצוות הבדלה על הכוס, בפרט בין הפרקים, אלא נראה לי הטעם כי הבדלה צריכה להיות על הכוס, ואם יפסיק ויברך על הכוס וימזוג לו כוס אחר להגדה נראה מוסיף על הכוסות", ע"ש.

מבואר בדבריו שאין איסור הפסקה באמצע המגיד בפרט בין הפרקים.

אולם בביאור הגר"א שם ציין על השו"ע שכתב ישלים ההגדה את דברי הרמב"ן במלחמות ה' בפרק ערבי פסחים (כ"ד ע"א בדפי הרי"ף) שהשיג על דברי בעל המאור שכתב שאם רצה לשתות בתוך ההגדה הרשות בידו כדתנן "בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה" (פסחים קיז:), וכתב בעל המלחמות ח"ו שלא התירו אלא בין כוס לכוס (קודם שיתחיל ההגדה), אבל משמזגו לו כוס שני והתחיל במצוותו לשאול ולדרוש ביציאת מצרים אינו רשאי להפסיק, ואפילו כשתמצא לומר שרשאי לשתות בתוך ההגדה, בתוך ההלל אינו רשאי להפסיק כדאיתא בברכות יד. וכן כתב הר"ן שם. ומבואר שלא כח"י שאכן אסור להפסיק באמירת ההגדה, ועיין בשער הציון ס"ק ט' שהעיר על החוק יעקב שכתב שלא מצא שום פוסק שאסר להפסיק בהגדה, והרי הדברים מפורשים ברמב"ן בפרק ערבי פסחים, אולם יש ליישב דברי החוק יעקב שמה שכתב שמותר להפסיק בדיבור ולכל הפחות בין הפרקים, שהרי לא חמור מקריאת שמע, כוונתו להפסיק להבדלה, ואילו דברי הרמב"ן אמורים בהפסקה של שתייה שלא לצורך, שבזה לכו"ע אין להפסיק שהרי מזלזל במצווה באמצע עשייתה, ועיין במשנה ברורה שם ס"ק ד' ובשער הציון שם ס"ק י' שדן במי שנזכר לפני שהתחיל ההגדה שלא הבדיל על כוס הקידוש, שלדעת השו"ע רק כשהתחיל בהגדה לא יפסיק, והטעם כדברי המלחמות שאין להפסיק בהגדה, ואילו לטעם החוק יעקב שנמצא מוסיף על הכוסות, גם קודם שהתחיל בהגדה לא יבדיל על הכוס שלא יראה כמוסיף על הכוסות. עכ"פ מבואר ברמב"ן שאין להפסיק בהגדה, ומקור הדברים מהגמ' בברכות יד. שאין להפסיק בהלל כשם שאין מפסיקין לק"ש, אולם גם הרמב"ן כתב שאפשר לחלק שהדברים אמורים בהלל שאסור להפסיק בו ולא בהגדה. ונראה שהשאלה אם מותר להפסיק בהגדה של פסח תלויה במחלוקת הראשונים בגמ' בברכות יד. שהזכיר הרמב"ן.


ב. הטעם שאין להפסיק בק"ש בהלל ובמגילה
המשנה בברכות יג. בפרק היה קורא מבארת מתי מותר להפסיק בקריאת שמע ולאיזה צורך, ונפסקה ההלכה כרבי יהודה ש"באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם". מבואר שמלבד במקרה שיש צורך להשיב שלום או שמחויב לשאול בשלום אדם שירא מפניו שלא יהרגהו, אסור להפסיק בק"ש בדיבור, ועיין בתוס' שם ד"ה ובאמצע שהביאו מקור מהירושלמי להיתר להשיב שלום בקריאת שמע מהכתוב "ודברת בם" מכאן שיש לך רשות לדבר בם, מה שאין כן בתפילה, שאין משיבין בה מפני הכבוד. משמע שאילולי ההיתר של ודברת בם היה מקום לאסור גם להשיב שלום, ואפי' בין הפרקים. ונראה שהטעם שאסור להפסיק אלא לצורך הוא מעין הטעם שעוסק במצווה פטור מן המצווה, שהעוסק במצווה אין מקום שיעסוק בדברים נוספים, ואפילו של מצווה, וא"כ ק"ו שאין להפסיק לצורך חול, כמבואר בריטב"א סוכה כה. שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, אין זה רק פטור, אלא אף איסור לעסוק במצווה אחרת, משום שיש בכך זלזול במצווה שעוסק בה, ואם פגע במצווה אפי' לפני שהתחיל לקיימה אסור לו להניחה שאין מעבירין על המצוות, ק"ו שאין להפסיק באמצע המצווה, ובפרט שלא לצורך, ולפ"ז ה"ה במצוות ההגדה של פסח, שאין להפסיק בה לפי שאין מעבירין על המצוות, ולא הותר הדבר אלא להשיב שלום לכל אדם, ובין הפרקים כמו ק"ש, אולם אין להפסיק שלא לצורך כלל, ובודאי שלא בהפסקה של הילוך והיסח הדעת וכדומה.

והנה על דברי הגמ' בברכות יד. "ימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק", כתב הרא"ש "אפי' באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, הא לאו הכי אין לו לפסוק, מכאן מדקדק ר"ת ז"ל שצריך לברך על הלל של ר"ח אפי' בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, דאי אין מברכין עליו תחילה וסוף הוי כאדם שקורא בספר תהילים ולא שייך ביה הפסקה", משמע מדבריו שכל איסור ההפסקה הוא מטעם שההפסקה אסורה בין הברכות שבק"ש ובהלל שמברכין עליהם תחילה וסוף והפסקה מבטלת הברכה. ולפ"ז איסור הפסקה הוא רק בק"ש ובהלל שיש בהם ברכה, אבל במגיד של פסח שלא מברכין לפניו, אין איסור להפסיק, אולם רבנו יונה הביא דברי ר"ת ואת שיטת הרי"ף והרמב"ם שאין מברכין על הלל דר"ח, ועל הוכחת ר"ת כתב "ומה דאמר הכא שאינו פוסק לשיחה בעלמא, לא מפני שמברך עליו היחיד אלא אע"פ שלא בירך עליו כיוון שהתחיל בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשיחה בטילה". ולפ"ז גם בהגדה אע"פ שאין ברכה לפניה, אין להפסיק כיוון שעוסק בשבחו של מקום, ועיין בפנים מאירות ח"א סי' ס"ז שכתב שמי שקורא ק"ש בתפילין דר"ת שאין בה ברכות תחילה וסוף, לפי דברי ר"ת יכול להפסיק גם באמצע הפרק, ואין איסור הפסקה בלא ברכות, ואילו לסברת הרי"ף והרמב"ם גם בלא ברכות אסור להפסיק כיוון שעוסק בכבודו של מקום.

ויש לחלק שגם דברי ר"ת אמורים רק לגבי הלל שקוראין בדילוג שאין קשר בין הפרקים ולא שייך הפסקה, וזה שהוסיף הרא"ש "והוי כאדם האומר תהילים שלא שייך הפסקה", אבל בקריאת שמע גם בלא ברכה, כיוון שצריך להגיד כל הק"ש, הוי עוסק בשבחו של מקום, וה"ה בהגדה שעוסק במצוות עשה ולא באמירת דברי תורה, כיוון שיש לקרוא כל ההגדה כתיקונה, אסור להפסיק.

והנה בגמ' בברכות השוו דיני קריאת שמע להלל, וכתב בשלטי הגיבורים בברכות שם על הלל של ר"ח, וז"ל "וכיוון שאין גומרין אותו ואין קורין אותו אלא בדילוג אינו חמור לעניין הפסקה כקריאת שמע אלא אף באמצע שואל בשלום כל אדם נכבד שצריך לנהוג בו כבוד, אבל בעניין אחר אין לו להפסיק", מבואר בדבריו שגם אם אין דינו כק"ש, מותר להפסיק רק לצורך, לפי שאין להפסיק בשעה שעוסק בשבחו של מקום.


ג. הפסקה בדיבור בקריאת המגילה
הבעל העיטור כתב בדין מקרא מגילה שכיוון שברכה אחרונה במגילה במנהגא תליא מילתא אין לגעור במי ששח בקריאתה והביאו הטור בסי' תרצ"ב, וכתב על כך "ואינו נראה דכיוון שהוא מברך צריך שלא להפסיק דמאי נפקא מינה דתלי במנהגא סוף סוף הוא מברך", והשיב על כך הב"י שם, וז"ל "אינה טענה כיוון שאינו מחויב לברך לבסוף נמצא שברכה זו לא שייכא למגילה אלא הרי הוא כמשבח ומודה לקב"ה על הנס וכמו שכתב הר"ן, הלכך אינה עניין למגילה לומר שלא יפסיק בקריאתה", ועיין שם שהביא תשובת הרשב"א, וז"ל
"שאלת ש"צ שבירך על מקרא מגילה וקרא מקצתה ושמע קול קטטה בחוץ ויצאו מקצתם ואח"כ חזרו מהו, תשובה אפי' שהא כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש בין להלל בין למגילה בין לשופר ואם חזרו וקראו עשו שלא כהוגן ואם ברכו ה"ז ברכה לבטלה, ולא עוד אלא שאפי' שח אין השיחה מפסקת מן הדין כי אין השיחה הפסק אלא כששח בין ברכה לתחילת המעשה וכו', וראוי שלא לשוח עד גמר המצווה וגוערים בו עד שיכווין במצווה, אבל אם שח אינו חוזר, והראיה שהרי פוסק באמצע ההלל מפני הכבוד ששואל ומשיב האי כדיניה והאי כדיניה ואינו חוזר ומברך", עכ"ל.

וכך כתב השו"ע בסימן תרצ"ב סעיף ב', וז"ל "אין לשוח בעוד שקורין אותה", ואע"פ שכתב בב"י כדברי הרשב"א שאם שח או הפסיק אינו מברך, עכ"פ לכתחילה ודאי שאין להפסיק במצווה, וכלשון הרשב"א "וגוערין בו עד שיכווין במצווה", לפ"ז ברור שבמגיד אין לשוח בינתיים או להפסיק שלא לצורך, וכל הדיון הוא כשצריך כמו בשכח לעשות הבדלה, אם יפסיק דומיא דק"ש, ובזה נחלקו שלדעת הח"י מותר להפסיק לצורך ההבדלה, ובלבוש משמע שאף לצורך הבדלה אין להפסיק. ונראה שהשאלה היא אם לדמות דין ההבדלה לדין ההפסקה מפני הכבוד שבקריאת שמע, כפי שנבאר.


ד. הפסקה בקריאת שמע לצורך מצווה
השלטי הגיבורים בברכות מביא מחלוקת הפוסקים אם יפסיק לקדיש קדושה וברכו בקריאת שמע, יש אומרים שאם לכבוד אדם מפסיק, ק"ו לכבודו של מקום, ויש אומרים אע"פ ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אינו פוסק, כיוון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר, ואפשר שזוהי סברת הלבוש שאין להפסיק להבדלה כיוון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. והנה להלכה קיי"ל כדעת הרא"ש שיש להפסיק לקדיש ולקדושה בקריאת שמע כמבואר בשו"ע סי' ס"ו סעיף ג' "לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפסוק וכן למודים אבל לא יאמר אלא תיבת מודים", ואם כן היה מקום להפסיק לצורך הבדלה, והנה המגן אברהם שם סק"ה כתב הטעם שמפסיק לקדיש ולקדושה "דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם ק"ו מפני כבוד הקב"ה, ומהאי טעמא נ"ל דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך", אולם בבכור שור בברכות שם כתב שאין זה ק"ו כלל שאם מפסיק לכבוד אדם יפסיק לשבחו של מקום, שהרי עוסק הוא בשבחו של מקום, ולא אמרו הראשונים להפסיק רק בקדיש וקדושה שהוא דבר שבקדושה שיש חיוב לאומרו בעשרה מדין "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ולא בכל מצווה. ובהגהות רע"א שם הביא דברי המגן אברהם, וכתב לחלק שהדין שמפסיק לקדיש וקדושה אפי' באמצע הפרק הוא משום דהוי כמשיב שלום, לפי שכל הציבור עוסקים באמירת הקדושה וצריך להשתתף עמהם, ואין ראיה להפסיק בברכת הרעם, דכל הציבור עוסקים בק"ש ואין זה משיב, אלא אם כן "שמע רעמים בין הפרקים דשואל מפני הכבוד, ק"ו דפוסק לברך על הרעמים, אבל בין הפרקים דאינו שואל מפני הכבוד לא יברך".

לפ"ז נראה שאם שמע רעמים בשעת ההגדה לסברת הבכור שור אין לברך ואין להפסיק כשעסוק בשבחו של מקום, ולסברת המגן אברהם יפסיק, ולדעת הרע"א יכול להפסיק כיוון שכל המגיד נחשב כבין הפרקים שנותן שלום לכל אדם, וק"ו לברך בשבחו של מקום.

הנודע ביהודה מהדו"ק או"ח סי' מ"א דן אם נכון להפסיק בקריאת המגילה בכדי לברך על הלבנה כשאין זמן אחר והשמים מכוסים בעבים, ועיין שם שתלה הדבר במחלוקת המג"א והבכור שור אם אפשר לברך על הרעמים באמצע קריאת שמע, וחילק בין ברכת הרעם שהיא מצווה שזמנה רק תוך כדי המגילה, לברכת הלבנה שאין הכרח לעשותה בשעת הקריאה. ולכאורה יש לחלק בין עניית קדיש וקדושה, ברכת רעמים, והשבת שלום לכל אדם, שההפסק הוא קצר ואין בו היסח דעת, לברכת הלבנה שההפסק ארוך, כפי שכתב הנודע ביהודה עצמו לחלק בין הפסק בדיבור, להליכה למקום אחר דהוי הפסק, ואף שהרשב"א בתשובה שהבאנו לעיל כתב שגם אם הלכו החוצה וחזרו אין לחזור לברך, ולא הוי הפסק, כל זה לעניין הברכה, אבל לכתחילה להפסיק אף לדבר מצווה כשיש בדבר היסח דעת גמור והפסקה גמורה, מניין שמותר, וכי גרע מאין מעבירין על המצוות.

ומצאתי את הדברים מפורשים ברא"ש מגילה שהפסקה של היסח הדעת גמור אסורה במגילה, ומסתפק אם יצא בדיעבד, וז"ל בפרק ב' דמגילה סי' א':
"היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיוון ליבו יצא ואם לאו לא יצא, ודורשה אע"פ שאסור להפסיק במגילה כדאיתא בפרק שני דברכות והכא כשמשמיע הדרשה לרבים או דורש בינו לבינו נמצא שמפסיק בקריאתה מ"מ יצא בדיעבד, אי נמי כיוון שאינו דורש אלא בעניינו של מגילה אין זה חשוב הפסק, והכי איתא בירושלמי ודורשה ובלבד שלא יפליגו דעתם לעניינים אחרים".

ופלא על הנודע ביהודה שלא הביא דברי הרא"ש שמסתפק אם יצא בדיעבד כשהסיח דעתו, וגם לתירוץ הראשון שיצא, אין זה אלא בדיעבד, ולכתחילה ודאי שאין להסיח דעתו מעניין המגילה, ויציאה לחוץ לברכת הלבנה הוי היסח דעת גמור, ואינו דומה להפסקה של בין הפרקים להשיב שלום, לברכת רעמים קדיש וקדושה שכבר שמעם, ועונה תוך כדי דיבור בלבד. לפ"ז גם אם מותר להפסיק בהגדה של פסח לצורך כמו ברכת רעמים וכדומה, אבל הפסקה שיש בה היסח דעת גמור צריך להיזהר, וסברת הלבוש שהבדלה יש בה הפסקה של היסח דעת.


ה. שאין להפסיק בהלל ומגילה משום פרסומי ניסא
מקור ההלכה שאין להפסיק בהלל ובמגילה הוא בגמ' בברכות יד. וממנה יש ללמוד בק"ו לדין המגיד שאין להפסיק בו. וז"ל הגמ' "בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק, אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא או דילמא משום פרסומי ניסא עדיף, א"ל פוסק ואין בכך כלום". מבואר בגמ' שודאי הלל פוסק בו רק במקום שמותר להפסיק בקריאת שמע, וכל השאלה אם הלל חמור מק"ש משום פרסומי ניסא שאין להפסיק בו כלל, ועל כך השיבה הגמ' פוסק ואין בכך כלום, ועמד על כך הנודע ביהודה מנין לגמ' שאינו פוסק, אולי רק בקריאת שמע דאורייתא אסור להפסיק, ועיין שם שביאר שבין הפרקים הוא גם בין הברכות שהם מדרבנן, ומוכח שגם במצוות דרבנן אינו פוסק, ועמד שם גם על לשון הגמ' "פוסק ואין בכך כלום", מה ההוספה ואין בכך כלום, וביאר שהכוונה שבהלל ומגילה פוסק, אפי' בין הפרקים ואין בכך כלום, אולם הזכרנו שבשלטי הגיבורים כתב בבירור שגם ביחיד האומר את ההלל, שאין לחשוש להפסקה, אסור להפסיק שלא לצורך. וכבר עמד ברבנו יונה על לשון הגמ' "ואין בכך כלום", וביאר שאין בכך כלום שהלל יש בו פרסומי ניסא ואינו עדיף על ק"ש ומותר להפסיק בו.

ויש להבין מהו ספק הגמ' שהלל יהיה עדיף על ק"ש דאורייתא, ויהא אסור להפסיק בו אפי' להשיב שלום, משום פרסומי ניסא, במה עניית השלום לכל אדם תפריע לפרסומי ניסא, הרי יקרא את כל ההלל ויודה על הנסים, ובמה תגרע ההפסקה להשיב שלום ממצות פרסום הנס.

ונראה לבאר שדין ההפסקה בקריאת שמע אמור רק לקריאת שמע ולא לתפילה, ובתוס' ברכות יג. ד"ה ובאמצע הביאו דברי הגמ' ביומא יט: שלמדים מפסוק "ודברת בם" ולא בתפילה שאין להפסיק בה, וביאור הדברים שההיתר להפסיק בין הפרקים ולהשיב שלום, הוא רק בקריאת שמע, שמצוותה בקריאה של הגברא, והקורא קורא לעצמו ככתוב "ודברת בם", אבל בתפילה שאדם עומד לפני בוראו ומתפלל אליו, אסור להפסיק ואפי' נחש כרוך על עקבו אינו מפסיק (ברכות ל:), והטעם משום כבודו של מקום, וכפי שהגדיר לו זאת אותו חסיד שמסר נפשו ולא הפסיק בתפילה כשעבר השר, וכששאלו איך סיכן נפשו, אמר אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, אמר לא לאו וכו', אני שהייתי עומד לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חי וקיים וכו' על אחת כמה וכמה (ברכות לג.), ובעיית הגמ' היא האם הלל ומגילה דינם כק"ש שעיקרה בקריאה שאדם קורא לעצמו, או דילמא משום פרסומי ניסא דין הלל ומגילה כתפילה לפני המקום ב"ה שאין להפסיק בה, דהנה דין פרסומי ניסא הוא לא רק לפרסם הנס לאחרים, אלא בעיקר לפרסם הנס לעצמו, ועיקר פרסומי ניסא הוא להכיר בנס ולהודות עליו, וזה לשון הרמב"ם בפ"ד מהל' חנוכה הי"ב, "מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו", הרי מבואר שעיקר פרסומי ניסא הוא ההודאה לקב"ה, וההודאה וההלל הם כתפילה שיש בה עמידה לפני הקב"ה שאין להפסיק בה, ומסקנת הגמ' שפוסק ואין בכך כלום ודין הלל כק"ש שמותר להפסיק לצורך בין הפרקים.


ו. סיפור יציאת מצרים כדין הלל
בהגדה של פסח המגיד מתחלק לשניים, תחילה סיפור ההגדה על יציאת מצרים, כשבסיום אומרים החלק הראשון של ההלל ומסיימים בברכת הכוס השני "על גאולתנו ועל פדות נפשנו", ומבואר בלשון הרמב"ם בספר המצוות, מצווה קנ"ז שההלל הוא חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים, שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והדבר מחייב להודות ולהלל, וכך נאמר בהגדה כלשון המשנה בפסחים קטז: לאחר הסיפור כולו "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל לשבח לפאר" וכו' , ופותחים בהלל, לפ"ז לא מיבעיא ההלל שנאמר בפסח שאינו כדין קריאת שמע אלא כתפילה, לפי שיש בו הודאה לפני הקב"ה, כל המגיד כולו שתכליתו להגיע להודאה הוא כתפילה שאין להפסיק בה, ולא כ"ודברת בם" של קריאת שמע, ועכ"פ ודאי שלא גרע מקריאת שמע, ולכן אין להפסיק בו לא בשיחה ולא בהיסח הדעת, שיש כאן לא רק עוסק בשבחו של מקום, אלא אף עומד לפני המקום.

ויש לציין את דברי השל"ה שכתב שיש לומר ההגדה ברתת וביראה, ולא בהסבה, וידועים דברי הזהר פר' בא על גודל החשיבות שבסיפור יציאת מצרים בלילה הזה שהקב"ה ופמלייא דיליה שמחים בשמיעת הסיפור ונותן כוח בפמליא של מעלה, וא"כ יש יותר מקום להחמיר בהפסק בהגדה משום פרסומי ניסא כסברת הגמ', ועכ"פ ודאי שלא פחות מק"ש.


ז. איסור הפסק בפרסומי ניסא מחמת הסיפור
ואפשר לבאר דברי הגמ' בברכות שדנה אם להחמיר בהלל ומגילה שלא להפסיק אפי' בין הפרקים משום פרסומי ניסא, שיש לחלק בין קריאת שמע שעיקר דינה בקריאה, להלל ומגילה שעיקר קריאתם משום פרסומי ניסא, שהפסק יש בו כדי להפריע לכוונה להבנת הדברים ולהתרגשות מהם, ואינו דומה קריאת שמע שעיקרה קריאה ודיבור ככתוב "ודברת בם", שמותר להפסיק בה לעת הצורך, להלל ומגילה שעיקרם לא בקריאת הדברים אלא בסיפור הדברים ופרסומם, כשהעיקר שימת לב על תוכן הדברים, התרגשות וההודאה שבהם, שהפסק אפילו של נתינת שלום, מפריע לרצף הפרסומי ניסא, מפריע להתרגשות ולרגש ההודאה שבפרסומי ניסא, לפי שאינה דומה הפסקה בהרצאת דברים בעלמא, להפסקה באמצע סיפור שיש בה יותר מעיכוב בעלמא, וזו בעיית הגמ', ומשיבה הגמ' "פוסק ואין בכך כלום", משום שאע"פ שהלל ומגילה נאמרים משום פרסומי ניסא, עכ"פ חיוב קריאתם הוא כדין קריאה, וכיוון שיש דין מקרא מגילה וקריאת הלל, הפסקה לצורך, דינה כקריאת שמע.

לפ"ז במצוות סיפור יציאת מצרים, שעיקרה לא בקריאת ההגדה, אלא בסיפור "והגדת לבנך", כשעיקר ההגדה למשוך תשומת לב הבן ולהכינו לסיפור, ודאי שהפסקה והיסח דעת גורעת יותר מק"ש שדינה כקריאה ולא כסיפור, ושיש מקום להיזהר שלא להפסיק כלל. לפ"ז לכתחילה ברור שיש להיזהר שלא להפסיק ולא להשיח דעת מקיום המצווה, ומותר להפסיק רק במקום שמותר בק"ש בקדיש בקדושה ולהשיב שלום, וברכת רעמים תלויה במחלוקת בק"ש, וק"ו שיש להיזהר שלא לעזוב שולחן הסדר, ולהשתדל שלא לטפל בילדים קטנים אלא אם כן מפריעים לסדר כולו, וההכרח לא יגונה, ויש לזכור שאין זה רק עוסק בשבחו של מקום, ע"פ הזוהר פר' בא הקב"ה וכל פמליא דיליה עומדים לפני המספר, ואין להסיח או להפסיק כמו בתפילה.