עם הפלשים בהרי גונדר

יעקב אבן-חן

שנה בשנה תש"מ


א.

טיפסנו על הרי גונדר. בהמות רעו ליד נחל נובע, ולידן נער רועה. מלבדם לא פגשנו בדרך שום נפש חיה. המכונית שלנו, ה"לנדרובר", עברה על הרכסים, בשבילים בלתי סלולים. פנינו היו מועדות אל הכפר אמבובר, מרכז הפלשים בהרי גונדר. הנהג החבשי נהג בידים בטוחות. אך אני חששתי מהידרדרות ומהתקלות בשודדי דרכים. אין זה נדיר להיתקל בשכאלה באתיופיה. שממה היתה סביב, ודממה גדולה. ההרים התנשאו בזה אחר זה, הרי ירוקים וביניהם כרי דשא. חלקות חרושות, עץ בודד התנשא על תל.

כשהגענו אל פסגות ההרים, ראיתי מרחוק כפר של בקתות, הזרוע בין הים. - זהו הכפר אמבובר, אמר הנהג החבשי.

האם אין זה חלום או דמיון? אני שומע מרחוק שירת ילדים, שירים עבריים.

הנהג מדהים אותי באמרו: אלה שירי ילדים פלשים הלומדים בבית הספר. ככל שהתקרבנו אל הכפר, כן הלכה וגברה השירה.

ה"לנדרובר" נסע ישר לבית הספר ונחת כאילו מרחוק במגרש המשחקים. נכנסנו לבקתה שבה ישבו המורים בהפסקה ושתו תה. פגשנו בקבוצת מורים, רובם דברו עברית. אלה היו חניכי "כפר בתיה", שאליו הובאו קבוצות מילדי הפלשים, כדי לקבל חינוך יהודי, ולהכשירם לשמש בתפקידי הוראה והדרכה בקרב הפלשים. שלום לכם, אמרתי. שלום, ענו כולם בקול רם. ישבנו עם המורים בבקתה, שתינו תה שהגישה אחת המורות ודברנו בעברית. אחרי מסע ארוך בין ההרים, היה זה כאילו הגענו לאואזיס בלב המדבר. המורים היו צעירים, לבושים אירופאית, יודעים עברית על בוריה, ואף כמה מלות "סלנג".

- בבקשה, תאכל "בייגלך". אמר אחד המורים כשהגיש לי מין מאפה. בחוץ זרחה השמש על כפר הבקתות זריחה גדולה. נמשכנו אל שירת התלמידים ונכנסנו עם המורים אל הכיתות. המורים הסבירו לנו כי התלמידים מקבלים שיעור בעברית, במסגרת לימודי בית הספר, אך בית הספר פועל לפי תכנית הלימודים האתיופית. גם המנהג של בית הספר הוא אתיופי ולא פלשי. אך אין הוא מפריע להם ללמד שיעורי עברית. זהו מעין סידור רשמי. תמורת זה מלמדים המורים מקצועות שונים בבית הספר מבלי לקבל שכר מן הממשלה.

נכנסנו אל הביקתה ששימשה בית כנסת. זקן פלשי עמד בפנים והוציא ספר תורה עתיק, כתוב בשפת גז העתיקה. פתח לפני את הספר והחל לקרוא בו. לא הבנתי, אך מורה פלשי, תירגם לי שהזקן קרא את פרשת "בראשית".

שום רהיט לא היה בבית הכנסת, מלבד ספסל אחד. שום תמונה, שום ציור. - אנו שומרים את התורה, אמר הזקן. הספר לבש את צבע הצהוב והשחור. אותיותיו היו שחורות, ואילו הנייר היה צהוב. הזקן נשק לספר בטרם הכניסו לארון.

משם פנינו אל אחד מחכמי הכפר, איש שיודע את ההיסטוריה של הפלשים. זה עתה חזר האיש מן השדה שבה קצר תבואה. ריח השדה דבק בבגדיו. אשתו הכינה לנו בירה אתיופית בכוסות גדולים.

חכם זה שזקן קטן עטר את פניו, סיפר לנו אגדות על בואם של הפלשים לחבש. מעשה בשבט יהודי ממצרים, שהתפלג, ונדד לאורך הנילוס, עד שהגיעו לחבש. משבט זה צמחה עדת הפלשים. בבואם היה עורם לבן, אך במשך הזמן השחירו. אל הרי גונדר הגיעו לאחר מלחמות שניהלו עם שבטים אחרים.

אגדות רבות היו בפי האיש על תולדות הפלשים. אגדה נקשרה לאגדה, נדודים, מלחמות, שליחים שהגיעו אליהם, ונסיונות של שליחי המיסיון ללכדם ברשת. רבים נפלו ברשת המיסיון, קיבלו עזרה מהם, בייחוד עזרה רפואית. אך הרוב הגדול לא נתפתה. לא האמין לשליחי המיסיון שהם מייצגים את היהדות.

כל אותו זמן ישבנו בביקתה וזבובים עטו עלינו מכל צד. החכם סיפר לנו על דיני הטהרה של הפלשים. על מחנה של טהרה המיועד לנשים והנמצא בקצה הכפר, על תאריכי החגים של ראש השנה, יום כיפור, פסח, סוכות. על מנהגים הדומים למנהגי היהדות ובכל זאת שונים מהם בפרטים.

בקצה הכפר עמדו צריפים מספר. בהם גרים המורים שדיברו בצער על עתידם הלוטה בערפל.

מדוע אין אתם מעלים אותנו לארץ. עוד מעט ולא ישאר הרבה מעדת הפלשים. יש נשואי תערובת. הנוער משרת בצבא ושוכח את מוצאו. מן הביקתה יצאה אשה ובידה כלים עשויים מחימר. קניתי אצלה את אחד הכלים. ההרים סביב הכפר התנשאו בזה אחר זה.

יאיר בן ברוך, צץ לפני והוא מורה לילדי הכפר. זקנקן לו העוטר את פניו.

אני נכדו של הרב הראשי לפלשים שנפגש בשעתו עם ד"ר פייטלוביץ. שעות רבות ישב לפני יאיר בן ברוך וסיפר לי על סבו ועל ד"ר פייטלוביץ. כיצד הודות לסבו נתנו הפלשים אימון בד"ר פייטלוביץ וכיצד נדד סבו עם פייטלוביץ בין כפרי הפלשים ובחר בצעירים שיצאו ללמוד בבתי אולפנה יהודיים.

התאכזבנו מהם, הם לא הביאו לפלשים את בשורת היהדות בשובם אל כפרי הפלשים. רובם נשארו בחוץ ולא חזרו אלינו, מגלה יאיר. הוציא יאיר בן ברוך תמונה עתיקה של סבו, הרב הראשי לפלשים, זקן נשוא פנים. - אנו צריכים מדריכים שילמדו אותנו את תורת ישראל ולא רק שירים ועברית, אמר. יאיר עצמו למד בסמינר ליהדות שנערך לצעירים פלשים באסמרה.

היינו מהלכים בין הבקתות ומשוחחים על לימודי היהדות.

אנו זקוקים לרבנים שישבו וילמדו אותנו, טען לפני יאיר. מדוע הם לא באים אלינו? לא היתה תשובה בפי. רציתי להגיד לו כי הפלשים לא הוכרו כיהודים והם זקוקים לגיור. אך ידעתי שאפגע בו אם אומר זאת. שכן, הפלשים רואים את עצמם כיהודים מקוריים.

עד מתי תזניחו אותנו, מדוע לא תוציאונו מכאן לארץ ישראל? - שאל יאיר; זהו הרגע האחרון ממש לעדת הפלשים. הם צפויים להתבוללות, הולכים ופוחתים, אמר לי מורה אחר.

ילדים קטנים סובבו אותנו, חשופי שת, נזולי אף, לבושים בגדי עניים מרודים.

אל תגיד שאתה בא מירושלים, שאם לא כן, יקפצו עליך ילדים אלה ולא יניחו לך, הזהיר אותי יאיר.

העזתי לומר לו: - אדרבה תנסה להגיד שאני מירושלים. נראה מה שיתרחש. - לא כדאי. לא תוכל לצאת מכאן.

התעקשתי. יאיר נכנע לי. ניגש אל הילדים שהתקבצו מרחוק ואמר להם שאני מירושלים. ברגע זה נראה היה לי כאילו נחיל של דבורים עף לקראתי וסובב אותי. הילדים התאספו סביבי, נגעו בבגדי, נשקו בידי, ערכו סביבי טבעת חיה ולא יכולתי לזוז ממקומי. יאיר עמד מן הצד וחייך. אני לטפתי את הילדים, ראשיהם היו מגולחים, אך הם לא הרפו ממני.

ירושלים! ירושלים! - זעקו זעקה גדולה.

ב.


אנו צריכים ללמוד את חוקת התורה, אומר יאיר בן ברוך. הוא עצמו וכמה מחבריו מניחים תפילין כל יום. הם שואפים להקים בית ספר תיכון דתי לילדי הפלשים השוכחים לימודיהם.

יאיר בא מכפר מרוחק, כדי לשמש מורה לילדי הפלשים. מזמן שאני כאן לא הצליח המיסיון להעביר על דתו אף פלשי אחד, מתפאר הוא. הילדים בבית הספר שרו את השיר "ארץ זבת חלב ודבש". לפי המנגינה הישראלית בעלת הקצב.

בבקתה שבכפר נפגשנו עם הפלשי רפאל הכהן, שלמד עברית באסמרה, אצל מורים מישראל. רפאל הוא מאחרוני הכהנים בעדה הפלשית. שכבה זו של כהנים מתמעטת והולכת. בקרוב לא יהיה כהן שילמד את דת ישראל, אומר רפאל.

בבקתתו הוא מספר אגדה על מוצאם של הפלשים, הנפוצה בקרב זקני העדה. אגדה זו מספרת כי מוצאם של הפלשים הוא מן הגולים היהודים למצרים לאחר חורבן בית ראשון. הגולים ירדו לאלכסנדריה, משם עברו לגדות הנילוס ולידו בנו בית מקדש. בראשם עמדו שני כהנים, שקראו להם אוניה ואליעזר. שניהם כיהנו במקדשים. הם הקריבו קרבנות כפי שעשו בבית המקדש בירושלים. מחלוקת גדולה פרצה בין שני הכהנים. הכהן אוניה טען שמותר להקריב קרבנות גם מחוץ לירושלים ואילו אליעזר הכהן טען שאסור להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש בירושלים. העדה התפלגה לשניים. חלק תמך באליעזר הכהן וחלק באוניה הכהן. שני פלגי העדה לא יכלו לשבת יחד, החלק שתמך באוניה הכהן לקח את מקל הנדודים והלך לאורך הנילוס עד שבא לאתיופיה ובה התפזרו להרים. היו זמנים שלפלשים היה גם מלך בשם גדעון ששלט על שבטם אשר מנה רבע מיליון איש.

קוראים לנו פלשים, משום שאנו פולשים, עם זר שפלש ואין לנו עד היום אדמות, אומר רפאל הכהן. הכהן הפלשי ניכר במלבושו על ידי הצניף הלבן שהוא חובש לראשו.

רפאל הכהן מספר אגדה נוספת על מוצאם של הפלשים. אגדה זו היא אתיופית ומהלכת בקרב האתיופים. לפי אגדה זו, לקחה עמה מלכת שבא, לאחר ביקורה אצל המלך שלמה, משלחת יהודית מירושלים שייצגה את י"ב שבטי ישראל. משלחת זו ליוותה את המלכה למקומה בבירת אקסוס, והיא נשארה ללמד את תורת ישראל לאתיופים שקיבלו עליהם את מצוות היהדות. משבאו הנוצרים מרומא ודרשו לקבל את הנצרות, ברחו אנשי המשלחת עם המתגיירים אל ההרים וסירבו לקבל עליהם את הנצרות. הפלשים הם שרידי האתיופים שהתגיירו על ידי המשלחת של שלמה המלך מירושלים.

יצאנו לשוטט במרחבי הכפרים, במחוז הפלשים, בעקבות הפלשים הראשונים שהגיעו לאתיופיה. רפאל הכהן הלך בראש ואני אחריו, אחרינו צעדו המורים. נסענו אל אשדות המפלים של הנילוס הכחול. המקום שלפי האגדה הגיעו אליו היהודים הראשונים לאתיופיה במסעם לאורך הנילוס ממצרים.

אשדות הנילוס הכחול נמצאים ליד העיר בהא דר, עיר בה הנחלים זורמים בתוכה, ובה רבות התחנות למלחמה במלריה, בשל הביצות והיתושים הגורמים למחלה זו. המראה של מקורות הנילוס, מפלי המים האדירים, הצבעים המגוונים של המים, הניתזים מעצמם המפלים, הוא אחד המראות הנדירים בעולם. עמדנו נדהמים מול המראה הזוהר של מקורות הנילוס.

רפאל הכהן הפלשי, עמד ואמר:

לכאן הגיעו אבותינו, בדרכם לאורך הנילוס, ממצרים ועד הנה. יאיר בן ברוך, לא הסכים עמו, וטען:
לא כן הפלשים הראשונים הגיעו לאקסוס, בירתה של מלכת שבא.
הוויכוח ביניהם נמשך לאורך כל הדרך. יאיר בן ברוך היה בדעה כי הפלשים מוצאם מבני המשלחת של שלמה המלך, שהגיעו באוניה דרך ים סוף עד לנמל מסאווה ומשם הלכו בשיירה של המלכה עד לבירתה אקסוס.

הלכנו לאורך הנילוס הכחול וראינו איך המפלים האדירים נופלים ברעש מחריש אזניים ממרומי הצוקים אל התהום רפאל הכהן אמר שוב: - מכאן הגיעו אבותינו, ההליכה לאורך הנילוס, אל מקורות המים, העלתה בקרבנו מראות קדומים. רפאל הכהן החל לתאר בדמיונו את שני הכהנים אלעזר ואוניה שהתפלגו ביניהם.

הכהן אוניה היה אדם רם קומה, זקן שחור ירד לו מפניו, עיניו היו מבריקות. הוא ידע את תורת משה בעל פה. הוא רצה להמשיך את המסורת של בית המקדש, וחשב שבאתיופיה, בה נשתמרו מנהגים עתיקים מימי מלכת שבא, שביקרה אצל המלך שלמה, בארץ זו כדאי לחדש את מנהגי בית המקדש. התושבים קיבלו את פניו ואת פני היהודים בשמחה רבה. למדו מהם את תורת היהדות. היהודים התישבו ליד בירתה של מלכת שבא. אמורים היו לגייר את תושבי אתיופיה. אוניה הכהן רצה לייסד מחדש את מלכות ישראל על יסודות חדשים, בארץ רחוקה זו.

אלעזר הכהן התנגד להקרבת קרבנות במקום שבית המקדש אינו קיים, ולכן נשאר במצרים. אף הוא היה אדם זקוף קומה, שמוצאו משבט הכהנים שהיו בירושלים. הוא הקפיד על לימוד כל המצוות שבתורה. לא גרס שהכהנים מוסמכים לחדש דברים כל זמן היותם בגלות. הוא סבר שיש לחכות עד לחידוש עבודת הקרבנות בבית המקדש. אין לחפש ארצות רחוקות, אלא לשבת במצרים. ואכן, התרכזה במצרים קהלה יהודית גדולה ופורחת. עוד זמן רב נמשך הקשר לאורך הנילוס בין שתי הקהלות שהתפזרו, עד שהזמן גרם לכך שהקהלה באתיופיה נשכחה, הדברים נותקו לאחר המלחמות, ושוב איבדה הקהלה באתיופיה את הקשר עם עם ישראל והם נשארו מבודדים מבלי לדעת על אחיהם שבגולה, ואף לא ידעו מה קורה עם אחיהם בכל ארצות גלותם.

המפלים האדירים של הנילוס הפריעו להשמעת דבריו של רפאל הכהן. הרעש עבר כפצצות אדירות-כוח שמבקיעות סלעים.

יאיר בן ברוך השמיע את דבריו: עלינו לחפש את עקבות האבות לאורך חופי ים סוף. לשם הגיעו תלמידי שלמה המלך, יחד עם מלכת שבא. עלינו לחפש את שרידי העקבות מסביב לאקסוס הבירה העתיקה, עלינו ללמוד מחדש את תורת משה כפי שהביאו אותה בני המשלחת מירושלים. אנו צריכים לדבר בשפה העברית שנשכחה מאתנו. להתקרב אל תורת משה.

לפתע נדם קולו של יאיר, שקע במחשבות ואמר:

אתם במדינת ישראל שולחים מדריכים לכל העמים באפריקה, מקימים להם תעשיות, מלמדים את דרכי החקלאות החדישה. המדריכים נשלחים ובאים לאזורים שוממים, כדי ללמד בני אפריקה את חידושי הטכניקה, כדי לעזור בפיתוח, מדוע לא נזכה גם אנו, הקרובים כל כך אל היהודים, יותר מכל שבט אחר באפריקה - למדריכים מישראל שילמדו אותנו תורה ויעזרו לנו בפיתוח המשק הדל שלנו ויגישו לנו סעד רוחני?

לא היה בידי להשיב לשאלתו. זו היתה שאלה מכאיבה ונכונה.

אנחנו צאצאי עם ישראל העתיק שנתגלגלו להרי גונדר, טען יאיר בן ברוך.

דבריו נפלו ברעש המים של הנילוס. דברים קשים כגידים.

הרבנים אומרים שכדי להיות יהודים אתם צריכים לעבור גיור, כיוון שיהדותכם לא ברורה.

אנו היהודים המקוריים, אבל אנו מוכנים לעבור גיור, אם יש צורך בכך. אמר יאיר.

ג.


החזקנו זה בזה. אני את ידו של רפאל הכהן ואת ידו של יאיר. שאלתי: מה דעתכם על הרעיון, שהפלשים הם צאצאי שבויים מיהודי תימן שנלקחו לאתיופיה בזמן מלחמות קדומות? - שאלתי את השניים. רעיון זה הובע בפני באדיס-אבבה.

שניהם לא הסכימו לרעיון, על אף שיש דמיון רב בין הפלשים לתימנים, אם כי עורם של הפלשים שחור. - הילד הפלשי שנולד הוא לבן או וורוד בימיו הראשונים, רק אחר כך הוא הולך ומשחיר - אומר יאיר בן ברוך.

המים זרמו למטה. הגענו לתחנה המפיקה חשמל לאזור. - מהנדסים ישראליים בנו את תחנת החשמל על הנילוס, אמר יאיר.

הערב החל לרדת. עמדנו להתפלל מנחה. יאיר נשא עמו זוג תפילין. לדבריו הוא מניח תפילין כל יום. גם טלית היתה עמו. - אנו רוצים לחזור ליהדות. עזרו לנו, טען יאיר כל הדרך; אנו צריכים ללמוד את תורת משה, ללמוד את התלמוד, אותו אין אנו יודעים, אמר רפאל.

המפלים דרדרו עמם אבנים גדולות אל התהום. המים סחבו את האבנים ממרחקים עד שנתגלגלו אל התהומות. - אתם מפחדים להעלות אותנו בגלל עורנו השחור, אמרו שניהם. אך אנו היינו לבנים, ושחרנו מחמת הסביבה, אולי כשנשוב לישראל, נלבין.

בישראל יש בליל של עדות שהמאחד אותם הוא האמונה באלקי ישראל, אמרתי. הבעיה של הפלשים היא הספק ביהדותכם, אילו לא היה ספק ביהדותכם, שום כח בעולם לא היה יכול לעצור את עלייתכם.
לנו אין ספק ביהדותנו. אנו יהודים. אבותינו היו יהודים. אך נתרחקנו מעל העם ולא היה לנו מגע אתו. לא היו אתנו רבנים שילמדו אותנו את תורת משה על בוריה.
דו שיח זה נמשך בכל הליכתנו לאורך הנילוס.

אחד מגדולי התורה בדורות קודמים, בשם הרדב"ז, הגיע דעתו שהפלשים הם משבט דן, אמרתי.

יתכן, אין אנו יודעים, ענה רפאל הכהן.

רפאל ביקש ממני להביא לפני האנשים המוסמכים בישראל את הצורך להקים בית ספר לכהנים בין הפלשים, שכן הכהנים שלימדו את העם תורה, הולכים ומתמעטים, ועוד מעט ישארו הפלשים בלי כהנים.

אנו באנו לכאן לפני חיבור התלמוד ואין אנו יודעים עליו. לכן מן הראוי שיבואו רבנים מירושלים כדי ללמדנו תורה. אמר יאיר בן ברוך. שני הפלשים הלכו אתי צעד אחר צעד ולא הרפו ממני. קבוצה של אתיופים עברה לידינו. שני הפלשים התרחקו מהם.

האם אתם מפחדים מהם? שאלתי. לא, אך לפי הדין, מי שנגע בנוצרים חייב להטבל ולהטהר, השיבו. גם אין אנו אוכלים בשר שנשחט על ידי נוצרים.

יאיר הוציא ספר תהלים קטן ואמר תהלים מול מפלי הנילוס.

רפאל הכהן, שהחזיק בדעתו כי הפלשים באו לאורך הנילוס, אמר לי: אנו מוכנים לחזור למצרים ומשם לארץ ישראל. ללכת בדרך חזרה בה הלכו אבותינו.

זוהי דרך מסוכנת, המצרים הם אויבי ישראל, אמרתי. - קחו אותנו במטוסים, כשם שהעליתם את יהודי תימן במבצע "מרבד הקסמים" אמר יאיר.

רפאל הכהן הוציא מתרמילו פסלונים עשויים מחימר, המראים כיצד מלכת שבא באה אל המלך שלמה. נשותינו לשות את החימר הזה בשעות הפנויות, סיפר.

רפאל המשיך לספר אגדות על מלכות הפלשים בהרי גונדר, על מלך פלשי שלחם מלחמות גדולות כדי להגן על המלכות, דברים ששמע מפי זקנים, ועל קהלות של פלשים שהמיסיונרים העבירום לנצרות, בטענה שהמשיח כבר בא. המיסיונרים הגיעו אליהם ראשונים והפיצו ביניהם תעמולה שאין שוני בין אמונתם לאמונת היהדות. אז שיגרו ראשי הפלשים איגרת לירושלים כדי לקבל תשובה, אם אמנם המשיח כבר בא. ראשי הפלשים הודיעו למיסיונרים שאים יכריחו אותם להתנצר, ימותו על אמונתם.

גם היום נמות למען אמונתנו ולא נעבור לשום דת אחרת, הצהיר רפאל בהליכתנו לאורך הנילוס.

הפלשים סבלו כל ימיהם בגלל אמונתם. עד היום אין לנו קרקעות משלנו, משום שכאשר הגענו להרי גונדר, היו האדמות שייכות לבעלי אחוזות. השם פלשי, משמעותו, גר, נכרי, זר, בשפת גז. יש סבורים שהשם פלשי בא משורש פלס או פלש ופועל זה בשפת גז פירושו, עברי. דברים אלה הסביר לי יאיר.

הכהנים נחשבים אצלנו כבני בניו של אהרן הכהן, אמר רפאל. בתקופות קדומות היו בין הפלשים גם נזירים, אך כיום אין כאלה. לכל אורך הדרך שמו בראשי שני הפלשים הללו, בעברית צחה, את תולדותיהם. לא הרפו ממני עד ששמעתי את כל אגדותיהם. בזכות זה שהחזקנו ביהדותנו, בעקשנות. אלפי שנים, אנו יהודים ואתם צריכם להוציא אותנו מכאן, אמר רפאל.

ד.


יאיר דמיין לעצמו כיצד באו נציגי י"ב השבטים לאקסוס בירתה של מלכת שבא. - הם היו, לפי האגדות, תלמידי חכמים, מאלה שעמדו כגבורים לפני המלך שלמה. אנשים זקופים. זקניהם יורדות להם, עיניהם כחולות, בידיהם החזיקו את ספרי התורה. כל האתיופים התקבצו סביבם כדי לשמוע תורה מפיהם. הם עברו ממקום למקום ולימדו תורה. הסבירו לעם את אמונת היהדות. השליחים הללו נתקבלו בכבוד גדול. המלכה הושיבה אותם בארמונותיה וביקשה מהם אחר כך ללמד תורה את בנה שנולד לה מן המלך שלמה, למען ידע לנהל את עניני המלוכה בחכמה ובתבונה.

הגדול והחזק מביניהם היה זה שבא משבט יהודה. איש גיבור חיל היה. האיש המלומד ביותר היה זה שבא משבט יששכר. הוא ידע את התורה בעל פה. אך גם האחרים ידעו את התורה ואת כל דיניה ושיננו לעם את דיני התורה מבקר עד ערב.

אנו בני מלכים, בני שבטים, אלא שלא נתגלגלנו לאירופה, ונדדנו בארץ זו שהיא עתיקה, אך מפגרת מאד, אתיופיה היא המדינה העצמאית העתיקה ביותר באפריקה, ועצמאותה קיימת כבר שלושת אלפים שנה, אך פיגורה בא בשל כך, שאנשי אירופה לא הגיעו אליה. במשך שש שנים כאשר האיטלקים שלטו כאן, הם סללו כבישים, הקימו תעשיות, ועשו בה צעדי התקדמות יותר מאשר במשך אלף שנה. בשל כך נשארנו עניים מרודים, רעבים לפת לחם, כמו כל העם הזה, שהוא עם טוב אך עני החי עדיין בתקופות קדומות ולא התקרב אל המודרני.

יאיר סיים את דבריו ואמר: מה שאנו דורשים היום מן היהודים בישראל, לשלוח אלינו לאחר אלפי שנים, משלחת חדשה של י"ב השבטים, כדי ללמדנו יהדות. תהיה זו המשך למשלחת של י"ב השבטים שבאו עם מלכת שבא, בשליחות המלך שלמה.

ענה אחריו רפאל הכהן: אנו זקוקים למשלחת של כהנים, של רבנים, של יודעי דת ודין, כדוגמת הכהנים אוניה ואליעזר מקהלת היהודים במצרים, שמהם אנו באים. הם יחזירו אותנו אל היהדות, ואנו נמסור להם את מנהגנו. לא לכסף ותמיכות בלבד אנו זקוקים אלא לרועים רוחניים. מדוע לא תבואו אלינו, דווקא עתה כאשר הפלשים עומדים בפני גוויעה, כאשר נשארנו מעט מהרבה, ומשבט של מאתיים אלף נפש נשארנו עשרים וחמשה אלף בלבד. יש להציל את שארית הפליטה.

יאיר בן ברוך דימיין את המשלחת החדשה שתבוא אל הפלשים.

המשלחת צריכה לכלול רבנים אשכנזים וספרדים. היא צריכה לייצג את הגלויות השונות. כל רב ייצג גלות אחרת, גלות פולין, רוסיה, גרמניה, ארצות הברית, צפון אפריקה. כל שבט שבא מגלות אחרת ישלח נציג. הרבנים והמשמשים בקודש יתפזרו על פני כל הכפרים שבאיזור גונדיאר, ילמדו תורה. לא רק עברית ושירים עבריים, אלא תורה ממש. רק כך יצילו את העדה הזאת המפוזרת בין ההרים.

אתה תהיה הנציג הראשון, אמר לי רפאל הכהן.

השבתי להם כי מעולם לא חלמתי לבקר אצל עדת הפלשים, אך כיוון שנזדמנה לידי זכות זו, אמסור בקשתם אל ראשי המוסדות בישראל.

מאיזה שבט אתה? - שאל רפאל.

אני כהן ובא משבט לוי. אם כן, אתה שייך לשבט הכהנים, הם הכהנים, היו לרועים הרוחניים ומהם צומח שבט הכהנים שנמצא גם אצלנו. אמר יאיר.

ואם תתבשרו יום אחד, שמדינת ישראל מוכנה להעלות את כולכם, האם תקומו כאיש אחד ותעלו? - שאלתי.

כן, כל הפלשים יעלו לישראל. מחמת העוני שהם שרויים בו כאן ומחמת רצונם לחזור לעמם ולארצם. ענו לי שניהם.

לקול רעש מפלי הנילוס, בשעת פרידה, המשיך יאיר לדרוש בואה של משלחת י"ב השבטים ישראל, ללמד יהדות את הפלשים, לעודדם במצוקתם ולהחזירם לארצם.