מיעוט ידיעותינו על הקיבוצים השונים של יהודי המזרח מתמיה. מצב זה נגרם בחלקו על ידי הקשיים, שהמסיירים נתקלים בהם בארצות מושבם של היהודים (תימן, כורדיסטאן, בוכרה, אפגניסטן). רק בשנים האחרונות החלה חקירה שיטתית של יהודי המזרח. החוקרים היהודים שעסקו בהם לא העלו על דעתם, שיהא צורך להשתמש בעבודתם בנוגע לעדות מזרחיות מסוימות בשיטות המיוחדות לחקירת עמים פרימיטיביים.

יהודי אפגניסטן שייכים לאותם הקיבוצים, שידיעותינו עליהם לקויות מאוד. עיון קל באנציקלופדיות היהודיות יאשר את הדבר. חקירותיי בין יהודי המזרח כללו את בדיקת חייהם של היהודים הבוכריים והאפגנים, וכמוסרי ידיעות שמשו לי עולי הארצות ההן, ילדים ומבוגרים. שיחק לי המזל ועם מוסרי הידיעות שלי נמנה חכם אפגני חשוב (מובא להלן בשם חכם א.), שבאתי אתו במגע בשנת 1937, זמן קצר לאחר בואו ארצה. הרגשתי בכך, שכאן ניתנת הזדמנות מיוחדת במינה להשיג חומר על יהודי אפגניסטן. נתברר שהחכם אברהם הוא מקור מצוין ומהימן - וכל מי שעסק בחקירה אתנולוגית בין יהודי המזרח יודע מה קשה למצוא בר סמכא במסירת ידיעות. החכם א. היה שוחט באחת הקהילות, אבל גם נסע בארץ כסוחר.

החכם א. כיהודי בן המזרח, מפתיע בגובהו (173 ס"מ). הוא דוגמה נאה של הטיפוס המכונה "מזרחי": בעל ראש ארוך, פנים ארוכים וצרים ואף צר ועקום קצת. השערות השחורות והמסולסלות, העיניים השחורות והשפתיים העבות, אף הן אופייניות לטיפוס המזרחי.

מבחינה פיזיונומית בולטת הגליפות (Statuesque quality) בפרצופו של יהודי בן המזרח, - בניגוד לפרצופו של בן אירופה או אמריקה בימינו. הפנים מפיקים הבעה יציבה, בלתי משתנה. בן המזרח אינו משנה את תבנית פניו בתכיפות דוגמת בן אירופה המערבית, שמן ההכרח לקבוע תחילה את הסוג של קלסתר פניו כדי שתהא אפשרות לצלם אותו כראוי.

קו אופייני בפרצופו של החכם א. הוא ההתלכדות של גבות העיניים על הפדחת, אנו מוצאים שקוו זה, מצוין (על ידי von Luschan) כפרוטו-שמי, מופיע בתדירות מיוחדת אצל יהודי פרס ואנו קובעים אותו ללא היסוס כקוו אופייני להם. על כל פנים מבחינה אנתרופולוגית יש קירבה אמיצה בין יהודי אפגניסטן ויהודי פרס.

אולם אנו מוצאים גיוון רב של טיפוסים בין יהודי אפגניסטן ולכן יש להניח בוודאות, שחלה התמזגות של יסודות שונים בקיבוץ יהודי זה כמו בהרבה קיבוצים אחרים. הקווים של הגזע הארמני המהווה, לפי מידת ידיעותינו כיום, יחד עם הגזע המזרחי את היסוד הבסיסי בגזע היהודי, מופיעים לעיתים רחוקות אצל יהודי אפגניסטן. מצד שני מצויים מאוד טיפוסים המייצגים את הכובד האסיאתי של היהודי הבוכרי ובטיפוסים אחדים בולטת ההשפעה המונגולית במידה מפתיעה. כך אנו רואים דמויות עטורות זקן בעל שערות ישרות כל כך, שאיש לא פילל למצוא כמותן אצל יהודים.

יהודי אפגניסטן שייכים בלא ספק ליהודים ה"קדומים", כלומר לקיבוצים, שהגירתם העיקרית מארץ ישראל חלה לפני חורבן בית שני, בניגוד ליהודים ה"צעירים" (אשכנזים וספרדים). יהודים "קדומים" אלה התפשטו בנתיבי המסחר הקדומים עד סין ויצרו קהילות גדולות פחות או יותר.

העדויות על תולדות היהודים האפגניים מועטות ובלתי מספיקות, אבל אנו רשאים להניח, שהתיישבות היהודים באפגניסטן התרחשה כדוגמת התיישבותם של היהודים האסיאתיים בכלל. היהודים האפגניים, כפי שהרכבם האנתרופולוגי מראה, אינם שבט הומוגני אלא תוצאה של גלי הגירה שונים. כעת בולטים ביותר היסודות שמוצאם מפרס. מבחינה תרבותית היהודים האפגניים קרובים קירבה אמיצה ליהודי פרס ושפת דיבורם היא דיאלקט פרסי. בקשר לכך מן הראוי לציין שבאפגניסטן חיים היהודים לרוב באזור המיושב תאג'יק איראניים המדברים גם כן פרסית ולא במחוזות התפוסים על ידי האפגנים השליטים, ששפתם היא פושתו. המוצא הפרסי של משפחות מסוימות בהראת ניכר גם בשמותיהן, כגון משהדי, יזדי וכשאני.

בחקירת קיבוצי יהודים חשוב להתבונן בטיב היחסים בין היהודים לבין העמים המאכסנים אותם. בנידון זה יש הבדלים בולטים וכל שבט מגלה את אופיו המיוחד. יהודי תימן שומרים על תרבותם הם בחיותם יחד עם המוסלמים ובתור מעמד של בעלי מלאכה הם תופסים עמדה חשובה בארץ. היהודי הכורדי מעורה בארצו, הוא איכר יותר מעירוני ומרגיש בעצמו יתרון לגבי שכנו הכורדי בנוגע לרמת החינוך ולמרץ. ואילו היהודי האפגני חי חיי גלות. הוא חי בסביבה זרה לו לחלוטין ובינו ובין סביבה זו אינו קיים אלא הקשר הרופף של משא ומתן כלכלי. היהודי התימני דרוש בארצו; עמדתו בטוחה בתוכה. היהודי האפגני תלוי באויר והתנהגותו היא ביטוי לשעבודו ולהרגשת חוסר הביטחון.

היהודי האפגני הוא עירוני לגמרי במובן הרע ביותר של המלה. אין לו כל קשר לארץ או לקרקע, חסר בו כל סימן של יחס נפשי לטבע. דומה הוא ליושב מערה, שאינו רואה אף פעם את השמש. אחד הסימנים לקשר בין בני אדם והטבע הוא, למשל, מציאותם של שירי עם על מזג האוויר או שירי ערש על חזיונות הטבע. אנו מוצאים שירים כאלה אצל היהודים הכורדים ואפילו אצל יהודי תימן, אף על פי שהם קשורים יותר בקרקעה של ארץ ישראל מאשר באדמת תימן. אצל יהודי אפגניסטן אין זכר לדברים ממין זה.

אין אנו יודעים אם יהודי אפגניסטן עסקו פעם בחקלאות או לא, אבל כיום על כל פנים אין להם חלק בה. אפגניסטן, כארץ הרים וערבות, מתאימה לכלכלת נודדים. אבל בין נודדים אין יהודים בשום מקום. מן הזמן שבני העם הזה, שמוצאם מגזע של רועים נודדים, נטשו את חיי הנודדים לא שבו אף פעם לגידול מקנה, אף על פי שלעיתים קרובות התיישבו באזורים בעלי אוכלוסייה נודדת.

מסתבר שהיהודים באו לאפגניסטן כסוחרים וכיום אין ביניהם עובדי אדמה מחוץ למקרים בודדים בבלך. מצב זה נגרם בחלקו על ידי כך, שקשה מאוד לקיבוץ קטן ובלתי מוגן לעסוק בחקלאות בארץ חסרת בטחון כל כך. נוסף על כך, בארץ הכפופה לחוק האיסלאם לא קל ל"כופרים" להיאחז בחקלאות מכיוון שאין להטיל עליהם אלא את מס הגולגולת ואל את המעשר (העושר), מס הקרקעות האסלאמי.

בימינו מביט היהודי בזלזול ידוע על האיכר, כעל אדם החי חיי עבדות. עליו לעבוד עבודה מפרכת ואינו משתכר יותר מכדי מחייתו, מכיוון שהוא בדרך כלל אריס ודמי האריסות והמסים בולעים את מרבית יבולו. מלבד זה, העדר הביטחון שבארץ שולל לעתים קרובות מן האיכר את פרי עמלו.

ברם, בהראת, בבלך ובשיבורגאן (לא בכאבול) נמצאים יהודים בעלי כרמים. אך יהודי הראת ושיבורגאן מחכירים אותם. רק בבלך מעבדים היהודים בעצמם את כרמיהם, - ואף חיים בהם בקיץ. אפגניסטן מפורסמת כארץ הגפן ומגדלים בה ענבים ממינים שונים. גם יהודים וגם מוסלמים מייצרים צימוקים כישמיש וריבת ענבים שירה, אבל רק היהודים רשאים לייצר יין וארק, מכיוון שלפי החוק האפגני - הבנוי על חוק האיסלאם - רק למוסלמים אסור לעשות או למכור משקאות משכרים. ביין משתמשים בעיקר לצרכים דתיים ואילו ארק שותים להנאה. אם כי יהודי אפגניסטן אינם שתיינים מובהקים כל כך כמו היהודים הכורדים, הרי בכל זאת אינם נופלים בזה מיהודי תימן, הדואגים לכך, שבכל סעודה תהיה לבעל הבית הכמות הדרושה של ארק.

מחמת העדר הקשר עם החקלאות חיים היהודי אך ורק בערים. קהילותיהם היו בעיקר בחלק הצפוני מערבי של הארץ. שם היו להם ישובים בהראת, מימנה שיבורגאן, בלך, מזאר, טשברוגאן, אנכ'וי ובעיר הבירה כאבול.

תחת שלטונו של מוחמד זאהיר כ'אן, שעלה למלכות אחרי אביו הנרצח נאדרי כ'אן (1933), הוצאו היהודים (1936) מרוב הערים ורוכזו בהראת, כאבול ובלך, ביזמתו של השליט האמיתי בארץ, מיניסטר הכספים חאשים כ'אן. הנימוק המפורש היה, שמספר היהודים גדל בהרבה על ידי כניסת פליטים רוסיים ולכן רצוי היה להרחיקם מהמחוזות הגובלים עם רוסיה. אולם לאמיתו של דבר מסתבר, שהרחקת היהודים נעשתה מתוך שיקולים כלכליים, שעליהם נדבר עתה ביתר בירור.

מספר היהודים באפגניסטן נאמד למעלה מן המציאות. אפילו ב-Encyclopaedia Judaica נוקבים במספר 18,000. כיום יש להניח, שאין יותר מ- 3,300 יהודים באפגניסטן. מרכז הישוב היהודי הוא הראת, "האסם והגן של אסיה המרכזית", ששם בלבד יושבות כ- 2,500 נפש (האוכלוסייה הכללית מונה 30,000). מחוץ להראת אין אנו מוצאים יהודים אלא בכאבול (בערך 400) ובבלך (200).

היהודים מרוכזים ברובעים מיוחדים הידועים בשם מחל יהודי. סידור זה הוא כעת ריכוז מרצון. כמו בקיבוצי הלאומים השונים בניו יורק או בלונדון. יש יתרונות רבים לכך שהאנשים יושבים בתוך עמם, בייחוד אם הקיבוץ מקיים את מנהגיו המסורתיים וחי בהתאם לחוקי המוסר העתיקים. איש איש קרוב לבית היראה שלו ומרגיש את עצמו חפשי יותר בהיותו בין בני עדתו.

הידיעות שרובעי היהודים באפגניסטן מוקפים חומות ונעולים בלילה אינן מבוססות. רובע היהודים בהראת, למשל, נמצא לפנים מחומת העיר בשני עברי רחוב השוק, החוצה את העיר ממערב למזרח. בכאבול אין כלל רובע יהודי, מכיוון שהיהודים אינם חיים בבתיהם הם אלא שוכרים בתים מן המוסלמים. בבלך היהודים תופסים רחוב שלם, הננעל על ידם הם בערב מטעמי בטחון. מצב הביטחון רעוע באפגניסטן אפילו כיום. היהודים, הנתונים בסכנה מיוחדת, אינם יוצאים החוצה אלא בשעת צורך דחוף. בהתחשב עם כך שהם חיים בפנים הקירות של חצרותיהם הגדולות, אין כמעט צורך להתהלך ברחובות אחר שקיעת החמה.

ראינו כבר שיהודי תימן מצטיינים בזה, שהם מהווים מעמד מיוחד של בעלי מלאכה. בעוד שהערבי מעבד את אדמתו, היהודי מספק לו לא רק מכשירי עבודה, רהיטי בית וצרכי תלבושת, אלא גם תכשיטים וקישוטי אמנות על כלי הנשק. היהודי התימני הגיע אפילו למדריגת אומן מומחה. למרות זאת, כישלונו ליצור לעצמו עמדה בטוחה בתימן נגרם על ידי מצבו כ"כופר" ועל ידי המשבר הכלכלי הרציני, שארצות כתימן סובלות ממנו, - ארצות שהיו סבורות שייתכן להמשיך בכלכלה אוטרקית באותה הצורה הפרימיטיבית כמקודם, בשעה שהעולם הטכני מסביב התפתח בקצב מבהיל. "רומנטיות" זו התנקמה בערבים וביהודי במידה שווה.

יהודי אפגניסטן, בניגוד ליהודי תימן, תופסים בכלכלת ארצם אותה עמדה כמו יהודי פרס ובוכרה בארצות ההן. הם ברובם סוחרים. ניקח למשל את המספרים על הראת: חייטים 6, סנדלרים 5, נגרים 3, בנאים 10. לעומת זה אין יהודים במקצועות שהיהודים עוסקים בהם בדרך כלל במזרח, כלומר עבודות הפחה, הצבע והצורף. יהודי הראת, למשל, צריכים להזמין את הרימונים (כתרי התורה) וחפצי קדושה אחרים אצל צורפים פרסיים. היהודים אינם עושים אלא את הפיתוח. הם חורטים את הכתובות העבריות על קמיעות הכסף המוזמנים אצל צורפים פרסיים.

מוסרים שהיהודים לקחו פעם חלק ניכר בתעשייה האפגנית החשובה של עשיית שטיחים (שטיחים מקושרים), אבל כיום אין אף יהודי אחד במלאכה זו. החקלאים האפגניים, בייחוד התורכמאנים והתאג'יק, מייצרים שטיחים בבית. במחוז כאבול חלה התנוונות בתעשיית השטיחים, מפני שאפילו האפגנים, בדרישותיהם הצנועות ביותר, אינם יכולים להרוויח בה די מחיתם.

ייתכן מאוד, שיהודי אפגניסטן היו קודם צורפים וכן עושי שטיחים וכדוגמת עושי השטיחים במחוז כאבול הוכרחו לוותר על מקצועם לרגל התמורות במצב הכלכלי. הירידה במלאכות היא תופעה משותפת לאפגניסטן ולשאר ארצות המזרח. איכות המוצרים יורדת מטה מטה ויחד אתה פוחת מספר העוסקים במלאכה. בכל מקום גורם העוני של האוכלוסייה לפחיתות הערך של סחורותיה. הרגשת הצורך בחפצים משובחים מתמעטת והאדם מן השורה מעדיף לקנות סחורות זולות יותר המובאות מן החוץ, שהן לעתים קרובות אפילו הולמות יותר את צרכיו.

כפי שאמרנו, יהודי אפגניסטן הם כיום כמעט אך ורק סוחרים ומבקשים להיות סוחרים. בהראת הם ממלאים תפקיד חשוב בשטח זה. רוב סוחרי הטכסטיל הם יהודים; חנויותיהם נמצאות בשוק הכללי. נוסף על כך יש שורה שלימה של חנויות, אף הן בידי יהודים, למכירת גלנטריה, אבל רק חנויות מעטות עוסקות בצרכי מרקחת (עטארי, חנות למכירת בשמים, סוכר, תה).

מספר הרוכלים היהודים קטן באופן יחסי. בערים אינם בנמצא כלל, מכיוון שדמי השכירות נמוכים כל כך שכל סוחר יכול לשכור לו חנות. דמי השכירות של חנות בשוק אינם עולים על 2 רופיות (C 20 בערך) לחודש. מסחר הרוכלים מופרע גם על ידי חוסר הביטחון השורר עוד בדרכים ומצריך נסיעה בשיירות - אם אין נוסעים במכוניות, דבר שאינו מן האפשר אלא בדרכים מעטות. אף על פי כן יש רוכלים מספר מחאלה גרדי, המטעינים את סחורותיהם על חמור ומבקרים בכפרים הסמוכים.

עמדת היהודים כסוחרים גדולים היתה חשובה לפנים ובשטח זה נהנו מן היתרון שבקשרי חוץ. יהודים אפגניים התיישבו בלונדון ובלייפציג וכן בערים הראשיות של רוסיה והודו. סוחרים אלה עסקו גם ביצוא וגם ביבוא. קניותיהם בצמר (קראקולה וברה) ובעורות היו גדולות במיוחד. הם הוציאו שטיחים לאנגליה, לרוסיה ולהודו ועל פי רוב הכניסו סחורות טכסטיל.

כנראה מסיבת חוסר הביטחון ששרר בארץ פיתחו היהודים צורה מוזרה של התיישבות, מעין התיישבות קולוניאלית. הראת היתה תמיד הנקודה המרכזית בישוב היהודי, אבל היהודים השתדלו, תוך פעילותם המסחרית, להגיע מעבר להראת לתחומים שלא היו בהם קהילות יהודיות. מחמת חוסר הביטחון לא היה בידם, כך אמרו היהודים, לקחת אתם את משפחותיהם. לפיכך עזבו הגברים את המשפחות ובדרכי השיירות הקשות עברו לערים, שנשותיהם וילדיהם לא יכלו לעבור שמה. יישובים כאלה של גברים בלבד, היו, למשל, במימנה (100 יהודים), קלינאו ומרקאו.

הגברים חיו בערים אלו במשך שנים מספר מזמן לזמן מבלי לבקר בביתם. מספרים אפילו סיפורים על גברים שעזבו את כלותיהם מיד לאחר החתונה ולא שבו עד שהוחזרו הביתה כעבור שנים על ידי בן גדול, שמקודם לא ראו אותו כלל.

הגברים גרו בכאראואנסראי וניהלו משק בית בלא אישה. היו להם שוחטים מיוחדים. איש שיחי חי באחת הערים האלו בהיותו צעיר ומילא את תפקיד השוחט אצל היהודים. בבוקר שחט את הבהמות הדרושות ואחר כך פנה לעסקיו כסוחר. לפי הנוהג במזרח אכלו הגברים בצהרים מאכלים קרים בלבד, כגון לחם וסלט, אבל בערב התכנסו בכאראואנסראי ובשלו לעצמם ארוחה חמה.

העובדה, שגברים עוזבים את נשותיהם למשך שנים כדי לעסוק במסחר בערים אחרות יש בה כדי לעורר תמיהה; אך העסקים הם מרכז חייהם של יהודי אפגניסטן ובזה הם דומים לפרסים ולבוכרים. יתר על כן, הסוחר מתפרנס באופן נוח למדי בהשוואה עם האיכר המנוצל הוא פותח את חנותו בבוקר בשעה שמונה בערך וסוגר אותה בארבע אחרי הצהרים.

אפגניסטן היא ארץ, שה"סחר-מכר" נעשה בה, כביכול, טבע שני. "הכל עוסקים במסחר, מן הסבלים העניים ביותר ועד לנושאי המשרות הגבוהות, שאף הם אינם רואים פסול בעבודת מסחר. אפילו הילדים מציעים גפרורים ומיני סדקית למכירה". היהודי, ביחוד היהודי שלא עמד לרשותו הון חוזר גדול, נמצא כאן בהתחרות עם אנשי מסחר שלא היה בכוחו להתחרות אתם. כך נדחקו רגליו ממקצועות כגון חילוף כספים או רוקחות, שהיו תמיד תחומו המיוחד במזרח. כאן ההודים כבשו את מקומו. כרוקחים, למשל, ההודים - שעסקו במקצוע זה במשך דורות - קנו את המלאי שלהם בצורה שיתופית ועל ידי כך סילקו את ההתחרות.

נוסף על כך באו השינויים שהתחוללו על ידי מלחמת העולם של שנות 1914 - 1918. כתוצאה משינויים אלה הרבה יהודים בעלי יכולת ואמידים באפגניסטן הפסידו את רכושם. כמה יהודים אפגניים היו בעלי עדרים גדולים ברוסיה וכן בעלי מחסנים גדולים לעסקי האימפורט והאקספורט שלהם וכל העושר הזה חלף עם בוא המהפכה.

אם היה חסר עוד דבר להריסת היהדות האפגנית, הרי ההחלטות הקיצוניות של שליטי אפגניסטן השלימו את החסר. כל ההחלטות האלו היו בעלות מגמה פשיסטית: תפקידן היה לרכז את סחר הארץ לחלוטין בידי המדינה, או ביתר דיוק: בידי שליטיה.

באפגניסטן המדינה היא, בשביל שליטיה, אחד האמצעים לעשיית עסקים. הדבר מתחיל בקנה מידה קטן ומסתיים בקנה מידה גדול. כך אמאנולה, שתפס את כסא המלכות אחר רצח אביו חביבולה, פתח חנות שבה הוצעה ירושתו למכירה "מניירות למכתבים ועד לבנים".

אחת המטרות העיקריות של השליטים היתה להעמיד את יצוא והיבוא תחת פיקוח הממשלה. הצעד הראשון היה איסור היצוא והיבוא של סחורות בלא רשיון ממשלתי. רשיון יצוא לא ניתן אלא אם כן הופקד ערך הסחורות כעירבון לכך, שהכסף יוחזר באמת לאפגניסטן.

אך התהליך נמשך הלאה. בעיקר ביזמתו של מיניסטר הכספים מיר האשים כ'אן הקימה הממשלה חברות לאקספורט ואימפורט ובחברות אלו היתה יד לפקידי הממשלה הגבוהים.

היהודים טוענים, שהרחקתם ממימנה, אנכ'וי וכו' היתה בקשר למאמצים אלה ליצירת מונופולין. הכוונה היתה לנשל את היהודים מעמדותיהם כקוני חומרי גלם וכו'. בה בשעה לחצה הממשלה על היהודים האמידים כדי להניעם לרכישת מניות של החברות . יהודים מספר גם הועסקו בשנים הראשונות כמומחים לקנייה ומכירה, מכיוון שהקמת החברות האלו שללה מהם את האפשרות לעסוק במסחר חפשי התייחסו היהודים מלכתחילה בחוסר אימון למפעל, ובייחוד לאור העובדה שעד 1940 (כך הוגד לי) לא שילמו דיווידנדות. פקידים יהודים אחדים עובדים עוד בחברות אלו.

נראה שניסיונות אלה והרחקת היהודים ממימנה וכו' פגעו פחות ביהודים העשירים מאשר בבני המעמד הבינוני, שהערים ההן עם הזרם הגדול של נודדים היוו בשבילם עמדות כלכליות חשובות.

לפני התמורות היסודיות הללו מצבם הכלכלי של יהודי אפגניסטן היה טוב באופן יחסי. סוחר בעל חנות בינונית במימנה הרוויח כ- 500 רופיות בחודש (בערך 45.00). במשך שתי שנות פעולתו כשוחט וסוחר הרוויח איש שיחי 6,000 רופיות (בערך 540.00) הרווחים של הסיטונאים נאמדים בסכומים גדולים.

בהערכת הכנסותיהם יש להביא בחשבון גם את כוח הקנייה הגבוה של הכסף בארץ. הגברים שלא חיו בקרב משפחותיהם שלחו בדרך כלל הביתה מחמשה עד עשרה דולרים לחודש ובסכום זה יכלו המשפחות לחיות באופן נוח. בעשרה דולרים לחודש אפשר אפילו ליהנות מלוקסוס מסוים. רמת החיים גבוהה בהרבה אצל יהודי הערים מאשר אצל המוני האוכלוסייה הכפרית. השטח המוגבל של האדמה הראויה לעיבוד, השיטות הפרימיטיביות הנהוגות והמסים הגבוהים אינם מאפשרים לאיכר להתפרנס בכבוד. "האוכלוסייה חונכה להסתפק במועט עד לגבול של חוסר דרישות". בשביל רבים הלחם הוא בבחינת מותרות ולפרקים חיים האנשים במשך חדשים רצופים על פירות וירקות, שהשגתם היא, אמנם, בגדר היכולת של כל אדם.

איש שיחי מסר, שמשפחה היכולה להוציא 10 C ליום אינה סובלת מחסור. אין תשלום שכר דירה, כי לכל משפחה בית משלה. כל איש שמאיזו סיבה שהיא אין לו בית, מקבל דירת חינם משכניו.

לחם, אורז ובשר הם המאכלים העיקריים של היהודים. ירקות אינם חביבים עליהם. בשר כבש הוא הבשר הנאכל ביותר ובשר עזים הוא לזרא לגמרי. כל משפחה אופה את הלחם לעצמה. מעניין שככר הלחם של היהודים גדול מזה של המוסלמים. להרבה משפחות בהראת יש פרות. אלה שאין להם פרות קונים חלב, אבל לא תוצרת חלב, מן המוסלמים. בכל אופן אין שותים חלב טרי. אוכלים לבן מסת, ועושים חמאה במחבצות משלהם - משך.

יהודי אפגניסטן מאורגנים לפי השיטה הפטריארכלית. הם מחולקים למשפחות וראשי המשפחות האלו מהווים את מועצת הקהילה.

הצורה הפטריארכלית הקפדנית של המשפחה ניכרת, בין השאר, באופן של מתן שמות לילדים. אם הסב מצד האב מת, בניו קוראים לבניהם בשמו, וכך כל בני הדוד נושאים אותו השם. לשם הבחנה ביניהם מוסיפים כינויים או תארים אחרים, כגון יצחק אגא דיאן (נפש אבא), יצחק חי, ברוך, צבי. באותו האופן נקראות הבנות בשם הסבתא, כגון רחל ננה כ'אנון "אם נכבדה".

גם הנישואים נערכים בהתאם לענייני המשפחה ולא מתוך עניין אישי. כתוצאה מזה אין לבני הזוג השפעה בדבר. המשפחה בוחרת אישה לבן. אהבה אינה נוגעת בבחירה זו ולמעשה קשה לה להופיע כלל, מכיוון שלצעירים אין הזדמנות להיפגש. רוב הבחורים לא ראו את כלותיהם לפני יום החתונה, שהרי אסור לבנות לצאת החוצה בלא צעיף.

גיל הנישואים של הבחורים תלוי במצבה הכספי של המשפחה. בדרך כלל הבן נושא אישה בגיל של 20-18. אכן במשפחות עשירות, שפרנסת הבן בטוחה, הוא עלול לשאת אישה גם קודם. ואילו הבנות נישאות מיד עם הגיען לבגרות: בשנתן ה- 14 ואפילו ב- 13.

מתווכות, נשים שיש להן היכרות בחוג רחב ויודעות את הבנות העומדות להינשא, נשלחות על ידי הורי הצעיר לאבי הצעירה שבחרו בה כדי לשאת ולתת על סידור הנישואים. הגורם המכריע בבחירת הכלה הוא המעמד החברתי של משפחתה. בנוגע לצעירה עצמה אין כל חשיבות ליופייה, העיקר הוא שמה הטוב.

אם הגיעו לידי הסכם מביעים הורי הכלה את הסכמתם בזה שהם שולחים ראשי סוכר לחתן. ראשי סוכר הם המתנה החגיגית באפגניסטן כמו בפרס ובבוכרה והם נשלחים בהזדמנויות שונות כשם שבארצות אחרות שולחים עוגה או פרחים.

אצל היהודים באפגניסטן מקובל לגמרי לחוג את האירוסים נומזאד של תינוקות. אם במשפחות הקשורות בקשרי ידידות נולדים בן ובת מארסים את הילדים. מאמינים שקשר כזה הוא סימן טוב לעתיד. איש שיחי סיפר לי, שזמן קצר לפני היוולדו אמר אביו לדודו, שהיתה לו בת קטנה: "אם ייוולד לי בן הייתי רוצה להתחתן בבתך" - ובאמת כך היה.

עם הסכמת ההורים מתחיל משא ומתן על המוהר ג'האז, אבל מצד אבי החתן הוא ממתנהל תמיד על ידי מתווכיו: האב בעצמו אינו מופיע אף פעם. בניגוד לנוהג המזרחי הכללי המקובל גם אצל האפגנים המוסלמים, אין הכלה היהודית "נקנית" על ידי החתן. להפך: האב נותן לבתו נדוניה, הניתנת בצורת "טרוסו" (trousau) שלם עם כל הציוד למשק הבית. המיקוח על גודל הנדוניה הוא לעתים עניין ממושך. כאות לסיום המוצלח שולח אבי הכלה שוב ראשי סוכר לחתן ולקרוביו.

כעבור שבועיים מזמין אבי הכלה את החתן ואת הוריו וקרוביו לטקס האירוסים שיריני כ'ורי "אכילת סוכר". אבל בהזדמנות זו אין "קידוש אירוסים". זוהי חגיגת משתה בלבד בליווי זמרה וריקודים כמו בחגיגות אחרות בקהילות אלו. לפיכך יכולים האירוסים להתבטל גם אחר השיריני כ'ורי.

בכל החגיגות יושבים הגברים בחדרים מיוחדים ונבדלים מן הנשים. הם רוקדים ושרים. אך הנשים אינן שרות: השירה אסורה להן בשעה שגברים זרים נמצאים בבית. הן רוקדות רק לקול התוף. באמת אין הן יודעות כלל שירי כלולות, אלא שירי ערש.

החגיגה נמשכת לפעמים ערבים אחדים והחתן מבלה שבוע כאורח בבית הורי הכלה. כמובן אין החתן רשאי לראות את הכלה ב"אכילת הסוכר" או במשך השבוע הזה. זמן מה אחר כך מתקיימת חגיגה דומה כישאואנדאן "אנו קרובים כעת" בבית הורי החתן, אבל הכלה אינה מופיעה גם הפעם.

תקופת ביניים של שנה או יותר יכולה לעבור מזמן האירוסים נומזאד עד החתונה עורסי, כדי לאפשר לכלה את הכנת הנדוניה. הורים אמידים נוטים להאריך תקופה זאת ככל האפשר. לאחר שהושג ההסכם על מועד החתונה משגר החתן מתת כסף לכלה ומשפחתו שולחת שתי נשים להודיע לכלה שהחתונה תיערך בשבוע הבא. על הנשים לשאול גם בנוגע לטוהרת הנערה, כדי שלא יהא צורך לדחות את החתונה מסיבה זו.

אם כי אצל יהודי אפגניסטן, כמו אצל שאר בני המזרח, השבוע שלפני החתונה מוקדש להכנות הכלה והחתן לקראת מצבם החדש, אף על פי כן אין אנו מוצאים בקיבוץ זה את מערכת המנהגים הקבועה והמדוקדקת השוררת, למשל, בעולם המוסלמי ואצל יהודי תימן, ששם יום יום בשבוע שלפני החתונה מקיימים טקסים מסוימים לשם הגנה על הזוג הצעיר בפני השפעות מאגיות. יהודי אפגניסטן עורכים רק חגיגות ערב לכבוד החתן או הכלה על ידי קרוביו או קרוביה, הפעולות המכוונות ל"הכשרת" הזוג הצעיר מבחינה מאגית מרוכזות ביום אחד. נראה שלפנים גם יהודי אפגניסטן הקדישו את כל השבוע לטקסים האלה, והשינוי מציין ירידה רוחנית כללית: הם עורכים את כל הטקסים ביום אחד מפני שצר להם לגזול שמונה ימים תמימים מעסקיהם.

ביום שלפני החתונה מלווים את החתן ואחר כך את הכלה למקווה חמה. בפעולה זו חסר כל הידור, אבל העדר זה אינו נובע, כמו במקרים רבים, מסיבות ששורשן באמונות מאגיות, כלומר מתוך הרצון להגן על הזוג הצעיר בפני כישוף ע"י הולכתם למקווה ובחזרה בחשאי ככל האפשר; הסיבה נעוצה במעמד הגלותי של יהודי אפגניסטן: הם חוששים להפנות אליהם תשומת לב ברחובות.

הערב שלפני החתונה מוקדש לטקס של הצביעה בחנא. מוליכים את החתן לבית הכלה, מקום שהאורחים כבר התכנסו שם. מגישים מטעמים ביד רחבה. הכלה יושבת בחדר הנשים בגילוי פנים, אבל היא לבושה כבר בשמלת הכלולות שלה ומצוידת בקמיעות.

קערה עם פירות וממתקים מוגשת לחתן, וצעיר מרקד לפניו כשגביע החנא על ראשו. בבית הכלה החכם מולא צובע רק את כפות הידיים של החתן. אחר כך החתן שב הביתה, תמיד בלוויית השושבינים ושם מסיימים את הצביעה.

לאחר שהחתן ורוב האורחים עזבו את בית הכלה מכניסים אותה לתוך החדר הגדול ועורכים את הטקס של הצביעה בחנא. דואגים לכך, שגם החתן וגם הכלה יקבלו אוכל בשפע, כי עליהם לצום למחרת היום.

ביום החתונה בבוקר שוחטים בהמות בלוויית צעקות גיל של הנשים, ומכינים כמויות עצומות של פילאו (אורז בבשר). אחר הצהרים מביאים מבית הכלה את תלבושת החתן, המהווה חלק מן הנדוניה.

החתן, בתלבושת חגיגית ובלוויית השושבינים, צועד לבית הכלה בלא כל הצגה מיוחדת. קבוצת רוקדים מקבלת את פניו, בחצר מודלקת מדורה גדולה לכבודו והילדים קופצים ורוקדים סביבה.

כעת באה עריכת הכתובה והברכות, בהתאם לצורה המסורתית. הכתובה של יהודי אפגניסטן היתה עטורה לפנים בקישוטים ובציורים פרסיים עתיקים וססגוניים (אגרטלי פרחים במשקעי קיר וכדומה) והיתה כתובה ביד באותיות יפות ובסידור נאה של הטכסט על הדף. כיום משתמשים בטפסים מודפסים.

לאחר הברכות מסובים הכלה והחתן לסעודתם המשותפת הראשונה. החתן מברך על הפת וכל הנוכחים מנסים לחטוף פירורים המביאים מזל טוב לפי אמונת העם. נמצא שאין משאירים את הזוג הצעיר לבדם בסעודת הנישואים, כפי שנהוג במקומות אחרים (למשל אצל התימנים).

עם גמר הסעודה מוליכים השושבינים את החתן בחזרה לביתו. בשעת בין השמשות יוצאים משם כמה אנשים נכבדים כדי להביא את הכלה. הם מלווים ילדים הנושאים נרות דולקים ונשים המכות בתופים.

בתהלוכה לבית החתן מובלת הכלה ע"י שתי נשים זקנות והשושבינות שלה. הוריה צועדים אחריה בתהלוכה המתקדמת לאט לאט. הצעירים שרים ורוקדים. לאורך הדרך מוציאים כסאות מן הבתים והכלה צריכה לשבת על כל אחד ואחד לרגעים אחדים והאנשים מזים עליה מי שושנים, מגישים לה ממתקים ומעמידים לפניה ראי כדי שתסתכל בו.

החתן הולך בחצי הדרך כדי לפגוש את הכלה, ודורך מהר על רגלה הימנית כסימן לשעבודה. על גג ביתו מעמידים ילדים ובשעה שהכלה נכנסת הם רוגמים אותה בממתקים ויורים בזיקוקים. גם לכבוד הכלה מעלים מדורה גדולה בחצר והצעירים רוקדים סביבה. אחר כך מוצאים כבש, המצובע בצבעים מבהיקים ומקושט בשושנים ובמטפחות משי, ושוחטים אותו לעיניה.

הגברים והנשים אוכלים לחוד את סעודת הערב של נשף הכלולות. אחרי הסעודה יוצא הזוג לחצר והאורחים רוקדים שם כשעה מסביב למדורה. בחצות מובילים את החתן והכלה לתוך חדר שהותקן במיוחד להזדמנות זו. שם יושבים הוריהם ואחדים משאריהם הקרובים ביותר. קערה גדולה של מיני ממתקים מובאת לפני הכלה והחתן, וכל אחד מנסה לחטוף חתיכת ממתקים מידי הזוג, כמו קודם בבציעת הפת, מפני שהיא מביאה מזל טוב לפי אמונתם.

לאחר טקס זה ההורים והקרובים מסתלקים ובני הזוג נשארים לבדם. אין הדבר הגון מצד החתן לבוא על כלתו בליל הכלולות. הכלה אפילו אינה מדברת אל החתן. לפי הנוהג הזיווג הראשון אינו אלא בלילה השלישי ובעלים צעירים אחדים מחכים אפילו שבוע ימים. הבגד להוכחת הבתולים, כאן לבוש תחתון לבן, מובא לפני האמהות של הכלה והחתן.

במשך שבעת ימי המשתה יושבים הורי הכלה בבית החתן והזוג הצעיר אינו יכול להתהלך ללא השגחה.

מכיוון שעסקי הגבר מביאים אותו לעיתים מעבר לרובע היהודי ולתוך ערים אחרות, הרי נפל בחלקה של האישה לחוש הרבה יותר מן הגבר את האווירה המדכאת של הגיטו. באפגניסטן רק נשים זקנות אחדות מבקרות בבית הכנסת בשבת ובחגים, אבל בפורים ובשמחת תורה גם הנשם הצעירות והנערות מופיעות שם. אך הן יושבות בחצר ומשם מנסות לתפוס משהו מרוח העליצות של החג.

חוסר הביטחון הכללי, שאפגניסטן סובלת ממנו מאות בשנים, הפך את היהודי, ובמידה רבה יותר את היהודיה, ליצור נבהל ופחדני. האישה היהודית נתונה תמיד במצב של חרדה ורק לעיתים רחוקות מעיזה היא לצאת אל הרחובות. למעשה היא כלואה כמעט לחלוטין בחצר ביתה ובגבולות הרובע היהודי. כשהיא עוזבת את הבית עליה לעטוף את עצמה בצ'אדר הגדול, שהוא - בניגוד לצ'אדר הלבן של האישה האפגנית - כחול כהה ומכסה אותה מכף רגל ועד ראש, ועליה לשים על פניה את הצעיף עם הריבועים הסרוגים לעיניים. רק פעמים מעטות בשנה היא מעיזה לצאת מחוץ לעיר: ביום חג, למשל, כשהיא מבקרת בגן או בכרם בחברת ידידותיה.

בכל זאת נכון, שגורל האישה המוסלמית האפגנית אינו טוב בהרבה, אף על פי שאין היא מופקרת לאימות הגלות של היהודיה. באפגניסטן השלטון הוא במידה רבה בידי הכמורה האסלאמית, שהיא בעלת עמדה ריאקציונית ומתייחסת באיבה לרעיונות אירופיים. כמורה זו, בשיתוף עם בעלי האחוזות הגדולות, היא שהדיחה את האמיר אמאנולה, שהיה בעל השקפות מערביות. ניסיון האמיר להקים בית ספר לנערות ולבטל את הצעיף היה גורם משפיע במפלתו.

כמו אצל שאר יהודי המזרח שלא קיבלו את החרם של רבינו גרשום, כך גם אצל יהודי אפגניסטן אין איסור על ריבוי נשים. אבל באופן יחסי הנישואים הפוליגאמיים נדירים. כשאיש שיחי חי בהראת היו בעיר כחמישים איש בעלי שתי נשים ולשנים היו אפילו שלוש נשים. הסיבה העיקרית לריבוי נשים היא בהעדר בנים זכרים. נוסף על כך, מכיוון שקשה מאוד, למעשה כמעט מן הנמנע, להשפיע על החכמים, שיוציאו גט נגד האישה הראשונה, הרי גברים רבים, שאינם מאושרים בחיי המשפחה נושאים אישה שניה. בייחוד אצל העשירים שכיח למדי, שהאיש נושא לאישה שניה, אחר שנים מספר, נערה צעירה להנאתו.

האישה יולדת כמעט כל שנה, אבל למעלה ממחצית הילדים מתים בינקותם. התרופות ואמצעי הזהירות היחידים שמשתמשים בהם הם אמצעי הכישוף. מעשי הכשפים שמתפקידם לשמור על הילד מרובים. הגנה מאגית זו מגעת אפילו לעובר. כשנודע לאישה שהיא הרה מתקיים טקס הנקרא פולאד פאנגונון "שרשרת פלדה".

ההזמנות בהזדמנות זו, ולאמיתו של דבר בכל הזדמנות, נשלחות לנשים לפי הנוהג הקדום. אם יש להזמין גברים לאיזה טקס מוסר בעל הבית למשרתו את רשימת האורחים; אך מכיוון שהנשים אינן יודעות קרוא וכתוב נותנת אם האישה ההרה לשפחתה אפון בשביל כל אישה שיש להזמינה, באמרה: "זה בשביל X", "זה בשביל J" וכו'.

הנשים מופיעות למחרת אחרי הצהרים וכל אחת נותנת לאישה ההרה חתיכה של ראש סוכר במתנה. מגישים מטעמים ואחר כך שמים קמיע, שנעשה בהדרכת אישה זקנה, על האישה ההרה ועליה לשאתו עד לידת הילד.

לשעת הלידה מכניסים חרב שמשיר לתוך החדר. האישה יושבת על שלש אבנים בחבלי הלידה.

מושכים את התינוק הנולד דרך פיו של עור זאב, ובמשך שמונה ימים אין מניחים אותו אף פעם אלא הוא נתון בזרועותיה של אישה זקנה שמלאכתה בכך. כשאישה זו הולכת לישון היא מוסרת את התינוק לאישה אחרת; אבל בשמונה ימים אלה היא ישנה מעט מאוד.

התינוק אינו ניזון על ידי האם בעשרת הימים הראשונים בחייו. ביומיים הראשונים נותנים לו קצת מים ממותקים בסוכר ומין פרי מיוחד. אחר כך מעבירים אותו למינקת שירדה ""נותנת חלב". הרחקת התינוק הנולד מאמו זמן רב כ"כ הוא דבר בלתי רגיל. בעשרה ימים אלה מוצאים את חלב האם ושופכים אותו במקום מרוחק, כי אילו היתה איזו אישה דורכת עליו היתה "מתייבשת".

במשפחות שכבר איבדו כמה ילדים, עורכים לתינוק הנולד נישואים מדומים עם אישה בת ששים או יותר. מעשה זה יסלק את הסכנה הצפויה. ההורים שולחים לאישה הזקנה שמלה לכל חג כנהוג לגבי כלות אמיתיות והאישה הזקנה אף היא שולחת מתנה ל"חתנה". באותו אופן משיאים גם תינוקת לגבר זקן.

ברית המילה מתקיימת בבית הכנסת. אצל יהודי אפגניסטן יש לא רק "כסא של אליהו" אלא גם "מטה של אליהו" - מקל טיול רגיל עם ידית מצופה כסף - המונח ליד הכסא ומעבירים אותו לבית האב יום לפני הברית.

בילדים, אולי יותר מאשר במבוגרים, ניכר קשי השעבוד שהיהודים חיים בו באפגניסטן. הילדים נראים כאילו לא היו צעירים מעולם. פניהם עצובים כ"כ. הילדים פה בירושלים סיפרו לי שבאפגניסטן לא העיזו כלל לעזוב את חצר ביתם, כי הילדים המוסלמים רדפו אותם ורגמום באבנים. מצב זה נחשב אצלם לדבר מובן. איזה ניגוד לילדי היהודים הכורדים! בסיפורי היהודים הכורדים מתוארים הילדים כמלאי אומץ ועשויים לבלי חת, אפילו בהתנגשות עם בנו של אגא.

לילדי היהודים באפגניסטן אין ילדות. אוצר שירי הילדים והמשחקים דל, ומובן שיצור היוצא לעתים רחוקות כ"כ מן הרחובות הצפופים של הרובע היהודי אין לו שום מגע עם הטבע.

הילדות גדלות ללא לימוד כלשהו. מערכת החינוך שהוקמה על ידי יהודי אירופה המערבית בארצות המזרח לא הגיעה לאפגניסטן. הילדות נמצאות בבית עם האמהות ובגיל רך ביותר מתחילות לעזור בעבודות הבית ולהשגיח על אחיותיהן ואחיהן הצעירים מהן. אפילו בתפירה ובמלאכות אחרות אין הילדות יכולות ללמוד הרבה מן האמהות, כי אצל הנשים, כמו אצל הגברים, כמעט שאין למצוא אף שמץ של איזו אומנות שהיא, שהיתה אולי פורחת כאן בעבר. איזה ניגוד לרמה הגבוהה באמנות ובמלאכה, שיהודי תימן הגיעו אליה! הילדה היהודית באפגניסטן לומדת לסרוג בוו (כדי לעשות לבושי ראש וצעיפי פנים) ולסרוג גרביים בציורים צבעוניים. עבודת נשים חשובה היא גם טוויית חוטי משי מגלמים של תולעי משי (הנקנים על ידן). המשי נמכר ונשלח לפרס.

חינוך הנערים שונה לגמרי. מבן שלוש או ארבע מתחיל הילד לבקר בבית הספר מדרש, המוחזק על ידי כל בית כנסת. המורה מולא או כ'ליפ'א, שהוא בעצמו חניך של בתי הספר המקומיים, מקנה לתלמידיו ידיעות מצומצמות מאוד. הילדים לומדים לקרוא ולתרגם את כתבי הקודש. כמו כן מלמדים אותם תפילות ובשלב מאוחר יותר הם מתחילים לקרוא במשנה. כהשלמה ללימודים אלה מדריכים אותם בכתיבה וביסודות החשבון.

הנערים לומדים ב"מדרש" עד שנתם החמש עשרה או השש עשרה. בפרק זמן זה למדו די עד כדי קריאת פרשת השבוע בספר תורה. יהודי אפגניסטן לא הקימו מלומדים ולא יצרו שום ספרות מיוחדת משלהם.

כפי שצוין למעלה, הקהילה מאורגנת לפי השיטה הפטריארכלית. בהראת, למשל, יש סך הכל עשרים משפחות. ראשיהן בוחרים את ראש הקהל כלנתר, המייצג את היהודים כלפי השלטונות ומקבל משכורת משני הצדדים. הוא ממלא את תפקידו במשך שנה או שנתיים.

הכלנתר אחראי גם לגביית מס הגולגולת, שכל יהודי זכר מבן חמש עשרה עד בן ששים חייב לשלם. זה מס פרוגרסיבי והגבוהה שבשלוש המכסות אינה מגיעה למעלה מ- 35 קראן (בערך 1.50).

העניינים הפנימיים של הקהילה, בהם ניתנת ליהודים עצמאות מלאה, מתנהלים ע"י ה"חברה". בהראת מורכב גוף ציבורי זה מראשי עשר המשפחות החשובות ביותר. גם משפטים פליליים וגם עניינים אזרחיים ודתיים שייכים לתחום שיפוטה של ה"חברה".

ה"חברה" מטפלת בענייני העניים, דואגת לעריכת קבורות, מיישבת סכסוכים אזרחיים המתעוררים בקשר לירושה וכדומה. היא מטילה עונשים על חילול שבת ועבירות אחרות. אם אין מניעה מיוחדת נידונים החטאים הנעשים בתוך הקהילה ע"י ה"חברה" ואינם מובאים בפני השלטונות. אין כמעט מקרים כאלה, שבהם יהודים עומדים לדין בפני בתי המשפט הציבוריים (המוסלמים).

ה"חברה" מטילה גם קנסות וגם עונשים גופניים. גנב מחויב להשיב את הגניבה, לשלם קנס ולמסור עצמו למלקות. בשעת ההלקאה נתונות רגלי הנאשם בסד פ'לאך. כל המסרב לקבל עליו את הדין מנודה באופן רשמי ועל ידי כך הוא מנותק מכל קשר עם יהודים אחרים, נשללת ממנו רשות הכניסה לבית הכנסת ועוד. הנידוי נעשה במשך זמן קצר מאוד כבד מנשוא ולכן העבריין נכנע מהר.

הנה מקרה שנסתיים בהכרזת נידוי. נער בן שתים עשרה, בנו של שוחט בהראת זרק אבן תוך משחק על נער אחר והרג אותו. ה"חברה" ערכה חקירה והוציאה משפט על הריגה בשוגג. אבי הקורבן ביקש להביא את העניין בפני שלטונות הממשלה, אבל שינה את דעתו כשפנו אליו בדרך הרגילה: "בנך מת, אין בידך להקימו לתחייה. מה תועיל לך מיתה נוספת?" אך אבי הנער האשם, שנידון לשלם 1000 רופיות (בערך 90.00), סרב לקבל את פסק הדין והוחרם. החרם הרס את פרנסתו, כי אף יהודי לא היה קונה אצלו בשר, ולבסוף נאלץ להיכנע.

לשם סידור ענייני דת כגון גיטין, ייבום, חליצה וכו' קיים בית דין המורכב מתלמיד חכמים מולא.

בספר על אפגניסטן שהופיע לא מזמן אנו מוצאים את הידיעה, כי ליהודי אפגניסטן אין בתי כנסת מכיוון שהחוק האסלאמי הסוני, שהוא החוק הדתי והאזרחי השולט באפגניסטן, אינו מוכן לסבול בתי יראה השייך לדת אחרת.

לגבי היהודים על כל פנים אין הדבר נכון. בהראת יש שמונה בתי כנסת כניסא. בניינים אלה הוקמו במיוחד למטרתם, אבל כפי המסופר אינם בנויים יותר ממאה שנה. בתי הכנסיות נושאים את שמות הרבנים שבהם, כגון כניסא מולא מתתיה גרג'י. גם בבלך יש בתי כנסיות אחדים. לעומת זה בכאבול אין בנין מיוחד לבית הכנסת אלא מתפללים באחד החדרים של הכאראואנסראי.

בפתח בית הכנסת חולצים את הנעלים והמתפללים יושבים על הרצפה. בבתי הכנסיות של יהודי אפגניסטן יש חדר מיוחד עם משקע בקיר, היכל, בשביל ספרי התורה. הכסא והמטה של אליהו נשמרים גם כן בחדר זה.

ראינו כבר, שכל יהודי אפגני לומד די ב"מדרש" כדי שיוכל להתפלל או לקרוא בתורה. בכל שבת קובעים מראש מי יקרא את פרשת השבוע בשבת הבאה. האיש מיועד לכך מתכונן לתפקידו בהכנה מדוקדקת. גם חזן אין אצל יהודי אפגניסטן. כי מי שיש לו קול יפה יכול לעבור לפני התיבה וכן אנשים שיש להם "יארצייט", חתנים ואבי הבן.

בחיי הדת של יהודי אפגניסטן רואים אנו סימני קיפאון: חזרה על הצורה ללא תוכן.. אין חיי דת אמיתיים, אין קשר רוחני עם היהדות. אופן הקיום הקשה של יהודי אפגניסטן לא סייע להגברת הרגשות הדתיים. במנהגיהם בולטת הקרבה ליהודי פרס ובוכרה.

לראש השנה קונה כל משפחה כבש, הנשחט בבית ערב החג לזכר עקדת יצחק והצלתו על ידי האיל. ביד טבולה בדם רושמים סימן על הדלת ומתווים תו על המצח בדם. חלק מבשר הכבש ניתן לעניים. בערב יום כפור מוסר עצמו כל זכר מבן שלוש עשרה ומעלה למלקות. ההלקאה היא על גב ערום, והמולקה שוכב על עמוד עץ המונח באלכסון לצד הקיר. העינוי העצמי של הנשים הוא במריטת שערות אחדות מגבות עיניהן במלקחיים או בחוט.

בשמחת תורה יש מנהג משונה אצל יהודי אפגניסטן. הם מוצאים את כל ספרי התורה מן ההיכל ועורכים אותם בצורת פירמידה גבוהה על הבימה. הפירמידה, המגיעה לפעמים עד התקרה מכוסה אריגי משי. גם בית הכנסת מקושט באריגים בעלי צבעים בהירים. ההקפות נעשות מסביב לאחד מספרי התורה העומד על הכסא של אליהו. הן נמשכות עד שעה מאוחרת בלילה. בהפסקות בין הקפה להקפה האנשים אוכלים ושותים. שמחת תורה היא החג העליז ביותר אצל יהודי אפגניסטן.

זכות הקריאה במגילת אסתר בפורים נמכרת בהכרזה. בדרך כלל רוכש אותה אדם צעיר שנשא אישה באותה שנה. הילדים מציירים תמונות של המן על קרשים קטנים ומקישים בהם בבית הכנסת בעת הזכרת שמו של המן. במשלוח המנות לידידים ומכרים יש ביצים מצובעות ועוות העשויות בדמות גברים ונשים.

פסח, כמו סוכות, חוגגת כל משפחה בביתה היא, לא כיהודים הכורדים המכנסים משפחות אחדות בבית "חכם" לחגיגה משותפת, מפני שרוב האנשים אינם שולטים בשפה העברית במידה מספיקה כדי לערוך את הסדר. הנערים, כמו אצל יהודי המזרח, מציגים את יציאת מצרים בצורה דרמטית. כל הנערים הנוכחים שואלים את הקושיות זה אחר זה.

אסרו חג של פסח הוא אחת ההזדמנויות המעטות בשנה, שהיהודים נוהגים לטייל מחוץ לגבולות העיר. בשדות קוטפים הגברים גבעולי חיטה ירוקים, ובבית הכנסת חובטים בהם זה בזה, באמירת: "שנה טובה; ברוך תהיה". התשובה המקובלת היא: "לשנה הבאה בירושלים". גם הנשים והנערות יוצאות אותו יום לטיול בגנים בקצות העיר.

בתשעה באב אוספים כסף בבתי הכנסיות ותלמידים נשלחים לבתים לגבות תרומה מן הנשים. בכסף משתמשים לקניית בקר או צאן הנשחטים בחצר של בית הכנסת הגדול ביותר בערוב היום. טקס זה ידוע בשם כון מיכונן "אנו עושים דם". הבשר ניתן לעניים. העיניים, הנחשבות לסגולה מועילה ביותר נגד עין רעה, נמכרות בפומבי במחירים גבוהים ועושים מהן קמיעות. בטקס כ'ון מיכונן משתמשים גם כאמצעי להסיר בעזרתו גזירות מאיימות.

מעשי כשפים ואמונות תפלות תופסים מקום חשוב בחיי היהודים באפגניסטן. אבל גם כאן אנו מכירים את סימני הקהות הכללית בייחוד אם נשווה את יהודי אפגניסטן עם היהודים הכורדים, שאצלם המאגיה היא תורת חיים. זוהי הוכחה נוספת להתנוונות התרבות הקדומה אצל יהודי אפגניסטן שאיבנו כביכול את שרידיה.

באפגניסטן נמצאים כמה רופאים יהודים, אבל אלה מוכרחים לעטר את פעולתם בכשפים, כי לולא כן אף יהודי לא יפקיד את עצמו בידיהם. בהראת גרה משפחת רופאים יהודית, שמה נגאר, שבניה למדו רפואה אצל רופאים אנגלים בפרס. אך הבדיקות הרפואיות שלהם מצטמצמות כמעט לגמרי במישוש הדופק של החולה, מכיוון ששום איש לא יסכים להתפשט לשם בדיקה, ניתוחים אינם באים כלל בחשבון.

האנשים מאמינים הרבה יותר בתרופות קסם ביתיות מאשר ברופאים. הנשים מראות זריזות מיוחדת בשטח זה. קמיעות שבכתב מוזמנים אצל המולא היהודי או המוסלמי, אבל קמיעות שבכתב אינם נחשבים לבעלי ערך רב כל כך כמו אותם הקמיעות (שנזכרו לעיל בקשר אחר) העשויים כסף עם כתבות חקוקות ועוברים בירושה במשפחה.

הנה כמה סגולות שמשתמשים בהן לריפוי חולים: משקים את החולה מים, שהמולא קידשם באמירת תהילים עליהם. או מגישים לו קצת מים מתוך קערה שהיתה מונחת תחת הכסא של אליהו בברית המילה שלו.

השימוש בסגולות המכילות מתנות מאנשים שונים נפוץ מאוד. אם במשפחה מתו כמה ילדים הולכת האם, בהיוולד לה ילד חדש, אל קרוביה ומכריה ואוספת מטבעות כסף. אחר כך היא עושה מהם גביע קטן הנקרא כשכול, הדומה לגביע שהדרווישים משתמשים בו בקבצם נדבות. גביע זה נקשר מסביב לצוואר הילד ומאמינים שבזה מגינים עליו מפני אסון.

באותו אופן, אם מישהו חולה, אוספים קרעי בגדים מבתים שונים, שורפים אותם ומשפשפים באפר את ידיו ורגליו של החולה.

סגולה בדוקה נגד עין רעה היא "האבן המסומנת" כ'יש מיכנא. יש לקחת לבנת חמר, לטבול, שתי אצבעות בשמן ולעשות שתי טביעות על האבן, ובכל טביעה צריך לומר - למשל - "עיני ראובן". אחר כך זורים מלח על האבן, מניחים מטבע בראשה ו"מנקרים" את העיניים בסכין. לאחר ההכנות הללו מניחים את האבן ברחוב, וכשהאיש שהכניס עין רעה בילד יסתכל באבן ישבר כוח הקסם.

אם כי ליהודי אפגניסטן אין מגע עם הטבע ואין קשר לחקלאות יש אצלם הרבה טקסים להורדת גשמים. אכן יהודי המזרח מאומנים ביותר כמורידי גשמים.

האישה היהודית אוספת את מי הגשמים היורדים בשביעי של פסח ושומרת אותם בזהירות בבקבוקים. אם יש צורך בגשמים שופכים את המים האלה על גג בית הכנסת בדיוק מעל להיכל.

הירידה והדלדול בתרבות היהודית האפגנית ניכרים בהעדר הגמור של פולחן הקדושים (ה"צדיקים"), המפותח מאוד אצל היהודים הכורדים ותופס מקום חשוב אצל יהודי תימן.

כללו של דבר, ברור שלפנינו כאן צורה פגומה של תרבות קדומה. יגיעה גופנית ומצוקה רוחנית סייעו לירידה זו. לנוכח מהירות התמורות במצב בימינו אין לנבא מראש כיצד יעוצב עתידם של יהודי אפגניסטן תחת השלטון הנוכחי של כוח גרידא. אך רשאים אנו להביע הנחה. יהודי אפגניסטן חלשים מדי במספרם וחסרים מדי כוח רוחני כדי שיהיו מסוגלים להחזיק מעמד נגד לחץ קשה.

ובכן יתכן שאלפיים היהודים האפגנים שהתיישבו בא"י יהיו השרידים האחרונים של קיבוץ יהודים שהיה פורח לפנים, והם יהוו את הציבור היחיד העלול לשמור על האופי העצמי והמיוחד של אותו קיבוץ.