כשרות עדת "בני ישראל" מהודו

הרב עובדי' הדאיא

חבר בי"ד הגדול לערעורים בישראל
שנה בשנה תשכ"ב



תוכן המאמר:
א. איסור יבמה לשוק
ב. איסור אשת איש
ג. חשש זנות, נישואי-קרובים וחששות הגיטין
ד. החשש אולי הם צאצאי גרים
ה. אם יש להם דין: כל דפריש מרובא פריש
ו. תשובת הרדב"ז על החבשים
ז. בשאלת היתרם לכהנים
ח. חכם שאסר אין חבירו יכול להתיר

תקציר: במאמר זה דן הרב הדאיא בכשרותה של עדת "בני ישראל" מהודו. ומסיק כי הם כשרים לבוא בקהל.

מילות מפתח: הודו, עדת בני ישראל

נדרשתי לחוות דעתי העניה, בשאלה העומדת על הפרק, על עדת "בני ישראל" שבהודו, אם מותר להתחתן עם בניהם והם אתנו. כי יצאו עוררין עליהם, מלפני רבות בשנים ומאז היו פורשים מהם, ועתה ברצונם להסתפח בנחלת השם, ולהכנס בקהל ה' ככל בני ישראל הכשרים, וזאת אשיב בס"ד.

טרם בואי לברר בנוגע לכשרותם, ראיתי לתאר תחילה, אודות מוצאם ומובאם, מהותם ואיכותם, הנה הרב הגאון הגדול הרב הראשי לישראל הרב מוהרי"א הרצוג זצוק"ל בספרו "היכל יצחק" סי' י"ד (ע"ג א') כתב, שהשואל כותב שאולי יש לחשוש ולפסול את הכת "בני ישראל" מלבוא בקהל מפני שאבות אבותיהם לא שמרו חליצה, יבום, גיטין ונדה. וזה רק מקרוב קיבלו עליהם המצות הללו. ושם באותו עמוד, בתשובת הרב הראשי רב"צ עוזיאל זצוק"ל, כותב שכת "בני ישראל" הם חוטר מגזע עם ישראל, ואין לדונם כקראים שפרקו מעליהם עול תורה ומצות, כפי שמקובל ממשה מסיני בתורה שבע"פ. כי אלה לא מרצונם פרקו מעליהם תורה ומצות, אלא שנשתכחה מהם תורה, מסיבת גלותם בארצות רחוקות מנותקים ומבודדים מכל פזורי האומה, ונתונים בעול גלות קשה ומרה. אלא שהואיל שגם אחרי שבאו אל מחניהם קהלות ישראל, וראו מעשיהם הטובים והישרים שדבקים הם בתורה ומצות, היה עליהם לחזור למוטב ולהשיב להם ולבניהם את התורה שנשתכחה מהם, וכיון שעמדו בשכחתם נקראים פושעים וכו'. והואיל ועד השנים האחרונות, עמדו כמרוחקים מקהלות ישראל, ולא קדשו בפני עדים כשרים מישראל, הרי נשואיהם בטלין וממילא אין בניהם ממזרים ע"כ. שוב כתב הרב הראשי הרצוג ז"ל שם בסי' שאח"ז סי' י"ד (ע"ח, א) וז"ל: נתברר לי שהכת "בני ישראל" הם מזרע בית ישראל בלי שום ספק, אלא שאחינו הבבליים בהודו היו פורשים מהם, על יסוד תשובה שקיבלו מרב מובהק בבגדאד ז"ל לפני מאה שנה שיש בהם ספק ממזרות, והספק הוא שכתבו לו עליהם מאנשי בגדאד שבהודו, שני דברים: א) שהזקוקות ליבום שביניהם, נישאו מהם לשוק בלי חליצה, ב) שאין אצלם גיטין, ושם (ע"ח, א.) כותב: עיינתי עכשיו שוב בס' אבן ספיר ח"ב וכה דבריו: אבל היהודים לא יתחתנו עימהם כי לא היה, ולא יש להם עד היום גיטין וחליצה וסדר העריות והשניות כמצות תוה"ק. עוד שם (אות ה') כותב: כעת הגיעני מכתב מהודו ובו עורר הכותב חשש חדש שהיות שזה מקרוב נוהגים בהודו לסדר גיטין צריך לברר טיבם של הגיטין בעניין כשרותם. ולפני זה (אות ב') כותב: נאמנים עלי דברי הרב יעקב ספיר ח"ב וכו' שבימים ההם חקר ודרש על הכת ההיא ... שהוא כותב שפירוש שאצלם המשולחת מבעלה חוזרת לבית אביה, ויושבות אלמנות חיות כל ימיהן. ואלה השואלים אינם מדברים אלא על עובדות של נישואין של יבמות לשוק, ואינם אומרים שידוע להם על מקרים של נשואי א"א, בלי גט, וכו'. ומאז, כידוע, כבר קיבלו עליהם כל מצות התורה, דאורייתא ודרבנן, אבל בימי הרב ספיר עדיין לא היו להם גיטין, וכו' עכ"ל.

אחרי שתיארנום כנ"ל, עלינו להציע הספקות שיש בהם, כפי שהובא שם:
א. איסור יבמה לשוק;
ב. ספק איסור אשת איש;
ג. חשש זנות ונישואין עם קרובים;
ד. חששות לגבי גיטין שסודרו בהודו;
ה. אולי הם צאצאי גרים;
ו. אם יש לדון בהם: כל דפריש מרובא פריש; אם יש לדון בהם משפחה שנטמעה נטמעה. והנני לבוא אחת לאחת, בעהי"ת.

א. איסור יבמה לשוק
א. ביבמות פ' האישה רבה (צ"ב א') על דברי המשנה שם, אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתייבמה, ואח"כ אמ"ל: חילוף היו הדברים, תצא והולד הראשון והאחרון ממזר. אמרו שם בברייתא: זו דברי ר"ע שהיה אומר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, אבל ח' אומרים אין ממזר ביבמה, ולימא אין ממזר במחייבי לאוין? האי תנא הך תנא דר"ע הוא דאמר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר, מחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר. ושם בתוס' והרא"ש מפ' הזורק (גיטין פ"ב) דמשמע אפי' לרבנן הוי ממזר וכו' ותי' ר"י דהוי ממזר מדרבנן משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י ע"ש. ובטור וש"ע אה"ע סי' קנ"ט ס"ב הובא שם ב' הדעות: דעת הרמב"ם שהולד כשר, ודעת הרא"ש בשם י"א שהוא ממזר מדרבנן, ע"ש.

ב. והנה שם בגמ' נאמר: אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנא' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, לא תהיה בה הוויה לזר, ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט. מספק"ל לשמואל האי לא תהיה אשת המת, אי ללאו הוא דאתא, או דלא תפסי בה קידושין, ושם (מ"ט, ב') פירש"י בד"ה אי כרב, דאמר פ' האישה רבה מנין שאין קידושין וכו' והולד ממזר, ע"ש. מבואר מזה דזה דהולד ממזר תלוי, באי תפסי בה קידושין או לא. והנה מצינו למרן בסי' מ"ד ס"ז, פסק: חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שאינה מקודשת אלא מספק. משמע שפוסק כשמואל שמספק"ל. ומינה דה"ה לעניין ממזרות צ"ל ג"כ דהוי ספק ממזר, דהא תליא בהת לדעת רש"י ז"ל הנ"ל.

ג. ובזה אינו מובן לי, מדוע בסי' קנ"ט הנ"ל, פסק בדעה ראשונה בלשון הסתם, בפשיטות דאינו ממזר, ובלשון י"א, דהוי ממזר מדרבנן. דלפי הכלל שבידינו, בכל מקום שפוסק סתם וי"א, דעתו להלכה כסברת הסתם. א"כ גם כאן דעתו לפסוק כסברא קמייתא דאינו ממזר. וזה היפך מה שפסק בסי' מ"ד הנ"ל דקידושין תופסין מספק, דמשמע דגם לעניין ממזרות הולד ממזר מספק כהי"א שהביא בסי' קנ"ט הנ"ל.

ד. ובאמת דאעיקרא, דברי רש"י אינם מובנים, דלדידיה דהא תליא בהא, מוכרח אתה לומר, דדברי רב, דתלי טעמא משום משמעות הקרא דלא תהיה, לא תהיה בה הוויה, הוא אפי' אליבא דרבנן. דלר"ע בלאו האי טעמא הלא הוא ס"ל, דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין, ולאו דווקא ביבמה. וא"כ נמצא דדברי רב הם, דלא כתנא דברייתא שם, דתני, זו דברי ר"ע, אבל חכמים אומרים אין ממזר ביבמה. ולפי פירש"י דהא תליא בהא צל, דלרבנן שאין ממזר ביבמה, ה"ה שתופסין בה קידושין. וגם לשמואל קשיא, דמדוע מספק"ל? הרי לתנא דברייתא, דלרבנן דקי"ל כוותייהו אין ממזר ביבמה, מוכרח אתה לומר אליבייהו, דפשיטא ליה דתופסין קידושין ביבמה, ומדוע מספק"ל לשמואל?

ה. והנה התוס' שם (דף מ"ט) ד"ה הכל וכו', פי' על מה דאצטריך שם הגמ' להשמיעינו הכל מודים בשומרת יבם שאין הולד ממזר, דאליבא דרב דאמר אין קידושין תופסין ביבמה, אצטריך לאשמעינן שפיר דלא הוי ממזר. וטעמא פי' ר"ת דהוי כעכו"ם ועבד שאין בה קידושין לשום אדם, וליבם נמי לאו בת קידושין היא אלא ביאה היא דאית בה וכו'. והא דקאמר ואביי מספק"ל וכו', לא כפי' הקונטרס - דאפי' לרב אין הולד ממזר כדפי', אלא להכי לא נקט שומרת יבם, משום דשמא תפסי בה קידושין כדשמואל ופשיטא דלא הוי ממזר ואין שום חידוש להשמיענו וכו' ע"ש. נימצינו למדים מזה, דיש חילוקי דעות בפי' הגמ' בההיא דרב ושמואל דלדעת התוס' בשם ר"ת, לא תליא הא בהא, אלא אפי' לרב דלא תפסי בה קידושין, לא הוי הולד ממזר, דהוי כעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, דלא תפסי בה קידושין ואין הולד ממזר, ולדעת רש"י הא תליא בהא.

ו. ומעתה הרי יש מקום ליישב הסתירה הנ"ל בדברי מרן ז"ל הנ"ל, שמקורם מדברי הרמז"ל, בפ"ד מה"א הי"ד ע"ש, שהוא מפרש דברי הגמ' כפי' התוס' והרא"ש הנ"ל דפלוגתא דרב ושמואל, באם תופסין בה קידושין, אינו תלוי בדין הממזרות, אלא דלרב אפי' לא תפס בה קידושין אין הולד ממזר דומיא דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל. וממילא דה"ה לשמואל דמספק"ל, דאמר אמימר הילכתא כוותיה, וכן נפסק להלכה, ברמב"ם ובש"ע, לא מספק"ל באם הולד ממזר או לא, אלא דגם הוא מודה דאין הולד ממזר, ולכן פסק מרן בסי' קנ"ט כדיעה ראשונה דאין הולד ממזר, שהיא סברת הסתם. אלא דלי"א שהיא דעת רא"ש ותוס', דהוא ממזר מדרבנן, משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י כנ"ל.

ז. אלא דבכל זאת, עוד צריכים אנו למודעי, מה טעמו של רש"י שפי' כך, ואיך יתורץ לדעתו דברי הברייתא דקתני זו דברי ר"ע וכו' כנ"ל, וכן ההיא דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, שממנה הביאו התוס' ראיה לדבריהם. ונראה דהנה עינינו הרואות, דיש פלוגתא בין שתי הברייתות, דדף מ"ט, עם דף צ"ב הנ"ל, דבדצ"ט נאמר בברייתא הכל מודים בבא על שומרת יבם שאין הולד ממזר, ופרש"י ואפי' לר"ע, מדאפקיה רחמנא ללאו דידה בלשון הויה וכו' וה"ק לא תהיה אשת המת לא תתקדש אשת המת בקידושין לאיש זר אלמא קידושין תופסין בה, ור"ל דאפי' לר"ע דיש ממזר מחייבי לאוין, כאן ביבמה דאפקה ללאו שלה בלשון הויה, הלאו כמאן דליתיה, ראה בתוס' שם שכ' דפי' הקונטרס משמע דלרב ליכא לאו ביבמה וכו'. ואילו בדצ"ב נאמר בברייתא זו דברי ר"ע. הרי דברייתא זו פליגא עם ברייתא דדמ"ט הנ"ל דקתני אפי' לר"ע אין הולד ממזר. ובכן ע"כ לומר, דברייתות חלוקות, בעיקר דבר זה, אם ענין הממזרות תלוי בתפיסת הקידושין או לא. דלברייתא דדמ"ט, הממזרות תלוי בתפיסת הקידושין. ולכן לסברת הברייתא שם דאפי' לר"ע תפסי ביבמה קידושין, אין הולד ממזר. ולכן פירש"י שם אליבא דרב ושמואל, דלרב שאמר לא תפסי בה קידושין, אין הולד ממזר, ולשמואל דמספק"ל, ה"ה בממזרות מספק"ל. לא כן בברייתא דדצ"ב, דס"ל לר"ע הולד ממזר, ככל חייבי לאוין, בע"כ לומר דס"ל לברייתא דאין דין הממזרות תלוי בתפיסת הקידושין, אלא אפי' שנניח שתפסו בה קידושין כסברת הברייתא דדמ"ט, עכ"ז לדעת ר"ע הולד ממזר. או אפשר דהברייתא דדצ"ב חולקת בעיקר הדבר של תפיסת הקידושין, דלדידה. לר"ע לא תפסי בה קידושין כשאר חייבי לאוין, ולכן הולד ממזר לר"ע. עכ"פ אין הכרע בדבר, בסברת הברייתא דדצ"ב, די"ל כאמור דהיא חולקת על הברייתא דדמ"ט בעצם הדבר של תפיסת הקידושין לר"ע, אלא דבכל זאת היא סוברת אליבא דר"ע דהולד ממזר, דאף דנאמר בהלאו לשון הויה, בכל זאת לא נפיק מכלל לאו. והדר ליה כשאר חייבי לאוין דהולד ממזר בהם. וי"ל ג"כ שחולקת בעיקר יסוד זה כנ"ל.

ומכיון שאין הכרע בדבר, לכן לא פירש"י שם בדברי רב שאמר אין קידושין תופסין ביבמה, דהולד ממזר כמו שפי' בדמ"ט הנ"ל, דשם פי' כן אליבא דסוגיא לפי דברי הברייתא שם; לא כן כאן בדצ"ב, דלפי דברי הברייתא שם, יש מקום לומר דשני דברים נפרדים הם ולא תלי הא בהא, א"כ גם לדברי רב שאמר דאליבא דרבנן, אין קידושין תופסין, אינו מוכרח לומר דהולד ממזר אליבייהו. דומיא דמצינו בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, דאף דאין קידושין תופסין בהם בכל זאת הולד כשר. ואותה הברייתא דדמ"ט דתלי הממזרות בתפיסת הקידושין, צ"ל דהיא סוברת, דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, ואף דשמואל ס"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר (כקו' התוס' שם) ואפי' לא תפסי לא הוי ממזר לשמואל ע"ש, אפשר דאביי גם בזה מספק"ל בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, אם הולד כשר כשמואל או הולד ממזר כהחולקים עליו, כיון דלא תפסי בהו קידושין.

ח. עוד י"ל, דהנה מריהטא דסוגיא דגמ' בדמ"ט הנ"ל, דאמר אביי הכל מודים, וכן הברייתא שם דקתני בלשון זה הכל מודים, מבואר דכל עיקר חידושא הוא לר"ע ודעימיה, כפירש"י שם.
וגם דברי הגמ' שם דאמרה ואביי מספק"ל אי כרב אי כשמואל, מבואר דכל השקלא וטריא שם, הוא על הכל מודים. ובכן י"ל בפשיטות, דמשמע ליה לתלמודא דכל פלוגתא דרב ושמואל בדצ"ב, הוא אליבא דר"ע ודעמיה, דהרי ע"ז שאמר אביי בדמ"ט הכל מודים, שהמכוון הוא על ר"ע ודעמיה, אמרה הגמ' ואביי מספק"ל אי כרב אי כשמואל. ובכן אין מקום לקושיא כלל על פירש"י מההיא דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דס"ל לרב ושמואל דהולד כשר, דהם לעצמם ודאי סוברים כרבנן דפליגי על ר"ע, וסוברים דאין ממזר מחייבי לאוין, ורק במקום חיוב כרת או מיתת ב"ד. וזה שפליגי בדצ"ב, אי תופסין קידושין ביבמה, הוא רק אליבא דר"ע, דלרב אליבא דר"ע אין קידושין תופסין בה ולכן הולד ממזר כפירש"י בדמ"ט הנ"ל. ולשמואל, מספק"ל אפי' אליבא דר"ע, כסברת אביי שם בדמ"ט, דלכך לא אמר שומרת יבם.

ט. והא דאפסיקא הילכתא שם בגמ' (דצ"ב) כשמואל, הוא משום, דספיקו הוא אליבא דכ"ע. דהוא מסתפק בעיקר פי' הפסוק אם הוא אתא ללאו, כשאר חייבי לאוין, או דאתא לאשמעינן דלא תפסי בה קידושין כרב. וזה שייך בין לרבנן, בין לר"ע. ולכן פסקו הפוסקים דמקודשת מספק. אך לענין ממזרות, ודאי דקי"ל כרבנן, דאין הממזרות תלוי בתפיסת הקידושין. ולפי"ז אתי שפיר דפסק מרן בשתי המקומות הוא אפי' אליבא דרש"י וא"צ לדחוק שהוא רק אליבא דתוס' והרא"ש. זה הנלע"ד ודוק.

י. היוצא מכל האמור, דלרבנן דר"ע, אליבא דכ"ע, אין הולד ממזר, ואפי' תופסין קידושין מספק. ואפי' לר"ע לתנא דברייתא, בדמ"ט, אין הולד ממזר. אלא דלדברי התוס' והרא"ש שהיא סברת י"א בסי' קנ"ט, ס"ב, דהוא ממזר מדרבנן משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י. והנה ברור דבמקום ספק יבמה לשוק, מתירין לבוא בקהל אליבא דכ"ע, דהרי אפילו בספק ממזר מדאורייתא, מותר לבוא בקהל מה"ת, וכ"ש במקום ספק דרבנן, ובפרט בגזירה כזו, דאינה אלא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י, דקיל טפי.

ב. איסור אשת איש
ענין החשש בזה הוא, פן היו הקידושין שלהם בפני עדים כשרים, ונתגרשו בגיטין שלהם, שאינם גיטין לפי הדין, והלכה הגרושה ונישאת לאיש אחר, והולידה בנים והם ממזרים. הנה הרב הראשי הרצוג זצוק"ל, סמך בזה על עדותו של הרב אבן ספיר שכתב דהמשולחת מבעלה אצלם, נשארת אלמנה חיה בבית אביה, ואינה נישאת לאיש אחר. הנה עם שנניח שכן המנהג אצלם, אך סו"ס לא יצא מידי ספק, דמי יודע אם כולם שמרו על דבר זה, והרי כבר אמרו שאין אפוטרופוס לעריות, ולא פחית עלמא מפריצים, שפורצים את הגדר, ויכול להיות שעברו על הגדר, והלכו ונישאו לאיש אחר במקום שלא ידעו עליה שהיא גרושה, או זינתה והולידה בנים, והם ממזרים דאורייתא, ואף דספק ממזר מותר מדאורייתא, הרי יש איסור דרבנן עכ"פ, ואיך נבוא ונתיר אותם בלכתחילה?

א. הנה ספק כזה, מצינו בדין הקראים, וכבר ידועים דברי הרדב"ז בישנות סי' רי"ט ובחדשות סי' ע"ג וסי' תשצ"ו, שהעלה להתיר אותם, אם יקבלו דברי חברות להיות כא' מהרבנים ולשמור על כל מצות דרבנן, ולהזהר מכל מה שאסרו חכמים, מטעם שכל הקידושין שלהם הם בעדים פסולים מה"ת, ואין כאן קידושין כלל. לכך אע"פ שאין גיטן גט, אין כאן חשש ממזרות, שהרי אין אישות שלהם אישות אלא כזנות בעלמא. ולא חיישינן לצדוק ובייתוס הראשונים שמא נשואים היו בעדים כשרים ואחד מהם גירש בגט פסול, או שמא אחד מהרבניים נהפך למינות וגירש את אשתו בגט שלהם שאינו גט. חדא, דאחזוקי איסורא מספיקא לא מחזקינן; ותו דאיכא כמה ספיקי, דאת"ל שהיו נשואים, שמא לא גירש א' מהם, את אשתו, ואת"ל גירש, שמא בעדים כשרים ובגט כשר גירש שעדיין באותו הדור לא פקרו לגמרי, ולא העמידו ב"ד. ואת"ל בגט פסול, ועדים פסולים, שמא אותה מגורשת לא נישאת לאחר, ואת"ל נישאת, שמא לא ילדה. ואת"ל ילדה, דילמא סריס או איילונית ילדה. ואת"ל ראוי להוליד ילדה שמא מתו בעודם קטנים. ואת"ל הגיעו להיות להם בנים, כל אחד מהנמצאים יכול לומר איני מהם. הילכך כל א' מהם יכול לבוא בקהל. ואע"פ שכ' ר"ש ז"ל שהם ממזרים, זהו דוקא באותם שקידושיהם בעדים שלנו, וגיטן אינו גט, אבל באלו שבמצרים שאינם מקדשים אלא בעדיהם אין כאן קידושין, שהם פסולי עדות מן התורה, עכ"ל בסי' ע"ג.

ב. הנה לעצם היתר הקראים שכ' הרדב"ז ז"ל הנ"ל, דיברו בו נמושות, שהוא לא אמר אלא לאותם שבדורו, שהיו כותבין גט כדת וכהלכה. וכן ענין הזהירות בעריות וכמ"ש הר"ש גאביזון ז"ל שהובא בס' אהלי יעקב למהריק"ש. ואמנם הקראים שבזמנינו, כבר קל נפק מן שמיא "הקראים אינם מתאחין", כמו שהאריך בזה בס' מפי אהרן אלחדיף, בסוף הספר. וכן בס' תעלומות לב בח"ד בהשמטות ובשד"ח בפה"ש מע' ב' סי' ל"ד אות ס"ו, ועד אחרון, בספר ידידי הרב הגאון "ציץ אליעזר" ח"ה סי' ט"ז שהאריך והרחיב בזה, להביא מספרי ראשונים ואחרונים לאסור איסר, יעו"ש נפלאות מתורתו.

ג. והנה עם שבודאי שאין לנו לזוז מדבריהם ארצה, ומי יבוא אחרי המלכים האדירים. ובפרט שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, כאשר זאת ראינו שכמה מהמתירים אחרי ראותם דברי חכמים כדרבונות, שיצאה גזירה מלפניהם לאסור איסר, קיימו בעצמם הדרנא. בכל זאת, ללמוד אני צריך, דאיך הפה יכול לדבר, כי הרדב"ז דיבר לאותם שבדורו, שהיו כותבין גט כדת וכהלכה וכו', והלא לפי הדברים שהעתקנו, נהפוך הוא, שהרי הוא צווח ואומר שכל הקידושין שלהם הם בעדים פסולים מה"ת ואין כאן קידושין כלל והבא על אחת מנשותיהם אינו כבא על א"א, הילכך אע"פ שאין גיטן גט אין כאן חשש ממזרות. הרי מפורש, שהוא אומר שהקראים שבזמנו, כולם הם פסולי עדות מה"ת, ואין גיטן גט. ואם כפי דבריהם, שבזמנו היו כותבין כדת וכהלכה, א"כ אינם פסולי עדות, דאם הם פסולי עדות, הרי אין כאן לא עדי חתימה, ולא עדי מסירה. ואיך אפשר להכשיר גט בלא עדי חתימה ומסירה? ועוד, דלפי הספיקי-ספיקות שכתב, הרי בכל עת וזמן, ובכל דור ודור, שייך לומר הספקי ספיקות הללו?

ד. ואם הוציאו זאת, ממ"ש הרדב"ז שם, בתוך הספיקות, ואת"ל גירש שמא בעדים כשרים ובגט כשר, שעדיין באותו הדור לא פקרו לגמרי ולא העמידו ב"ד, דר"ל, שהיו מסדרין גיטיהן אצל ב"ד ישראל. הרי לא אמר זה במאמר מוחלט, שכולם נהגו כך, אלא בדרך שמא אומר כך, דיש לתלות כזאת שאולי מכיון שבאותו זמן עוד לא פקרו, אמרינן אולי סידרו גט כדת וכהלכה אצל רבני ישראל, שאז לא העמידו ב"ד משלהם לסדר להם גיטין, אך לא שבאופן מוחלט ובטוח כולם נהגו ככה. ועוד דהרי לא ע"ז היו כל סמוכות היתירו, דגם בלי הנחה זו, יש לו עוד כמה ס"ס, כמו שסיים שם באומרו, ואת"ל בגט פסול ועדים פסולים, שמא אותה מגורשת לא נישאת לאחר, ואת"ל נישאת לאחר, שמא לא ילדה, ואת"ל ילדה, שמא סריס או איילונית, ואת"ל ראוי להוליד ילדה, שמא מתו בעודם קטנים. הרי דעיקר סמוכותיו לא רק ע"ז שכתב דשמא גירשו בגט כשר, אלא שיש לו עוד ס"ס לרוב. וא"כ אף את"ל דבזה"ז הם לא מגרשין בגט כשר, אלא בגט פסול ועדים פסולים, הרי ישנם עוד כמה ספיקות וספיקי ספיקות שיכולים לסמוך עליהם להתיר. ואף שכתב עוד שם: "ואע"פ שכתב ר"ש שהם ממזרים, דוקא באותם שקידושיהם בעדים שלנו וגיטן אינו גט", דנראה מזה, דמודה לר"ש בהיכא שמקדשים בעדים כשרים, וא"כ בכל א' יש להסתפק אולי קידש בעדים שלנו. הנה מדקדק לומר "באותם שקידושיהם בעדים שלנו" מבואר דר"ל דדוקא באלה הידועים לנו שכן באמת קידשו בעדים שלנו. אבל כל היכא דאין אנו יודעים בבירור שקידשו בעדים שלנו, הרי היתירו פתוח מטעם כמה ס"ס שכ' שם: חדא דלאחזוקי איסורא לא מחזקינן, דאיכא כמה ספיקי, דשמא לא גירש, ואת"ל גירש ובעדים פסולים וגט פסול, שמא לא נישאת לאחר וכו' כנ"ל. באופן דלא יכולתי להבין, איך ובמה, העמיסו חילוק זה בדברי הרדב"ז ז"ל, מה שנראה הדבר להיפך בדבריו כאשר הסברנו, ודבריהם צע"ג.

ה. עכ"פ לענין דינא, בודאי דעלינו להרכין ראשינו לדברי האוסרים שהם רבו על המתירים כמ"ש בספר מפי אהרן (ק"ד) וז"ל: היוצא מכל האמור דרבו האוסרים על המתירים וכו'. ולעילא מן כל, שמרן הק' דהוא השליט על הארץ, ואתכא דידיה סמכינן, הוא מהאוסרים וכו'. וכן מורם ז"ל בהגה בסו"ס ד' אסר כתשו' הר"ש וכו'. וא"כ מי יערב אל לבו להתירם, ואין זה כי אם מן המתמיהים, עכ"ל. ואמנם בנ"ד כת "בני ישראל" דלא מצינו כזאת בשום ספר מן הפוסקים שדיבר אודותם, ורק ע"פ השמועה מבני בגדד, שאומרים שמלפני כמה שנים, רב גדול ומובהק אסרם, ע"פ מה שהוגדר לו, שהזקוקות ליבם שביניהם נישאו מהם לשוק, ושאין אצלם גיטין, (שפי שהובא בס' היכל יצחק (ע"ח א'), ומאז פירשו מהם כנ"ל. הרי אם נכונים הדברים שאסרו רק מטעם זה של יבמה לשוק, ושאין להם גיטין, אין לטעם זה יסוד לאוסרם, דאם מטעם יבמה לשוק, כבר ביררנו בסעיף הקודם, דאין כאן אלא ספק ממזר דרבנן, ואליבא דכ"ע יכולים לבוא בקהל אפי' בלכתחילה, ואם משום דאין להם גיטין, הרי יכולים לשמש לנו אותם הספיקות שכ' הרדב"ז כלפי הקראים, להתירם משום כמה ס"ס, דמכיון דאינם שומרים מצות כישראל, הרי י"ל דאולי קידשו בעדים שלהם, שהם פסולי עדות, ואת"ל בעדים כשרים, וגירשו בגטין שלהם שאינו גט, אחזוקי איסורא לא מחזיקינן, ושמא לא גירש אחד מהם את אשתו, ואת"ל גירש, שמא בעדים כשרים ובגט כשר, ואת"ל בגט פסול, שמא אותה המגורשת לא נישאת לאחר, ואת"ל נישאת שמא לא ילדה, ואת"ל ילדה, שמא ילדה סריס, ואת"ל לא סריס, שמא מתו בעודם קטנים, ואת"ל לא מתו שמא אלו הנמצאים לא מהם, וכל א' מהנמצאים יכול לומר שאינו מהם. הרי שיש כמה ס"ס להתיר, כפי שכתב הרדב"ז כלפי הקראים. ואם שלענין הקראים לא סומכים ע"ז, כפי הכרעת הפוסקים, עכ"פ יכולים להשתמש בספיקות אלה.
לגבי הכת "בני ישראל" שלא מצינו לשום א' מהפוסקים שכתב לאוסרם, ורק ע"פ השמועה שרב אחד אסרם, שאחרי העיון אין בהם כדאי לאסור כפי שכתבנו. ואולי השמועה לא נכונה, ואף אם נניח שנכונה, אפשר שלא מסרו לו אודותם נכונה, ולא עשה שום חקו"ד עליהם.


וכיון שלא ידענו טעמו נימוקו על נכון, ויש לפנינו עתה יסודות לסמוך עליהם להיתר, הרי אין להניח את הודאי, ולתפוס את הספק. ובפרט כפי מה שהעיד בגודלו, הרב יעקב ספיר בספרו "אבן ספיר" שאצלם המושלחות מבעליהן נשארות אלמנות חיות בבית אביהן, הרי יש לנו עוד ספק, כי אף שנניח שאולי נתגרשה בגיטין שלהם, הרי לפי הנהוג האשה נשארת אלמנה חיה בבית אביה. ואף שאולי המצא ימצא, שעוברת על הגדר ונישאת, הרי מכיון שרובא דרובא שומרים על גדריהם, הרי י"ל: כל דפריש מרובא פריש, ואל מחזקינן איסורא.

ג. חשש זנות, נישואי-קרובים וחששות הגיטין
מכיון דלא אתחזק איסורא, הרי אין זה אלא מצד ספק, אולי זינתה עם קרוביה שהם ערוה מה"ת, ובניהם ממזרים, והרי מן התורה ספק ממזר מותר, ואין כאן אלא ספק דרבנן. והרי יש לצרף אותן הספיקות הרבות שכ' הרדב"ז ז"ל, גבי הקראים, כי אולי לא הולידו, וכו'. ומכיון שיש לנו כמה ס"ס, הרי אין לאסור אותם אפי' מדרבנן. וכן מצד חשש הגיטין, הנה גם זה לא יצא מכלל ספק, ויש לצרף כל אותם הס"ס הנ"ל, שמא נתגרשו בגט כשר, ואת"ל בגט פסול, אולי לא נישאת כלל זאת המתגרשת, כפי הנהוג אצלם שנשים המשולחות, נשארות אלמנות חיות בבית אביהן, ואת"ל נישאת לאחר, אולי לו הולידה, וכו', כאמור.

ד. החשש אולי הם צאצאי גרים
הספק הוא פן לא נתגיירו כראוי, בפני ב"ד של שלשה וקבלת מצות כראוי. בכ"ז איני רואה בזה שום ספק, דמלבד דספק זה, מסייע לנו לצד ההיתר, דאם לא נתגיירו כראוי, הרי אין כאן עוד ספק של חשש ממזרות, דאינם בתורת גיטין וקידושין, דאין תופסין בהם קידושין, וממילא דיוצאין בלא גט, וגם אין חשש דעריות.
הרי גם לחשש של שמא עודם בגיותם, וצריכים גרות, הרי סמא בידן -למולם, להטיף מהם ד"ב ולהטבילם אחרי קבלת עול מצות כדת וכהלכה, והרי הם כישראל גמורים.

ואם משום חשש ברכה לבטלה של ברכת הטבילה, הרי ברכות אינן מעכבות, ויכולם לברך בלי שם ומלכות, ככל ספק ברכות, כידוע.

ה. אם יש להם דין: כל דפריש מרובא פריש
א. ספק זה לא מבורר כ"כ, דמה שייך ענין כל דפריש כאן, הרי הם פירשו ממקום קביעותם, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ובפרט דזה שאנו אומרים כל דפריש וכו' הוא, כדוגמת של ט' חנויות שמוכרים בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה (ביו"ד סי' ק"י ס"ג) ולקח מא' מהן ה"ז אסור משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ובשר הנמצא בשוק מותר דכל דפריש מרובא פריש, כי אנו תולין דזה שנמצא הוא מאותם החנויות של הרוב שהם של בשר שחוטה, לא כן בנ"ד שהרי כולם בבחי' בשר נבילה, שלא היה בהם תערובת של משפחות כשרות שהרי הם נבדלים בפ"ע, ואין אף אחד שמתערב עמהם מישראל, ואף שנניח שיכול להיות שהיה איזה תערובת מישראל, הרי אין זה אלא מיעוט, ול"ש כל דפריש מרובא פריש, דאדרבא י"ל מרובא פריש, מאלה הפסולים שהם רוב לא מהכשרים שהם מיעוט.

ו. תשובת הרדב"ז על החבשים
א. אחרי כותבי כ"ז, ראיתי להרדב"ז עצמו, בס' דברי דוד בסי' ה', שכ' על החאבישיש (הם החבשים) הדרים בארץ כוש, שהם מתנהגים כדת הקראים, שהם צדוק ובייתוס, ואין אנו מצווים להחיותם או לפדותם, מ"מ מסתברא לי, דה"מ אלו שהם דרים בתוך הרבנים ורואים דברי חכמים ומלעיבים ומלעיגים עליהם, על אלו וכיוצא באלו אמרו מורידין ולא מעלין, וכו' אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק, ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה, תפסו להם פשטי הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם, לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל והוי כתינוק שנשבה
וכו' ומצוה לפדותם, אבל לענין יוחסין, אני חושש שמא קידושיהן קדושין וגיטם אינן כתיקון חז"ל, שהרי אינם יודעים כלל בטיב גיטין וקידושין עכ"ל, והנה נראין הדברים איפכא ממה שכ' בישנות סי' י"ט ובחדשות סי' ע"ג ותשצ"ו הנ"ל שם כ' בפשיטות להתיר הקראין מטעם כמה ס"ס, ואף דלענין הקראין, י"ל דמה שאסר כאן הוא לאותם שעודם מלעיבים במלאכי אלקים חז"ל, ועודם מחזיקים ברשעתם דודאי שאין אנו מצווים להחיותם ומורידין ולא מעלין, וכל מ"ש באותה התשובה להתיר, הוא באלה שחזרו בתשובה, וקיבלו עליהם כל דברי חז"ל, כא' מעם ישראל, אבל הנה במ"ש לפסול החבשים, מפני החשש של קידושיהם קידושין, וגיטן אינן גיטין, הרי חששה זו היא גם בקבלו עליהם הקראים לחזור לדת ישראל, דסו"ס יש לחוש בהם לענין יוחסין, דקידושיהם קידושין וגיטן אינם גיטין, ולפלא איך לא זכר מ"ש הוא עצמו בתשו' הנ"ל, דאף לחששה זו יש כמה ס"ס להתיר, ורחוק לומר דהדר בו ממ"ש בכל התשובות הנ"ל, דא"כ לא הוה שתיק מינה ולכל הפחות היה מזכיר את דברי עצמו, מ"ש מלפנים והדרנא קרי אנפשיה.

ב. וראיתי לבעל "מפי אהרן" (צ"ט) שכ' מהפ"מ ח"ג סי' א' שהביא מתשו' הרדב"ז סי' קפח, שנראה מהם שזה סותר לדבריו בתשו' הנ"ל דסי' ע"ג וכו', וכתב דסברת הרדב"ז מוטלת בספק ע"ש, ופלא שלא זכר המחבר שם מתשו' הנ"ל שבס' דברי דוד, שהיא ג"כ סותרת לתשו' הנ"ל, שעם שלפמ"ש אין מקום להקשות, שאז בימיו עוד לא נדפסו התשובות הנ"ל, אבל המחבר "מפי אהרן" שבודאי ראתה עינו תשו' הנ"ל שכבר נדפסו בימיו, איך לא זכר מזה?

ג. עכ"פ, עם שנניח שלענין הקראין, הדבר מוטל בספק גם לדברי הרדב"ז, מ"מ לנ"ד, נראה דאין מזה מקום להחמיר, כמו בדין הקראין והחבשים הנ"ל, דכאן הרי יש לנו ספק רבתי, כפי מה שהעיד הרב אבן ספיר ז"ל, שאצלם נהוג שאשה המשולחת, נשארת אלמנה חיה, ואינה נישאת לעולם, א"כ הרי יש לנו ס"ס, ספק אם הן מהמגורשות, ואת"ל כן, הרי לפי מסורת שלהם לא נישאות לאחרים. ולו יהא אלא ספק, הרי יש כאן ס"ס, ואין זה דומה לדין הקראים, שלא נשתמש הרדב"ז בס' דברי דוד, בספק זה דשמא לא נישאו, דגבי הקראים הוא ספק רחוק, דרובא דרובא דעלמא הגרושות נישאות לאחרים, והוי כמילתא דלא שכיחא. לא כן בדין עדת "בני ישראל", שרובא דרובא שומרים המסורת, זה ספק חשוב, שהרוב מסייעו. ולכן יש להשתמש בו בשופי לנ"ד לעשות בו ס"ס כדאמרן.

והדר דינא בנ"ד דיש להתיר הכת הנ"ל לבוא בקהל, אחרי שיקבלו עליהם דברי חברות, וכל קבלת המצות, אחרי מילה ופריעה אם אינם נימולים כדת וכהלכה, או להטיף מהם ד"ב אם הם נימולים כהלכה, וטבילה בלי ברכה, מכיון שיש ספק שמא הם גרים ולא נתגיירו כהלכה.


ז. בשאלת היתרם לכהנים
א. הנה מטעם הנימוקים שכתבנו יש להתיר אותם גם לכהנים, דאף דלא יבצר שיש ביניהם כהנים, הרי לא משכחת אצלם חללים, דחלל הוא רק מכהן שלקח גרושה, ומכיון שאנו לא מחזיקים גיטיהם גטין, הרי אין בהם אשה גרושה. ובפרט לפי עדותו של הרב אבן ספיר דהמשולחת מבעלה נשארת אלמנה חיה, הרי הגרושה אצלם אינה נישאת, וא"כ הרי יש כאן ס"ס, ספק אם נתגרשה, ואת"ל כן, ספק אם נישאת לאחרים, ואת"ל נישאת והנישואין היו עם כהן, ובניהם חללין, ספק אם הגט מעיקרא הוה גט, הרי אין כאן אלא ספק חלל, והדר דיניה כדין אלמנת עיסה (עדויות פ"ח מ"ג; כתובות י"ד א'; קידושין ע"ה א') שאמרו שם בגמ' מותרת משום ס"ס, וה"ה כאן יש ס"ס, אם זה הוא הספק, ואת"ל הוא, אולי אינו חלל, דלא היו גרושין כלל, ואת"ל היה גירושין, אפשר דהגט לא גט, והדר דין הכהן, כדין ישראל, שהיתירו פתוח משום ס"ס, וכן גם דין הכהן, כאמור. ועי' בתשובת הגאון הראש"ל עוזיאל זצוק"ל המובאה בס' היכל יצחק, דגם הוא כותב להתירם לכהן ע"פ יסודות היתירו, ע"ש.

ב. אלא דלפי האמור למעלה ראש, דיש בהם חשש גרות כמ"ש הרב הגאון הרה"ר הרצוג זצוק"ל בס' היכל יצחק, ואם נניח שהם גרים שלא נתגיירו כדין, והם עודם בגיותם, הרי כל אשה מהם היא בחזקת זונה, ואסורה לכהן, אף אחר שהתגיירו, כדין גיורת דעלמא דאסורה לכהן, ע"כ כהן הבא לישא אשה מהם עליו לבדוק במשפחתם, אם לא היו גרים ביניהם, דבענין גרות אין כאן ס"ס להתיר, רק ספק א', ספק אם הוא מישראל או מגרים, ותו לא.

ג. והנה שוב ראיתי שכתבו ספק אחר בהכת של בני ישראל, דאולי ביטלו קידושין שהם מועילין לפום דינא, שלדעתם אינם קידושין, והלכה ונישאת לאיש אחר, ובניה ממזרים, שאינה בגדר משולחת, שנשארות אלמנות חיות. ואמנם לפי"ה בדברינו למעלה, הרי גם בזה יש ס"ס, ס' אם היה דבר כזה אצלם, ואת"ל כן, אפשר דאותה שנתבטלו קידושיה לא נישאת לאיש אחר, ואת"ל כן, אפשר דלא הולידה בנים, ואת"ל כן, אולי היו סריסים, ואת"ל לא סריסים אפשר מתו כשהם קטנים, וככל אותם הספיקות שכ' הרדב"ז ז"ל, בתשובותיו הנ"ל.

ועוד אני אומר, דספק זה מכיון שהוא רחוק המציאות, אין להכניסו בכלל ספק כלל דהרי בכל הספיקות שמצינו שאמרו גבי הקראים, לא אמרו אלא ההיפך שעל הרוב קידושיהם הם בפני פסולי עדות, אלא שהוסיפו לומר את"ל בפני עדים כשרים, אולי לא נתגרשו, אבל ספק כזה לא מצינו שאמרו. וע"כ דהוא משום מילתא דלא שכיחא. והרי זה דומה למ"ש הרדב"ז שם בסי' ע"ג, דלא חיישינן לשמא צדוק ובייתוס הראשונים היו נשואים בעדים כשרים, וא' מהם גירש בגט פסול, או שמא א' מהרבניים נהפך למינות וגירש את אשתו בגט שלהם, שאינו גט. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וכו'. הרי לך, דכל דבר שכזה דהוא ספק רחוק, לא דנין אותו בכלל ספק לאחזוקי איסורא, דאם הם מכשירים אפי' קידושין הפסולין לדידן, איך אפשר שיפסלו קידושין הכשרים לדידן? ובפרט שלא נשמע דבר כזה מעולם, שיש אצלם ביטול קידושין, האם הם כ"כ מקפידין בסדר הקידושין שיהיה על צד הכשרות ביותר, שיבטלו אותם אם אינן כדת וכהלכה, שנאמר שיש חשש אולי לא היו לרצון לפניהם וביטלו אותם? זה דבר רחוק המציאות ובודאי שאין להכניסו בכלל ספק לאחזוקי איסורא, כביטויו של הרדב"ז ז"ל, הנ"ל.

ח. חכם שאסר אין חבירו יכול להתיר
אך למרות כל צדדי ההיתר שכתבנו, הרי עומד לנגדינו, הדין של חכם שאסר אין חבירו יכול להתיר. ובכאן הרי יש עדות מבני עיר בגדד, שרב מובהק וגדול בתורה וביראה, אסר להם להתערב עמהם ומאז ועד עתה, הם נבדלים מהם. ואיך יש בידינו עתה הכח, להתיר מה
שאסר הרב הנ"ל, שהיה גדול ומובהק בדורו?

א. ואמנם על פרט זה כבר עמדנו בדברינו בס' ישכיל עבדי, ח"ג, אה"ע סי' ס"א, אות ה' ואות ו', ובח"ד, חו"מ סי' ב' פ"ו א' או"ד. ותורף דברינו שם, שבזמנינו ל"ש דין זה של חכם שאסר וכו'. והוא עפי"ד מהרשד"ם, ח"מ סי' א' שכ' על דין ת"ח שלא הגיע להוראה, וז"ל: נראה בעניי דבר ברור, שיש לחלק ולומר דכל אלו הדברים הנאמרים בתלמוד וכו', אבל בזמנינו זה, אין הת"ח המורה, כי אם הספר, ואם הת"ח ראינוהו שהוא בדוק ומנוסה לעין כל ובעל סברא יודע דעת ומבין, פשיטא שיכול להורות וכו'. וכ"כ בא"ח ה' ת"ת סי' כ"ב וז"ל הר"ם: רבו של ר"י ואחיו מר שמואל מאיורא כתבו באגרותיהם, מיום שגלינו מארצנו וחרב בית מקדשינו, ונשתבשו הלבבות, אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים, וכל הדינים שחייב התלמיד לרב נתבטלו, כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו כו' וכן אין לומר תלמיד אל יורה, ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפולו, ע"כ.

ב. ועפי"ז דנתי שם (בח"ג אות ו') בלשון זה: וממוצא דבר יש ללמוד לנ"ד דמאחר דהחכם המורה השני, אינו מורה מצד שיקול דעתו, אלא שהוא מבוסס ע"פ יסודות חזקים ואמתיים, מדברי הראשונים והאחרונים דודאי דלא גרע מההיא דאגמריה סמיך וכו' דכיון דכל עיקר הוראתו היא בנויה ומושכללת מדברי הראשונים שקדמוהו, וספרין פתיחן דהם הם המורים לנו, ולא החכם המורה, והרי הם גדולים בחכמה ובמנין ודייקי. וכן הבאתי מדברי הרב משבית מלחמות (הבי"ד הכנה"ג ז"ל ביו"ד סי' רמ"ה הגה"ט אות ס"ד) שכ"כ במפורש דדין זה שחכם שאסר וכו' אינו נוהג בזה"ז. וע"ע בדברינו שם שהבאנו עוד סמוכות לזה מספרים אחרים, ואכמ"ל.

ג. הנה כ"ז נאמר אפי' בידוע ברור, שיש חכם שאסר. ומכ"ש בנ"ד, דידוע לנו שהחכם אסר רק מפי השמועה, ויכול להיות שאינה נכונה. ובפרט שלא ידענו טעמו ונימוקו, ויכול להיות שלא אסר רק מטעם חומרא, ומשום מעלה ביוחסין, בלי שום חקירה ודרישה היטב על מוצאם ומובאם. והרי זה דומה לההיא שכ' הבלח"י (שהבאתי שם בדברי) וז"ל: ובפרט בזה"ז שנוהגין באיסור שהולכין אחר המחמירין, די לנו מה שמחמירין האח' אבל לאסור מספק וכו' מפסיד ממונן של ישראל והתורה חסה על ממונן של ישראל. ועפי"ז כתבתי שם (בח"ד או"ה) ומעתה דון מינה ואוקי באתרין בהיכא דהחכם הראשון שאסר בעין חרגמ"ה, או בענין ממזרות, ואח"כ החכם השני בירר וליבן מדברי ראשונים ואחרונים, דהחכם הראשון שאסר לא צדק בדבריו, דודאי דבשופי
יכול להתיר, ואתי במכ"ש דההיא דאסר בדבר שבממון, דענין עיגון וממזרות הוי כדבר שבנפשות ודיני נפשות שאנו כאן, וכו'. וענין ממזרות הרי מרחיק אותו מעדת ישראל ומכנפי השכינה הרי אין לך דיני נפשות יותר גדול מזה וכו', הן אלה תורף דברינו שם.

ד. ובכן הוא הדבר גם בנ"ד, הרי אין מקום להמנע מלהורות להיתר, אחרי בירור הדברים מראשונים ועד אחרונים, משום חששא דחכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר, דהרי היתירו פתוח לרווחה כפי שכתבנו, וביררנו, דבזה"ז אינו נוהג דין זה שחכם שאסר וכו', אם באמת ההיתר מבוסס ומיוסד ע"פ יסודות חזקים ואיתנים, מדברי הראשונים והאחרונים ולית דין צריך בושש.

ה. היוצא מכל האמור, דלפענ"ד יש מקום בצדדי ההיתר כפי שביררנו בדברינו למעלה ראש, חוץ מכהן שאין בידינו להתיר לכהן לבוא בקהלם מכיון שיש חשש של זונה וגיורת שאסורה לכהן. אבל אין לקבלם אלא אחרי קבלת עול מצוות, ומילה ופריעה, ולכל הפחות הטפת ד"ב לאלה שכבר נימולים, וטבילה כדת וכהלכה כדין כל הגרים. אלא שברכת הטבילה תהיה בלי שם ומלכות.

אמנם הנני אומר במפורש, שכ"ז שכתבתי הוא בתור הצעה לפני גדולי המורים אשר בארץ, אם יראו וירצה בעיניהם, אז אני אהיה בתור שיבא מכשורא, ואיני אומר קבלו דעתי, וצור יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות, כיר"א.



                       
3 14