מגיע לכם כוכב טוב

יעקב עציון

גיליון מס' 3 - כסליו תשע"ב * 12/11

הברכה "מזל טוב" בעברית שלנו הפכה להיות מילת קוד כללית לכל אירוע משמח באשר הוא. לידה, חתונה או בר מצווה, וגם זכייה בפרס, קבלת תפקיד חדש או אפילו שחרור מצה"ל – בכל המקרים הללו הברכה הנפוצה ביותר היא "מזל טוב". אין מזל לישראל, אמרו חכמינו – אבל "מזל טוב" ברוך ה' יש לרוב.

המזל חוזר
מהו מזל? בתנ"ך מופיע המזל פעם יחידה, ודווקא לא בהקשר טוב. על יאשיהו המלך מסופר בספר מלכים: "וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה... וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". המזלות האמורים כאן הם כוכבים בולטים או קבוצות כוכבים, שלהם היו עובדי העבודה הזרה מקריבים ומנסכים (ייתכן שמופיעים המזלות פעם נוספת בתנ"ך, במשמע קרוב, תוך חילופי העיצורים ל' ו-ר'. כך נאמר באיוב, בפסוקים המתארים את נפלאות הטבע: "הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם, הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ").

גם בלשון חז"ל פירוש המילה "מזל" היה קבוצת כוכבים, אך אט אט התלווה לו המשמע החדש המוכר לנו, שעניינו גורל וקביעת עתידותיו של האדם, לשבט או לחסד – וזאת על פי התפיסה הרווחת שלפיה בכוחם של הכוכבים והמזלות להשפיע על הזמנים והמאורעות.

במסכת פסחים בגמרא מובאת מחלוקת אסטרונומית בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם בשאלת סיבוב הכוכבים הנראֶה מכדור הארץ: "חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. אמר רבי: תשובה לדבריהם - מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון".

המזלות האמורים כאן הם קבוצות הכוכבים (קונסטלציות בלעז) שבשמים, שכבר בימים קדמונים קיבלו שמות לפי צורתם המקורבת (תוך הפעלת דמיון במידה פחותה או יתרה). על פי חכמי ישראל הגלגל (מעין כדור ענק ושקוף שבו משובצים הכוכבים) הוא נייח והמזלות הם המסתובבים (= חוזרים), ואילו על פי חכמי העולם המזלות קבועים בגלגל, והוא עצמו מסתובב ונושא אותם איתו (ומכאן מקור הביטוי "גלגל חוזר בעולם", היינו מסתובב ושב על עקבותיו).

כך או כך, המזל כאן משמעו כפשוטו – קבוצת כוכבים, כדוגמת העקרב או העגלה הנזכרים, הנקראים באותם שמות מימי רבי ועד סדרות הניווט הלילי בימינו אנו.

בקטע אחר מן התלמוד כבר בא המזל במשמעותו המשנית – הנוגעת להשפעה על קורות האדם. כך מובא במסכת שבת: "איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל... שנאמר "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה". גויים יחתו, ולא ישראל".

בביטוי "מזל מחכים, מזל מעשיר" המזל הוא עדיין קבוצת הכוכבים – אך בצירוף "אין מזל לישראל" המזל הוא כבר זה המופשט – השפעת הכוכבים על מסילות חייהם של בני האדם.

למרות התפיסה ש"אין מזל לישראל" - שיחק לה מזלה לברכת "מזל טוב", והיא השתגרה בפי המברכים. מובנה המקורי הוא ברכה ליולדת שרגע הלידה יחול בזמן שבו שולט מזל טוב, ולא חלילה כוכב כלשהו שסגולותיו שליליות.

סמך למנהג המקורי ניתן למצוא בספר חסידים, שנכתב באשכנז לפני כ-800 שנה לערך:

"אשה שיושבת על המשבר, אם היא בחדר ובני אדם בבית יבקשו עליה רחמים ועל הילד שיוולד במזל טוב".

בשלב שני הפכה הברכה מאיחול לפני מעשה לברכה לאחר האירוע המשמח, וכך היא הלכה ואיבדה את קשרה למזלות שבשמים.

מזל טוב – רק לבת
מי שיעיין במילון אבן שושן בערך "מזל טוב" ימצא בין השאר את ההסבר הבא: "ברכה מקובלת לבעל שמחה, למי שנולד לו בן או בת, לבאים בברית הנישואין, לזוכה בגורל וכדומה". בסוגריים מוסיף המילונאי הערה מעניינת: "אצל הספרדים – רק לבת!". כלומר, ברכת "מזל טוב" מיוחדת דווקא להולדת בת ולא בן.

אכן, במאמר שפרסם פרופ' יצחק אבישור ברבעון "לשוננו לעם" בשנת תשס"ד הוא מביא דוגמאות לחלוקה ברורה שנהגו בה יהודי עיראק: הברכה "מזל טוב" נאמרה להולדת בנות, ואילו בהולדת בן נקטו המברכים "סימן טוב" דווקא.

כך למשל, במדורי ברכות בעיתון היו מודיעים על הולדת בן בכותרת "סימן טוב", ואילו על הולדת בת – תמיד "מזל טוב". כשהייתה בעיר חתונה היו מברכים בכפליים – "סימן טוב ומזל טוב" – כשהכוונה היא הן לחתן והן לכלה.

לדברי אבישור, לא בכדי נקט מחבר הפיוט המפורסם לברית מילה "יהי שלום בחילנו" את הלשון "בסימן טוב בן בא לנו" – בעוד בשירים לרגל הולדת בת השתמשו הפייטנים בצירוף "במזל טוב" דייקא.

בהתאם לחלוקה זו מציג המחבר גם את העובדה שבקהילות יהודיות במזרח רגיל היה השם "מזל טוב" להינתן לבנות - בעוד בנים נקראו בשם "סימן טוב".

תמיכה בנוהג זה נמצאת גם בשאלה שהופנתה לר' יוסף חיים מבגדד, בעל 'בן איש חי', בעניין אֵם ששמה מזל טוב, שילדה בת במזל טוב:

כך מובא בשו"ת תורה לשמה, בסימן רסד:

שאלה: אחד שיש לו אם ששמה מזל טוב, והנה מנהג העיר הוא כל אשה אשר תלד בת כאשר יכנסו האהובים והקרובים אצלה כל אחד יאמר להיולדת מזל טוב, ב' מילות אלו דוקא ותו לא, ואפילו בניה כאשר יכנסו אצלה גם כן צריכין לומר לה כן. ועמד השואל ושאל בזאת האישה ששמה מזל טוב וילדה בת אם מותר לבנים שלה לאמור לה מזל טוב כשיכנסו אצלה כנהוג או כיון דשם אמו כן אסור דהווי ליה כאילו קוראה בשמה".

בתשובתו מתיר הבן איש חי לבנים לברך את אמם – ולפי תומנו למדנו שאכן הקפידו יהודי עיראק דווקא על ברכה זו בעת הולדת בת.

ברם, נראה שלשונו של אבן-שושן שלפיה "אצל הספרדים – רק לבת!" היא כוללנית מדי, שכן בחלק מקהילות הספרדים לא חילקו בין "מזל טוב" ל"סימן טוב", והכול כשר לברכה. סימן לדבר: בנוסח אחר של הפיוט "יהי שלום בחילנו", שנדפס במחזור ארם צובה בשנת 1527, הנוסח הוא "במזל טוב בן בא לנו", ולא "בסימן טוב" כבנוסח הרגיל והמוכר (שנדפס לראשונה חמש שנים קודם לכן בוונציה). גם בהעתקות מן הגניזה הקהירית של הפיוט מופיע לעתים הנוסח "במזל בן בא לנו" (הרוצה במקורות מדויקים מוזמן לפנות אליי בדוא"ל).

אף החלוקה הנזכרת שבין השמות הפרטיים אינה חתוכה. כיום השם "מזל" – קיצור של "מזל טוב" – אמנם ניתן רק לבנות (אם הוא עדיין ניתן), אך בעבר בנים יכלו להיקרא "מזל טוב" והדבר לא עורר תמיהה.

הנה, כך כתב למשל הרב שמואל בן משה די-מדינה (מהרשד"ם, חי בסלוניקי לפני כ-450 שנה) בתשובה בעניין כתיבת שמות בגט:

"מצינו שמות שאינם משתנים כלל בין זכר לנקבה, כמו שתאמר שמחה שכך אנו קורין לזכר כמו לנקבה... גם מזל טוב מצינו לזכר ולנקבה".

מעניינת בהקשר זה הכתובה שצילומה מובא כאן, ובה מובאים דברי החתן מזל טוב לכלתו מזל טוב ביום חתונתם.

מבלי לבדוק לעומק, ניתן לשער שהחלוקה הנזכרת בין "סימן טוב" לבנים ו"מזל טוב" לבנות נולדה בהשראת הברכה הכפולה שהייתה נאמרת בעת חתונה, ונכתבת בראש הכתובה – "בסימן טוב ובמזל טוב" (רגיל יותר הנוסח הארמי: "בסימנא טבא ובמזלא מעליא"). אולי היו שחילקו את הברכה לשניים, כיוונו ב"סימן" כנגד החתן וב"מזל" כנגד הכלה, וכך נוצרה החלוקה האמורה.

כיום, מכל מקום, כמעט אין שומעים "סימן טוב" – ואילו "מזל טוב" נאמרת בשמחת נישואין, בהולדת בנים ובנות ובשאר שמחות הבאות עלינו לטובה.

מזל שפתיים
מלבד המזל שדיברנו בו, הכוכב שהפך לגורל, מכירה העברית מזל נוסף, הקשור בצורה ישירה יותר לשורש של המילה מַזָּל – נזל.

במגילות קומראן נמצא הביטוי "מזל שפתיים", שעניינו מבע השפתיים, הוצאת הדברים מן המחשבה הנעלמת אל הממש. צירוף זה מופיע מספר פעמים במגילות שונות, בעוד לא נמצא תיעוד למילה "מזל" במשמעותה הרגילה והרווחת.

כשם שהמילים "מַבָּע" ו"הַבָּעָה" נגזרו מן השורש נב"ע, שעניינו המקורי נביעה ויציאה של מי המעיין מבטן האדמה – כך המזל עניינו הזלה והוצאה של דברים מן הנסתר אל הנגלה. וכדברי משה בפתיחת שירת האזינו: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי".

נדגים את השימוש במזל-השפתיים בציטוט של אחד הקטעים ב"מגילת ההודיות", המקבצת מזמורים הפותחים כולם במילה "אודך":

"אודכה אלי כי הפלתה עם עפר וביצר חמר הגברתה מודה מודה [= מאוד מאוד]... ותתן בפי הודות ובלשוני תהלה, ומזל שפתי במכון רנה. ואזמרה בחסדיכה ובגבורתכה אשוחחה כול היום תמיד אברכה שמכה ואספרה כבודכה בתוך בני אדם, וברוב טובכה תשתעשע נפשי".

אולי בזכות השימוש הייחודי של קומראן ניתן אפוא למצוא נקודות זכות בברכה "מזל טוב", ולדרוש שאין הכוונה לכוכבים ומזלות, שהרי אין מזל לישראל, אלא במזל שהוא מבע, נביעה והשפעה של טוב.