דמותו של ר' יעקב ששפורטש

מתוך ספר השו"ת "אהל יעקב"

א' גרוס

סיני צג, תשמג



מילות מפתח: יעקב ששפורטש, שבתאי צבי

עם מחקריהם של גרשם שלום ובית מדרשו בנושא הרחב של תנועת שבתי צבי חל שינוי מקצה אל קצה בהבנת דמותו של ר' יעקב ששפורטש. הפרסום הראשון בנושא זה היתה ההקדמה של י' תשבי למהדורת "ציצת נובל צבי", קובץ המכתבים בנושא השבתאות שכתב ואסף ששפורטש, ולאחר מכן הוסיף ג' שלום נופך משלו בספרו הכולל "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו". הסיבות הראשיות להבנה החדשה שתיים הן; ראשית כול, דמויות החוקרים והבנתם את ההיסטוריה הרוחנית של עם ישראל יש להן השפעה ניכרת על ניתוח מניעים של הנמשכים ושל המתנגדים לשבתי צבי, כפי שרומז שלום בהקדמתו. וכבר "פיתח" נקודה זו צ' ורבלובסקי בביקורתו על ספרו זה של שלום. אחרי זה בא גילוי המכתבים המקוריים של ששפורטש, שניכר בהם, כי היה שלב בתולדותיו, שבו האמין בשבתאות, ושניסה להסתירו בעריכה החדשה בשינויי נוסח מן המקור. מתוך כך ניגש תשבי לבדיקת "אהל יעקב", ספר השו"ת של ששפורטש, ומצא, כי התנגדותו הבולטת לשבתאות לא היתה בעיקרה אלא תוצאה מן הרקע האישי של ששפורטש ושל אופיו. הוא מונה סדרת סכסוכים של הרב עם רבנים, פרנסים וידידים ומגיע למסקנה, כי "קישור החוליות בשלשלת סכסוכיו משווה לששפורטש דמות של קנאי חסר סבלנות ובלתי מרוסן, ומכאן נפתח פתח להבנת עמידתו התקיפה בפולמוס נגד השבתאות כאחד הגילויים של אופיו האישי... אחד הקוים הבולטים באופיו וביחסיו האישיים היא שאיפת כבוד עזה ורגישות מופרזת לפגיעה כלשהי בכבודו. הוא עמד בקשרי ידידות רבים ואמיצים, וכמעט כולם נתרופפו או נתפרקו לגמרי למשב קל של רוח הביקורת כלפיו מצד ידידיו... דבריו היו בעיניו כאמת מוחלטת שאין להרהר אחריה, ומי שהעז לחלוק עליו התחייב בנפשו". נראה, כפי שכבר רמז ורבלובסקי כי הרצון להסביר את התנהגותו ה"שלילית" של ששפורטש ביחס לשבתאות גרם למגמתיות בהבנת דמותו. כמדומה, שהדבר המוכיח זאת הוא העובדה, ששלום יוצא מגדרו כהיסטוריון כדי למצוא רמזים לאופיו של ששפורטש בתמונה שלו "זוהי תמונה של חכם קפדן וזועף; עיניים פיקחיות ובלתי ידידותיות מביטות במסתכל, כל צורת הפנים והבעתן אומרות: מידת הדין. ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר: זוהי תמונה של אינקוויזיטור יהודי".

דבר ברור הוא, שעולמו של ששפורטש אינו עולמם של שלום ותשבי. שורשי ההבדל מצויים בתקופה השונה ובהבנה שונה של ערכים כאמת, ידידות ואהבה, ביקורת, קנטור וכו'. כללו של דבר, אין אדם מבקר אלא מתוך מושגים, כפי שהובנו בתקופתו, ומתוך הבנת ההבדלים שבסולם הערכים האישי בין החוקר לנחקר. ערכים אלה, נוסח ששפורטש, אפשר להעלות מספר תשובותיו. ננסה לעשות זאת מתוך התחקות על דברי הריבות שהיו לו עם ר' שאול מורטירה ומתוך יחסיו עם ר' יצחק נהר ואחרים.

שתי פעמים חלק ששפורטש על מורטירה. ראשונה בשנת תי"ג (תשובה יז) - על תשובתו לטענות הנוצרים בנוגע לדין התמוה, כי עדים זוממים שהוזמו אחר הוצאת פסק-הדין לפועל אינם נהרגים. מורטירה השיב, שאינם נהרגים בחנק, כדין עדים זוממים, אלא בהרג, כדין רוצחים. על זה חלק ששפורטש - כשמבחינה הלכתית הדין עמו - שהאמת היא, שאינם נהרגים כלל. והוא מוכיח את מורטירה על סטייתו מן המסורת ההלכתית ועל סילוף דברי התורה שבע"פ. מוקד המחלוקת השנייה (תשובה י), משנת תי"ד הן השגות בעל פה שהשיג מורטירה על פסק של ששפורטש בעניין ירושה. "הדברים כתובים בעוקצנות ובתוקפנות, האופייניות לאגרותיו הפולמוסיות". ראשית כול יש לדעת, כי מורטירה היה בעל ריבם של ר' מנשה בן ישראל ושל ר' יצחק אבוהב, ואם יש כאן עניין של אופי, אין לתלותו בששפורטש בלבד. ועוד, אפשר לכתוב היסטוריה של מחלוקות חכמים ששימשו ברבנות או שגרו במקום אחד (ועד ימינו אלה). ואם נרצה להביא דוגמה מן התקופה הנידונה, דיינו שנעיף מבט אל הקהילה האשכנזית באמסטרדם. אבל כדי לברר את דמותו של ששפורטש כדאי להיכנס בעובי קורתן של התשובות הללו ולבדוק מקרוב, מה קרה, וכיצד הגיב ששפורטש.

תשובה יז פותח ששפורטש באריכות בשבחו של מורטירה, שהוא "רבה דעמיה, מדרבנא דאומתיה, החכם השלום התורני". הוא מוקיר את רצונו של מורטירה "לסלק אבן נגף ומכשול מדרך תורתנו, כאשר אש קנאתך תבער תמיד לבער קוצים מקוצים מן הכרם, כמו שידענו ידיעה אמיתית וראינו קצת מזער מרוב מעלת חכמתך הרמה ונגלה לנו טפח ונכסה מנו טפחים וכו'". גם באמצע הדיון הוא כותב, כי נכתבו כבר טעמים לתירוץ הזרות שבדין עדים זוממים: "והנה לא נעלמו מעיני בחינתך הטעמים ההם, דכל רז לא אניס לך, ובאיספקלריא שלך המאירה למרחוק עיניך יביטו ישקיפו השקפה לטובה ממעון קדשך ותפארתך תפארת אדם על דמות הכיסא כבוד חכמים להבין ולהורות... ובשכלך האדיר צללת במים וכו'". אכן, שבחים מפוזרים שלא בקמצנות. ובין השבחים ולאחריהם ששפורטש מבקר את דעתו ביסודיות ובאריכות רבה.

ששפורטש מגלה הבנה בטאקטיקה של תשובות לנוצרים, ושאכן זהו, כנראה, טעמו של מורטירה בשנותו מן הפירוש המקובל - שאין נהרגים כלל. נכון הוא, שזה מועיל לצורך הוויכוח, "ובתשובתך הרמתה הוסרו כל חרול וקמשון... נמלטת מפח יוקשים המקשים ערפם לניגודך ונגד ה' ונתקת מוסרותימו כהותק פתיל הנעורת בהריחו אש וכו'". אבל הוא מרגיש, שחובתו היא שלא לנטות מאמת התורה והמסורת, ההלכתיות, "ואם תדחה אותם ברוח המצויה היוצאת מהבל פיך, יושמו רכסי הרי לבקעה". באופן ברור אין כאן ניסיון של ניגוח לשמו. אין כאן לשון חצופה כלל (ובוודאי הדבר נכון בהשוואה לתשובות אחרות שלו. ואם כי אפשר לתלות זאת מעט בעובדה, שאין זו בעיה הלכתית אקטואלית, עם זאת נכללת כאן שאלה, שיש בה "נפקא מינה" מעשית כהלכה לימות המשיח).

הסיבה העקרונית להשגה היא העובדה, שיש כאן סטייה מן האמת, כפי שנקבעה בתלמוד ובמסורת: "ובין כה וכה מקבלתינו לא נזוז ואפילו כל הרוחות באות ונושבות אינם מזיזות אותנו ממה שנמסר לנו מפי רבותינו" (בזה הוא מתכוון לומר, כי האמת ההלכתית היא מוחלטת, ואפילו כשהיא נראית כנוגדת את ההיגיון). ובסיומה של התשובה הוא מוסיף הסבר, מדוע טרח לתקן את מורטירה: ..."בעד הרע הגדול המגיע, אם אחדל מלהורות הטעות, שראיתי רבים נוטים אחרי טעותיך והדפסת דעתך זה בדפוס, וללא תהיה הטעות הזאת הולכת ומוספת בהמון הוריתיך הדרך הישרה שתבור, ללא תהי ח"ו לחוכא ואטלולא בפני כל יודע ספר". כלומר: א) היות ורבים שוגים אחר דעתו של מורטירה שהדפיס את דעתו, נהפכה הטעות לעניין ציבורי; ב) כדי שלא יהיה רבה של אמסטרדם נושא לזלזול בעיני יודעי ספר. טעם זה מתאים עם שיטתו העקיבה של ששפורטש בנוגע לכבוד הרב וכבוד בית-הדין, שהם כבוד התורה וכבודו של הקב"ה. "זילותא דבי דינא" תופס מקום חשוב לכל אורך ספר התשובות שלו. וגם בתשובה זו הוא מקבל, למשל, את הדעה, שאם הוזמו העדים לאחר ביצוע פסק-הדין אינם נענשים, כדי שלא יראה כאילו טעתה הסנהדרין: "שלא יראו כטועים, ורחמנא חס על כבוד יראיו". כלומר, תסבול האמת, ולא יתחלל כבודם של מורי ההוראה.

בתשובה י הוא מתלונן על מורטירה, שפקפק בפסקו "ובדברים בעלמא מסבות נפשיה רצה להוכיח ההיפך". כלומר, ששפורטש ראה בפקפוקי מורטירה ניסיון לחלוק עליו ללא בסיס מן ההלכה, ומכאן לא רב המרחק לחדש, כי מורטירה חלק לשם מחלוקת, שהרי מספרי הפוסקים הראיות היו לצדו של ששפורטש. שנית, את ששפורטש הטרידה הצורה שביקר אותו מורטירה "למה לא יענה דעתו בפני כדי להדריכני בדרך אמת ואין זה ממידת החכמים". לחכמים יש כללי כבוד מסוימים של נהלים בקשרי הלכה, כשם שיש למלכים דרכי תקשורת פוליטיים בעלי כללים משלהם. ואכן כפי שראינו מעט ונראה יותר להלן, האמרה "מאן מלכי, רבנן" נתפסת מצד ששפורטש ללא התחכמויות ועם כל המסקנות על דרך ההתנהגות של הרב מורה ההוראה ועל ההתנהגות כלפיו.

בשל כל זה כותב ששפורטש: "ושלחתי לו פעם שנית דברי קינטור על זה". כך הוא מציג את מכתבו אל מורטירה. מוזר לקרוא הגדרה שכזו מעטו של כותב התשובה עצמה. לא נוכל להבין זאת כראוי אא"כ נכיר שצורת כתיבה זו לא היתה רעה בעיניו, כשהדבר נוגע ועניינים חשובים, אחד הדברים החשובים ביותר בשבילו היה התנהגות הוגנת כלפי תלמיד חכם (ובדרך כלל הכוונה לעצמו), ושוב משום "זילותא". ולכן גם לא מפריע לו הדבר לפתוח בדברי שבח אל "אריה דבי עילאי רב וראש ישיבה רבתי בדיעות", ואין שום אירוניה בפתיחה זו. בתשובה זו הוא מדבר גם על כבודו של מורטירה "וזה דרכי לחדד ולכבד ולהפך בזכותיה דצורבא מדרבנן... ואם שגה, אבין אליו באופן שלא יבוא לידי זלזול, ואם שגיתי אודה על האמת". ולסיום הוא כותב: "וכל זה שאמרתי ניתן ליכתב לפני מלכי, מאן מלכי, רבנן. ולכן אל תשגה בדרך ישר לפני איש, כי זילותא היא לגבי כבוד תורתו".

גם בתשובה לר' ישראל סרוק (תשובה נד) על התנשאותו כלפיו פתח ששפורטש בשבח, וכתב: "על ההתפארות הזה הייתי צריך להשיב בארס ארש לשוני כנהוג, אבל האהבה מצילה ומגינה". כיצד עלינו להבין משפט כזה אם לא בצורה שהבהרנו, כי לדעתו לשון ארסית היתה צורת התגובה הלגיטימית על התנהגות שאינה הולמת מצד ת"ח או ביחס אל ת"ח. תשבי מביא מקרה קיצוני, כדי להוכיח את קפדנותו ורתחנותו של ששפורטש לכבודו. ששפורטש כעס על דיין, שלא היה ת"ח ושמינוהו שנית, ולאחר שהלה השיב לששפורטש שלא כהלכה ושלא כהוגן, החליט האחרון: "... ודרך בזיון כתבתי לו בשם אחד מתלמידי כתב זה" (תשובה כא). הראיה ממשפט זה היא הפוכה מהבנתו של תשבי. וכי מדוע יכתוב ששפורטש הקדמה זו, אם חשב, שאכן זהו מעשה בלתי מוסרי לעשותו? ללא ספק ניתן לקבוע, שלא ראה דבר רע במעשה שעשה (אלא שהחריפות המיוחדת של הלשון והנמען היוו שתי סיבות להחלטה, כי לא נאה שיישלח המכתב משמו). ששפורטש אינו מנסה להסתיר זאת, ויתר על כן, גם בנו שהוציא לאור את הספר לא ראה צורך להשמיט הקדמה זו. נראה, שהכלל המנחה בהתנהגות חריפה זו היא האמרה של ריש לקיש הדורשת מת"ח הראוי לשמו שיהיה "נוקם ונוטר כנחש" (שבת סג ע"א).

ששפורטש הוא בעל מזג של דרשן מוסרי קנאי, הגורר עמו יחס של כעס אל כל דבר הפוגם בהלכה כערך המרכזי בחיי עם ישראל. ייתכן מאוד, שהרקע ההיסטורי של רוח הספקנות שנשבה אז בקהילות אמסטרדם והאמבורג ביחס למסורת חז"ל, היה הגורם לעמידתו הבלתי-מעורערת. על כל פנים הדבר ניכר בבירור ובאופן מיוחד בריב עם פרנסי ליוורנו על הסמכות הרבנית שניסו להגבילה בדיני ממונות. היינו מתפלאים, אילו אדם בעל ראייה היסטורית חודרת כשלו לא היה מגיב בחריפות, שהרי העזה זו מצד הפרנסים היתה משמשת פתח להתפוררות הסמכות ההלכתית, לנגד עיניו הוא רואה כדוגמה את הרשב"א וחבריו, שקמו "נגד קהילות פרובינציא לרדפם". כלומר, היה לו על מי שיסמוך בהתנהגותו הקשוחה כלפי הרשות הקהילתית, שהיוותה "אופוזיציה" למשטר ההלכה ולמייצגיו הרבנים. על כן טבעי הוא שיכתוב: "זה טופס הכתב, אשר כתבתי לכל החכמים, ללבוש בגדי קנאה ונקם לבטל ההסמכה ההיא". כפי שכבר ראינו, ביטוים כאלה אינם מרתיעים אותו. בהזדמנות אחרת הוא מחמיר כדי לגדור את פרצות הזנות בגדר הצניעות, וכותב לפיס "כלל העולה לא נסבול לרשע הזה... ואין אומר השב מן הקנאים הפוגעים כי כולם אומרים חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד תורת אלקינו" (תשובה ה). גישתו היא, כי "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים" (תשובה ל). ולכן, בעניין מחלוקת בדיני טריפה הוא מתפלא: "ומה תימא על החכם הנזכר כמוהר"ר מלאכי נר"ו, שלא מיחה על כך, ואין בזה משום ענותנותיה, דמדרבא (צ"ל: דאדרבא) שבקיה לחסידותיה נגד ה' " (תשובה יב). קיום האמת ההלכתית קודם לערכים חשובים אחרים כענווה.

היתה לששפורטש התנגשות אחרת עם פרנסים. פרנסי אלטונא עם פרנסי וואנזביק לא רצו לבא לידון בפני ששפורטש, והשיבו מדעת עצמם, לאחר שהסתירו מבית דינם את מכתב ההזמנה לדין. על זה משיב ששפורטש קשות: "הכוונה והמגמה הפונה לצד זלזול ואפקירותם דבי דינא הנוהגים בכם כבוד... ואתם סילקתם אותם לצד אחד, ולקחתם שררה לעצמכם וגזלתם אומנותם, ונעשיתם דיינים ופרנסים". ועוד סיבה למכתב החריף: "ועוד היום אנו חולקים כבוד לרב... כמוהר"ר מאיר... וביודענו שלא על דעתו ורצונו עשיתם מה שעשיתם. הציקתני רוח בטננו לדבר קשות כנגדכם וכחסים גם כן על כבודו שזלזלתם בו ובנו" (תשובה כב). לא מן הנמנע, שחוויה זו ועוד (?) גרמו לו לראות בפרנסים כוח אנטי-הלכתי ורבני, ונגד עמדת כוח זו של אנשים עשירים, המנסים לכפות את רצונם גם על ההלכה, הוא נלחם ומשלח את חיצי לשונו. והוא הדבר בריב עם פרנסי ליוורנו. כבר ידע את טבעם של הפרנסים, וגם ידע, שצריך לנהוג עמם באומץ ובתוקף. אבל ממעשים אלה (ואולי עוד לפני כן) הסיק, כי משרת המרא דאתרא פירושה להיות נתון תחת לחץ הפרנסים, והעובדה שאיננו מרא דאתרא פירושה "שלא קניתי אדון לעצמי" (תשובה כד). גם בהערות אחרות, שבהן אינו רוצה לחייב את בעלי-הדין בפסקו, הוא מודיע, כי אינו רוצה להשתרר בפסקים שלו "במילתא דשייך בה היזק נפשיי זולת קלון וחרפה המושגת בשגיאת דין זכאי ודין חייב" (תשובה ד). ובמקרה אחר אינו רוצה לפסוק, משום שלפי ההלכה אין הפסק תופס "בתנאי כפול שלא תקח אמרי להלכה... מאחר ולא נשאלתי מהבעלי דינין" (תשובה ל וכן בתשובה יג). אכן, היו שחשבו כתשבי, שפעולותיו הושפעו מחוסר שררה ומשאיפתה, אף על פי שדאג להסתיר זאת מאחורי כל מיני הצהרות בגנותה. וכך ששפורטש עונה לאחד, שרמז לכך בסוף דיון הלכתי, כשריח של חנופה נודף מדבריו: "ומה שכתב כ"ת, אם אולי יחזור הדין שאהיה אני לדיין, תמהני על כ"ת, שהדין אין בו חזרה, שאם יעמוד בפני החכמים לא יאמרו חוץ מזה (כלומר: אחרת), כי תורה א' ומשפט אחד. ובפרט אם יורו משפטים ליעקב, לא אחלל דברי ומוצא שפתי לא אשנה, ואי יהבי לי כל שללי דעלמא. וכ"ת יש לו הכרה בבית דיני הצדק, כי לא אשא פני איש כי המשפט לאלקים הוא" (תשובה נד).

איני מתכוון לומר, כי ששפורטש, שהיה בעבר רב בעל עמדה מכובדת כל כך, אינו מרגיש בחסרונה בהווה, וכי אין לעתים נוסטאלגיה מפורשת בדבריו. אך מהכרה בגורם זה ועד להחלטת תשבי, שזו היתה משאלת חייו והכוח הדוחף מאחורי הביקורתיות שלו, המרחק רב מאוד. נכון יותר, לדעתי, לראות את שתי המגמות כקיימות ומתנגשות זו בזו, וכי מצורות התנהגותו והתבטאויותיו אין שום ראיה לארסיות שבתיסכול, כפי שתשבי רואה. להיפך, המניע החשוב הרבה יותר הוא, כפי שכבר אמרנו, היחס להלכה כערך עליון.

גם בחינתו הקרה את השבתאות צריכה להיראות לאור המניע המרכזי הזה, שתשבי דוחק אותו בקיצור לסוף הקדמתו. ששפורטש ניגש לשבתאות באותה גישה, המאפיינית את טיפולו בכל נושא הלכתי אחר, כי אכן יש לשאלת המשיח הגדרות הלכתיות, בעוד שאחרים ערבבו תחומים וניגשו לבעיה בצורה רומאנטית, כאשר הרגש מכסה לא רק את המציאות, אלא גם את הרצון לראות את הדברים באופן ביקורתי בדרגה כלשהי, נשאר ששפורטש נאמן לעקרונות ההלכתיים. ובאמת, המענין הוא, שבדמותו קיים גם יסוד קבלי, אך יסוד זה מונח בפינה, כאשר הוא בא לבדוק את השמועות (לפי תשבי נראה, לכאורה, שהיה צריך לשמוח הרבה יותר מאחרים על בוא המשיח, כי לא היה לו במצבו מה להפסיד, והמשיח יכול רק לגאול אותו מסבל וביזיון ולתת לו את המקום הראוי לו כפאר הדור). פעילותו מראה, כי ניסה למצוא את האמת באמצעות איגרותיו, ולא שדחה את הרעיון מלכתחילה, ועובדה היא, שאכן קיבל אמונה חדשה זו לתקופה קצרה. תחושת האחריות שלו לעתיד היהדות, כפי שראה אותה, היתה הגורם לקנאותו במלחמתו נגד פרנסי ליוורנו, והיא היתה גם הגורם ליחס הבוחן, ולא בהכרח עוין מלכתחילה, אל השבתאות, וכך אמנם הוא מסביר, מדוע נכנס בעבי הקורה, כי האחריות מוטלת על כל אחד מישראל, "ואם האחד יתרשל, האחד ישתדל, וכולנו בני איש אחד נחנו" (תשובה מח). אחריותו כמורה הוראה גם גורמת לו לראות את עצמו בתוך הכלל למרות התנהגותו, ולאחר הכישלון והאכזבה הוא כולל את עצמו "וכאשר בעוונותינו הרבים היינו רצים כצבאים להאמין לכל דבר" (תשובה סח. ושמא יש כאן פליטת קולמוס של מי שהאמין וחזר והסתיר זאת).

אפשר להוכיח, כי ששפורטש מדבר על כבוד במונחים הלכתיים. קודם כול יש לציין את הנימה הטבעית, שבה הוא מדבר על נושא זה, שבעינינו הוא רגיש כל כך, והפזמון החוזר הוא: "לא ישבוק יעקב זעירא ענותנותיה", גורם זה נחשב אצלו כחלק חשוב של מערכת קיום הסמכות הדתית. כיצד, אם לא כך, אפשר להבין את דרישתו בכמה הזדמנויות מאנשים לבקש את סליחתו, אחר שפגעו בו? בפולמוס נגד פרנסי ליוורנו הוא כותב: "אי לזאת אליכם המצוה הזאת הכהנים, עם תורת ה' בלבם... והזהירו והתרו בהם העונש המעותד לבא עליהם אם לא יתקנו עוותתם לבטל ההסכמה המגברת כח העבד על כח רבו. ועוד, שנית, לפייסני ולרצות אותי.. ואולי אתרצה ואתפייס להם". קודם כול אפשר ללמוד מכאן על דעתו בנוגע לעמדת הרבנים ביחס לעם. הם ה"כהנים", הם ה"רב", והפרנסים ה"עבד". ובנוגע לעצמו - הפרנסים חייבים לתקן את המעוות ע"י בקשת סליחתו. הדברים נשמעים טבעיים יותר מדיי, משיהיו ביטוי לתאוות כבוד, כפי שתשבי מבין זאת. כשם שמוטל עליהם לבטל את תקנתם מצד ההלכה, כך עליהם לבקש סליחה מן הרב ששפורטש בהתאם להלכה, כי פגעו ברב. בצורה דומה הוא כותב אל רב מאיר "ואל יקחך לבך לצד אחד לחשוב שהוראתי זאת היא להכריחך לקבלה... אבל עיקר כתבי זה הוא להודיעך שחטאת כנגדי ושלחת לשונך יותר מדאי בפני אחרים, ועליך לתקן את מעוותך, (ושנית) ולהודיעך, שמחלתי על כבודי, ואין אני מקפיד על דברים מהיום והלאה" (תשובה כד).

ששפורטש דן מקרים של פגיעה בכבודו באמת מידה הלכתית מדוייקת. לפרנסי אלטונא הוא כותב, שהוא סולח להם על פגיעתם בכבודו, ומוסיף, שלמזלם לא היה זה ביזיון מפורסם, שאז היו מתחייבים בנח"ש, כפי שאחז"ל "איזהו אפיקורוס, כל המבזה ת"ח" (תשובה כג). לגבי הרב מאיר מאריך ששפורטש בדיון הלכתי מפורט, אם שייך המושג של זילותא דרב במקרה זה, שהיה "ספק רב". ובמקרה אחר, כשבי"ד נידה לכבודו, הוא כותב, שתוקף הנידוי תלוי בשאלה הבאה: "ואם הוא בעבור זלזולו, צריך לראות, אם שייך בו ג"כ למיגדר מילתא... לשם שמים ולגדור פרץ, כי אז ג"כ נידויים נידוי, או אם כוונתם כי אם להתנקם ולהשתרר... בעד כבודם, כי אז נידוים כאלותא ולטותא בעלמא" (תשובה טז). מכאן, שאמנם ששפורטש מודע לפעילות בין-דין מתוך אמביציות אישיות ושאיפות כבוד. אך בלי ספק הוא רואה את פעילותו "לשם שמים ולגדור פרץ", ואין בתשובותיו הוכחות נגד זה.

ותוכיח כנגד דעת תשבי העובדה, ששפורטש מקפיד על כבוד רבנים אחרים באותה מידה. הוא יעץ לאותו רב מאיר, שלא ינדה, כדי שלא יאמרו לו "אדרבה", וכל העניין יהיה לצחוק ויזדלזל כבודו (תשובה כד). וכן על עיסוקו המוגבר בחרמות לחינם הוא כותב לו: "הלא יאמרו שנידית לצרכך וחיללת כבור התורה בעד אגורת כסף" (תשובה כה). כשבית הדין הספרדי (אבוהב, ששפורטש ואוליווירה) כתב לרבני פולין על חוסר הכבוד שבו נהגו בבית-הדין, ניכר מן הסגנון, כי ששפורטש ניסח את המכתב, כפי שמעיר תשבי (תשובה עו). אך דווקא זה מוכיח, שלא דאג לכבודו העצמי, אלא לכבוד ביה"ד, שבראשו לא עמד הוא, אלא ר' יצחק אבוהב.

ששפורטש עצמו אומר זאת בהתייחסו ללשונו התוקפנית, במכתבו לישיבת "כתר תורה" על עניין ברכת כהנים "ואם דברתי לפעמים דרך קינטור, לא היה כי אם במילי דשמייא, ובקנאתי באש עברתי, דיברתי ללא יתחלל כבוד תורה בפני ההדיוטות, ולא נשאתי ולא אשא פנים לגדול בדורו" (תשובה ע). ועל הכבוד הוא כותב: "ובכבוד בעלי ההוראה אתיימר ולא בכבוד אחרים שכבודם בקלון אמיר. ומעולם לא איבדתי כבודי, ולא רציתי לאבדו בידיים" (תשובה סט). כבודו הוא כבוד התורה, אותו כבוד שעונדים בגאווה בעלי ההוראה. הוא תאב כבוד זה. אך אין משותף לכבוד זה ולכבוד מכל מכל סוג אחר אלא השם בלבד. כבודו של תלמיד חכם הוא כבוד בני עלייה, נבחרי ה' ומייצגי תורתו.

לאור זה יש להבין גם את מושגי האחווה והידידות שלו. תשבי מביא כמה דוגמאות של ידידות, שהופרה בגלל מידותיו האנוכיות של ששפורטש. שוב צריך לבדוק כאן את הדברים מקרוב. בלי ספק, לאמת ההלכתית, כפי שכבר אמרנו, היתה עדיפות בסולם הערכים. וכך מתחיל ששפורטש כמה וכמה פעמים בשבח הנמען ובשבח ידידותם ואהבתם. אך כשהוא מגיע לתוכן ההלכתי, הוא תוקף בצורה קשה, ולפעמים בלשון חריפה. וכאן צריך להסכים, כי יש בזה חוסר רגישות רב (אלא שטעמנו אינו חשוב כל כך בהערת התנהגותו). סגנון זה נמצא בתשובות לר' אברהם אבן סמחון, ר' ישראל סרוק ועוד (תשובות יא, נד. סרוק מרגיש מצדו אותן רגשות חיוביים כלפי ששפורטש. ראה תשובה נג). בתשובה לר' שמואל יששכר בער מאריך ששפורטש ביותר בשבח השואל וחכמתו. אך בעניין הרמב"ם הוא כותב לו: ואם היה למעכ"ת שום ידיעה בתארים הבאים על דרך חיוב ולהבדילם מבאים על דרך שלילה, לא היה פוצה פה..." (תשובה כט, 1).

בפרשת היחסים של ששפורטש עם ר' יצחק נהר, כל מה שאמרנו מגיע לשיאו. ששפורטש מספר על פרשת האהבה שלהם, אהבה אינטלקטואלית-הלכתית: "זאת היתה נחמתי בעניי, כי כאשר היה בא לידי שום עניין המתחדש אצלי, והייתי שמח בו כנתינתו מסיני הייתי ממתיקו עם אחד המיוחד שבהם המגיע להוראה, ונמנה בכלל החכמים, אשר אהבת נפשי אהבתיו... יצחק נהר... כי כאשר בתחילה ראיתיו בישיבה הנזכרת, נכנסה בלבי אהבתו לומר, בטוח אני שזה יהיה מורה הוראות בישראל... ובכל פעם שיזדמן לי שום דין, משדרנא ליה חורפא, והוא משדר לי מיתקא..." (תשובה ע). אותה "אהבה ממבט ראשון" היתה תלויה בדבר אחד, תקוותו של ששפורטש, שעתיד האיש להיות רב פוסק הלכות. הנאותיהם המשותפות היו חילופי חידושים בהלכה, אך גם בתשובות אליו אנו פוגשים באותו סגנון של שבח וביקורת ב"תוך כדי דיבור". ששפורטש כותב: "קיבלתי מעשה ידיך, ידיים מטהרות ומכשירות את המקוה... ותורתך אמת... ולא כן יאמר מפיך אם לא שאתה כיוונת לדבר אחר. ואין אני יכול להבין דעתך בזו.... ומה שכתב כ"ת... גם זה איננו שווה לי... אחיך הצעיר יעקב ש." (תשובה ח, וכן בתשובה ו). יחס דו-ערכי ולאחר "חידוש ברית האהבה" ביניהם - שנפסקה עם אמונת נהר בשבתי צבי - אנו קוראים תוכחה מתמיהה בתוקפנותה בענייני הלכה: "עיני יראו זאת ואזני ישמעו קול הברות, ולבבי יבין באמירות בלתי טהורות... ואין חכמה ואין תבונה במעניתו שהאריך, וקמחא טחינא טחין" (תשובה מא). וכל זה לעומת הפתיחה "בקופא דמחטא מעייל פילא, ה"ה החכם הנעלה לשבח ולתהילה, כהר"ר יצחק נהר וכו'". והוא מוכיח את נהר כתלמיד, על כי דרכו נראית כאן כ"דרך הקנטרנין, ולא דרך אוהבי האמת". וששפורטש מסיים: "והאמת יורה דרכו, ואל אמת ינחה בדרך אמת".

את הפתרון לדרכו זו, אם נקבלנה ואם לא, נוכל למצוא בתשובה לר' יצחק דא קושטא, שבה ששפורטש מייעץ, כיצד יש לייסר אהוב: "ועתה שמע בקולי איעצך מאחר שהדור פרוץ וחוצפה דידהו אפילו כלפי שמייא, התנהג עמהם בהתנהגך עם איש עמית נאמן אהבתך והוא איש רע מעללים: תאהבהו אבל כפי מידותיו הרעות תיסרהו... אבל תמשכהו בעבותות האהבה ובדברים רכים בפה רך, ואחר בפרך, תשבר עצמותיו עצם עצם ובבטחו באהבתך יאמין, כי שיבור עצמותיו הוא להדבקם דבק טוב יותר ממה שהיו" (תשובה סג). ובכן, גם התוכחות לאהוביו היו תוצאה של "שיטה חינוכית", ואף אם אינם לטעמינו.

תשבי מעורר את הרושם, כאילו קלקל ששפורטש את כל קשרי הידידות שהיו לו. דבר זה לא רק שהוא מופרך מהרבה תשובות, אלא עצם העובדה, שהקהילות ששימש בהן ברבנות הוסיפו לשלוח אליו שאלות עד לימי זקנתו, מראה, כי נשארו יחסים של אהבה וידידות בין הקהילות הללו ובין הרב שעזבן לפני עשרות בשנים, והן כאילו המשיכו לראות בו את רבם.

גם את התדמית של ששפורטש, ששלום משחזרה מתוך הציור, כאיש הלכה שצורת פניו והבעתן אומרות "מידת הדין", אפשר להפריך מתוך התשובות. עם החומרות במקומות הנחוצים לסתום פרצות, אנו מוצאים גישה של "כוחא דהיתרא עדיף", וכך, לאחר הוא כותב בתשובה פסק לאסור, הוא מוצא דרך להתיר, וכותב תשובה שנייה לתקן את פסקו הראשון, כשהוא מוסיף: "והשם יאיר עינינו באור הגנוז לראות טעמים אחרים ולא אחדל מלשים עיני עליהם" (תשובות א, ד). בהזדמנות אחרת הוא מוצא מוצא מחרם שהוטל על ר' בנימין הכהן מסאלי: "והחוב המוטל עלי להשיב ולחדש... לשלא ידבק בידיך מן החרם ונידוי" (תשובה טז). בעניין העירוב בלונדון הוא אומר: "ובקשתי צד זכות להתיר הטלטול וההוצאה מרשות לרשות ולא מצאתי" (תשובה מו). אך בהיותו בן שבעים טרח לנסוע להאג כדי לסדר את העירוב, והוא היה מי שהשתדל אצל "השררה" וקנה את הרשות להקים את העירוב (תשובה עג, וכן ראה הקדמת בן המחבר לספר). הוא קובע סדרי תשובה לחוזר ליהדות, אבל הוא אומר: "אבל רחמנא ליבא בעי, והכל תלוי אם מלבו ונפשו שב לקונו (כלומר, ואין צריך להכריחו להסתגף) וכדי שלא לנעול דלת בפני השבים לא הכבדנו עליו משא כבד". ולא עוד, אלא שהוא מוסיף, שאף על פי שחילל את השם והוא חייב מלקות, "אבל חז"ל החמירו יותר מדאי על המחלל את השם או נתחלל על ידו" (תשובה ג). ששפורטש גם חוזר בו שלא בעניין הלכה: "אך לבי נוקפני עם כל זה במה שהחלטתי לקרות בור לסופר הזה כטועה לגמרי. ויתכן דספרא דוקנא הוא..." (תשובה ו, וראה גם התיאור הארוך של סבלות העניים בשנת החורף הקשה, 4861, כאשר התעלמו העשירים מצורכיהם החיוניים ביותר, בתשובה סז).

אף שאין בידינו הוכחות מספיקות כדי לקבוע את יחס בני דורו אליו, עם זאת מפתיע לקרוא, ביחד עם ההפלגות בגדלותו בתורה ובקבלה, את תיאורו כ"עניו". בהקדמה ל"תולדות יעקב", שהוא חיבור מראי המקומות של פסוקי התנ"ך הבאים בירושלמי, ונדפס באמסטרדם בשנת תי"ב, נאמר: "מעשה ידי החכם מופלג בתורה ומוכתר בענווה כמוהר"ר יעקב ששפורטש יצו"ו". ואם זה נכתב בימי חייו, הרי בהקדמה ל"אהל יעקב" כותבים הרבנים הספרדיים של אמסטרדם, דוד ישראל עטיאש ויצחק חיים ן' דנא די בריטו: "החכם השלם הישיש הנכבד ועניו, המקובל...".

נדמה, שברור עתה, כי אין לשפוט את ששפורטש אלא לפי הבנתו הוא במושגים של כבוד, ידידות, אמת וכו'. וכאן נראה , כי לא גישר תשבי על פני הבדלי הזמן והאישיות של ששפורטש. כך יש גם לראות את הגילוי הגדול של המכתבים המקוריים, שהוכיחו, כי גם ששפורטש התלבט ואף האמין בשבתי צבי. אמנם אפשר לראות זאת בצבעי שחור-לבן, ולומר, כי ששפורטש זייף, שיקר ורימה. אך מעניין הוא, שאף על פי שאביו זקנו ופארו של ששפורטש, הרמב"ן, עשה מעשה דומה בספר הוויכוח שלו, שבו הוא מסכם את וויכוח ברצלונה לפי שיטתו, אין איש מדבר עליו חלילה כעל רמאי ונוכל ובעל אישיות פגומה. לשינויים הקטנים לא היתה משמעות לגבי הקוראים, ובוודאי לא היתה להם חשיבות יחסית למטרה של פרסום הוויכוח, למען ידעו היהודים וילמדו, כיצד עליהם לעמוד בפני מבחנים דומים. אם אמר רמב"ן דברים מסוימים למלך, או שרק חשב ורצה לאמרם, לא היה חשוב כלל. גם את ששפורטש, בדור אחד עשר לרמב"ן, יש להכניס לקאטגוריה זו. העובדה הכללית היא, שהוא מתנגד בתוקף לשבתאות. ברור, שהוא חזה את האסון שיצמח מתנועה משיחית עקרה זו. ואם במשך חודש ימים האמין, כלום היתה לזה חשיבות מספקת לדעתו, כדי לפגום בעקיבותה של תגובתו, שאם לא היתה עקיבה לגמרי, הרי לפחות היתה ראויה שתהיה... וכך ראויה שתהיה כל תגובה למשיחיות דומה בעתיד.

אם נציץ לכל האמור לעיל את מערכת יחסיו עם דניאל לוי דה באריוס ואת עובדת משימותיו הדיפלומאטיות, נקבל תמונה של אישיות גמישה הרבה יותר מזו שיצאה מתחת מכחוליהם של שלום ושל תשבי.