ר' יוסף בכור שור פרשן צפון צרפתי מן המאה השתים עשרה, כתב פירושים לחמישה חומשי תורה. בכור שור נחשב לפרשן הפשט. לדרכו בפרשנות הפשט כבר נתנו חוקרים את דעתם. אולם קיים פן נוסף בחיבורו אשר דומה כי גם אותו ניתן לסווג כפרשנות של פשט. לבכור שור גישה פסיכולוגית ונטיה להבין את מניעי פעולתם של אישי המקרא. לאותו מישור פרשני ניתן לייחס גם את ניסיונו להבין את הריאליה אשר מאחרי הסיפור המקראי, ולפרש את האירועים בדרך מציאותית. נראה לענ"ד כי שתי דרכי פרשנות אלו הן תולדה של גישתו הפשטית. הפרשנות הפסיכולוגית המשתדלת לרדת לסוף דעתם ולתחושתם של אישי המקרא, מפרשת את המקראות מתוך עצמם, ומתוך הסיטואציה בה נתונה הדמות אודותיה מדובר. הפרשנות המציאותית מבארת את האירועים תוך נסיון להבין את רקעם ותוך עמידה על ההגיון הפנימי של הדברים.

אילו ואילו מתחשבים בפסוק עצמו ובפרשה כולה, על רקעה ואווירתה, ונמנעים משמוש במקורות פרשניים חוץ מקראיים. דומני שהדברים יובהרו תוך ניתוח כמה מפירושיו של בכור שור, והצגתם למול פירושו של רש"י.
"המן העץ" (בר' ג', יא): האדם, לאחר שחטא, מגלגל את האשמה על האשה, באמרו: "האשה אשר נתת עמדי". לגלגול אשמה זו, מציין רש"י, על פי חז"ל: "כאן כפר בטובה". כלומר לפירוש רש"י יש כאן כפיות טובה כלפי שמים. אולם בכור שור מבאר: "כיון שראה שאין להסתר מפני "יודע נסתרות", הודה על כרחו ואמר לא עלי העוון רק על האשה. והאשה אמרה על הנחש העוון, כי דרך גנבים כשנתפסים מגלים זה את זה". בכור שור מפרש אפוא, את המניע הנפשי להתנהגותם של אדם וחוה שגוללו את האשמה זה על זה, בתכונה האופיינית לגנבים הנתפשים, שמגלים את שותפם לפשע. ציון קו אופי זה נובע מתוך תיאור האירוע שבפסוקים, לפיו האדם הנאשם לא הודה באשמה, אלא הסירה מעל עצמו והעבירה לזולתו, על האשה. יתר על כן, בפירושו של בכור שור יש הבהרה של הפרשה כולה, שכן התנהגותו של האדם איננה תופעה מקרית האופיינית לו, אלא משותפת לאשה, שאף היא גלגלה את האשמה מעל עצמה והעבירתה לנחש.

"ויאמר קין אל הבל אחיו" (בר' ד', ח): בפסוק מתעוררת שאלה: מה אמר לו. התרגומים העתיקים תרגמו שאמר לו: "נלכה השדה" חז"ל דנים בתוכן הויכוח שהיה ביניהם. לדעת רש"י נכנס עמו בדברי ריב. בפירושים אילו באה על פתרונה השאלה הפרשנית של המשפט החסר. אולם אין הפרשנים נותנים דעתם לבעייתו האישית של קין הנפגע, הנעלב. זאת עושה בכור שור שלפי הסברו נראה שקין נקט בדרך של הערמה. לדבריו, קין אמר להבל את תוכן שיחתו עם ה', וה' נתפייס עמו. כיון שכך, ראה הבל את הסכסוך כמחוסל ולא נזהר מקין. את חוסר זהירותו ניצל קין ובהיותם בששה קם עליו והרגו. כלומר בכור שור מקשר בין פסוק ז' לפסוק ח'. ה' אמר לקין "למה חרה לך וכו'", ואת כל זאת אמר קין להבל. מסתבר שאמר לו זאת, כדי להרדים את עירנותו.

"על עין המים" (בר' כ"ד, יג): לימדונו חז"ל כי "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה". לאמור - התנהגות הילד ברחוב היא השתקפות החינוך שקיבל בבית הוריו. אולם מקובל שהצלחת החינוך נבחנת בהיות החניך מחוץ להשפעת מחנכיו. דומה כי בפירושו לפסוק עושה בכור שור שימוש ברעיון זה, כשהוא מנתח את חישוביו של אליעזר הבא לבדוק את רבקה על עין המים. אליעזר יכול היה לבחון אותה גם בביתה, אולם הוא מעדיף לעשות זאת על עין המים. שכן אם יבדקנה בבית הוריה, אולי תעמוד הנערה בנסיון במצוות הוריה. אולם אם יבחן אותה מחוץ לעיר, מחוץ להשפעת הוריה, תהיה הבדיקה מהימנה.

"וירא יעקב מאד ויצר לו" (בר' ל"ב, ח): רש"י פירש על פי חז"ל: "וירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים". דברים אלו הכוללים בתמציתיות את מוסר המלחמה היהודי, מבארים את הכפילות שבפסוק ומציינים את הסיבות לפחדו של יעקב. את מצוקתו הנפשית של יעקב, הנובעת מתוך כך שנקלע למצב של חוסר וודאות, מדגיש בכור שור. יעקב היה במיצר כי לא ידע מהי כוונתו של עשו, וכיון שכך, לא ידע גם כיצד להגיב: "שאם היה יודע דכוונתו לרעה, היה מבקש לעצמו צד הצלה, או לברוח או ללכת לערי המבצר מפניו. אבל עכשו שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה.. ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש. ולפיכך היה מיצר שלא היה יודע מה יעשה, או יברח או יעמוד". פירוש זה המטעים את מצוקתו הנפשית של יעקב, תואם את דברי הכתוב לפיו השליחים מסרו ליעקב שעשו הולך לקראתו עם ארבע מאות איש, אולם לא ציינו את מטרתו ולא את כוונתו.

"אסנת בת פוטיפרע" (בר' מ"א, מה): עם עלייתו של יוסף לדרגת משנה למלך, הוא נושא את אסנת בת פוטיפרע כהן און לאשה. מה ראה על כך? לדעת בכור שור יש במעשה זה גישה מפוכחת וראיית הנולד. יוסף עלה לגדולה במפתיע, בתוקף נסיבות מסויימות וללא עורף משפחתי. כשם שעלה לגדולה במהירות, כן יוכל לרדת מגדולתו. יוסף חושש שאם אכן ירד מגדולתו, יאמר פוטיפר שהוא עבדו, שהרי קנהו. לפי זה גם בניו של יוסף יהיו עבדי פוטיפר. לכן עושה יוסף בחכמה ולוקח את בתו לאשה, שהרי פוטיפר לא ירצה שיהיו בני בתו עבדים.

"פרקו נזמי הזהב" (שמ' ל"ב, ב): הפרשנים מתלבטים בשאלה מה ראה אהרון לעשות עגל ולעבור בכך עבירה חמורה כל כך. לדברי רש"י על פי חז"ל, "אמר אהרון בלבו הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן הן, יתעכב הדבר ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמם" אהרון מצטייר אפוא, בעינינו כמי שפעל מתוך בטחון בנכונות דרכו, אולם תכניתו נשתבשה. אולם מפירושו של בכור שור עולה דמותו של אהרון המתלבט, המהסס. לדבריו, "אהרון לשם שמים נתכוין. חשב, אם אומר להם כלב בן יפונה או נחשון בן עמינדב, או אחד מן הגדולים יהיה לראש וימליכו אותו עליהם, כשיבוא משה לא ירצה לירד מגדולתו, וירבה קטטה תגר ביניהם, וישפכו דמים ונפשות על זאת. ואם אומר להם לא אעשה לכם ראש, יתנו הם מעצמם ראש ותרב הקטטה. ואם אומר אני אהיה לכם ראש, יקשה בעיני משה. אעסיקם בדברים עד שיבוא משה, ואעשה להם דבר שאין בו ממשות, וכשיבא משה יתבטל מאליו... וכן אמר להם: "התפרקו נזמי הזהב..." נתכוון שמא יעכבו הנשים על ידם ובתוך כך יבא משה". דברי רש"י כלולים אף בדברי בכור שור, אולם האחרון מוסיף לתאר את התלבטותו של אהרון בבחירת דרך הפעולה. דומה כי פירושו זה מאיר את התנהגותו של אהרון באור ברור יותר. אין זה אהרון ששיתף פעולה עם העם ולו מתוך שיקול מוטעה, אלא אהרון שנקלע למצב אישי חמור, אשר לפיו גם הימנעות מכל פעולה תגרום תקלה. התוצאה שנתקבלה איננה רק פרי מעשהו המוטעה של אהרן, אלא תוצאה של פעולה חלקית, הססנית, מתך התלבטות בין האלטרנטיבות השונות שכולן גרועות. נראה לענ"ד כי פירוש זה נאמן לאווירת הסיפור, שכן הוא מכניסנו לנבכי התלבטויותיו של אהרן, מבהיר מדוע לא יכול היה אהרון להמנע מכל פעולה, ובעקבות זה יובן גם מדוע לא נענש עם עובדי העגל.

טעם הקרבנות (שמ' ל', א; ויק' ב', יג): סוגיית הקרבנות העסיקה את חכמי ישראל, המקרא כבר מגלה לנו שאין ה' זקוק לקרבנות, וכך גם חז"ל, שהרי כל העולם של הקב"ה הוא. מטרת הקרבנות היא כדי לצרף בהם את הבריות. רש"י בפירושו לתהל' נ', יג מסביר כי חשיבותם של הקרבנות היא בכך שהמקריב עושה רצונו של מקום. הטעם הוא אפוא, דתי, חינוכי, כשבמרכזו עומד הציות לה', בכור שור דן בקשר הפנימי שבין החטא והתשובה. החטא והתשובה נותנים עניין לתחום הפסיכולוגי שבאדם. בהיות הקרבן בא על חטא, מנסה הוא לחשוף את הקשר שבין שניהם. במה תורם הקרבן לתיקון החטא? מהי הפעולה שהוא פועל על נפש האדם? חז"ל לימדונו ש"כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר". באופן דומה מפרש בכור שור. לדבריו, אם האדם יודע שמתכפר לו והוא נקי מחטא, הרי הוא נזהר שלא לחטוא שנית. אולם אם לא נתכפר לו, איננו נזהר. משל לאדם שבגדיו מלוכלכים ואין הוא נזהר מתוספת לכלוך. אבל הלובש בגדים נקיים, יזהר משנה זהירות. לאמור - הקרבן איננו רק מכפר במובן של מחיקת העוון, אלא פועל את פעולתו המטהרת על נפש האדם, וזוהי ערובה שלא יחזור לסורו. נראה כי פירוש זה מבהיר את המניע לתשובה. מדוע בכלל ירצה החוטא לשוב? אלא שהחוטא יודע שאם יעשה תשובה ויקריב קרבן, החטא יעלם ויוכל להתחיל מבראשית, טהור יותר, מזוכך יותר, זה מעודד אותו לשנות את דרכו. נראה לענ"ד כי פירוש זה הקושר את הקרבן לנקיונו הפנימי של החוטא, תואם את דעתו של המחבר על משמעות השרש כפ"ר במקרא. בפירושו לויק' י"ד, נג הוא מבאר את התיבה "וכפר", המופיעה פעמים רבות בפרשיות תזריע מצורע. לדבריו "וכפר", לפי פשוטו כפי "ההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה" ...דכפרה ממש לא שייך בהו... ואינו אלא לשון ניקוי שמנקה אותם מטומאתם".
לבכור שור פירושים המאירים את המקראות באור מציאותי, תוך נסיון להבין את הריאליה שמאחרי התיאורים, ותוך עיון בחוקי הטבע ובדרכי התנהגותם של אנשים ובעלי חיים.

"תקח לך שבעה שבעה" (בר' ז', ב): מדוע מן הבהמה הטהורה שבעה? לדברי בכור שור "מתוך שדרך לאוכלה ממעטין אותה, ולכך צריך ליקח ממנה שבעה זוגות כדי לחיות זרע". הסבר מציאותי זה המטעים את טיבה של הבהמה הטהורה, תואם את הנאמר בפסוק ג' "גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה", והנימוק לכך הוא: "לחיות זרע על פני כל הארץ". הסבר זה מובא גם בדברי חז"ל שאמרו: "שבעה זכרים ושבע נקבות, לא שאני צריך להם אלא להחיות זרע על פני כל הארץ".

"ולא מצאה היונה מנוח" (בר' ח', ט): במה נשתנתה היונה מהעורב שהיא הצליחה בשליחותה והוא לא? לדברי רש"י על פי חז"ל, "מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו..." מדרש אגדה זה איננו מתקשר לפסוקים כלל. בכור שור מפרש באופן מציאותי, לפירוש המובא אף הוא בחז"ל: "היונה אינה טורחת לעוף כי אם בכנף אחת, וכשהיא עייפה באותו כנף חוזרת ועפה בשני, ולכך כתב: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה", אבל בכנפיה היתה נחה... אבל העורב אינו כן וירא להרחיק".

פירוש זה נובע באופן טבעי מתוך המקראות, שכן הוא מעמיד את היונה מול העורב מבחינת יכלתם הפיזית לבצע את השליחות. הצלחתה של היונה נעוצה בתכונותיה הביולוגיות ולא בסיבה חיצונית. יתכן על כן, ההסבר מעוגן בלשון הכתוב המדייק בכך שהיונה לא מצאה מנוח לכף רגלה, כלשון הפסוק, אולם בכנפיה יכולה היתה לנוח.

"וישבו לאכול לחם" (בר' ל"ז, כה): כתוב "וישב ראובן אל הבור" (פס' כט). היכן היה ראובן במכירתו של יוסף, ומדוע לא ידע שמכרוהו? תשובתו של בכור שור לקוחה מהכרת חיי הרועים ומנהגיהם. לדבריו, "דרך הרועים שמקצתן אוכלים ומקצתם עומדים על הבהמות. ואחר שאכלו מקצתם הולכים אותם שאכלו אל הבהמות והאחרים אוכלים, ואין דרכם לאכול כולם ביחד. והיה אוכל יהודה ומקצת אחיו וראובן ומקצת אחיו שומרים על הצאן, ולפיכך לא ידע ראובן במכירתו". ההסבר פשוט ומציאותי ראובן היה במרעה עם הצאן הרחק מזירת האירוע, לכן לא ידע על המכירה. בכור שור מצטט גם את שני פירושי רש"י: "ויש אומרים כי ראובן היה מתענה על ששכב את בלהה". "ויש אומרים שהיה כל אחד משמש את אביהם יומו, והגיע יומו של ראובן" לפירוש זה מעיר בכור שור: "אבל תימה על שהיו רחוקין מאביהם וראובן הלך לשמש את אביו מרחק רב כזה מעמק דותן לחברון, ואחר כך שב אל הבור? הפירוש האחד של רש"י, שהלך לשמש את אביו, נשען לדעת "שפתי חכמים" על סברה הגיונית. לא יתכן שהלך לדבר הרשות, שכן ידע שאחיו רוצים להרוג את יוסף. פירוש השני נשען לדעת "שפתי חכמים" על גזירה שווה: "וישב ראובן אל הבור", לעומת "וישב מרדכי אל שער המלך בלבוש שק", מה להלן בשק ובתענית הכא נמי כן. אולם פירושו של בכור שור המבאר את הפסוק על סמך היכרות עם מנהגי הרועים, מבוסס על סמיכות הפרשיות שבין "וישבו לאכול לחם" ותיאור מכירת יוסף לבין "וישב ראובן אל הבור".

"וצפית אותו זהב טהור" (שמ' כ"ה, יא): רש"י על פי חז"ל מלמדנו שבצלאל עשה שלושה ארונות. שנים של זהב ואחד של עץ, ונתן של זהב בתוך של עץ ושל עץ בתוך של זהב. בכור שור בפירושו מבאר גם את הסיבה לכך. לדבריו, הטעם מציאותי, ונעוץ בנוחיות טלטולו: "ראוי היה הארון להיות כולו של זהב, אלא היה כבד לנשאו, והוא נישא בכתף... כדי שלא יהיה כבד".

"ושער בנגע הפך לבן" (ויק' י"ג, ג): נגע הצרעת איננו תופעה טבעית, בכל זאת בכור שור מסביר את תופעת הלבנת שערו של המצורע בדרך טבעית: "השער שהיה שחור קודם שנולד בו הנגע, לאחר שבא לו הנגע נהפך ללבן... שהשער שנתלבן סימן שנחלש הבשר ומת, שהנגע ממית את הבשר". הוכחה לכך מוצא הוא בדברי הפסוק אודות מרים: "אל נא תהי כמת" עוד מוסיף הוא לומר: "ואף הזקנים כשמחלישין ומגיעין לעת זקנה, שערם מתלבן".

"והסגיר הכהן את הנגע" (ויק' י"ג, ד): מדוע יוסגר הנגוע במקרה המתואר בפסוק? ההסבר לדעת בכור שור, הוא מציאותי ונשען על היכרות טבע האדם: "כי הרואה תדיר דבר והוא גדל מעט מעט, אינו מתבונן בגדילתו כמו אותו שרואה אותו לפרקים".
פן אחר שניתן לראותו כמבטא את מגמת הפשט בחיבורו של בכור שור, הוא הפרשנות הספרותית. דרך פרשנית זו דנה במבנה הקטע, בסמיכות הפרשיות ובקשר שביניהן. בתיאור האירועים בדרך קצרה או מורחבת, בהזכרת פרט מסויים במקומו או בהשמטתו. לעולם יעסוק הדיון הספרותי בהגיון הפנימי של הדברים, תוך עיון במקראות עצמם.

"בהר סיני" (ויק' כ"ה, א): בכור שור דן בשייכותן של הפרשיות בהר בחוקותי לספר ויקרא: "כל הפרשיות כולן של מעלה, מראש הספר עד כאן, נאמרו מאהל מועד. וכלהו שייכו באהל מועד, הקרבנות הטהורות והטומאות... כגון: זבים ומצורעים ובעלי קריים ויולדות... אבל אילו שתי הפרשיות בהר סיני.." כלומר, כל פרשיות ספר ויקרא נאמרו באהל מועד, ואכן יש להן שייכות לאהל מועד מחמת תוכנן. אולם הפרשיות בהר ובחוקותי נאמרו בהר סיני. מהו אם כן עניינן לספר ויקרא? לדעת בכור שור: "ומיהו משום דשייכי קצת שמדברות בשביעית ויובל וערכין דשייכי בכהנים, שהכהנים מקדשים השנים... ומשום דלא תיסוק אדעתין דנאמרו באהל מועד, כתיב דבהר סיני נאמרו".

"נשא את ראש בני גרשון" (במ' ד', כב): בכור שור דן בשאלה מדוע הקדים הכתוב את בני קהת במנין בני לוי כשמתאר את תפקידיהם בנשיאת המשכן: "לפי שגרשון הראשון לבני לוי: "גרשון קהת ומררי". וגם במניין מבן חדש נמנו בני גרשון ראשונה ובזה המניין בני קהת ראשונה... לפי שכאן לעבודת הקדש מנאן, ועיקר העבודה לבני קהת: הארון, והשולחן והמנורה והמזבחות... לפיכך מנאן כאן ראשונה". לאמור - בדרך כלל נימנה גרשון תחילה כסדר לידתם. אולם במניין המתאר את תפקידיהם בנשיאת המשכן, נימנה קהת תחילה מפאת חשיבותו.

מן המפורסמות הוא שקשה מאד להגדיר באופן ברור וחד משמעי מהו פירוש של פשט השאלה המתבקשת בבואנו לדון בדרכי פרשנותו של פרשן, איננה מהו הפשט בכלל, אלא מהו פשט לשטתו. בכור שור מרבה להשתמש במטבע הלשון "לפי הפשט". כבר הראינו שביטוי זה משמש אותו בבואו להסתייג ממדרש חז"ל ולהוכיח שפירושו מתאים למשמעות לשון הכתוב ולתכנו. וכן כשהוא מוצא קשר ענייני בין פרשיות או דמיון לשוני בין פסוקים, המאפשר לו להסתמך על מקום אחר במקרא. על אילו הוא מימד פרשני אחר - העיון במתחולל בנבכי נפשם של אישי המקרא, והדרישה להבנה מציאותית של האירועים המתרחשים. שניהם תוך נאמנות לדרכי הפרשנות המתוארים לעיל. לאמור, תוך התחשבות במשמעות לשון המקראות, בתכנם ובאווירה הכללית השוררת בקטע כולו.

ראוי לשים לב לכך שבכור שור מקדיש דיון פסיכולוגי לכל אחת מהדרמות האנושיות המתוארות באריכות בספרי בראשית ושמות: החטא הקדמון, יחסי קין והבל, בחירת אשה ליצחק, יחסי יעקב ועשו, סיפורי יוסף, אהרון וחטא העגל. בכל אחת מאלו בולטת ההתלבטות של האישים הפועלים בבחירת דרכם. בחלק מהן מלווה ההתלבטות במצוקה נשית בה נתונה האישיות הפועלת. בכל אחת מהן מצוי ברקעו של ההסבר הפסיכולוגי מבנה ספרותי מסויים, פעמים ספרותיים. תיאור נרחב במיוחד או איזכור יוצא דופן האומרים דרשני. הללו באים על פתרונם או זוכים להסבר הולם באמצעות הפרשנות הפסיכולוגית.

בתחום הפרשנות המציאותית מאיר בכור שור באור מציאותי פרשיות העוסקות בתיאורי ריאליה, המדגישות פרט זה או אחר באופן המצריך הסבר, כמו תיבת נח ובנין המשכן וכליו. מבהיר פרשיות תמוהות כמכירת יוסף, או משווה רציונליזציה לתיאורי נגע הצרעת. בכל הללו הוא מקרב את האירוע או את התיאור המקראי להגיונו ולהבנתו של הלומד. אילו ואילו משתדלות לחשוף את הגרעין המציאותי-עובדתי שמאחרי התיאורים המקראיים, לאפשר לנו להבין לנפש האישים הפועלים, ובכך לסייע בידינו להזדהות עמם. בדרך זו בכור שור מחייה את המקרא, מדריך את הלומד המטייל בין שביליו ומאפשר לו להכיר את המקרא מתוך עצמו, מתוך פנימיותו. היכרות שאמורה לעודד את הלומד ללמוד מדרכיו וללכת באורחותיו.