הקדמה

מאתים וארבע שנים לאחר שרפת התלמוד באיטליה בשנת שי"ד (1553 - 1554) נשרף התלמוד בפומבי בשוק העיר של קאמניץ אשר בגליל פודוליה בארץ פולין. לא כשריפה ראשונה שריפה אחרונה; השריפה הראשונה חלה על כל ארץ איטליה ואף על איי הים אשר תחת שלטון ונציה, והתפשטה גם על ארצות אחרות שבהן ידו של האפיפיור תקיפה, ואילו השריפה האחרונה לא הייתה אלא גזירה מקומית ומספר הספרים שנשרפו לא היה רב. הצד השווה שלשתי הגזירות שבשתיהן הייתה יד ישראל באמצע, ושתיהן נגרמו על-ידי מלשינות של אנשים מזרע ישראל. הגזירה שבאיטליה על-ידי מומרים והגזירה שבפולין על ידי הפרנקיסטים, ובשתיהן נתקיים דרושו של כתוב: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. אולם אף-על-פי שהגזירה שבפולין לא הייתה אלא מקומית, הרי הסכנה צפויה הייתה לכל בית ישראל שבפולין, ורק בדרך נס נשארה הגזירה בגדר מאורע מקומי בלבד.

פרנקיסטים בעיירה לאנצקורן

שורשה של הגזירה נעוץ היה במעשה שהיה ארבע שנים לפני כן. באמצע החורף של שנת תקי"ד (1754) נתפסה בעיירה הקטנה לאנצקורן אשר בגליל סטנוב בפודוליה חבורה של פראנקיסטים, ויעקב פראנק ראש הכת בראשם, עורכים הילולא של פריצות בביתו של אחד מהם. עיניהם של יהודי פולין נפקחו לראות את כל האימה שבפרצה זו בחומת בית ישראל שבפולין, והתחילה המלחמה בכת. לאחר שנערך משפט עם גביות-עדות בסטנוב, הוכרז ביום כ"ו סיוון תקט"ז (1756) באסיפת ועד גליל לבוב ובצירוף כמה רבנים חרם על אנשי כת פראנק, והחרם הופץ בדפוס בכל קהילות פולין, והתחילו הרדיפות על אנשי הכת.

ויכוח פומבי עם הפרנקיסטים

אולם גם אנשי הכת לא טמנו ידם בצלחתם והם מצאו מחסה בחיקו של ההגמון דמבובסקי, הבישוף של קאמניץ. הלה מצא כאן שעת-כושר לפגוע ביהודים, והכריח את מנהיגי יהודי פודוליה להתייצב לפניו לוויכוח פומבי עם הפראנקיסטים. לאחר כמה השתמטויות נאלצו הרבנים וזקני הקהילות שבפודוליה להתייצב שוב לפניו ביום ג' חשוון תקי"ח (17 באוקטובר 1757) כדי לשמוע את פסק הדין.

בפסק דינו של ההגמון נאמר, כי הויכוח הוכיח את הרע שבתלמוד ולפיכך יש לשרפו בשוק העיר. וכן פקד ההגמון לערוך חיפוש מעולה בכל מקום שדרים בו יהודים, בערים ובכפרים, בבתי כנסיות, בבתים פרטיים ובבתי מסחר-הספרים של היהודים ולהביא מהם את כל הספרים האסורים, ספרי תלמוד ופוסקים וספרי קבלה ולמסרם לרשות הכנסייה.

למחרת היום, ד' חשוון תקי"ח, נתאשר פסק הדין על ידי בית המשפט האזרחי בקאמניץ. בפסק הדין נאמר, שבית הדין נענה "לצדקת תביעתם של מתנגדי התלמוד מבני הברית הישנה המבקשים את שרפת הספרים המוכנים תלמוד תכף ומיד... ציווה למסור את הספרים האלה הראויים לא רק לאש חולף אלא גם לאש נצח, ליד שר הצדק [התליין] ולשרפם על המוקד לעיני כל הקהל". פסק הדין הוצא אל הפועל בו ביום.

המאורע זעזע את יהודי פולין כולה, כי בינתיים נתמנה דמבובסקי לארכי-הגמון של לבוב, וצפויה הייתה סכנה שהגזירה תתפשט על כל ארץ פולין, התכוננו אפוא לדורון לתפילה ולמלחמה. לדורון, ששתדלן ועד ארבע ארצות, ר' ברוך מארץ יון, השתדל לפני המיניסטר בריהל, שהיה בעל השפעה עצומה בחצר אוגוסט השלישי מלך פולין, שהמלך יצווה על הנונציוס של האפיפיור בפולין לחקור בדבר ולחדש את המשפט. לתפילה, שגזרו בקהילות על יום צום קשה ותפילה. למלחמה, שרדפו את הפראנקיסטים ביתר-שאת.

מותו של דמבובסקי

והנה נתרחש נס. לא עבר חודש ימים מיום שרפת התלמוד בקאמניץ ודמבובסקי מת ביום 9 בנובמבר, לאחר שנתייסר בייסורים קשרים שלושה ימים, כי אחזהו השבץ. המקורות הנוצריים אינם מוסרים שום פרטים לא על עצם שרפת התלמוד ולא על מות דמבובסקי. לא כן המקורות היהודיים. הם מתארים בפרטי-פרטים את מעשה השריפה שנעשה תוך ביזיון גדול ליהודים ולתורתם, ובמותו של דמבובסקי לא ראו מיתה טבעית, כי לא יכלו להעלות על דעתם כי כמות כל אדם ימות מי שהרים יד על תורת ישראל לבזותה ולכלותה. הם ראו אפוא יד ה' במות הצורר והוסיפו עיטורי-אגדה לתיאור מותו, עד שקשה עתה לדעת מה מהדברים נתרחשו במציאות ומה הוא בתחום האגדה. אולם לנו יש עניין באגדה לא פחות מאשר במציאות, כי מתוכה אנו למדים לא רק מה נתרחש למעשה, אלא גם כיצד הגיבו יהודי פולין על הגזירה ועל הנס.


אביא אפוא כאן את המקורות שבהם מתוארים בפרוטרוט הביזיון שבגזירה והפלא שבנס.

ר' דב בער בירקענטהאל מבוליחוב

ר' דב בער בירקענטהאל מבוליחוב, שהשתתף בעצמו כמתורגמן בויכוח השני עם הפראנקיסטים בלבוב, לאחר מות דמבובסקי, מתאר את שרפת התלמוד בדברים אלה:

"ואנשי הכת נתנו ספרי התלמוד שלהם לשריפה, והכריחו הכומרים את עדת הרבנים, שישלמו לאנשי הכת דמי שוים סך מאה ועשרים זהוב פוליש, ונתנו ספרי התלמוד שישה סדרים בשנים עשר כרכים ליד התליין. וישם את הספרים לתוך שק וקשרם לזנב סוס אחד ונהג את הסוס, וספרי התלמוד הקדושים נגררים אחריו על האשפתות דרך רחובות העיר עד לפני בית העצה. היינו הראטהויז, שבאמצע העיר. ועלה כותב ערל אחד על עמוד גבוה מהעם, והפסק כתוב בידו, וקרא אותו בקול רם לעיני ולאוזני כל העם מקצה, כל תושבי העיר הגדולה, וגם כבוד הרבנים המשולחים מכל ק"ק דהגליל עם כל היהודים הנלוין מבני עמנו היו מוכרחים לעמוד עמהם ולראות ולשמוע איך פער פיו לבלי חוק בדברי ביזיון ושפלות נגד בני עמנו וחרופים וגידופים על דברי התלמוד הקדוש, כמבואר בפסק הנ"ל שבידו. ושם הייתה אש גדולה בוערת שהציתו לזה. ולקח התליין הספרים מהשק אחד אחד, ופותח נגד העם וזרק כל ספר וספר אל האש הבוערת. וגעו הרבנים המשולחים וכל בני ישראל הנלוים עמהם בבכיה גדולה".

המאורע עשה רושם גם על הציבור הנוצרי, והעיתונים מיהרו להביא ידיעות על שרפת התלמוד בקאמניץ. הללו מתארים את מעשה השריפה ועוברים בשתיקה על הביזיון שנעשה לספרים לפני השריפה.

בעיתונים

העיתון הפולני "קורייר פולסקי", שנת 1757, מס' 64, מיום 2 בנובמבר 1757, כתב:

"הוד אצילותו הכומר בישוף דמבובסקי, בישוף קאמיניץ... בבואו הנה [לקאמיניץ] בחודש העבר לדין בענין כפירות היהודים, שמתנגדי התלמוד [הפראנקיסטים] החלו להוכיחן עוד אשתקד, בחר בבית מועצת העיר, בגלל רווחתו, למקום המשפט. ושם, אחרי שהתייצבו לפניו שני הצדדים במספר רב, ואחרי שמעו את טענותיהם, החליט פסק-דין אחרון ודן את ספרי התלמוד כספרי חרוף וגידוף לשריפה. את פקודת הרועה בצעה העיריה המקומית וציותה לתליין לשרוף אותו [את התלמוד]. בפקודה זו אסר הוד אצילותו הבישוף על כל היהודים בהגמוניה שלו להשתמש בתלמוד ולהיקרא בשמו".

גם בעיתון הגרמני "הילדסהיימר רילאציונסקורייר" מיום 4 בנובמבר 1757, מסופר על כל המאורע בקאמניץ, והכותב מקאמניץ מסיים את תיאורו בדברים אלה:

"בהזדמנות זו נמסר היום התלמוד היהודי, המכיל ומצווה לגדף את הנוצרים ואמונתם, בפקודת האדון הבישוף, ליד התליין, ונשרף בשוק העיר, ממול בית המועצה קבל עם ועדה. כדאי עם זה להעיר, כי זהו הרועה הנאמן והחכם וירא השמים של העדר שהופקד בידו, הוא הראשון בפולין שהנחיל את המופת הזה לעמו ולכל העולם, מזכרת נצח".

מכל המקורות שהבאנו עד כה שמענו רק על שרפת טופס אחד של כל הש"ס, שהיה רכושם של הפראנקיסטים, אלא שהיהודים חויבו לשלם תמורתו. אולם הגזירה נתפשטה גם אל מחוץ לקאמניץ, ונתפשטה גם על ספרים אחרים. על כך אנו למדים בעיקר מתוך ספריו של ר' יעקב עמדין, שאסף אז כל תעודה שהגיעה לידו על הגזירה.

השתדלן של יהודי פולין בימים ההם, ר' ברוך מארץ יון, שהיה מחותנו של ר' יעקב עמדין, תיאר במכתב למחותנו זה, מיום טו"ב טבת [תקי"ח], כשישה שבועות לאחר שרפת התלמוד בקאמניץ, את דבר השתדלותו בפני המיניסטר בריהל, ומפיו אנו שומעים פרטים נוספים על עצם השריפה וכל הכרוך בה. ואלה דבריו:

"אנכי לעת שובי מן המחנה לעיר המלוכה ווארשויא בימי חנוכה העבר, ומצאתי ת"ל [תהילה לאל] חן... בעיני המלך והשרים... וביחוד לפני האדון הגדול... מניסטר בריהל יר"ה, לפניו באתי בכל יום פעמיים באהבה, וכאשר ראיתי כי ת"ל דברי נשמעים... עמדתי לפניו מרעיד משתומם, ועיני נתמלאו דמעות... ויאמר: מדוע פניך רעים... ואמרתי: מדוע לא ירעו פני וגו', והתנפלתי לפני רגליו לבקש ולחנן על עמי... באמרי: איככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי, היותם אבודים בענין דתי, כי הדת ניתן בתוקף פס"ד מן הבישוף מקאמניץ פאדאלסקי לשרוף ספרי התלמוד והפוסקים שבידינו, והגזירה משתרבבת ותהיה לחוק, שהכומרים נוסעים מעיר לעיר לשרוף כל הספרים, ועם היות מן הבישוף הפס"ד [הפסק דין] רק תורה שבע"פ לשרוף, ולא לשייר כי אם חומש וספר הזוהר, המה הרעו לעשות לשרוף את הכל, ובבזיון גדול ע"י משרת התליין, למען הבזות שמי שמו תורת משה ותלמוד רבינא ורב אשי. והנה הקדש אוגוסטייאנוס [סט. אוגוסטינוס] מן דלכון [שלכם] הוא, והוא כתב בספרו, שראוי ונכון לקיים היהודים בעולם, בשביל שהמה משמרים הספרים, וא"כ גם נגד דתיהם המה עושים, ואין לאל ידינו לקום ולהתקיים".

כיוצא בזה כתב ר' מארקיל, פרנס ועד ארבע ארצות, באגרתו לר' יעקב עמדין מיום ח' טבת תקי"ח, כחמישה שבועות לאחר שרפת התלמוד בקאמניץ. אף הוא מתאר את דבר השתדלותו של ר' ברוך מארץ יון, ומוסיף:

"ועתה חשכו עינינו מראות, אין מתום בבשרנו, בשמענו משרפת דברי התורה הקדושה באש, אשר נשרף לעין כל זה כמה שבועות. וניתן פתשגן הכתב לאבד בכל מדינות ד"ת [דברי תורה] וספרי הקודש, אשר לא יזכר ולא יפקד ולא ישמע על פינו ומפי עוללים ויונקים תינוקות של בית רבן".

שרפת התלמוד בקאמניץ עוררה רוח דיכאון בין יהודי פולין. חכמים ומגידים דרשו על המאורע ומשמעותו. ר' ישראל ב"ר שלמה חריף מסטנוב, חברו של הבעש"ט, בדברו על הצרות שאירעו לישראל בשנים שמנינן מסתיים בח' החל מחורבן בית שני, אומר:

"וגם בזמננו, שנת תקי"ח לאלף השישי, נשרפה תורתנו הקדושה בארבעה ימים לחודש מרחשוון שנת הנ"ל נשרפו כל שישה סדרים ועוד מסכת ברכות ותיקוני זוהר ואשלי רברבי [שולחן ערוך עם פירושים], מחמת המינים שבתי צבי ימ"ש [ימח שמם]".

והוא ישב בסטנוב, קרוב למקום המאורע, וידיעותיו בודאי מדויקות. הוא קיבל על עצמו להתענות בכל שנה ביום ד' חשוון, יום השרפה בקאמניץ. לדעתו הייתה שנת תקי"ח שנת רצון, שנה מיועדת לגאולה, ובעוונות נהפכה משנת קץ לשנת גזירה. במקום אחר בספרו הוא כותב:

"לענ"ד ]לפי עניות [יתעד בשנת תקי"ח, כשהייתה שרפת התורה, היה פקידה, כי נודע הויה אדני בהכאה הוא יחוד ש"פ כנודע ותקמ"ו הוא יחוד הויה (אדני) אהיה הויה פעמים אהיה הוא תקום תקמ"ו, אותיות מתוק, נמצא כל הכאות הוא יחוד עת רצון. ותשכיל כי תקי"ח ליצירה הוא אלף תר"ץ לחורבן הבית, ואלף תר"ץ הוא ס"ה פעמים הויה הוא אדני פעמים הויה או הויה פעמים אדני, ס"ה פעמים כ"ו או כ"ו פעמים ס"ה. ועתה בעוה"ר ששון נהפך ליגון, שנשרפה תורת אלהים שישה סדרים וט"ז ]שולחן ערוך עם פירוש טורי [בהז ותיקוני זוהר ומס' ברכות. אעפ"י כן ידו נטויה עלינו, כמו שכתבתי. מיום תקי"ח היה [ילע] בנדר להתענות ד' חשון...".

ר' יעקב ישראל ב"ר צבי הירש, מגיד מישרים בק"ק קרעמניץ, המשיל בספרו על תהילים על הפסוק: אמרו בלבם נינם יחד שרפו כל מועדי אל בארץ, משל על שרפת התלמוד בקאמניץ:

"זה המשל דרשתי בשעת שרפת הש"ס רחמנא ליצלן בשנת תקיט"ל [צ"ל: תקי"ח] ואומר: מלך אחד היה לו חתן רע מעללים, ויוליד בנים נאים מבתו אהובתו, ויבוא העם ויצעקו לפני המלך על החמס אשר עשה חתנו, ולא עצר כח המלך לעשות לו מאומה, כי אהב את הבנים היקרים מבתו. ויוועדו שונאי חתנו לשרוף הבירה אשר בת מלך שוכנת בה, אם הבנים כולה, ולהפר האהבה על בן המלך מת. הלא כמשפט הזה קרה לישראל בגולה, מעת אשר מקדש אל שמם לא נשאר רק בית מועד לכל חי, ואין לו להקב"ה מאז בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, והבנים היקרים הן חידושי התורה ברתא דמלכא קדישא, וחידושים הן ניניו ונכדיו יתברך, ובעת אשר שונאי ישראל יקטרגו על חתן המלך על רוע מעלליהם, לא נשמע קולם לפניו, כי זוכר שהולידו לו בנים ונין לו ונכד. ויוועצו להפר האחוה ולשרוף ברתא דמלכא אם הבנים. וז"ש [וזה שאמר]: אמרו הגוים בלבם, הלא נינם יחד, ר"ל [רוצה לומר] מה שילדו להש"י נין הוא גורם בשבתם גם יחד על תיקונם, ולכן שרפו כל מועדי אל, ר"ל כל בתי ועד אשר בארץ, להפר תורה ולהחליף חוק. והנה בשעת שריפת התורה בזמן ר' חנינא בן תרדיון, אמרו לו: רבי, מה אתה רואה, אמר להם: גוילין נשרפין ואותיות פורחות, ופי' תוס' [ופירשו תוספות] ששמעו רעש, לכן שאלו: מה אתה רואה, והגיד להם שזה רעש פרידת האותיות, וגם זו לטובה יחשב, שנמצא איש אחד אשר רוח אלקי' בו לראות אות ומופת בשעת שריפה. אבל עתה אותותינו לא ראינו, מפני שאין אתנו יודע עד מה, והיינו כאלם לא יפתח פיו".

ר' יעקב עמדין

כאמור לעיל, השתדל ר' יעקב עמדין לאסוף כל פרט ופרט על גזירת שרפת התלמוד בקאמניץ ועל כל הכרוך בדבר, לצורך מלחמתו בשרידי כת שבתי צבי. לא הסתפק אפוא באיגרות שקיבל מפולין מידי קרוביו ותלמידיו, אלא חקר חקור היטב כל מי שהגיע לפולין. מפי אחד מבאי פולין "ר"ד בהרב מזאלקווי" שהיה רגיל לבוא מדי שנה בשנה מפולין לאשכנז, צירף ר' יעקב עמדין את כל המעשה לפרטיו, ולא על שרפת התלמוד בקאמניץ בלבד, אלא גם על הנס שאירע לאחר מכן במות ההגמון מקאמניץ פתע-פתאום. והנה הסיפור כפי ששמע אותו ר' יעקב עמדין מפי היהודי מזאלקווא בצירוף שאר ידיעות שהגיעו לאוזניו:

"והצר הצורר הנ"ל [ההגמון דקאמניץ פודולסק] לקח כת ש"ץ שר"י [שם רשעים ירקב] תחת רשותו בהגמונייא שלו, והרשה אותם לנהוג דת עצמן הכוזבת, כאשר קיוה מהם שבהמשך הזמן יבואו לדתו. ובתוך כך גזר שרפה על כל ספרי קודש התלמודיים. וכן עשה בפועל, ושרף בבזיון גדול ע"י התליין, במקום המשפט שמה הרשע ציוה ונשרפו הש"ס ופוסקים וס' הזהר ג"כ, לא השאיר זולת תנ"ך בלי שום פירוש, גם תפילין בכלל השרפה, וימים רבים של צער היו בקהילות הגדולות שם, בפדלייע ומחוז לבוב ביחוד, עד מקום אשר דבר ממשלת הכומר הנ"ל מגיע, לא הניח שם שום ספר קדוש ובטל למוד תורה לגמרי. ומי שהיה לו ספרים ורצה להצילם, שלחם לארץ טורקייא. וזה המצר לישראל נעשה ראש כנ"ל, לפני שבר גאון, באותו פרק הוקם לראש הגמונים [ארכיהגמון דלבוב], לפיכך הייתה גזרתו כוללת בכל פולין. וגזרו תעניות הרבה בכל הקהילות, שק ואפר יוצע לרבים. ותעל שוועתם לשמים, וינחם ה' על הרעה ועשה אות ומופת גדול ועצום מאוד בראשי הצוררים, הלא הוא הגמון דקאמניץ, גם היה ארצי בישוף דלבוב, ומשנהו הכומר הטוען קטיגוריא כנגד היהודים, נקרא אצלם בלשון פולין שטיגאטר, ובלע"ז פישקאל, אשר הוציא והביא גזירת השריפה לפועל.

וכך היה מעשה, על פי מה שכתבו משם באיגרת הבאה מקאמניץ לועד ד"א [ד' ארצות], וכמה גברי רברבי אסהידו קדמנא [העידו לפנינו] מפי השמועה, מלבד האגרות הרבות אשר קיבלנו מפולין מכל צד, מקרובים ורחוקים, גם אחי ובני ותלמידי נר"ו מספרים תהילות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה עמהם אחר הצרה הגדולה הנ"ל, מהם באו בארוכה ומה בקצרה, תהילות ה' יבשרו שנעשו נפלאות נוראות ונתבטלה הגזירה, העם ההולכים בחושך הצרות ראו אור גדול, יושבי ארץ צלמות פולין, אור ההשגחה האלהית נגה אליהם.

ותוכן ענין הנס ומעשה תקפו כך היה. בער"ח [בערב ראש חודש] כסליו שנת קי"ח [ח"יקת] עשו בקהילות הגדולות, בראד, לבוב, זאלקווי וזולתן, יום צום כיפור ממש, ויתר עליו, בהתעוררות רב עצום ונורא מאד. האמות שמטו דד מפי עוללים ויונקים באותו פרק שנעשית השרפה ביש"ק ]ביום שבת קודש[. ויעש לו [ןומגהה] ימי משתה ושמחה על אודות הצלחת פעולתו זאת כמה שבועות. אחר זה נסע הצר הבישוף הנ"ל מפלטין שלו שמח וטוב לב, והיה רוצה לבוא לקאמניץ להביא לדפוס שם בגופן שלהם חבור שעשה לדבר זה, מחזיק כ"ד ניירות (בוגין בל"א) ולהתפאר ולהשתבח בעירו בפעולתו הנ"ל שעשה, מה שלא יכלו לעשות כל השרים והמלכים מלפנים. ובאמת גם הפעם הזאת לא יד השרים והזקנים בארץ פולין במעל הזה, אדרבה, היה נגד רצונם, לא הסכימו עמו כלל, רק לא יכלו למחות בידו בכוח הזרוע, באשר יד הכומרים תקיפה בענין הנוגע לדת בארץ החשוכה ההיא.

ויהי בנסעו באמצע הדרך, הרגיש חולשה, ויצו לעגלון שיהפוך העגלה, מרכבתו שישב בה, ויוליכנו לאחור אל פלטין שלו, בית מושבו ודירתו. וכבואו שם קראו לרופא יעיין במיחושו. וישאלהו הרופא אם שתה יין, ויען ההגמון שלא שתה מאומה ביום ההוא. ויצו הרופא לתת לו כוס יין, וכאשר לקח ההגמון הכוס בידו והגיעו אל פיו לשתות, נשבר הכוס בידו ונבקע עם השמעת קול חזק כקול קנה השרפה, או היה נדמה כאילו מחצו חץ או שד השליך את הבישוף הנ"ל וזרקו כמה אמות מכסאו אשר ישב עליו זרה הלאה, שם נפל שדוד, התגולל בחולי הנופל אשר התעולל בו שלושה ימים רצופים. אז הרף ממנו החולי קצת, עד שהיה יכול לדבר מעט ולרמוז בידו, ויאמר לעומדים עליו: מה אתם סבורים, החדר מלא נמלים, לא נמלים הם, אלא אותיות הספרים אשר צוה לשרוף, הם העומדים לפניו מלא כל החדר אשר שכב שמה. ויפלא הדבר בעיני שריו, שמשיו וכומריו הנמצאים אתו או השומעים דבריו, כי הם לא ראו כל מאומה, אך הוא חזק דבריו וצעק שרואה כך ושאין לו מנוחה. בכן צוה שתכף ישלמו ליהודים מכיסו ומאוצרו דמי שווי הספרים שנשרפו ולבטל הגזירה. וכן נעשה מיד. והגיע מזה עת ששון ושמחה ליהודים.

עודם מדברים עמו, והנה הארורים כת ש"ץ שר"י באו לבקרו, ובתוכם הזקן אשמאי אלישע אחר [הוא אלישע שור מראהאטין]... ויהי כראותו אותם, הרים ידו ונטה זרועו עליהם בכוח, ורמז להכותם ולרדפם ולגרשם מעל פניו בתוכחות חימה, וכן עשו... והבישוף נפגר מיד. זה היה מעשה בחצי כסליו...

בו ביום הלך הכומר שטיגאטר [רוגיטקה] הנ"ל, מלאך המשחית ספרי הקודש כנ"ל, וירכב ללכת לבוא אל הבישוף אדוניו לראות בחליו, והנה עברה מרכבתו בגשר ותפול המרכבה והסוסים המושכים אותה, עם השטן המשחית הלז היושב עליה, ונתפרקו אבריו כל עצמותיו כשעיר המשתלח.

והבישוף דקמניץ אחר פגירתו נעשה מזיק לכומריו, המית רבים מהם ונפל דבר בבחוריו (שקורין שטודענטין), ונעשה כך איזה ימים רצופים. ובידעם כי בשלו הרעה, חשבוהו למכשף, חפרוהו והוציאוהו מקברו, מצאוהו אדום בפניו, וקצצו ראשו במרה של חופרי האדמה, כי כן משפטם עם מכשף ומזיק אחר מותו, לחתוך ראשו בכלי ברזל של חפירה הנ"ל. אחר כך נתרבה הדבר, נפל גם בכומרים. וראוהו אחרי זאת באמצע היום הולך עם ראשו תחת זרועו ונעשה מזיק רע הרבה יתר מאד. והדבר בבחוריו נתרבה. שלחו והודיעו הדבר לפופשט [רויפיפאל] אל רומא, ונפסק שאין לו תקנה עד שישרפו גופו לסיד במקום אשר שרף ספרי הקודש. ואדם אחד נאמן שהיה שם באותו פעם סיפר, שאחר שקצצו ראשו של הבישוף המת, ולא הועילו לעצור המגפה ומהומת מות שהייתה בהם, הלכו אל כומרי היונים הנמצאים בקמניץ, והמה בקיאים להשביע בש"ה [בשם המפורש], הם השביעוהו, ובא ונראה אליהם בחצי היום, עם ראשו בין זרועו ותחת אצילות ידיו, ויאמר להם ויודיעם, שאין לו תקות מנוחה ולא תקנה אחרת עד שיחפרו ויוציאוהו מקברו וישרפוהו דווקא באותו מקום ממש שנשרפו שם הספרים הקדושים על פי גזרתו, ושאם לא ישגיחו בזה, אז תרבה המכה בהם כפלי כפלים. וכן היה. אז הוציאוהו מקברו ושרפוהו לאבק ופזרו עפרו ברוח על פני האויר, למען הציל נפשות רבות. אז פסקה המכה. זה נעשה ביום שני דפסח ביום תליית המן. כן יאבדו כל אויביך ה'".

עד כאן סיפורו של ר' יעקב עמדין, שאת רובו שמע מפי בן הרב מזאלקווי ואליו צירף ידיעות אחרות שהגיעו לאוזניו. אולם הוא מביא גם נוסח אחר של הסיפור, ששמע מפי שאר-בשרו ר' בער, שהיה בבראד "בבא שמה בשורת הנס":

"הבישוף הנ"ל [מקאמניץ] לקח כל ס"ק [ספרי קודש] שמצא בפדלייע, ושרפם התליין בבזיון מצוה, ובהשליכו התלמוד על האש דחף עליהם במטהו, וכה אמר בקללו: לכו לשרפה ר"מ ר"י ר"ש וכו' (שמות חכמי התלמוד כאשר שמו בפיהם כת ארורה הנ"ל) ודלקתם היטב. ואחר זאת עשה לו הבישוף שלושה שבועות ימי משתה ושמחה, על שפעל כזאת, ויקרא לאוהביו שרים וכומרים, וישתו וישכרו עמו, ויעשו אתו ברכה, וינשאוהו על ככה. ובאחרית ימי המשתה והששון, עודם יושבים לפניו אוהביו ומיודעיו לשמוח עמו להללו ולברכו, ויאמר אליהם פתאום בזה"ל [בזו הלשון]: מי מכה אותו. ויבט הנה והנה לראות ולעיין מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן להכותו. וישאל למאהביו, כי חשב שהמה רואים מאומה מאחריו, והמה שתקו איש אל רעהו, חשבו כי מחמת שכרות אומר כן, כי לא ראו מאומה, והוא מצעק. ויביאוהו עבדיו אל המטה. אז צעק מר, שדוקרין אותו בסכינים ודנין אותו באש. לא האמינו העומדים שם, באור היום צווח במר יותר, ולא חשבו כומריו ומשמשיו שיהא ממש בדבר. והתגולל בחולי נופל שלושה ימים ושלושה לילות, אח"כ אמר: כאן עומדים אנשים יהודים, ושורפים אותו כמו ששרף הספרים. אז התוודה שכן עשה, והצדיק הדין עליו ששמע לכת ש"ץ. הגלחים אמרו שנשתגע. והוא נפגר ונקבר.

בלילה אחר פגירתו התחיל לחנק כומריו, כל המסייעים לדבר עברת השרפה. השמש של גלחים, בשחר רצה להקיצם לתפילתם, מצאם פגרים מתים, ומצא כמה מתגוללים במכת מגפה. והמה אמרו, שהבישוף עשה הריגה בהם, והתראה להם בלילה והגיד אליהם, שאם לא יחפרוהו מקברו וישרפוהו במקום ששרף הספרים הקדושים, ידעו באמת כי לא ישאר שום גלח בפדאליע. חפרוהו וקצצו ראשו במרה של חפירה וקברו ראשו במקום אחר נפרד מגופו, כי כן משפטם עם מכשף ומזיק אחר מותו. אח"כ חזר ונגלה אל הכומרים בלילה וראשו תחת זרועו, וחזר והרג בהם בכמה קלושטרס [מנזרים] שם בקאמניץ. נתייעצו ללכת אצל גלחים יעזוויטרס שי"ל יד בשה"ט [שיש להם יד בשם הטוב, כלומר שם המפורש]. השביעוהו ובא אליהם בחצות היום, והגיד להם כנ"ל באזהרה. וכן עשו לו במקום שרפת הספרים. ופסקה המכה מן הכומרים".

המשווה את שני הנוסחאות של הסיפור ועומד על ההבדלים והסתירות שביניהם, יראה מיד שיש כאן הרבה מיסוד האגדה והדמיון, ובוודאי יש הגזמה רבה בדברים על שרפת הספרים, שכן נאמר כאן שהבישוף שרף "כל ספרי קודש שמצא בפדלייע", ואילו משאר המקורות - של עדי-ראיה ושל אנשים קרובים למקום המעשה - מסופר על שרפת ש"ס אחד ומסכת ברכות אחת ועוד שני ספרים בודדים, וכל זה בקאמניץ בלבד ולא בפודוליה כולה. אולם מאידך אין ספק שיש כאן גרעין גדול של מציאות: הבישוף מת פתאום זמן קצר לאחר שרפת הספרים בקאמניץ, ולא היהודים בלבד אלא אף הנוצרים ראו בזה יד ה' על שהעיז לנגוע בספרים הקדושים.

דבר זה מתברר במיוחד מתוך האגרות מפולין שהגיעו לידי ר' יעקב עמדין, ושהעתיקן בספרו. באגרת של ר' אברהם הכהן מזאמושטש, אשר "דגלו פרוסה על בריסק דליטא והמדינות", מיום טו"ב אלול תקי"ח נאמר:

"ההגמון אשר נתן כוח למכה הרשע הנ"ל [יעקב פראנק] וגם כתב לאפיפיור בדבר זה, כי יהיה לתועלת גדול לאמונתם... בעזרת ה' פתאום מת במיתה משונה וכעורה ומגונה, אשר נבח ככלב והתודה על חטאיו וצווה לעשות שפטים ברשעים האלה [הפראנקיסטים] אשר הסיתו אותו לשרוף הש"ס, ומת במיתה אכזרית, עד כי אמרו כל הכומרים והשררות יר"ה, כי יד ה' הייתה בו. וגם אחרי מותו פלאי פלאים נעשו בגופו, אשר כל הכומרים רעיונם על משכבם סליקו, בסעיפים וחזיונות לילה, אשר לא יאומן כי יסופר, עד כי הסכימו לשרוף גוף ההגמון במקום אשר שרפו את הש"ס".

באיגרת אחרת שקיבל ר' יעקב עמדין, מידי בנו ר' ישראל משלם זלמן אב"ד פודהייץ, מיום כ"ב לספירה [ז' אייר תקי"ח], נאמר:

"אומנם בדבר הנס שעשה לנו המקום ב"ה במיתת הצורר הנ"ל ימ"ש, גלוי לכל העמים במדינת פולין, והמפורסמות אין צריכין ראיה. וכי אחד בעולם יכול להכחיש את הנראה בעליל, שהיה פגירת הצורר ימ"ש בשינוי הטבע ובדרך נס שלא כמנהגו של עולם. ומהם ובהם יעידו כי אצבע אלהים היא והייתה מכה מהלכת ברוב כומרי קתידרא שישבו למשפט עם הצורר הנ"ל ימ"ש, גם המה מתו לא כפקודת כל אדם. כללא דמילתא, הנס היה נגלה יותר מבימי המן ואחשורוש, ואלמלא באנו לכתוב אין אנו מספיקים. ומה גם שיש לחוש לדברי חז"ל במגילה: שלחה אסתר לחכמים וכו', שלחו קנאה את מעוררת, ובפירוש רש"י דשם".

ושוב מעתיק ר' יעקב עמדין איגרת שקיבל מידי תלמידו, ר' ליפמן כ"ץ מדאנציג. בה נאמר:

"בהיות שנתעוררו אנשי בלייעל ש"ץ ימ"ש ומנהיגם היה פרענק ימ"ש... ולשונם לשון מרמה להכומר הרשע ימ"ש בישוף מקאמניץ... והוציאו דיבה על ספרי קודש ש"ס תלמוד... וצווה להכריז בכל מדינת ממשלתו לבער כל ספרי הנ"ל, אין ביעור אלא שריפה, ומצא מין את מינו, וניערו כל בתים וחדרים אשר שם אוהל תורה והוציאום לבית השרפה. זאת ועוד אחרת עשה רשע הנ"ל ימ"ש, הסיתו והדיח לכומר המושל דגליל לבוב, שיקדים נעשה לנשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקודש ק"ק לבוב הבירה, ונאספו שמה כל העדרים עדרי צאן קדשים וע"ג [ועל גביהם] הרב המאור הג' ה"ה המפורסם נר"ו [ר' חיים כהן רפופורט], ויגשו לדורון ולתפילה וללחום מלחמת ה'. ובכל יום ויום לא פחות מעשרה אנשים חשוב' עשו ממש י"כ [יום כפור] אסור באכילה ושתייה וכו'. ויהי בעשותם יום יום, עוד זה מדבר, כומר דגליל הנ"ל, מתי יבוא לידי תורתנו הקדושה ותידון בב"כ ח"ו, וזה בא ויאמר בכתב מקאמניץ הנ"ל, ושם נאמר דברים כהווייתן: כטוב לב הרשע הזה ימ"ש ביין, והתפאר את עצמו בהוצאה מכוח אל הפועל מחשבתו הרעה מחשבת חוץ, והנה רוח גדולה באה מעבר הלז ויגע בו בחולי נופל הי' מכיסאו על מטה וממטה על הארץ. וזעק זעקה גדולה ומרה לאמור, אותיות של אש פורחות נגד עיניו. ושלח לקרוא לאנשים המתאבלים על ספריהם לאמור: אשלמה לכך מה שתבקשו והעתירו אל ה' ויסר מעלי המות הזה. ויהי בדברו אליהם יום יום, בין כך נטען טעינה מאין פריקה עד שנלאה נשוא. ונשר אברים אברים עד בלי השאיר לו שריד ופליט. וימת באותה מיתה הראויה לו. ויבא הפליט ויגד לכומר המושל בעיר הנ"ל [לבוב]: כדברים האלה עשה אלוקי העברים. כשמעו אחזתו חיל ורעדה וביטל הגזרה בכל לשון המובן ליהודים, ולנכרים ככתבם ולכלשונם... ושני כומרים מהצורר קאמניץ, האמת כן שהלכו לחאטין ארץ טורקייא [על גבול פודוליה] ונעשו שם גרי צדק".

ר' יעקב עמדין לא הסתפק במה שכינס לתוך ספרו "ספר שימוש", את כל הסיפורים והאיגרות על שרפת התלמוד בקאמניץ ועל נס מותו של הבישוף דמבובסקי מקאמניץ, אלא הוסיף בסוף הספר, שדפיו האחרונים נדפסו בשנת תקכ"ב (1762), היינו אחרי הויכוח השני עם הפראנקיסטים בלבוב בשנת תקי"ט ולאחר שהפראנקיסטים יצאו מכלל ישראל, חמש קריקטורות על הגזירה ועל הנס, והן הקריקטורות הראשונות שנדפסו בספר עברי. ומאחר שאין בידי להביא כאן גופי הקריקטורות, אביא כאן את מה שכתב בשולי הציורים:

א. "ס"ק [ספרי קודש] נשרפים במצוות הכומרים".

ב. "הכומר שורף הספרים עובר במרכבתו על גשר ותשבר תחתיו, ונהפכה מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם במצולות כמו אבן".

ג. "כטוב לב הבישוף ביין ויזרקו אותו החיצונים מעל כיסאו, והתגולל בחולי נופל לארץ שלושה ימים ושלושה לילות".

ד. "הבישוף לאחר מותו נעשה מזיק לכומריו ויועציו שסייעו במעשה שרפת הס"ק, נחפר מקברו ונקצץ ראשו במרה ובא אח"כ ביום עם ראשו בין זרועו והרג בהם יותר והתרה בהם שאם לא ישרפוהו במקום ששרף הס"ק, לא יישאר שום כומר בהיפרכיא שלו, על כן הוכרחו לחפרו שנית ולשרפו לסיד באותו מקום אשר שרפו ס"ק על פיו".

ה. "שני כומרים שרים אשר ראו כל מעשה ה' הנורא הלז, תקעו יד זה לזה ללכת יחדיו להתייהד, הלכו לטורקייא ונתגיירו. והם מגדולי [צ"ל: מגודלי] זקן ארוך, ושמותיהם ר' אברהם ור' יצחק".

לא הסתפק ר' יעקב עמדין בזה שהדפיס ספר שלם, "ספר שימוש" על מעשה הפראנקיסטים בפודוליה ועל גזירת שרפת התלמוד בקאמניץ והנס שאירע לאחר מכן. אחת עשרה שנה לאחר הגזירה, כשבא להדפיס בבית-הדפוס שבביתו באלטונא ספר לרב סעדיה גאון, צירף בסופו סיפור המעשה בקאמניץ, כפי מה ששמע מפי ר' אברהם משאראגראד. כבר העיר בלבן בצדק, שבספור זה האגדה מרובה על המציאות, והמספר מעיד בדרך-סיפורו שהיה רחוק ממקום המעשה והעביר עניינים ומעשים ממקום למקום. אבל יש גרעין של מציאות היסטורית גם בדבריו, וכדי שיהא כל החומר על שרפת התלמוד בקאמניץ מכונס במקום אחד, אביא כאן גם מתוך סיפור זה את הדברים הנוגעים לשרפת הספר ולנס מות ההגמון:

"אח"ז נסע התועב [יעקב פראנק], ועמו כשלושים איש מסיעה רעה שלו, אל בישוף דקאמניץ, וישבו שם כמה שבועות, והראו לו אותיות חידושים זרים רבים והאמין בהם הבישוף, גם שרים חורי ארץ פולין שמו בו מבטחם. אז לקח הבישוף שטודענטין הרבה ובעלי מלחמות והלכו לשאריגראד מבית לבית, ולקחו כל ספרי תלמוד שמצאו אצל היהודים וצררום וקשרום בזנבות הסוסים, וסחבום והוליכום את צרורות קלפיהם דרך לעיר קאמיניץ, ובבואם שמה יצאו לקראתם התליון עם עבדו (שינדער קנעכט שלו) ואנשי העיר הגויים והכומרים וסחבו הספרים ברחובות קריה, ללעג ולקלס וקלון והכריזו, באם המצא ימצא אצל שום יהודי גמרות, מדרשים, משניות, פירושים, יהא מה שיהיה מס"ק [מספרי קודש] תלמודיים ישרפום. והאיש היהודי ההוא, שימצא הספרים בביתו וברשותו, יישרף גם הוא. ועשו חפירה עמוקה בשוק של קאמניץ, ושפכו בה זפת ועצים הרבה והדליקו את הפת והשליכו את הספרים ודלקו ונשרפו לאפר.

אחר מעשה השריפה עשה הבישוף משתה גדול לכל שריו וכומריו, וכשישב הבישוף לשתות ולשמוח עימהם, אז הושלך מכיסאו לארץ, ונקש ראשו בארץ. והגלחים מהרו והביאו מים שלהם וזרקו עליו, ורצו להקימו מן הארץ, ויאמרו אליו: מה זה הגיע עדיך, שאתה עושה מעשים משונים כאלה? ויען אותם: וכי אינם רואים הספרים כאן עומדים, אתם חושבים שנשרפו, לא כן, אבל הספרים ההם עושים לו הייסורים, ומכים אותו מוסר אכזרי. וכשהקימוהו מן הקרקע, הכה וחבט את ראשו בכותל עד זוב דמו, ויאמר אליהם: לא יעשה אדם רע ליהודים, שכל המתחיל עימהם להרע להם, סופו רע ומר. ולקחוהו הכומרים ויסגרוהו בחדרו, אך הוא שבר הדלת, נתק מוסרות, וינס החוצה ברחובות קאמניטץ, בכל המקום שנעשה שרפת הס"ק. ועשה קדוש השם גדול כי צעק מרה שלא להרע ליהודים, כי עם קדוש הוא. ככה שמעו ערלים ונימולים להבדיל. והמספר עצמו [ר' אברהם משאראגראד] גם הוא עד ראיה ושמיעה. ובמצב הזה היה הבישוף שלושה ימים רצופים. סוף דבר, במקום ששרף הספרים, שם נפל שדוד. ונפגר ביום השלישי למעשה השרפה, באותו מקום ממש".

ר' יעקב עמדין לא שכח את המאורע בקאמניץ גם כשבא לכתוב את תולדות חייו. באוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר את המאורעות בשנת תקי"ח בדברים אלה:

"בחורף הלז [של שנת תקי"ח] הגיעוני עוד כתבים שונים ומשונים מפולין, בייחוד מן הרב מהר"א נר"ו נאמן דד"א [דד' ארצות], מודיע צערם בקובלנא רבה, הרעה הגדולה שסבבו האנשים, כי מסרו את ישראל ודברו סרה על האמונה בכלל ועל התלמוד בייחוד אז, על כן יצא הקצף מאת הגמון דקאמניץ בפרטות, עם איזה כומרים ושררות שהחזיקו ביד כת הנ"ל [הפראנקיסטים], וגזר על ספרי הקודש שריפה, וכן נעשה בפקודתו, בביזיון ע"י התליון נשרפו ש"ס ופוסקים ושאר ספרי הקודש. והצר הנ"ל עשה לו משתה גדול, וכומריו ועוזריו מסובים על שולחנו, נקבצו לשמוח מאד, ומביאים כוס לחיים ולששון על שזכה לפעול כזאת בימיו, והודו לו, שבחוהו והחזיקו ידיו ודעתו, ואמצו לבבו להבטיח חיים ארוכים בזאת. אח"כ נהפכה שמחתם לאבל ושירתם לקינה, ומשתה שמנים שמרים, וכוס התרעלה שתה ההגמון הלז. עודם שותים ושמחים צעק אוי וצווח בקול מר, שיתנו רשות ליהודים לשמור תורתם, ואך נפל לארץ בחולי הנופל, עד שמת, ונהפכו פני כל המסובין צרי ישראל כשולי קדירה.

ובאדר הגיעוני מכתבים מבני ומאחי: עמנו מספרים תהילות ה' ועזוזו, אשר הראם נפלאות כימי צאתם מארץ מצרים, כי עמדו עליהם צרים קשים כהמן וכאנטיוכוס, למחות שם ישראל ולבטל תורה, והודיעונו ג"כ את כל הנעשה משרפת ספרים הקדושים, לשמע אוזן דאבה נפשנו, ובהשחית ראה ה' וינחם, ועשה נוראות נסים ונפלאות, כבימי פורים וחנוכה. כך כתבו משם דרך כלל. אך תלמידי ר"ל מדאנציג כתב אלי להודיע לי פרטים שאירעו, כי אחר מקרה הכסיל הגמון הנ"ל מתו עוד שלושה אשר עזרו לרשעה, האחד מהם מת בדרך כה, והשני שבר רגלו ומת, והשלישי נפל בחולי הנופל ג"כ, אח"כ יצאה רוחו. וכראות הנוצרים כי יד ה' הויה במחזיקי הכת הנ"ל, אז נלוו אל היהודים הכשרים וסייעום, ונפלו על כת האחרת אשר יצתה להדיח את ישראל, מהם הרגו, מהם רדפו, מהם גלחו את זקנם, והדפו אותם בלי תקומה. כן יאבדו כל אויביך ה'!"

ואחרון אחרון אביא כאן זכר לגזירה ולביטולה ב"שבחי הבעש"ט". שם מסופר מפי החסיד ר' גדליה, שפעם בערב יום-הכיפורים ראה הבעש"ט קטרוג גדול על ישראל "שיסתלק מהם תורה שבעל פה", ובשעת תפילת נעילה עלה בידו לבטל את הגזירה.

"וזה הקטיגור היה מן הכת שבתי צבי ימח שמו. ושרף הבישוף אחד של עיר קאמניץ שני גמרות מש"ס, והרב דקהילתנו אמר, כי לקח מהמוכסין דכפר שלו ש"ס בחזקה ושילם לו עבור הש"ס והניחם על האש ובע"ה [ובעוונותינו הרבים] נשרף כולה. ות"ל [ותהילה] לאל תכף כשעמד הבישוף לפני האש ניזק, והוליכו אותו לעיר קאמניץ ולא הביאו אותו בחייו, ומת בדרך הרשע הנ"ל. ואח"כ היה ויכוח לפני הבישוף דק"ק לבוב, אבל נפל פחד התורה עליו ולא הרשיע. והכת הרשעה הנ"ל כולם השתמדו, כי עשה להם חרפה ובזיון גדול, שגילח להם פאה אחת וחצי זקן, שיזכרו שהם לא יהודי ולא נכרי, ומחמת בושה נשתמדו".

המספר מוסיף שם: "ובטלה הגזירה ולא נשארה כי אם הרשימה מהגזירה. ומאותה הרשימה אני זוכר שהיה רעש גדול בעולם, כי כמה אנשים שלחו ספריהם למדינת וואלחייא". דברים אלה מתאימים לדברי בן הרב מזאלקווא שסיפר באוזני ר' יעקב עמדין: "ומי שהיה לו ספרים ורצה להצילם, שלחם לארץ טורקייא" (ואלכיה הייתה אז תחת שלטון תורכיה).

אם נצרף את הידיעות שבכל המקורות הנזכרים יחד, נקבל תמונה כזו: שרפת הספרים הייתה בקאמניץ בלבד, ושם נשרף בשוק העיר טופס אחד של הש"ס כולו, שנמסר לשם כך ע"י הפראנקיסטים, ועוד גמרא בודדת מסכת ברכות, וספר "תיקוני הזהר" וכרך של שולחן ערוך עם פירושים. היה זה מעשה סמלי בלבד לאשר את פסק-דינו של הבישוף דמבובסקי שבו קיבל את טענותיהם של הפראנקיסטים נגד התלמוד. אין ספק שהתכונן דמבובסקי להרחיב את הגזירה על פודוליה כולה, ולאחר שנבחר לארכיהגמון בלבוב, על פולין כולה, ובשעת שריפה לא היו מבחינים בין תלמוד לספרי קודש אחרים, ולפי עדותו של השתדלן ר' ברוך מארץ יון, לא התכוון הבישוף לשייר אלא החומש וספר הזוהר בלבד. ספק הוא אם אומנם הספיקו הכמרים לשרוף ספרים גם בשאר ערי פודוליה. אלמלי עשו כך, היינו שומעים על כך הרבה.

אולם אף אם לא הספיקו לשרוף את ספרי היהודים בשאר מקומות, הרי עצם הסכנה שהייתה מרחפת על הספרים, הביאה לידי כך שבעלי ספרים וקהילות יבריחו את ספריהם לתורכיה הקרובה כדי להצילם, ועי"כ נתפזרו אוצרות-ספרים גדולים, ורבים מהספרים לא חזרו עוד לפולין.

מותו של דמבובסקי לפתע פתאום היה בו באמת משום נס גדול, שאלמלי נשאר בחיים היה מוציא את זממו אל הפועל, היה בא בזה קץ לחייו הרוחניים של בית ישראל בפולין, ואולי על הישוב היהודי בפולין בכלל.

זה היה הנס שבנגלה. אולם גדול ממנו היה הנס שבנסתר, הנס שבעלי הנס לא הכירו בו בשעתו. באותו זמן קמה והגיעה לשיאה בפולין תנועת החסידות החדשה שנוסדה ע"י הבעש"ט. בידה של תנועה זו עלה לשים קץ לתוהו-ובוהו הרוחני שמצא את ביטויו בפראנקיסטים. תנועה החסידות היא שהאריכה את ימיו של בית ישראל בפולין במאתיים שנה - עד שעלה הכורת בימינו והביא כליה על הכל, שרף את הספרים על לומדיהם - ונס לא נתרחש ולא ראינו אותיות פורחות.