כמה שנים יכולה להיחשב עצמאותו של עם ישראל במדינה משלו, כסיפור הצלחה? בחשבון כולל, מאז יציאת מצרים ועד ימינו, הרי שנות קיומה של מדינה יהודית, הן מיעוט בתוך סך כל השנים מאז, וברובן ישבו היהודים כאורחים (לעתים רצויים, ולעתים אינם רצויים) במדינות זרות. וגם כאשר ישב בארצו, דומה שרוב הזמן לא זכה לעצמאות שלימה וכאשר זכה - האם נהנה העם היהודי מהיותו מנהל בעצמו את חייו - התשובה אינה חיובית באופן חד משמעי. מלכים כמנשה, ינאי והורדוס אינם מעלים בדרך כלל זכרונות רוויי תקווה וערגה.

א. מדינה כמכשיר ולא מטרה לכשעצמה

אולי משום כך אנו מוצאים תפיסות הרואות במדינה או בממשל יהודי רק אמצעי למטרה אחרת, ולא מימושן של מצוות שאנחנו חייבים בקיומן גם אם לא תמיד הצלחנו לקיימן במלואן. תפיסה כזו, הרואה במדינה אמצעי, ולא מטרה, היא תפיסתו של הרב שמשון רפאל הירש (אגרות צפון, מכתב ה):

... התורה ומילוי רצון ה' הם יסוד חייו (של העם יהודי), הקרקע מתחת רגליו ומטרת קיומו, ועל כן אין לאומיותו תלויה בגורמים חולפים, ואין אלה משמשים תנאים הכרחיים לה. אבל על עם ישראל הוטל להתייצב כעם בין העמים, ובתור עם להראות לכל העמים שה' הוא השליט בעולמו, הטוב והמטיב לכל העולם כולו; שאם רק נתמסר למלאות את רצונו בחיינו, נקבל מידיו בשפע רב את אותם האמצעים שבני האדם רואים בהם ברכה, שהתמסרותנו לעבודת ה' יכולה לשמש יסוד איתן לכונן עליו את חיינו.

ישראל רכש לו אמנם ארץ והקים לו ממלכה, אבל אלה לא עמדו כמטרה לנגד עיניו, אלא כאמצעים הדרושים לו כדי לקיים את מצוות התורה; ועל כן פריחת ארצו וקיום ממלכתו תלויים רק בשמירת התורה.

ואכן, לפי השקפה זו, כאשר השלטון מושתת על ערכי דמוקרטיה, והרוב במדינה אינו אמון על קיום מצוות, ומוסדות הממשל אינם דואגים אך ורק לחינוך נאות, לקיום מצוות וללימוד תורה, אלא גם לצרכים של ציבור "אחר" - ובין השאר מבצעים פעולות שאינן עולות בקנה אחר עם הנדרש ע"פ ההלכה - אזי אין כל מקום לקיומה של מדינה זו, ועדיף עליה חיים בצל הגויים, כאשר הם אלה הדואגים לכבישים ולגשרים, ולשאר הצרכים החומריים של התושבים, ולנו, ליהודים, מאפשרים - ולעתים אפילו מספקים - את כל הדרוש לנו לקיום החיים הרוחניים שלנו.

מעין השקפה זו אנו מוצאים בכתביו של הרב רפאל קצנלבוגן, ונצטט כמה קטעים מתוך מאמרו:

... מדינת ישראל, התכוננותה, מציאותה, תחוקתה, מוסדותיה וכל מהלך החיים שלה - בצורתה ובדרכה הנוכחית - הביאה לחילוקי וחילופי דעות שונים בחוגי היהדות שומרת תורה... הצד השווה ביניהם הוא, שתקומת ישראל זו אינה ה"גאולה" המקווה שאליה ציפו וחיכו בני ישראל זה אלפיים שנה, ואין במדינה זו משום התגשמות ייעודי נביאינו וחוזינו - ייעוד משיחי...

... הרי ברור שאף צל או בבואה דבבואה של מלכות המשיח אין לראות במדינתנו זו. העומדים אנו לפני בנין המקדש? האם בכוחם ובאפשרותם של נדחי ישראל. בכל מקומות פזוריהם, להתקבץ לתוך מדינת ישראל? האם יש ברצונה של ממשלת מדינה זו להחזיר את כל המשפטים כמו שהיו קודם? האם עולה על הדעת שבימי ממשלת מדינה זו יקריבו קרבנות? האם ממשלת מדינה זו, או איזו ממשלה שהיא - שתקום במדינה כזו - תקבל עליה את התפקיד הגדול הזה: "שיעשו שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה"?

האם יש סיכוים כל שהם שהעומד בראש הממשלה של מדינה זו יהא הוגה בתורה ועוסק במצוה כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף את ישראל לילך בה ולחזק בדקה? ויהא האופטמיסט הכי גדול, ויהא מהוזי ההזיות הכי נשגבות לא יגיע לאמונה עיוורת כזו... לבושתנו ולכלימתנו הגדולה מוכרחים אנו לומר, שמאד מאד רחוקים אנו ממצב אידיאלי כזה.

... היהודים שומרי התורה והמצוה, תושבי מדינת ישראל, מתאבקים קשה במלחמת מגן לחיי תורה ואמונה, וכל סיסמת מלחמתם היא, אך ורק לעזוב "אותם" למנוחות, לתת "להם" חופש הדת, כאותם הדרישות והבקשות שהיהודים בגולה תבעו משלטונות הנכרים. ויש לציין בצער, שבארצות שונות, בזמנים שונים, הצליחו בבקשתם ובדרישתם הרבה יותר ממה שהצליחו ומצליחים כאן במדינת ישראל.

... המעמד של היהודים שומרי התורה והמצוה ומאמינים בתורת משה, תורת ישראל, במדינת ישראל, הוא כעין גטו רוחני וחברתי.

... תמיד היינו מתאימים את תנאי חיינו לדיני התורה וחוקיה. תורתנו נשארה תמימה ושלמה, כפי אמונתנו הצרופה והטהורה. ואם אנו נמצאים במדינה דמוקרטית, מדינת ישראל, הרי דיני התורה וחוקיה יש להגשימם, אם רק יהא הרצון והדור יהא מוכשר, גם במדינה כזו, כי אחרת הרי זו ח"ו פגיעה בשלמותה ובתמימותה של תורתנו...

המדינה אינה דבר חדש בשבילנו, כלומר, היתה לנו כבר מדינה ריבונית - בתקופת בית ראשון - היו בה נסים, שלא כדרך הטבע. אנו מאמינים בביאת המשיח, בגאולה, גם אם אינו בדרך הטבע...

כיום אין שואלים כיצד לנהל את המדינה. מתרחקים מכל דבר של "אידישקייט". עלינו להיטיב אצלנו את היחסים שבין אדם לחברו, וזה ישפיע על מתנגדינו... יש לחנך את הדור לתורה שלמה.

אך לא הכל רואים במדינה מכשיר בלבד. להלן נראה השקפות אחרות.

ב. מדינה הנה התגשמות האידיאה האלוקית

הנה דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק בנידון (אורות, למהלך האידיאות בישראל, עמ' קד):

בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון האלקי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה-ברפואתה, נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר 'ישמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. זוהי השאיפה, שבאה מכח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה, להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחומריות, ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאיה האלוקית, ולהצליח בזה את כל האדם כולו.
למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול', והאידיאה האלוקית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלקית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמונתית; הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם.

אור האידיאה האלוקית, העולה ומזדקק בקרב עם כזה, ומטביע בו את חייו הלאומיים המלאים, פועל הוא אח"כ בעולם כולו, גם בצרוף כל הכוחות הפרטים שבכל עם ולשון בכל מקום שהם, שהיו נמצאים תמיד מוארים באורה זו וחיים בה. ופעולה זו תביא לידי ההכרה בטוחה, שהחיים המדיניים, אפילו הסוצאליים במובן היותר רחב, יקבלו רק אז את איתניותם ואת ערכם האמיתי, דוקא בהיותם יונקים מטל-החיים העליון של האידיאה האלוקית המוחלטת, המכשרת את כל המציאות כולה במובנה הרחב והמתנשא גם מעבר לגבולות הכרתנו המוגבלת וצורותיה אל תכלית רוממות מעלתם, ההולכת מתגברת בנחלה בלי מצרים.

כלומר, קיימת בפועל "הכרה מוגבלת" של האידיאה האלוקית, כמשליטה את חוקיה רק בתחומים רוחניים מוגבלים, והרי היא נחלתם של יחידים בלבד (חכמים מצוינים, חסידים, נזירים ואנשי קודש). אולם לאמיתו של דבר קיימת "אידיאה אלוקית מוחלטת", שהיא אמורה למשול בכל המציאות במובן הרחב ביותר, ובכל מערכות החיים, גם אלה שבעינינו נראים כ"חילוניים" מובהקים, כמו המערכות הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות. כדי להגיע להתגשמות אידיאה אלוקית מוחלטת זו אנו זקוקים להיות בעלי "מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית".

מדינה יהודית עצמאית הרי היא אפוא חלק מהאידיאה האלוקית המוחלטת, ובתור שכזו הינה מטרה ומצוה בפני עצמה, ולא רק מכשיר לקיומן של מצוות אחרות - אשר בהיותה מכשיר ועזר להן, אזי יש לה זכות קיום, ואם לאו - לאו.

ג. שורשים קדומים לראיית המדינה כמטרה לכשעצמה

לקורא נדמה, כאילו תפיסתו של הראי"ה קוק זצ"ל הינה תפיסה מודרנית, אשר קנתה לה שביתה מאז "אביב העמים", מאז שהתפיסות הלאומיות הפכו להיות נחלת עמים רבים, ובתוכם העם היהודי, עם התעוררות התנועה הציונית. ואולי להיפך, זוהי תפיסה אנאכרוניסטית, בת ימי הביניים, הרואה במדינה חזות-הכל. אולם אנו מוצאים שלדברי הראי"ה קוק בנושא זה, כמו גם בנושאים רבים אחרים, יש שורשים קדומים, המעוגנים אצל ראשוני המחשבה היהודית.

הרמב"ן בהשמטות לספר המצוות (מצות עשה ד) מבאר בהרחבה מה כוללת מצות ישיבת ארץ ישראל. ובכלל זה הוא קובע, שהמצוה היא "שלא נעזבנה את ארץ ישראל ביד זולתנו מן האומות". קיומה של מצוה זו אינו בהתיישבותם של יחידים בארץ, אלא בהתארגנותם של כל היושבים היהודים עליה באופן פוליטי, חברתי וכלכלי, קרי: מדינה.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל א) קובע, כי:

... מקומם הראוי להם לישראל לפי סדר המציאות להיות בארץ ישראל ברשות עצמם ולא ברשות אחר, שה' יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקומם הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי.

על המקור הקדום ביותר הצביע הרב יהודה לייב מימון, ואולם הוא מדגיש נקודה חשובה - חוקי התורה קדמו למדינה:

... תורתנו לא הפרידה בין המדינה העברית ובין הדת העברית. תורת ישראל כוללת בתוכה לא רק מצוות שבין אדם למקום, אלא גם מצוות שבין אדם לחברו ולמדינתו; משפטי התורה ומצוותיה מקיפים לא רק את חיי היחיד והצבור אלא גם את חיי המדינה לכל כללותיהם ופרטיהם. ואולם דבר אחד צריכים להדגיש: הדת - או במלים אחרות: משפט האומה ותורתה - קודמים למדינה העברית.

כל חוקרי התולדה הכללית מודים כי החוק נברא על ידי המדינה, ועל השאלה מי קודם למי? המדינה קדמה או המשפטים קדמו? משיבים כל ההיסטוריונים בהחלט כי המדינה קדמה, והיא היתה בית היוצר של החוק והמשפט, ובפרט של המשפט המדיני. רומא היתה בראשונה למדינה שלטת, ומדינה זו חקקה את המשפט הרומאי ואת חוקיה המדיניים והחברתיים. ואולם החוק והמשפט המדיני העברי קדמו למדינה העברית.

על החזיון החשוב הזה כדאי לעמוד: המדינה העברית היא פרי החוק והמשפט העברי. עוד לפני מלוך מלך בישראל כבר היו חוקי המלך, ובטרם שהיתה מדינה עברית במציאות, היו כבר חוקי המדינה כפי שנמסרו למשה מסיני במדבר עוד בטרם נוסדה המדינה העברית בארץ ישראל.

לעומת הדברים הנ"ל ראוי שנזכיר דעה הפוכה - בלא שנצטרך להוסיף כל מילה - והיא דעתו של הרב יואל טיטלבוים, הרבי מסאטמר, בספרו "ויואל משה". וזוהי תמצית דבריו:

...יש בעצם הרעיון של קבלת ממשלה לישראל בעצמם לפני ביאת המשיח מינות וכפירה בדרכי השם ית', כי אך הוא יתברך שמו המשעבד והגואל, אפס בלתו יתברך שמו גואלנו לימות המשיח.

ד. מה קרה לערך "המדינה" ברבות השנים?

ראינו שלוש גישות:
א. הרב הירש: למדינה יש ערך כל עוד היא משרתת את ערכי הדת והתורה.
ב. הרבי מסאטמר: מדינה היא דבר שלילי כל עוד לא בא המשיח.
ג. הרב קוק: יש למדינה ערך עצמי, ואנו מצווים עליה ללא תלות בערכים אחרים.

כיצד קרה שדווקא נושא חשוב זה נתון במחלוקת כה חריפה, שבמידה מסוימת ניתן לומר שהיא היא סלע המחלוקת החוצה ומפרידה בין המחנות?

את התשובה לכך נתן הרב משה צבי נריה.

... עם חורבנו של הבית הראשון פרץ משבר דתי. אנשיו של יחזקאל הנביא פנו אליו ואמרו (ע"פ גמ' ופירוש רש"י בסנהדרין קה, א) 'מאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו - יש לו עלינו כלום?!' ומשום כך, קדושה שבה נתקדשה א"י בכיבושו של יהושע בן נון - בטלה עם צאתם לגלות, 'דכיון דלא קבלו התורה ברצון, אלא על מנת שתהא ארץ ישראל שלהם, כשבטלה קבלת התורה ע"י מה שיצאו מן הארץ בעבור עוונם, נתבטלה ירושתן וקניינם שהיה להם בארץ; וכיון שנתבטל קניינם, בטלה גם קדושת הארץ' (לשון בעל "עונג יום טוב" בהקדמתו אות כד).

רק הסרת הטבעת של אחשורוש ע"י המן, נס פורים, היא שהצילה את המצב, והחזירה את ישראל למוטב (בבלי, מגילה יד, א) ובעקבות הצלה זו 'הדור קבלוה בימי אחשורוש' (בבלי, שבת פח, א) - חזרו וקיבלו מרצון את התורה.

מעתה, נוצר הצורך לבצר את היהדות בפנימיותה, להחדירה אל תוך העם, שלא תיפגע שוב מהעדר עצמאות מדינית, ושתוכל להתקיים גם במחשכי גולה. את המלאכה הזו נטלו על עצמם אנשי כנסת הגדולה, וממשיכיהם הפרושים והתנאים. 'במחשכים הושיבני - זו תלמודה של בבל' (בבלי, סנהדרין כד, א) - תלמוד זה הוא שאיפשר לשבת גם במחשכים.

ואכן, עם חורבן בית שני והריסת המדינה העצמאית שוב לא פרץ המשבר שנוצר עם חורבנו של הבית הראשון. יבנה וחכמיה המשיכה להתקיים כמעט ללא הפרעה. 'בבית שני רבו המלמדים תורה ברבים וגדרו גדרים וסייגים ומשמרת... וברוך שמו אשר בעינינו ראינו כי אנו בעוונותינו הרבים היום בגולה יותר מאלף וחמש מאות שנה.. לא שכחנו מצות ה'" (לשון רבי יהונתן אייבשיץ ב"יערות דבש", ח"א דרשה ד').

הגיעו הדברים עד כדי כך, שחדרה הרגשת יכולת הקיום העל טבעי-באמצעות התורה עצמה, למעמקים כאלה עד שקהתה ההרגשה הטבעית של צורך במדינה, עד שרפתה החתירה לבנות מחדש חיי מדינה ממש. וזו - ההרגשה הטבעית - נתגלתה בדורות האחרונים דווקא באלה אשר נתרחקו מן התורה, וממילא לא היה להם בטחון הקיום, הרגשת היציבות, ונתעוררה אצלם התביעה הטבעית לחיי עם תקינים, לחיי מדינה ממשית עם כל סדריה ותפקידיה.

ניתן להבין את מגמתם של נביאי הבית הראשון, שלא הלכו בדרכם של אנשי כנסת הגדולה וחכמי המשנה, הרי רואים אנו לאן הובילה דרכם של חכמי תקופת הבית השני. אך מאידך גיסא מה גדולים היו האסון והירידה שבאו בעקבות חורבן הבית הראשון! אנו נדרשים אפוא ליצור את הסינתיזה שבין נביאי הבית הראשון וחכמי הבית השני, ולהפיח במדינה רוח של תורה שלא תחול בה כל התרופפות אם חלילה ייחלש האלמנט המדיני שלנו (אם כי מובטחנו שחורבן בית שלישי לא יהיה!); ויחד עם זאת להחזיר עטרה ליושנה, ולהעמיד את ערך המדינה במקומו הנכון.

ה. למאי נפקא מינה?

עכשיו בוודאי ישאל הקורא: למאי נפקא מינה? מה איכפת לי אם "מדינה" היא עבורנו ערך לכתחילה, או שהיא ערך בדיעבד, בבואה לשרת את מטרות התורה והמצוות? המבחן הוא זה: האם כל אחד במדינה חייב ליטול חלק בבניינה ובהגנה עליה? האם כל אזרח חייב להיות חדור בהכרה ובצורך להשתתפות מליאה בכל תחומי החיים בחברה ובמדינה, בתרבות ובכלכלה, במדע ובטכנולוגיה, בתקשורת ובאמנויות, בצבא ובתעשייה, במלאכה ובחקלאות וכו'?

מי שרואה במדינה ערך לכשעצמו, יראה גם ערך בהשתתפות בכל אחד מהשטחים הנ"ל. נכון שאדם אחד אינו יכול למלא את כל הפונקציות כולם, אבל כיוון שהוא רואה חשיבות בכל אחת מהן, הרי שהוא עשוי לעודד אחרים לבחור באחת מהן - כל אחד לפי כשרונותיו ונטיותיו - ואף הוא עצמו לא יחמוק מביצוע המוטל עליו בכל אחד מהשטחים הללו.

הבה נקרא את הקטעים הבאים הלקוחים במפוזר מתוך חמש דרשותיו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק:

אין אנו גורסים ציונות פלוס דת, או ציונות דתית. לגבינו קיים רק שם עצם אחד ומיוחד - תורה. ארץ ישראל קדושה היא ויקרה, מפני שהתורה קידשה אותה ומפני שעתיד התורה קשור בה... (עמ' 25-26).

אם מדינת ישראל הינה חלק מכריתת הברית האלקית עם אברהם, חלק מהגורל המסתורי של 'גר ותושב אנכי עמכם', אם מדינת ישראל תהיה טבעת בשרשרת הזהב של המסורה היהודית, אם היא סוללת את הדרך לאחרית הימים, כל הקרבנות כדאיים, כל המזבחות שבנינו כדי לייסד את מדינת ישראל קדושים ויקרים - 'ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'". אולם אם מדינת ישראל תיהפך לממלכה חילונית, ללא תורה, ללא קדושה, ללא שבת, ללא חינוך דתי, ללא טהרת המשפחה; מדינה בה נשחק הייחוד היהודי - המחיר שאנו משלמים עבורה בדם ודמעות גדול יותר מדי. בכלל, כאמור לעיל, אם המדינה משליכה את הסיסמה של 'גר אנכי עמכם' ומסתפקת בפרזה של 'תושב אנכי עמכם', אינני יכול להסביר את חשיבותה לא לנכרים ולא ליהודים.

בתור תושבים יכולים אנו לחיות די טוב בגלות. שלטון ישראלי הוא עניין גדול, בהיותו קשור לקדושה - קדושה ומלכות. אולם שלטון בשר ודם לשם מלכות, מדינה לשם ראש הממשלה, ואפילו לשם חברים דתיים בממשלה - אין לזה כל ערך.

'גר ותושב' הוא התוכן של השקפת עולמנו הפוליטית, ו'זכר ונקבה ברא אותם' הוא המקור של אמונתנו, כי נצליח במשימתנו. רק עם הספר יכולים אנו להמשיך הלאה את עבודתנו, גם בארץ ישראל וגם בגולה (עמ' 52).

תשאלוני: מהו היחס של האורתודוכסיה למדינת ישראל? אינני יכול לדבר בשם כולה; כעת אני מדבר בשמי, אך דומני כי רבים יסכימו אתי. בודאי שיחסנו הוא חיובי; האם אפשר להיות אחרת? איזה יהודי, מאמין, יכול להיות נגד ישראל? הבה נקבע באופן פשוט: הקב"ה יצר את מדינת ישראל. האם יכול בשר ודם להתחצף ולהתנגד למדינה?

מכרי, תלמידי, יודעים היטב את השקפתי בנידון. אולם המדינה היא רק גדה אחת מנהר; הנהר של הקיום היהודי יש לו גדה שניה; מעבר לגדה ההיא עומדים דורות של חכמי המסורה, דורות שחישלו את קיום הגבורה שלנו, את מידת הגבורה; דורות שקידשו בדמם את קיומנו. עם אותם דורות מעבר הנהר אנו מאוחדים. מאותם הדורות יונקים שורשי חיותנו. לאותם הדורות שעומדים בעבר הנהר שייכת נשמתנו, לבנו.

בכל לבנו מעריכים אנו את המדינה, מתפללים לשלומה, שולחים אליה את בנינו ועומדים מאוחדים להגן עליה. אבל אין היא הטוב העליון. האידיאל העליון ביותר שלנו הוא השקפת העולם שלנו; יסוד היסודות של קיומנו הוא אותו עבר הנהר המסמל את האומה בעימות שלה עם בורא העולם ועם דרך החיים המיוחד שלה. לפעמים תכופות מתפלל אני שיעלה בידינו לבנות את הגשר הפלאי בין עבר הנהר המדיני-מלכותי, שבו נמצאת המדינה, ועבר הנהר הרוחני-מיטפיסי, שם האומה מתייחסת עם בוראה. לו תפילה זו היתה מתקבלת, היתה הקדושה של אותו עבר הנהר המיסתי אופפת את המדינה, ושני עברי הנהר היו משתפכים לקיום היסטורי-דתי נהדר אחד... (עמ' 76-75).

מה חידשנו במצות יישוב ארץ ישראל? ראשית, היינו הראשונים שהסברנו, שבהקמת המדינה חשיבות הלכתית, מאחר שבאמצעותה נוכל לקיים את המצווה של ירושה וישיבה. אמרנו, מצווה זו מתקיימת לא רק בבניינה המשקי של הארץ, אלא גם על ידי ריבונותנו בה.

קיומה של מדינת ישראל והעובדה שיהודים ולא אנגלים קובעים את העליה; כי יהודים, ולא ערבים, הינם הבעלים המדיניים בארץ וקיימת ממשלה יהודית, משטרה וצבא - הרי זה קיומה הגדול ביותר של מצות ישוב ארץ ישראל. אל נשכח, כי מצוה זו נובעת מגזירת הכתוב: 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', והיא-היא ירושה וישיבה. ירושה - פירושה כיבוש, שלטון ממלכתי. ישיבה משמעה שיקום כלכלי. שני הפעלים הללו מייצגים שני היסודות של המצוה.

רמב"ן כבר ניסח את האמת, שריבונות מדינית בארץ ישראל היא מיסודות של ירושה וישיבה. 'שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל לאבותינו וכו' ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. ואני אומר כי הוא ממצות עשה היא שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה'. אי אפשר לפרש אחרת דברי הרמב"ן, תנועתנו הבינה זאת ואישרה קיום המדינה כערך יסודי דתי במערך הערכים שלנו.

נכון, לא תמיד הננו שבעים רצון ממעשים ותכסיסים מסויימים של הממשלה. אך אין זה גורע מחשיבותה של מדינת ישראל כמכשיר של הגשמת ירושת הארץ. הננו יודעים שהממשלה אינה המדינה עצמה; ממשלה באה וממשלה הולכת, מושל הולך, מושל בא, הארץ והמדינה - אנו מקוים להקב"ה - לעולם עומדת! (עמ' 89-88).