אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הרב קוק ודורו
מאמרים במחשבת ישראל

יאיר שטראוס

גיליון מס' 12 - מרחשוון תשע"ו - 10/15

תוכן
  • דבקות וכלליות במשנת הרב קוק

  • הכפירה כתרופה לאמונה – יחס הרב קוק לכפירה ולחילונים

  • הכרת הטוב ועין טובה בהגות הרב קוק

  • המהפכה הקופרניקאית של הרב קוק

  • חברה ללא מגזרים – החזון החברתי של הרב קוק

  • כיצד פועלת התשובה?



המחבר: יאיר שטראוס, ר"ם בישיבת "נתיבות דרור" באור עקיבא, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.


דבקות וכלליות במשנת הרב קוק


הדבקות באלוהים היא מושג לוטה בערפל. קשה להגדיר מהי אותה דבקות וכיצד משיגים אותה, אדם יכול להקפיד על קלה כבחמורה במשך שנים רבות, אך רק בעיתות מיוחדות מתנוצצת בו השראה אלוקית וקשר לעולם עליון.

כדי להבין מהי הדבקות וכיצד מגיעים אליה, נעמיק מעט בתפיסת הרב קוק את המציאות ומתוך כך נברר את הנושא.

הרב קוק טוען שאין לנו יכולת להכיר את מהות המציאות "הידיעה מן העולם והמציאות... אינה עולה אפילו לחלק אחד מיני רבבה בערך האמת... כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל היא רק בהיות הכל בא מצד ההופעה האלהית... שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי" (אורות הקודש, חלק א', עמ' ב') המציאות עצמה, שמעבר לחושים שלנו, היא השלמות האלוקית הבלתי נתפסת. כל מה שאנו קולטים מן המציאות הוא רק ניצוצות, רשמים קלושים, שמסוגלים להיכנס לתודעה האנושית המצומצמת, מאותה שלמות אדירה שעומדת בשורש המציאות ומחיה אותה כל העת. בתפיסה של האלוהות בתור הקיום הפנימי של המציאות שמעבר להכרה שלנו, הדבקות איננה רק ציות לחוקי האל, אלא שינוי מוסרי ופסיכולוגי עמוק בכל מבנה האישיות של האדם.

ההכרה שלנו חסומה לדברים רבים, איננו רואים קרני אינפרא אדום ואיננו שומעים צלילים על קוליים, הדרך לחשוף את האלוקי שבמציאות, את ההרמוני והאחדותי שביקום, הוא להפוך את האישיות שלנו לאישיות מאוזנת והרמונית. ככל שאדם מגביר את מוסריותו והופך את עצמו לבעל אישיות כללית ומוסרית יותר, כך הוא מסוגל לספוג לתוך הכרתו יותר הארה אלוקית ולחוש באופן עוצמתי יותר את המגמה ההרמונית והאחדותית שפועלת במציאות. המפתח להרחבת התודעה האנושית אל האלוקי, הוא המעבר מתודעה פרטית לתודעה כללית, מפרטיות המרוכזת בעצמה, לכלליות שרואה את קיום העולם כולו במרכז שאיפותיה.

הפרטיות היא לא רק חשיבה על רכושו או מצבו האישי של האדם, הפרטיות היא תודעה שלמה שניצבת בבסיס ההכרה האנושית, תחושה שקיומו הפרטי נמצא במרכז וכל עניינו הוא לדאוג למצבו האישי בעולם. אדם שחי שנים רבות בפרטיות כלל לא מבין שישנה אפשרות למצב תודעתי אחר. הוא שומע את הפרוזה היבשה של העולם וחסום לשירה הפנימית שלו, לאותם מגמות שלא ניתן לכמת ולתאר באופן מתמטי, חסום לרצון האלוהי שפועל לאורך אלפי ומליוני שנים להחדיר יותר ויותר אחדות והרמוניה לתוך המציאות.

הכלליות, לעומת זאת, היא תודעה שבה האדם יוצא ממצבו הפרטי ורואה את טובת הכלל במרכז, לא רק במעשה חסד מסויים, אלא בכל התפיסה הפסיכולוגית שלו את עצמו ואת הסביבה. האדם הכללי מסוגל "לצאת" מתוך פרטיותו, ולראות את עצמו כחלק ממכלול הבריאה העצום של היקום, פיסה בפאזל הגדול של המציאות. האדם הכללי רוצה בטובת המציאות כולה מסוגל לחוות את עצמו "מבחוץ" כאחד ממליוני הפרטים בעולם, בלי להעצים את הקיום הפרטי שלו מעל קיומם של דברים אחרים. אדרבא, ערך הקיום של הפרט מתקבל רק בתוך השותפות שלו בקיום הכללי, מתוך ביטול ההבחנה בין 'אני והם', מתוך תפיסת 'אנחנו' מקיפה וכוללת – בתוכה יש לי תפקיד ייחודי כחלק מהכלל.

הכלליות איננה רק דאגה לחלש או מעשה חסד פרטי אחר, אלא היא תודעה שלמה שמשפיעה על כל מערך קבלת ההחלטות של האדם ועל האופן שבו הוא מתרגש, חווה, או מתפעל מדברים. האדם הכללי שם את טובת הכלל והמציאות בראש מעינייו, הוא לא רואה את האיומים על פרטיותו בתור דבר מטריד או מלחיץ באופן חמור יותר מן האיומים על שאר האנושות והבריאה, הוא מבין שקיום המציאות מן המקור האלוקי שלה הוא מרכז החיים וקיומו הפרטי הוא רק הופעה קטנה ומסוימת של אותה מציאות עולמית רחבה.


כלליות ודבקות


תפיסה זו של הדבקות קשורה לתפיסה האמונית של הרב קוק, שרואה את האלוהות כמקור המציאות וחיותה ולא כישות חיצונית שיש לרצות אותה. האדם מבין שכל קיומו הפרטי הוא אשליה, שישנו קיום אחר, כללי ומקיף, שעומד בבסיס המציאות ועל האדם להתוודע אליו. לצאת מן האשליה הפרטית ולהעמיד במקומה אישיות אחרת, שרואה במרכז השאיפות שלה את טובת היקום ולא את טובת עצמה. אני והאחרים שייכים למשהו אחד. החשיבה על החברה היא בדיוק כמו חשיבה והתנהגות בתוך משפחה: לא אזיק להם, ולא אפגע בהם, אעזור ואתמוך בכל אחד מהם – כי הם אני ואני הם.

הרב קוק טוען שהיכולת לראות את המצב האמיתי של המציאות תלויה במצבו הפסיכי והמוסרי של האדם. המפגש עם האלוקי דורש שינוי ערכים כולל של האישיות, מהפכה של מצבי הנפש, מערך אחר של שאיפות, תקוות, פחדים וטרדות. המצוות והתפילות מאירות עלינו ניצוצות מאותו מצב שלם של אחדות עם המציאות, של היכולת לצאת מעצמנו לחלוטין ולראות את קיומנו באופן אובייקטיבי, בסמיכות לשאר המציאות ובשווה לה, בלי העדפה עצמית, בלי צורך להוכחת עליונות או לסממני מעמד וכבוד.

דבקות באלוהים משמעותה תיקון המידות. אדם שיוצא מכיליו בגלל כעס כזה או אחר, מוכיח באותו רגע שאין בו דבקות, שהמבט הפרטי השתלט על תודעתו. אדם שמסוגל "לצאת מעצמו" הפרטי ולראות את קיומו באופן שווה לקיומה של כל הבריאה, ללא העדפת עצמו, לא מגיע לכעס או טרדה משום מקרה, הכל חוזר לכלליות האחדותית של העולם, היונק כוחות מקיומו האלוקי ללא הרף.

הדבקות יוצרת מהפך שלם של צורת חיים ומבנה הרצון, כך שהמידות אינן זקוקות עוד להדחקה וכיבוש, אלא הופכות להיות משרתות בידי האישיות השלמה. הסיפוק האישי הופך להיות התקדמותה של המציאות כולה שהאדם הוא חלק מאבריה. הקיום הפרטי מתמזג בתוך הקיום הכללי בהרמוניה, תוך שהפרט לא מעצים את עצמו באופן דמיוני אך גם לא מבטל את קיומו כיון שגם בו שורה חיות אלוקית.

השינוי במצב הדור
המעבר מפרטיות לכלליות הוא חלק מן השינוי הלאומי שעובר עם ישראל בדורות האחרונים. בגלות הייתה השאיפה לתיקון האנושות והעולם דבר חסר משמעות לתודעה היהודית. יהודי בודד בכפר נידח בערבות רוסיה היה חסר יכולת וממילא חסר שאיפה להטבת המגמה של האנושות. נותר לו להתרכז בדקדוק הלכתי מצומצם ושאיפה לזכויות רבות בעולם הבא. חזרתה של האומה לתחיה גרמה ליהודים לחוש שוב את השאיפה לתקן עולם ולהקים ממלכת כהנים וגוי קדוש. הפרט הבודד, שחש חלק מאומה גדולה ופועלת, יכול לשאוף ליצירת תהליכים חברתיים ולאומיים רחבים שיחוללו שינוי, שיתקנו את האנושות והעולם, להיות חלק ממגמת היקום לשיפור והתעלות.

בגלות תיקון הפרט והשכר הרוחני הפרטי היו במרכז, בעת התחיה יכולה להופיע תודעה של תיקון האנושות ושינוי פני החברה, אומה מוסרית שתשפיע על מצבם המוסרי של בעלי החיים, הצמחים והיקום כולו. מופיע עולם חדש של שאיפות ותודעות בעם ישראל, שכלל לא היו רלוונטיות בעת היותו בגלות. תודעות אלו מציבות רף אחר למושג עבודת המידות, האישיות כולה אמורה להשתנות, החיים כולם צריכים לקבל משמעות כללית.

בעת התחיה פועלת עבודת המידות ב"דרך הישר", שבה כל התודעה פועלת מתוך כלליות ודאגה לטובת המציאות. יש לתקן את שורש התודעה, ליצור אישיות שחווה את החיים באופן כללי ורחב. לדבר בשפה גדולה, בשאיפות נישאות, לא להתמקד ברע ובנזק הנקודתי, אלא לרומם את עצם הרצון של האדם.

הדבקות היא מהפך שלם במבנה התודעה והרצון, יכולת האדם לצאת מפרטיותו ולחיות את הטבת המציאות כולה והיותו אבר במערכת אורגנית ואחדותית. באופן זה יתוודע האדם למקור האלוקי של חייו ושל הבריאה כולה. מושג הכלליות פותח לפני החברה הישראלית רמה גבוהה יותר של השראה ודבקות. עד התנוצצות הנבואה וחידוש הקשר העמוק והחי לאלוהיו.

להרחבה: אורות הקודש חלק ב' עמוד תמ"ד, אורות הקודש חלק ג' עמד שי"ג, מאמר הדור בתוך הספר עקבי הצאן)


הכפירה כתרופה לאמונה – יחס הרב קוק לכפירה ולחילונים


כאשר בוחנים את תופעת הכפירה שמתחוללת ב- 150 שנה האחרונות, ישנה נטייה לייחס לה מניעים של תאוותנות ויצרים או ספקנות וביקורת. לפי הרב קוק שני אלו אינם הגורמים לכפירה, הגורם האמיתי והפנימי לכפירה הוא דווקא הצורך להעמיק את האמונה.

כדי להבין את הדברים נצטרך לברר מהי אמונה לפי הרב קוק? אמונה איננה אמירה כלפי ישות רוחנית שישנה במרום, דבר זה איננו זקוק להוכחה או כפירה, שכן ישות זו היא מעל ומעבר ליכולת הקליטה שלנו כבני אדם, כשם שלא ניתן לכפור או להוכיח שיש חומר וזמן כשלעצמם, חוץ מקליטת החושים שלנו אותם.

האמונה היהודית היא קודם כל אמירה כלפי תפיסת המציאות, יהודי מאמין מצהיר שהמציאות בעלת מקור אחדותי והיא הולכת ומתקדמת לעבר שלמות גדולה יותר ויותר, תהליך ההתקדמות הזה הוא אל שלמות בלתי מושגת שאנו מכנים "אלוהים" או "אין סוף". כמובן שאדם מאמין מכיר בכך שבתוככי המציאות יש אלוקות שמחיה אותה, אך התפיסה האמונית נוגעת בעיקר לאופן שבו המציאות מתנהלת, לא לעיסוק באותה ישות רוחנית חסרת שם וצורה.

בהתאם לתפיסה זו אומר הרב קוק שאמונה באלוהים אמורה להיות מנוע אדיר לאדם להיות יותר מוסרי ויותר שלם, שהרי כאשר אנו תופסים את המציאות כישות אורגנית שהולכת ומתקדמת, אנחנו ממילא חלק ממנה ומעוניינים בהתקדמותה. ברצוננו לעזור לתהליך הזה הזה כמה שיותר, לשם כך עלינו להתאחד בתוכנו ועם כל ברואי העולם. לפי הרב קוק האידיאל הוא להיות צמחונים ולהתייחס באופן הגון ואחדותי אל בעלי החיים. לפי הרב קוק גם למוסר האנושי יש מקום מרכזי ורחב בתפיסה האמונית של האדם, שכן כל אדם מוסרי הוא אדם שבשורש תפיסתו עומד הצורך להפוך את העולם למקום אחדותי ושלם יותר, ובכך הוא בעצם אדם מאמין.

כדי לראות כיצד הדברים הללו קשורים לכפירה, צריך להתבונן בתפיסה ההיסטורית של הרב קוק: במהלך מתן תורה ובית ראשון היה עם ישראל בתודעה ברורה שעליו לקדם את המציאות ולהביא את העולם לשלמותו הרוחנית והגשמית. השכר שכתוב בתורה מדבר בעיקר על שפע חומרי, של גשם, יבול וממון, האדם המקראי הוא אדם שעובד למחייתו, אבות האומה הם רועי צאן וחופרי בארות, אדם הראשון הולך בגן עדן ותפקידו לעבוד ולשמור אותו. המוקד של האדם המקראי הוא תיקון החברה והמציאות, לא כתיקון סוציאלי חברתי בלבד, אלא תיקון רוחני של חברה אחדותית אשר חווה נבואה והשראה אלוקית, חברה שחשה באינטואיציה שכל המציאות היא אורגניות אחדותית, שרוצה להביא לחזון הנביאים שבו יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ.

במהלך הגלות, טוען הרב קוק, החברה עברה תהליך של ניוון רוחני ומוסרי, החברה התפרקה לקהילות קטנות ומבודדות, איבדה את הרצון בתיקון עולם ואחדותו, והפכה את המוקד של עבודת ה' לעניין פרטי של קבלת שכר. השאיפות התמקדו בעולם הבא הפרטי שיגיע לאדם לאחר מותו ועיסוק בחומרות וטקסים כמטרה בפני עצמם.

לשם חילוץ היהדות מעצמה וחזרה לתהליכי הרוחב והעומק שלה, דרושה מהפכה. יש לנער את העולם הגלותי הישן ולהוציא אותו מתרדמתו, להחליף אותו בחשיבה המקורית שתקום לתחיה יחד עם תחיית העם בארצו. לתפקיד "השעון המעורר" נבחרה הכפירה. היא כביכול מסלקת את האמונה, אך בעומקם של דברים היא מנקה ומסלקת את קליפות הגלות, מחדשת אותה ומחזירה אותה למצבה המקורי.

שורש הכפירה נובע מרוח גדולה של התעצמות פיזית ורוחנית של האומה, תהליך גדילה שבו מגיעות נשמות חדשות שאינם מסתפקות ברדידות רוחנית פרטית ורוצות עומק, רוחב וגודל. בשלב הראשון מופיעות נשמות אלו ככופרות בעולם הישן, כמורדות ועוזבות את הדת וחוקיה. אך בשלב השני, מבשר הרב קוק, צריכה הדת עצמה להתעורר ולגלות שכל אותם שאיפות שלמות ותיקון נמצאות בתוך תוכה. הזקן החולה יקום מרבצו ויגלה שיש בו עדיין מעיין נעורים נובע.

גם הכפירה, אשר מילאה את תפקידה, תגלה שכל רצונותיה בשלמות וגודל אינם יכולים להתמלא בעולם ללא השראה רוחנית, בתפיסה צרה וחומרית של חלקיקי חומר מתרוצצים. יווצר תהליך של "כפירה בכפירה", לא בהכרח מתוך הגות רוחנית, אלא מתוך מאיסה בעולם אטום וחומרי. נפש האדם זועקת לגודל ושלמות, וגודל זה ימצא לה רק בהשראה רוחנית, בחזון על אלוקות ורוחניות נשגבה. השלב הבא בתולדות האומה לא יגיע מיהדות אשר קופאת על שמריה ועוסקת בשכר רוחני פרטי, גם לא מכפירה אשר משאירה את האדם בעולם חומרי אטום. התחיה הרוחנית תבוא מנעורים חדשים, מחזון שישלב יחד חומר ורוח, שיראה בהעלאת המציאות כולה משימה לאומית, חברתית ורוחנית.

המהפיכה אשר אנו נמצאים בעיצומה היא לא דיון פילוסופי על קיום האלוקות או נכונות התורה, המהפיכה היא על נפש האדם וכוחותיה, על גורל הבריאה כולה, על היחלצות מן הרדידות התרבותית ששקענו אליה, הן בצד הדתי והן בצד החילוני, ופיתוח עולם ערכי חדש ומלא, עולם שכולו השראה וחזון לעתיד המציאות, ללא הגבלתו במושגי דת או כפירה. השיח החדש צריך להיות על היותנו גדולים ובעלי רוח, כיצד יוצאים מן העיסוק בצד הפרטי של הדת והחיים ועולים לחשיבה כללית ששואפת לתיקון המציאות החברתית, המוסרית והרוחנית.

לפי הרב קוק עלינו לכפור בדת ולכפור בכפירה, להחזיר לאמונה את שאיפת השלמות, הגודל והשגב המקוריים שלה, באופן שיהיה לא דתי ולא חילוני, באופן שיכיל בתוכו את הטוב שבדת וגם את הטוב שבכפירה.

להרחבה: מאמר "ייסורים ממרקים" בתוך הספר "אורות", קובץ א' פיסקה ס"ד.


הכרת הטוב ועין טובה בהגות הרב קוק


נושא הכרת הטוב ידוע בעבודת המידות כעוד מידה שיש לעבוד עליה ולשפר אותה, אך הרב קוק טוען שהכרת הטוב היא אבן היסוד לכל האמונה והעבודת ה' של האדם "הכרת הטוב היא יסוד של עבודת ה' יתברך, על כן אסור לאדם שיהנה בלא ברכה" (עולת ראי"ה, ח"א, שמ"ה), כל נושא הברכות והתפילות בא לשפר את מידת הכרת הטוב ואם מעמיקים במידה הזו ניתן לגלות בה עולמות עשירים של רוחניות ותוכן פנימי עצום.

תפיסת הרב קוק היא שהמפגש שלנו עם המציאות הוא דבר חלקי ביותר, המציאות עצמה, במהותה, מכילה אין סוף כוחות עצומים מלאי אור הרמוניה ואחדות, עולם עשיר של תוכן רוחני פנימי עמוק, השראה, רוחניות והארה מוסרית עצומה. העובדה שאנו לא מבחינים בכל העולמות האלו היא בגלל שאנו נתונים בתוך גוף חומרי ובתוך אישיות מצומצמת ופרטית. כאשר האדם מתקן את מידותיו, משפר את המוסריות שלו, הוא מתוודע יותר ויותר לעושר הרוחני וההרמוניה העצומה הקיימת במציאות.

בהבנה עמוקה יותר ניתן לומר שהעולם כולו הוא הארה והופעה של האלוקות אשר נמצאת בכל מקום, לית אתר פנוי מיניה, ורק הצמצום של הנפש האנושית מונע ממנה להבחין באלוקות הקיימת בעולם. האמונה באלוקים היא מסר של אמונה במציאות, של אמון בכך שיש צד פנימי רוחני ונסתר שבו העולם כולו שלם והרמוני, שבו כל הכוחות מתחברים ופועלים כמו מכונה מושלמת בעלת אחדות והתאמה מלאים.

המציאות היא מוסרית במהותה, האדם המאמין הוא אדם שמנסה כל חייו להגביר את התוכן המוסרי של נפשו ובכך להתוודע לתוכן המוסרי של המציאות שסביבו, הצד האפל של המציאות קיים בעיקרו בתוך התודעה האנושית ולא במציאות עצמה, תיקון המוסריות ובניין האישיות הרוחנית ילך ויגביר באדם את השאיפה אל הטוב ואת היכולת להבחין בטוב הקיים סביבו כל העת.

מתוך תודעה זו אנו יכולים להבין באופן עמוק יותר את רעיון הכרת הטוב ומשמעותו האדירה, היכולת להכיר את הטוב איננה להשלות את עצמנו או לשמוח על טוב רגעי שהתרחש לנו. הכרת הטוב היא היכולת לפרוץ את מסך המציאות החומרי והמסוכסך ולגלות את ההארה הפנימית של הטוב האלוקי השורה בעולם. הכרת הטוב היא הכרת האלוקי, הטוב הולך ופועל בעולם, קו ההטבה האלוקי פורץ את דרכו בתוך עיגולי האקראיות העיוורים ומשכלל את המציאות כל העת. האדם שמצליח להסיר את מסווה האקראיות והיאוש מעל רוחו מסוגל ללכת ולחשוף את אותו קו אור אלוקי הפועל בעולם ומתוך כך להתחבר אליו ולהיות חלק משמעותי ואקטיבי בתוכו.

הרב קוק מסביר שחטאו של האדם הראשון היה שהוא לא היה מסוגל לענות על שאלת "אייכה" היכן אתה, היכן הנשמה שלך, היכן האור הגדול שאתה מופקד עליו ומסוגל להביא למציאות. האדם שקע ביאוש, במעגלי החומר, בתחושת חוסר אונים והשלמה עם החלקי והחסר. הגירוש מגן עדן איננו גירוש פיזי ממקום מסויים, זהו גירוש מנטלי מן המציאות מלאת האור של האמונה והיופי שבמציאות, אל מרחבי החושך של ה"ריאליה" הנמוכה והחלקית. אדם שמכיר את הטוב, שבאמת חווה כל פריחת פרח, כל קרן שמש שבאה מבעד לחלון, כל פרפר שמרפרף בשדות העשב, כהארה אלוקית שנשלחה לעולם להיטיב ולקדם אותו, מסוגל לחזור לאט לאט לגן עדן האבוד, לתודעה השבתית שרואה במציאות דבר שלם, שאוסרת לעשות שום מלאכה כיון שהמציאות כולה כבר שלמה וטובה כפי שהיא.

לפעול למען הטוב
הכרת הטוב איננה השלמה פאסיבית אשר מקבלת את החסרונות ואדישה אליהם, היא איננה בודהיזם אשר מבטל את הרצון לשלמות ובכך מקבל את הסבל. הכרת הטוב היא הכרה של פנימיות הטוב הקיימת במציאות, תוך ידיעה שעלינו להביא את הפנימיות הזו לגילוי ממשי וריאלי בתוך החיים עצמם. הכרת הטוב השוכן במהות המציאות וזה לא מבטל מאיתנו את האחריות לקחת את הטוב הזה ולהשתמש בו לתיקון ושיפור המציאות החיצונית, כדי שהיא באמת תשקף באופן גלוי ומוחש את אותו טוב עצום השורה בתוכה באופן גנוז.
יסוד היחס בין ההכרה בטוב לבין היכולת לפעול למען הטוב היא היחס בין הפנים והחוץ, הפנים הוא מלא טוב שלם ומוחלט, החוץ מלא סבל ומצוקה, עלינו לתקן את החוץ בהתאם לפנים הטוב שבתוכו. אדם שחווה רק את החוץ החסר יתמלא יאוש ואכזבה ולא יוכל להתקדם, אדם שמסתפק בעולם הרוחני בעל הטוב המוחלט בלי שום רע, ישקע בהזיות רוחניות נוצריות וישאיר את העולם החומרי בקלקולו. היהדות אומרת שהטוב קיים בתוך המציאות החומרית אבל באופן גנוז ופוטנציאלי, באופן רוחני ומקודד, על היהודי להכיר את הטוב הגנוז ולהתמלא ממנו אמונה ותקווה, ומתוך כך ללכת ולגלות אותו באופן גלוי ומוחש במציאות החיצונית.

עין טובה
הכרת הטוב היא הבסיס למידת העין הטובה, היכולת להביט על הדברים בפנימיותם, להבחין במהות החיובית, בנימות העדינות של היושר, המוסר והצדק הקיימים גם בדברים הנאלחים והרחוקים ביותר. העין הטובה איננה דורשת להמציא זווית חיובית לכל מעשה, אלא לחדור לאני הפנימי, לרצונות העמוקים והיסודיים של האדם עצמו ושל הסובבים אותו, לראות את הזיק המוסרי והחיובי הקיים בתוך כל אדם ובתוך כל חברה אנושית.

האמון בחיובי ממלא את האדם כוחות חיים, יכולת תיקון וסבלנות, לקבל את המצוקות והמחסור ללא כעס וללא תרעומת, להבין שכל חיסרון הוא רק הופעה זמנית של הדברים ולאט לאט המצב ילך וישתפר. העין הטובה מאפשרת לאדם להתמודד מול מצבים קשים באורך רוח, להמתין לתהליך השיפור גם אם הוא יקח חודשים או שנים, לתקן עוד מילימטר ועוד נקודה, לארוג את שטיח המציאות נימה אחר נימה בסבלנות אין קץ, תוך שהתוכן החיובי, האלוקי, הגנוז בתוככי הדברים כל הזמן מאיר ומבזיק אורות של שלום, מוסר ושלמות גנוזים ונותן לאדם כוחות להמשיך במסע הארוך.

ברוך אתה ה'
הברכות שאנו אומרים לא באים לרצות את האל כמו מלך הזקוק לשבחים, הברכה היא תיאור מצב, אני מסביר לעצמי ולסובבים אותי שהמציאות כולה הולכת ומתברכת, כל פעם שאדם אוכל או קם בבוקר הוא מוסיף טוב למציאות, הוא מוסיף הארה אלוקית לעולם. בעת האכילה האדם מתאר את המתרחש באותו רגע "ברוך אתה ה'" האל מתברך מתוך מעשיו של האדם, המציאות כולה הופכת להיות יותר טובה כאשר האדם אוכל ומגביר את חיוניות גופו ומחשבותיו מתגברות. הברכה מכוונת את השפע החומרי שנקלט באדם אל עבר המוסר היושר והצדק, לעבר הרצון האלוקי השורה בעולם.

המברך ממקד את תודעתו לפן המוסרי והישר של המציאות, הוא מכוון את כל כוחות המציאות החודרים אליו לפריזמה האלוקית הדורשת את טובת המציאות וכלל הבריאה. הברכה מאפשרת לאדם קליטה אחרת של כוחות חייו, כל נימת חיים מוקדשת להעשרת הבריאה כולה ולהפיכתה לדבר אלוקי מזוכך ושלם יותר. האדם מעלה את ניצוצות החיים הבאים אליו מן המציאות ומתוך נפשו למבנה שלם ואחדותי של רצון מוסרי וישר. הוא קם בבוקר, אוכל, ישן, שומע רעם, רואה ברק, מכוון את כל גילויי המציאות לעבר ההתעלות לאלוקי, "ברוך אתה ה'", המציאות מתעלה, העולם מתמלא משורשו האלוקי שחודר להוויתו החומרית הגסה.

ההכרה הפועלת
הכרת הטוב היא פעולה ממשית במציאות, אין מדובר בסתם שיפוט חיובי נחמד, אלא שינוי דרמטי בתוך כוחות המציאות. על ידי הכרת הטוב האדם מבין שכל סיטואציה, כל קרן שמש ולגימת אוויר, מכילות בתוכם פוטנציאל להוספת שלמות, מוסר, יושר וחיים בעולם. כאשר האדם נפגש עם אותה מציאות וחודר במבטו את הפוטנציאל הגנוז בה, מבחין בהתאמתה של אותה פיסת חיים אל מכלול המציאות השלם וההרמוני שנבנה בעולם, הוא מגביר את ההתאמה הזו בעצם המחשבה והרצון שלו לקיומם. הרובד הנפשי והרצוני שקיימים בתוך האדם הם חלק ממכלול כוחות המציאות הנפשיים והחומריים המזינים זה את זה כל העת.
כאשר האדם מכיר ורוצה את הטוב הוא משפיע על קיומו בדרכים שונות ונסתרות שקשה לכמת ולהבין באופן מדעי. כשם שאדם לחוץ או כועס יגביר את סיכוייו לחלות בלחץ דם גבוה או הפרעות שונות, כך גם הנפש האנושית כולה יכולה להשפיע על תופעות שונות המתרחשות במציאות. אומה שלמה שחווה את השלמות האלוקית ורוצה בה בכל הוויתה, תחולל שינויים רבים בארץ שהיא חיה בה ובאנושות כולה. כל אדם אשר מכיר את הטוב ורוצה בה מחולל נקודת שינוי קטנה שהולכת ומצטרפת בהשפעות שונות חברה שסביבו, לאומה, לאנושות ובסופו של דבר להשפעות גלויות ונסתרות על כלל היקום.

האחיזה בטוב היא הדבר הקשה ביותר והנפלא ביותר שאנו יכולים להעניק לעצמנו, היכולת לשמור על שמחה, על אופטימיות עמוקה שאיננה אדישה לחסרונות אלא מאמינה בטוב הגנוז בהם, היכולת לשמור על קור רוח ואמון גם במצבים הקשים ביותר, היא הנסיון שיכול לרומם את האדם לפסגות אדירות. עמידה בנסיון העצבות והיכולת לשמור תמיד על שמחה פנימית חזקה שבאה מתוך הכרה בטוב, היא הדרך להתקדם בעבודת האלוקים ובאמונה בו.

העין הטובה היא הפעולה היסודית שמחולל היהודי בעולם, עין טובה על עצמו ונשמתו האלוקית, עין טובה על הסביבה שלו ועל כלל המציאות. הברכות, התפילות ולימוד התורה נועדו לעזור לאדם להגביר את העין הטובה שלו, לעזור לו להבחין יותר ויותר בפן השלם והאחדותי הגנוז בכוחות האנושות והבריאה, לשפוט באופן חיובי את המציאות החומרית המסוכסכת ולראות ניצוצות וקווים של אלוקות גם במקום השפל והנמוך ביותר.

מקורות בנושא: עין איה ברכות, חלק ב', פרק שביעי פיסקה מ"ה, פרק תשיעי פיסקה רפ"ז. עולת ראי"ה חלק א', עמ' ז', עמ' שמ"ה.


המהפכה הקופרניקאית של הרב קוק


שמונים שנה עברו מאז נפטר הרב קוק ועדיין ממשיכים ללמוד את כתביו ורעיונותיו, נדמה שישנו נושא אחד יסודי שעליו בנויה רוב משנתו של הרב קוק, האמונה. ברצוני לברר מעט מהי האמונה לפי הרב קוק וכיצד החידוש של הרב קוק בהבנת האמונה משפיע על שאר הנושאים בהם הוא עוסק.

מהי אמונה? כדי להבין את החידוש בתפיסת האמונה של הרב קוק, יש להשתמש ברעיון של הפילוסוף עמנואל קאנט. לפני קאנט היו דיונים רבים בין הפילוסופים מהי המציאות ומהו הטבע? עד שבא קאנט ואמר שאין לנו יכולת להבין את הטבע עצמו, שכן אנו מוגבלים באופן התפיסה שלנו את המציאות ובצורת החשיבה שדרכה אנו קולטים את המציאות, לדוגמא החלל והזמן הם שתי קטגוריות בסיסיות שדרכם אנו קולטים את המציאות ואנו כלל לא יכולים לדמיין את המציאות ללא חלל או ללא זמן.

חידוש זה שמט את הקרקע מעל השאלה "מהי המציאות?", והעביר את הדיון מהמישור הנואומנלי (הדבר כשהוא לעצמו) למישור הפנומנאלי (העולם התופעתי) – כיצד אנו קולטים את המציאות. כעת ברור שהמדע מגלה רק את האופנים שבה המציאות נקלטת בתוכנו ולא את הטבע עצמו שמעבר לכל תפיסה. מהפכה זו נקראת המהפכה הקופרניקאית של קאנט, שכן כמו שלפני קורפרניקוס חשבו שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ והוא גילה שהאמת הפוכה מן האינטואיציה הפשוטה, כך לפני קאנט חשבו שעל ידי החשיבה שלנו אנו מגלים את המציאות וקאנט גילה שאנו משליטים את קטגוריות החשיבה שלנו על המציאות איתה אנו נפגשים.

את אותה מהפכה קופרניקאית שעשה קאנט למדע, עושה הרב קוק לאמונה: התפיסה האמונית הרגילה היא שמטרת האדם להתחבר למציאות חיצונית ואובייקטיבית של האל, אשר קיימת אי שם בעולם הרוחני. הרב קוק מחדש שאלוהים עצמו נמצא בערפל הקיום שמעבר להבנתנו, במהות הנסתרת שאין לדבר או לחשוב עליה. כשם שהמציאות כשהיא לעצמה ללא מימד החלל והזמן נמצאת מעבר לתפיסת האדם, כך תופעת הרצון העולמי והתעלות המציאות, מקורה באיזו מציאות עצמית נעלמה, שכל מה שיש לנו זה עריגה פנימית אליה, ללא הבנה וללא יכולת לכפור או להאמין בה. העצמות האלוהית, הדבר עצמו, איננו מוכחש או מוכח, הוא מושג הקיים באיזו עריגה פנימית חסרת פשר שאין להבין או לנסח.

איננו כופרים וגם איננו מוכיחים את קיומו של אלוקים, אנו מציבים אותו מעבר לכלי החשיבה שלנו ולכן לא עוסקים בקיומו ולא בחוסר קיומו, הוא ישנו כמו שעצם קיום המציאות שמעבר לחלל ולזמן ישנה, ללא שנוכל להבין או להגדיר מהו בשום הכרה אנושית.

אם כך מהי משמעות המושג "אמונה באלוהים"? - הרב קוק מחדש שעיקר חווית האמונה באל, היא אמירה יסודית על הצורה שבה אנו תופסים את המציאות. אמונה באל איננה מתייחסת למציאות אובייקטיבית שמעבר לערפל ההכרה שלנו, אלא בעיקר ביטוי לצורת חשיבה מסוימת שלנו על המציאות. העמקת האמונה לא מתבצעת על ידי הצהרות נשגבות על מהות אלוקית מופשטת, אלא על ידי שינוי התפיסה שלנו את העולם בו אנו חיים 1.

קטגורית ההכרה של האמונה היא הבטה על העולם כאורגניזם השואף לאין סוף, האמונה מבררת לנו שיש באדם יכולת רוחנית לראות את המציאות באופן אחדותי, אין מדובר רק באמירה שכלית או מדעית, מדובר ביכולת רוחנית, בהכרה תודעתית שדרכה מנתחים, מבינים ומרגישים את המציאות, כמו שאדם חווה את המציאות דרך צבעים או דרך ריחות ומישוש. כך יש לחוש את המגמה הרצונית של המציאות. זוהי קטגורית הכרה שבה פונים אל המציאות וחווים אותה בכל מימדיה 2.

החידוש הוא שאמונה באל היא לא אמירה על עצמות האל, שנמצא רק בעריגה עלומה מעבר ליכולת הדיבור וההכרה שלנו, אלא אמירה על התפיסה התודעתית שאנו חווים דרכה את המציאות, כמו שאדם שאומר שיש מרחב וזמן מתאר צורת היחס שלו למציאות ולא את המציאות האמיתית שמעבר לקטגוריות התפיסה האנושית.

הקטגוריה האמונית היא תפיסה שרואה שאיפת שלמות אין סופית במציאות כולה, כשם שהחלל והזמן הם חלק מחווית המציאות היסודית ביותר שלנו, כך גם התפיסה האמונית רואה שאיפת שלמות אין סופית בלתי נכלית בכל. מבנה הרצון של האדם בנוי באופן כזה שמרכז כל שאיפותיו זו שאיפת שלמות אין סופית שבוערת במעמקיו, וכל שאר הנטיות, הרצונות והאישיות שלו הם התפרטות והשלכות של אותה שאיפת שלמות. באותו אופן צריך להביט על המציאות כולה כישות שמקור כל כוחותיה הוא השאיפה לשלמות אדירה, וכל פרטי הכוחות הם רק התפרטות של אותה שאיפה בפנים שונות לעיני האדם.

תהליך השיבוש האמוני שהתרחש בעולם
האנושות הקדומה אכן חיה את הקטגוריה האמונית, היא חוותה באופן טבעי את העולם ככוחות המלאים עוצמה אין סופית, בכל נימי חייה. האדם הקדום חווה את כל המציאות, הדומם, הצומח, החי והמדבר בתור ישויות הרוחשות חיות ועוצמה פנימית.

אך האנושות תפסה את הקטגוריה הזו באופן ילדותי ומגושם, היא חשבה שמה שמופיע אלינו הוא האלוקי עצמו, לכן אין צורך לתקן את עצמנו, שהרי האל בא אלינו כמו שהוא ונוכח בכל התאוות, היצרים ואפילו הוצאת הצרכים הפכה להיות חלק מעבודת האל. כיון שכל כח הוא הדבר עצמו, אין קשר בין הכוחות השונים והם שייכים להופעות שונות זה מזה הנאבקות בניהם. היהדות לעומת זאת אומרת שמה שיש לנו זה היחס אל האל ולא מפגש עם האל עצמו, יש לנו הארה וניצוצות מן האל האחד, רשמים מן ההוויה האלוקית האחת המקיפה אותנו בכל מקום, אבל הרשמים האלו אינם הדבר עצמו ולכן עלינו לזכך את אישיותנו, להתרומם ולהתקדש כדי להיפגש אתם ולהפוך את אותם רשמים להופעה אלוקית מלאה יותר.

האלילות היא חוסר סבלנות, רצון לפגוש את הדבר עצמו בלי סבלנות להבין שכל מה שאפשר זה להיפגש עם הרושם והיחס לדבר ובתוך אותו יחס מסתתרת הארה גדולה של האל, אף אם הוא עצמו מסתתר מאתנו מאחורי מסך המציאות. יסוד היהדות זו הענווה, ההכרה שאינני מכיר, מתוך ענווה לקבל את הרשמים הקטנים והמצומצמים בסבלנות ולאט לאט לבנות מהם אמונה גדולה 3.

האלילות, ששכנעה את האנושות שהיא שלמה בלי צורך בתיקון מוסרי ורוחני, יצרה הרס של החברה וגרמה לשטף של תאוות יצרים ושחיתות. עד שהאנושות מאסה בקטגוריה האמונית כולה והחלה לאמץ השקפת עולם פילוסופית שמדברת על האל באופן מרוחק ושכלי, שמכירה בכך שיש מרחק בלתי נתפס בנינו לבין השלמות האלוקית.

האנושות עברה מקצה אחד לקצה הנגדי, ממחשבה דמיונית שניתן לתפוס את האל עצמו בתוך המציאות, למחשבה שהאל הוא קיום מנותק ומרוחק מאיתנו לבלי הכר, הנטיה האמונית העזה הודחקה לחלוטין מן הנפש האנושית ונותרו ממנה רק שרידים של הבנה שכלית קרה ומנותקת.

ניתן לומר שהיהדות היא איזון בין האלילות המגשימה לבין הפילוסופיה המרחיקה. היהדות מבינה שאמנם האל עצמו מרוחק מאתנו מצד אחד, אבל רשמים מן האל, יחס אל האל, קיימים בתוך המציאות המקיפה אותנו בכל רגע. אנו חיים מן האל גם אם איננו מבינים מהיכן מגיעים אותם חיים.

אמנם, גם בזמן שבו שלטה התפיסה הפילוסופית שהרחיקה את האל, היה צורך בנפש האנושית בקישור אל השלמות האלוקית. לכן בתקופה זו צמח באנושות, בנצרות ובאיסלם, המושג של אלוהים כישות פרסונלית מופשטת היושבת במרום, כגורם המשגיח על האדם מבחוץ ונותן לו שכר או עונש, כישות מאיימת או אוהבת שמרחפת מעל האדם. כל אלו הם שרידים מעורפלים בלבד מן הקטגוריה האמונית האדירה שהקיפה את האדם בכל מישורי חייו, שראתה בשאיפה לאין סוף לדבר הממלא את היקום כולו.

המושג של אלוהים פרסונלי חיצוני, איפשר לאנושות לתת מענה קלוש ומטושטש לאותה נטיה רוחנית שיוצרת בה הקטגוריה האמונית, אבל ללא עוצמת החיים וחווית האמונה המקיפה את כל כוחותיה, דבר זה יצר דיונים פילוסופים על קיומו של אלוקים ודמיונות של אלוקים רחוק או קרוב, מרחם או כועס וכל צורות החשיבה הפרסונליות והמרוחקות מעצם חווית האמונה הממשית.

גם היהדות עברה כמה תהליכים, בראשית היהדות הייתה עדיין הנטייה האמונית באנושות ובעם ישראל בשיא כוחה, לכן בתקופת מתן תורה ובית ראשון לא היה צורך בהרבה תקנות וטקסים כגון ברכות ותפילות, שכן באופן טבעי העם היה דבוק בקטגוריה האמונית בעצם חייו. מצד שני באותו דור היה פיתוי גדול להמחיש את אותם עוצמות על ידי תפיסות שונות של עבודה זרה שהעם נתפס אליהם. לעומת זאת בתקופת בית שני הקטגוריה האמונית הטבעית נחלשה, לכן עיקר המאמץ היה לשמר ולחזק אותה על ידי תקנות של תפילות, ברכות ופירוט דיני התורה והעמקתם על ידי חכמים שהחליפו את הנביאים.

תפקידה של היהדות כיום הוא להשיב את העולם לקטגוריה האמונית העזה שהייתה בתקופת בית ראשון, אבל באופן שקול ומוסרי 4. עם ישראל לא אמור לקיים את התורה כצו אלוקי המולבש עליו מבחוץ, עם ישראל הוא יצירה לאומית בעלת כישרון מיוחד, אשר מסוגל להאזין לנטית השלמות של המציאות באופן אינטואיטיבי ולהיות מודעת לכך שהעולם כולו הוא ניצוצות ורשמים ממציאות אלוקית שלמה.

מטרת חוקי התורה
הצבת מוקד האמונה בצורת הכרה המודעת לשאיפת המציאות לאין סוף, דורש הסבר מחודש על מהות התפילה, המצוות ועבודת ה' כולה. חוקי התורה אינם ציווי חיצוני, אלא נוסחאות חיים שמטרתם להביא את האדם להגברת הקטגוריה האמונית שבתוכו, על ידי יצירת הרמוניה בינו לבין חלקי המציאות שסביבו, ביסוס התחושה שהכל שואף למקום אחד, הכרת יסוד השלום שבין הכוחות השונים, שבכולם שאיפה אחדותית והרמונית לאין סוף. חוקי התורה נועדו להגביר את שאיפת השלמות בנפש האדם תוך חיבור לכל חלקי המציאות והאזנה לשאיפה זו בתוכם. על ידי חוקי התורה האדם יכול להגיע להאזנה לאותה שירה פנימית, לאותה נטייה לאין סוף שרוחשת בכל.

הכפירה שהתעוררה בדורות אחרונים לא נועדה לדחות את האמונה באלוהים, אלא לטהר את התפיסה האמונית מן המבט הצר שלה על אל פרסונלי במרום, למבט רוחני מעמיק על המציאות כולה כאורגניזם בעל שאיפת התעלות אין סופית 5. האמונה באלוהים איננה צריכה להיות וויכוח בין דתיים וחילוניים, היא אמורה להיות המנוע הרוחני שמביא את החברה הישראלית לדחף אידיאולוגי עצום, להיות באמת חברת מופת וממלכת כהנים וגוי קדוש.
חזון הרב קוק הוא שכל החברה הישראלית תתתאחד תחת מטריית האמונה באלוהים, מתוך תפיסה שעל המציאות להגיע למקום טוב יותר, שעלינו לשאוף לשלמות אדירה שתלך ותתממש בתוך העולם הזה המסובך במאבקיו 6. שישנו אופק של שלום, הרמוניה ואחדות שעלינו לשאוף אליו. הדרכים השונות להגיע לאופק הזה ילכו ויתבררו, אך כולן יהיו מופנות כלפי אותה מטרה משותפת שתוביל את החברה כולה, לקדושה, דבקות וחזון גדול שיכניס תוכן רוחני לעם ישראל לעוד שנים רבות של קיום והשראה.


חברה ללא מגזרים – החזון החברתי של הרב קוק


כדי להבין את המבנה החברתי הראוי לעם ישראל לפי הרב קוק, צריך להעמיק קצת בתפיסה שלו את האמונה באלוקים: התפיסה האלילית ניסתה להגדיר לאדם מהו אלוקים באופן מוחש ומוגשם. התפיסה היהודית אומרת ש"לא יראני האדם וחי", כלומר שאמונה באלוקים איננה באה לומר דברים על האל עצמו, אשר נקלט רק באיזו עריגה פנימית בלתי מוגדרת, אלא לדבר על האופן שבו אנו תופסים את המציאות. לפי היהדות משמעות האמונה היא לראות את הפן השואף והמתגעגע של המציאות לשלמות גדולה יותר. אמונה היא לחוש שהמציאות כולה היא אורגניזם אחדותי שעורג אל האין סוף ומתאחד בפנים שונות כדי להגיע אליו.

לשיטת הרב קוק מטרתה המרכזית של האמונה איננה הצהרה על ישות רוחנית בשמים, אלא על יחס אחר אל המציאות כולה. האדם המאמין הוא אדם שחווה את המציאות כהופעה אחדותית, כישות אחת גדולה ולא כאוסף פרטים. המשמעות של תפיסה זו היא שהאדם רואה את עצמו כפיסה מתוך מארג אחדותי גדול, כחלק קטן של שלמות גדולה. אדם שחווה כך את המציאות מנסה לתקן אותה ולאחד בין כל חלקיה.

המשמעות של היות האדם מאמין, הוא היותו אדם מוסרי, ששואף לתיקון המציאות ומנסה לאחד את כל חלקיה ולהביא להרמוניה ושלום בין כל הכוחות. נטיה פנימית זו איננה שייכת רק לאגף הדתי של החברה, אלא כוללת אנשים רבים שמגדירים את עצמם כחילונים. לכן אמר הרב קוק שיש לבטל את ההגדרות של "דתי" ו"חילוני" ולדבר על מושגים של צדיקים מול רשעים, אנשי פירוד מול אנשי אחדות.

הכליאה של החברה במושגי שקר של דתי וחילוני גורמת נזק לשני הצדדים, הדתיים חשים שהם בסדר על ידי קיום טקסים ריטואלים של הדת, גם ללא תיקון עולם והעמקה במשמעות המוסר והרוחניות שלה. החילונים מסתפקים בשנאת הדת ואיבה לאותם טקסים ולא מנסים לעמיק במשמעות של עולם האמונה ובקשר העמוק והשורשי שיש להם לאותם ערכים בדיוק, גם אם בשמות אחרים.

הרב קוק טען שבתקופת בית ראשון היתה תודעה נבואית שהחדירה בעם את חזון האחדות והשלמות האמונית, אך לאורך הגלות הסתאבה היהדות והפכה לריטואל של טקסים ושמירה על איסורים שונים, ואילו הרעיונות הנשגבים שטקסים אלו מביעים נשכחו והיטשטשו. בעת הגאולה הנפש האנושית והיהודית מתחילה להתעורר ולזעוק למימוש רצונותיה הפנימיים, השאיפה לתיקון עולם ולהופעת השלמות מתחילה לבעור בחברה ולגרום למהפכה ביחס אל הדת.

כיון שהיהדות התנוונה, חשה החברה שהטקסים הדתיים והאיסורים השונים מהווים משקולות ברזל על רצונותיה ומרדה בהם. מרידה זו לא נבעה מקטנותם של האנשים אלא מגודל שאיפותיהם. מתוך מרד זה אמור לבוא בירור מחודש של שורשי היהדות ורעיונותיה, מתוך כך יבוא חיבור מחודש לאותם רעיונות אך באופן עמוק, מתוך חיבור לרעיונות השלמות והאחדות שיש בהם.

לשם תיקון החברה והיהדות עלינו להשתחרר מן ההגדרות הפשטניות של "דתי" מקיים טקסים ו"חילוני" גלוי ראש, ולבחון את הנפש האמונית שקיימת לידנו. יתכן אדם דתי שמקיים את כל טקסי המסורת אבל מחשבתו עוסקת בעולם הבא הפרטי שלו או בהשגיו הרוחניים הפרטיים ואין לו עניין בתיקון עולם. לעומת זאת יתכן אדם חילוני שחושב על קיימות הסביבה ועל חברה סוצאליסטית מתוקנת וכולו בוער ברצון לתיקון העולם ואחדותו. המעטה הדתי או החילוני איננו השיפוט הנכון לשני אנשים אלו, האדם הדתי שתיארנו הוא חילוני בנפשו והאדם החילוני שתואר, מלא אמונה.
עלינו ליצור שינוי חברתי שבו המחנה המשותף של הקבוצה יהיה רעיונות של תיקון עולם, הבאת האחדות והשלום בין כוחותיו ולא אופן כיסוי הראש, כך נוכל לייצר חברה שכוללת בתוכה דתיים וחילוניים שחיים ביחד ושותפים לפן העמוק והאמיתי של החיים, גם אם באורח הטקסי וקוד הלבוש הם מתנהלים אחרת. אמנם המחוייבות למצוות ולאיסורי התורה היא כמובן דבר יסודי וחשוב, אך אם מביטים רק על מחוייבות לטקסים ולא רואים את המחוייבות לתוכן הפנימי, מפספסים את הרעיונות שאותם הם נועדו לשרת.

כל מעשה מצוה וכל אות של התורה מכילה בתוכה אלפי נימים של תנועות נפש, כל מעשה מכיל בתוכו חזון עצום לשלמות אדירה, לכן מטרתו של הרב קוק היא להגביר ולהעצים את הטקסים והתוכן הדתי, שנותנים לאמונה משנה עוצמה ועיגון לערכיה, אך בו בזמן להבין שהמצוות אינם מחוייבות ריקה או מאגר זכויות, אלא מעשים שמכוונים אותנו לעולמות רוחניים עתידיים מלאי אחדות ושלמות אלוקית שתופיע פה, במציאות העולם הזה. לפיכך כל אדם שרוצה להוסיף שלמות, יושר ומוסר, גם אם אין כיפה לראשו, הוא שותף שלנו באותו מסע אל השלמות העתידית שמצוות התורה מכוונות אליה.

האתגר שהציב הרב קוק הוא לייצר חברה ששמה במרכז חייה את השאיפה להביא את המציאות לאחדות ושלמות אלוקית. כאשר תקום חברה כזו היא תוכל להתאחד עם חברה חילונית בעלת שאיפות דומות, שכן מרכז התוכן של שתי הקבוצות הוא זהה, גם אם אופן המימוש שלהם בחברה הדתית כולל טקסי דת, שלמות רוחנית והשראה אלוקית, ואופן המימוש שלהם בחברה החילונית מדבר על רבדים אחרים של אותה שלמות.

לשם כך יש לבטל את ההגדרה של דתי וחילוני ולדבר על הגדרת עומק של אדם "שואף שלמות", ששואף בכל מאודו לתיקון החברה והמציאות. לפי חזון זה עלינו להקים בתי ספר לאנשים שואפי שלמות, תנועות נוער לאנשים שואפי שלמות וכינוסים לאנשים שואפי שלמות. זו הגדרת אמצע שכוללת בתוכה אנשים מכל גווני החברה, אשר מבוססת על תוכן עמוק ויסודי שניתן לתאר אותו בשפה דתית או חילונית, אך הוא בעל יסוד זהה, מאחד את הקבוצה ונותן לה יכולת לשלב כוחות למען המטרה היסודית שמשותפת לכולם.

יתכן שלאט לאט יעברו מן העולם המושגים של דתי וחילוני, החברה תגבש לעצמה זהות ערכית ורוחנית עמוקה יותר, שמתעלה מעל ההגדרות החיצוניות. נבחן את הזולת לפי פנימיות נפשו ולא לפי צורת הלבוש וקוד ההתנהגות החיצוני שלו. היכולת להתעלות מעל ההגדרה החיצונית יאפשר לחברה החילונית להכיר את עולם האמונה כחזון חברתי, לאומי ואוניברסלי ולא כמערך של איסוף זכויות לעולם הבא ויאפשר לחברה הדתית להתחבר לעולמות תוכן חילוניים שמכילים בקרבם אמונה פנימית עמוקה.

כל עוד אנחנו מתייחסים אל החילוני או הדתי בפן החיצוני שלו, כשונה ואחר, לעולם לא יסורו המחיצות ותישאר ראיה מצומצמת של הדת והחברה. כאשר נקים קבוצה חברתית אחרת, ששמה במרכז את ערכי המוסר, ההרמוניה ותיקון העולם, לא נחוש שונים זה מזה ונוכל להיפתח אחד לעולמו של השני, לקבל את הטוב ולדחות את הרע, ולהביא לראיה חדשה של הדת מצד אחד ושל החילוניות מצד שני.

להרחבה – "מסע המחנות" בתוך מאמרי הראי"ה, אורות האמונה 48


כיצד פועלת התשובה?


נושא התשובה ידוע ומוכר בעולם המחשבה היהודי, אבל האמת היא שרעיון התשובה מעורר בעיות פילוסופיות ורעיוניות רבות מאוד. כיצד יתכן שהשינוי הרגשי והמחשבתי של האדם יתקן את המעשים הרעים שעשה בעבר? האם ה' הוא ישות הנתונה לשינוי שאפשר לבקש ממנה רחמים וסליחה ופתאום היא משנה את דעתה? כיצד יתכן לומר ש"זדונות הופכים לו לזכויות"? הרי זדון הוא זדון וזכות היא זכות ומה פתאום שיתהפכו?

כדי לברר את הנושא הזה עלינו להעמיק בתפיסת הרב קוק את המציאות כולה ומתוך כך נבין באופן טוב יותר את רעיון התשובה והיכולת לשנות את מה שנעשה בעבר.

לפי הרב קוק אין לנו מפגש עם המציאות עצמה, הדבר כשהוא לעצמו. עצם המציאות, היא דבר נסתר מעיני האדם, כל מה שאנו מקבלים מן המציאות היא רשמי החושים וההבנות שלנו, אך משקפי התודעה האנושית מכסים על המציאות עצמה ומשפיעים עליה, כשם שאדם שחובש משקפים בעלי זגוגיות ירוקות יראה את העולם כולו בצבעים ירוקים, אפילו שאין זה באמת כך.

טענת הרב קוק היא שהמציאות עצמה, עצם הדבר, היא הישות האלוקית הבלתי נתפסת, כח אין סופי שמחיה את המציאות ללא הרף ונותן לה חיים וקיום, אין שום דבר חוץ מן ההוויה האלוקית המושלמת, אבל אנחנו איננו נפגשים עם המציאות האלוקית עצמה אלא עם הגילויים שלה אלינו, שהם בעצם כלל המציאות על כל רבדיה, החומר, הדמיונות, הרצונות והמחשבות, הכל זה הופעות מסויימות של ההוויה האלוקית.

הנטיה הילדותית היא לנסות להבין את הדברים עצמם, לחשוב שאם אני רואה חפץ אני במגע עם הדבר עצמו, אך המחשבה המבוגרת והמשכילה יותר מבינה שכל מה שיש לנו זה היחס לדבר, עטוף ברשמי התודעה שלנו, ואין לנו מגע עם הדבר עצמו, הנטיה האלילית ניסתה להיפגש עם האלוקות עצמה, ולכן דמיינה שיש ישות רוחנית אין סופית בשמים, לחוד מן המציאות העולמית, שיש לעבוד ולהתבטל אליה.

המחשבה היהודית אומרת "כי לא יראני האדם וחי" אין לנו מגע עם האל עצמו אלא עם ההופעות שלו אלינו, דרך המציאות, דרך החיים, דרך כל ההכרות, החושים והמחשבות שבתוכינו. המטרה של האדם היא לברר את ההופעות האלו ולהבחין מתוכם באור האלוקי המופיע בהם. כל מטרת עבודת ה' והמצוות איננה לגעת באל עצמו, שאיננו ניתן כלל להכרה ותפיסה, אלא לברר את אותם גילויים שבאים אלינו כדי למצוא בהם הופעה יותר גדולה ויותר בהירה של הנוכחות האלוקית, שלעולם תהיה נסתרת ברובה מאיתנו ותופיע אלינו רק באופן חלקי 7.

הנסיון להיפגש עם האל עצמו גרם לדתות השונות לנטוש את המציאות המעשית העולמית ולנסות להתנתק מן החומר וחיי המעשה לעבר עולמות רוחניים מופשטים, לעומת זאת ההבנה הענוותנית שאין לנו יכולת לגעת באל עצמו אלא בהופעה שלו אלינו, מאפשרת לנו לחוש בניצוצות האלוקות הקיימים בכל פינה ומקום במציאות, ללא צורך להתנתק ממנו. היהדות שואפת לתיקון עולם ולא לניתוק מן העולם, להביא את ההופעות האלוקיות לנוכחות יותר ויותר גדולה ולא להתייאש מכך שמדובר רק בהופעות חלקיות ובוסריות לעת עתה. אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה ומקבלים על עצמנו את הבירור הארוך והסזיפי של הגילוי האלוקי במציאות על אף שהוא חלקי וחסר, לעומת הדתות האחרות שרוצות לגעת מייד בדבר עצמו, ולכן נוטשות את רעיון תיקון העולם ומנסות להתנתק למחוזות מעורפלים ורוחניים שבהם הם מדמיינים נוכחות אלוקית מוגברת יותר ומנסים לקרוא לה עבודת האל עצמו.


האלוהות האין סופית היא עצם המציאות אבל היא נסתרת מאיתנו. כיצד ניתן להגביר את הרשמים וההכרות של האלוהים בתוך המציאות? כיון שכל המציאו יונקת ממקור אחד, ככל שהיא תהיה יותר אחדותית והרמונית המקור האחד יוכל להופיע בה באופן מלא יותר, לכן ככל שאדם מיטיב את המציאות והופך אותה ליותר הרמונית ואחדותית הוא מגלה במציאות יותר שפע אלוקי, במובן זה כל כתיבת שיר, בניית מפעל, השקיית פרח, היא הגברה של השפע האלוקי בעולם ומהווה חלק מעבודת ה'.

בניין חומרי ובניין רוחני
כדי להבין את רעיון התשובה עלינו להבין מהו האופן שבו האדם משפיע על המציאות שסביבו, לכאורה ההשפעה העיקרית של האדם על המציאות היא המעשים והפעולות החומריות שלו בעולם, האדם בונה כבישים, מקים ערים ויוצר חלליות לירח, בכך הוא משפיע על המציאות ללא הכר. אך האמת היא שההשפעה העיקרית על המציאות איננה המעשים הטכניים אלא רבדים עמוקים ורוחניים יותר שביכולת האדם לחולל בעולם, השפעות שאינן ניכרות מייד כלפי חוץ ורק לאורך מאות ואלפי שנים ניתן להבחין בהם.

כאשר קבוצה אנושית מחליטה להקים מדינה נראה כלפי חוץ שמה שחשוב זה הרבה מהנדסים כדי לבנות כבישים והרבה טכנאים ליצור מוסכים מפעלים ובניינים, אבל האמת היא שמה שבאמת בונה מדינה זה הערכים שסביבם היא קמה, השאיפות הפסיכולוגיות של אזרחיה והערכים שעליהם היא מושתת. במשך ההיסטוריה קמו איפריות אדירות בעלות נכסים ואוצרות עצומים, אך במהלך השנים העולם הערכי והמוסרי שלהם התנוון והם שקעו במריבות פנימיות, סכסוכים ושחיתות עד שקרסו ונעלמו מבמת ההיסטוריה.

הערכים והשאיפות של האנושות חשובים הרבה יותר מן היכולות הטכניות והמעשיות שלה, חברה אנושית ללא שאיפות וערכים לא תוכל להתקיים. השאיפות הפנימיות של חברה לא נוצרות בהחלטה מודעת של שליט כזה או אחר אלא מאוסף הרצונות של אלפי ומליוני בני אדם שחיים באותה תרבות, ככל שהחברה מכילה בתוכה יותר פרטים אשר רוצים את הטוב ושואפים לערכים כך היא הופכת להיות חברה יותר מוסרית ותרבותית והיכולת שלה להתקיים ולהצליח גדולה יותר. ההשפעה המוסרית והערכית נגרמת מהשפעות של אלפי נימים פסיכולוגים עדינים שמתרחשים בחברה, ישנם השפעות של רצון מאדם לזולתו באין ספור הבעות פנים, שפת גוף, נימת דיבור ותהליכים פסיכולוגים ורוחניים שפועלים בחברה.

המסקנה של העיקרון הזה היא שהיכולת של האדם להשפיע על המציאות ולהיטיב אותה היא לא במעשים הטכניים שלו אלא דווקא בעולם הפנימי שהוא בונה בתוכו, ככל שאדם יהיה בעל רצון טוב ועולם ערכי ומוסרי גדול יותר ההשפעה הפסיכולוגית והרוחנית שלו, באין ספור תהליכים פנימים ורוחניים, תהיה גדולה יותר על החברה שסביבו ובמהלך ארוך טווח על כל החברה. אם בוחנים את תהליכים בטווח של מאות ואלפי שנים, הערכים והרצונות של החברה השפיעו על המציאות הרבה יותר מהמצאה כזו או אחרת. לכן עיקר התיקון וההבאה של האין סוף האלוקי לתוך המציאות תלוי דווקא בבניית הרצון של האדם ולא בפיתוח הטכנולוגי או המעשי שהוא גורם. ככל שאדם בונה בתוכו רצון חיובי והרמוני הוא משפיע על החברה שסביבו ובעקבות כך על כל האנושות ועל כל המציאות כולה להיות בעלת מבנה רצוני ופסיכולוגי הרמוני ואחדותי יותר 8.

חברה אנושית בעלת רצון אצילי וטוב לשלמות רוחנית וערכית תשפיע בסופו של דבר לא רק על עצמה אלא גם על בעלי החיים, הצמחים וכל המציאות, הן באופן מודע של אילוף או חינוך בעלי חיים ובעיקר באופן תת מודע של השפעה פסיכולוגית מסויימת שקשה להגדיר ולכמת באופן מוחלט. אין לנו יכולת לשער עד כמה השפעות פסיכולוגיות ורוחניות עמוקות נגרמות מאדם לאדם, מחברה לחברה ומן האנושות לשאר המציאות.

על פי עיקרון זה מסביר הרב קוק שהדרך שבה האלוקות האין סופית חודרת לתוך המציאות לתקן אותה ולהפוך אותה להרמונית ואחדותית יותר היא בעיקר דרך החדרת רצון חיובי לתוך המציאות, ה' יוצר נטיה רצונית פסיכולוגית ורוחנית להטבה והרמוניה וכך מקדם את המציאות לתכליתה. תפקיד האדם לקלוט את אותה השפעה פסיכולוגית רוחנית לתוך אישיותו להביא אותה לידי ביטוי, לרצות אותה ולממש אותה בחייו. הרצון איננו בריאה אנושית אלא השראה אלוקית שחודרת לתוך האדם מעולמות האין סוף שמעבר להכרתו.

הרצון הוא הדבר המשפיע החזק והעוצמתי ביותר שפועל בעולם, אפילו שכלפי חוץ הוא נראה אוורירי ורוחני, האמת היא שהוא פועל באין ספור תהליכים פסיכולוגיים על החברה כולה ומחולל השפעות רוחניות ומעשיות בלתי נתפסות. חברה בעלת רצון חזק תהיה עמידה יותר ויציבה יותר מאשר חברה בעלת שגשוג כלכלי אבל עולם פנימי חלש, עיקר הכח נקבע מבפנים ולא מבחוץ.

הרצון להטבה ושלמות הוא הקו האלוקי החודר לתוך המציאות, ההטבה האלוקית מגיעה לעולם דרך הרצונות להטבה שמתעוררים בתוכו, לכן עיקר התיקון והקלקול נמצא בתחום הרצון, כח הבחירה אנושי נמצא ברצונות שאותם בוחר האדם לחוות באישיותו. הצד הטכני של מעשי האדם הוא בעל חשיבות שולית וזניחה ביחס לרצונות האדם, שם נמצא עיקר הפעולה שלו על החיים והמציאות ושם עיקר התהליכים הפסיכולוגים שפועלים לטווח ארוך ויציב באמת. יתכן אדם שיחולל מעשה חמור מאוד שהשפעתו תהיה לחמש או עשר שנים, אבל אדם בעל רצון שלילי יכול להשפיע באופנים נסתרים ופסיכולוגים על משפחתו, סביבתו ועמו לאורך מאות ואלפי שנים. שם נמצא עיקר התהליך ושם צריך להיות עיקר התיקון 9.

הרצון האחדותי של האל יכול להופיע בתוך האדם אם הוא בונה בעצמו אישיות הרמונית שמתאימה לרצון האלוקי. ככל שאדם שקוע בפרטיותו, באגו ובצרכים הפרטיים שלו בלבד, כך מופיע בו רצון אלוקי מצומצים יותר. ככל שאדם מבטל את פרטיותו והופך את עצמו לאדם כללי, שרוצה בטובת כל המציאות, שחותר להרמוניה ואחדות, שמצפה לשלמות כל הבריאה וטובת כל היצורים, עד האחרון שבהם. כך אישיותו מתאימה יותר לרצון האלוקי והוא מופיע בו יותר ויותר.

אדם צריך לחוות את רצונו לא כהברקה פרטית, אלא כשטף של רצון אלוקי ולאומי שפועל במציאות, הרצונות שרוחשים בו הם חלק מרצון מקיף של האומה כולה שפועל במציאות והוא חווה חלק ממנו באישיותו הפרטית, אדם שמודע לכך מבין שיש לו אחריות לקחת את רצונותיו ולהגביר את הצד החיובי שבהם ולהשתיק את הצדדים השליליים, לכל אדם אחריות לבטא את הרצון הלאומי שחי בתוכו, כחלק מן הרצון האלוקי הכללי שמקיף שחודר לתוך המציאות לתקנה. כל ביטוי של רצון שלילי, מחולל השפעות רצוניות אדירות בכל המציאות. האדם שחושב שהוא פרט בודד במציאות, אטום מרחף לעצמו, לא מבין את קיומו האמיתי וחש פחד ותלישות, אדם שמבין שכל הוויתו היא חלק מרצון לאומי כללי מתמלא כוחות חיים והשראה ויש לו ביטחון שהוא חלק מהוויה כללית ומרכזית שפועלת בעולם 10.

המעשים שהתורה מצווה עליהם אינם מטרה בפני עצמה, אלא בעיקר אמצעי כדי לשנות את תודעת האדם ורצונו. מטרת המצוות ליצור באדם תודעה שמכילה בתוכה רצון הרמוני להיטיב לכל המציאות כולה ולהביא אותה לשיא כוחותיה. ככל שהאדם והחברה מכילים תודעה מתוקנת כזו הם מכילים בתוכם יותר רצון אלוקי וההופעה האלוקית השלמה יכולה להתממש במציאות באופן מלא יותר.

הרצון הוא הקו האלוקי שחותר בתוך מעגלי החיים לאזנם ולשפרם, הקו האלוקי שחודר לעיגולי החומר ומביא אותם לאיזון ושלמות. הקו האלוקי הזה ניתן דווקא בתוך הנפש האנושית ותלוי בהחלטת האדם, אם האדם יקח את הרצון האלוקי למקומות שבהם הוא צריך להיות או שיצמצם אותו בתוך נפשו למקום אגואיסטי, קטן ושפל ויהרוג את הרצון האלוקי לשלמות הרמונית בתוך נבכי נפשו המצומצמת. הדבר המרכזי שמייחד את האדם ושלמענו האדם הגיע למציאות הוא כח הרצון, היחיד שיכול "לעכל" את הרצון האלוקי מתוך המציאות זה האדם, הכישרון של האדם לרצות, לשאוף ולבחור בטוב, הוא דבר שאין בשום חלק אחר של המציאות ולכן עיקר תפקידו של האדם הוא לרצות בטוב, לרצות את השלמות וההטבה של כל החיים וכל הבריאה.

הצורה שבה האדם מפיק ובוחר את רצונותיו איננה משפיעה רק על עצמו אלא על הופעות כל שאר הרצונות במציאות. הרצון הוא הוויה אחדותית שלמה וכוללת ששורה במציאות ומובילה אותה, כל פעם שאדם רוצה ובוחר הוא משפיע על האיזון של כל מכלול הרצונות במציאות. יתכן שצדיק שיושב בתוך ביתו וחווה רצון עצום להטבה ושלמות, משפיע על קיום הרצונות אצל אלפי אנשים אחרים שכעת חווים רצון טוב ומעודן יותר בתוך נפשם.

אם עם שלם יהיה בעלת רצון חזק להטבת המציאות, להרמוניה ואחדות, לחזון של מצב שלם ומאוזן, הדבר ישפיע באופן בלתי יאמן על שאר האנושות ויגרום להטבה גדולה של כל היצורים ביקום. זהו ייעודו המרכזי של עם ישראל, עם ישראל לא נועד להיות כובש איפריאלי או לתכנן חלליות לירח, עם ישראל נועד להיות הגורם הרצוני החזק והאיכותי ביותר של האנושות, אומה שלמה שבכח הרצון המאוחד והעוצמתי שלה תגרום להשפעות חברתיות, פסיכולוגיות ורוחניות על האנושות והמציאות כולה. עיקר עניינו של עם ישראל זה לחולל מהפכת רצון במציאות. כיון שהרצון הוא הגורם המהפכני והמשתנה בתוך העולם המעגלי הסגור, שינוי הרצון של העולם יחולל מהפכה ושינוי במציאות כולה, זהו הצעד החשוב ביותר של הפיכת המציאות לגילוי אלוקי גדול ושלם יותר.

כיצד פועלת התשובה?
כפי שכתבנו, המציאות כולה היא הופעה של האלוקות לעיני האדם, רשמים אלוקיים מופיעים אלינו בתור חפצים, רעיונות ודמיונות. כל מה שאנו נפגשים איתו זו האלוקות בלבושים שונים ומשונים, הכל מכיל חיות, אור והופעה נפלאה של כח אלוקי שלם ואחדותי. גם הרע הוא הופעה אלוקית, המציאות כולה מכילה איזון עדין בין כל הכוחות והרמוניה מושלמת, בטווח של אלפי ומליוני שנים כל מעשה הוא בורג קטן במערכת העולמית הכללית ולכל פעולה ומעשה יש מטרה ותכלית חיובית בתמונה הכללית של העולם.

בטווח ארוך המעשים כולם נלקחים למקום שבו הם צריכים להיות ולהשפיע באופן חיובי בגלגולים שונים על המציאות. הדבר המרכזי שבו השאיר הבורא מקום לקלקול או תיקון כתוצאה מתודעת האדם ואישיותו הוא נושא הרצון, הרצון הוא הדבר שיכול להיפגם מן הבחירה האנושית, לכן תיקון הרצון מתקן את הפגם שנעשה בחטא ואילו המעשה של החטא הוא חלק מן ההשגחה האלוקית המושלמת שלוקחת הכל לטובה בגלגולים שונים. את ההופעה האלוקית שבחפצים ובברואים לא ניתן לשנות, את ההופעה האלוקית שברצון האלוקי ניתן לשנות ולצמצם או להרחיב לפי בחירת האדם. אדם שיבחר לרצון באופן מצומצם ואגואיסטי יגרום להופעה רצונית קטנה יותר בתוכו ואדם שיבחר לרצות באופן הרמוני אחדותי וכללי יגלה בתוכו רצון אלוקי גדול יותר. זהו הנס הפלאי של הופעת הרצון באדם, זו תכלית הדבקות והתפילה לאלוהים 11.

החזרה בתשובה עוסקת ברצון, לא במעשים, המעשים והחומר לעולם יכילו בתוכם הופעה אלוקית שלמה ללא קשר למעשי האדם. אבל הרצון הוא הדבר שבו צריך לחולל שינוי. אדם שרצה באופן קטן ומצומצם גרם לכך שהרצון האלוקי לא יופיע בו, לכן עליו לערוך חשבון נפש ולחולל בתוכו תהליך רצוני מקיף של הגדלת הרצון והפיכתו לאדם שרוצה באופן כללי הרמוני יותר. שינוי הרצון הוא המגמה והמסקנה של תהליך התשובה ואם אדם הצליח באמת לשנות את רצונו הוא תיקן בכך את הפגם שעשו חטאיו.

החטא איננו הסיבה לבעיה אלא הסימן לכך שיש בעיה רצונית עמוקה בנפש החוטא, לכן אדם שחטא בשוגג לחלוטין, איננו צריך לחזור בתשובה ואין אנו דורשים ממנו כפרה, שכן הרצון שלו לא היה מעורב בחטא וממילא הוא לא חולל שום פגם (למעט אדם שפעל ברשלנות מסויימת שמבטאת פגם גם ברצונו, כגון רוצח בשגגה שגולה לעיר מקלט). המציאות עצמה לעולם נשארת בשלמותה, רק צינור הרצון האנושי, יכול להיפגם על ידי הפיכתו לדק ואגואיסטי יותר, או להיתקן על ידי הרחבת הצינור והפיכת הרצון של האדם בחזרה לכללי ובעל רצון להטבה למציאות, זאת היא "קרבת אלוהים" וזו משמעות התפילה והמצוות.

היכולת להתחבר לפן האלוקי של הרצון דורשת מן האדם לההפך לאדם כללי, זאת אומרת להתעלות מעל פרטיותו הבוערת, לחוש את המגמה הכללית של המציאות. המציאות כולה חוזרת בתשובה, המציאות כולה מלאת רצון להשתכלל ולתעלות, האדם שיוצא מפרטיותו וחש את חלק מזרם ההתעלות הכללי של היקום הופך את עצמו לבעל אישיות אחרת. כל הקשיים והמאורעות שלו מקבלים פרופורציה אחרת, הוא מתמלא שמחה מן התהליך הכללי של המציאות, גם אם בחייו הפרטיים ישנו קושי. האדם הכללי חש את היותו חלק, פיסה במארג היקום, הוא לא אטום בודד בעולם אלא אבר בישות גדולה ורצונו הוא חלק מרצון אדיר הפועל במציאות.

התשובה היא דבר שמח, הדבר השמח ביותר בעולם. אדם שמודע לכך שהוא חלק מרצון כלל עולמי מבין שכל צרותיו וקשייו הם חלק זעום מטוב כללי עצום שהולך ומתרחש בעולם. חזרה בתשובה היא חזרה לחיים האמיתיים, לחיי הכלל. האדם מבין שבעת החטא עולמו הפך להיות צר כעולם נמלה וכעת עליו להרחיב את מבטו, להתעלות לרצון כללי ומקיף יותר, לרצות אחרת את חייו ולראות את כל המציאות בפרספקטיבה גדולה וכללית יותר, מתוך אלפי שנות היסטוריה ומרחבי עולמות, פתאום שאיפותיו משתנות, אישיותו מקבלת מימד אחר וכולו מתמלא בשמחת שלמות אדירה. מעתה החטא שהיה כל כך חשוב הופך להיות מעשה שפל ושולי בתוך מרחבי החופש של הרצון העולמי, הוא מבין שחטא ובאותה עת מבין שעצם ההבנה הזו מכפרת עליו וכולו מתמלא רחמים וחן כלפי אלוהים ואדם 12.

ביטחון התשובה הוא חלק מרכזי בהתגברות על היצר, אדם מיואש חסר כוחות חיים וממילא נגרר לחטא פעם נוספת. האדם השמח, הבטוח בתשובתו, יכול למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר ולשוב בתשובה. אין מדובר במשימה קלה, חלק ניכר מפעולת החטא על החוטא היא היאוש והתסכול מכך שחטא. לפיכך האמון בכך שהמעשים אינם העיקר אלא הרצון, התודעה המתוקנת שהאדם הוא חלק מרצון כללי יותר של האומה והאנושות, פתיחת המבט להיותו חלק ממרחב היסטורי ועולמי גדול יותר שהולך ומתקדם ולא פרט בודד בעולם, היא הדרך היחידה לקבל את ביטחון התשובה, את האמון בכך שהחיים מלאים כח וטוב. אדם ששומר על שמחה ויצירה, על אמון בעצמו ובמציאות, יוכל לגרום לעצמו להתרומם משברי החטא ולחזור לדרך הישר.

התשובה הראשית היא שישוב האדם לעצמו, לא לעצמו המצומצם של רצונותיו הפרטיים, אלא לאלוקי שבתוכו, לרצון הכללי ביותר והעליון ביותר לטובת כל היקום וכל הברואים. אדם ששב במעשיו בלבד ואת רצונו לא שינה עשה תשובה של רמיה, עיקר התשובה היא מהפכה של אישיות האדם בכל זיק רצון, בכל נימת מחשבה, הכל מהווה חלק משאיפת המציאות לבוראה, ממגמת האנושות הכללית שהולכת וחותרת בחיי החומר העיוורים 13.

סוד התשובה הוא האמון בקלותה של התשובה, יצר האדם מפתה אותו להתייסר בנפתולי החטא, להישאב למעגלי האשמה עצמית וחוסר ביטחון, ליפול לתהומות היאוש. עיקר תהליך התשובה הוא קודם לבנות תודעה חדשה של אמון בחיים, באומה, בעצמו, לחזור ולהיות חלק מן הכלל, חלק מן המציאות, לצאת ממיצרי האגו והפרטיות ולהשתחרר למרחב הרצון העולמי, האלוקי של הטבה לכל הברואים 14.

אור התשובה ממלא את היקום, עלינו רק לפקוח עיניים, לנשום אותו לתוכנו ולהאמין, בעצמנו, בעמנו, באלוקי השורה בכל פינות החיים ורק מחכה שנפתח את ליבנו אליו. החיים הם דבר שמח, קליל, מאושר, נפש האדם היא שמכבידה עליהם בהיותה בתודעה מצומצמת ופרטית. קלותה של התשובה פותחת את האדם להאמין ברצון הלאומי והעולמי השורה בתוכו ומאפשרת לו לחזור לחיים, לראות את המציאות בפן הרחב האמיתי שלה, מלא הטבה והתעלות.

הערות

1 הרב קוק, עקבי הצאן, דעת אלוהים.
2 אורות, זרעונים, צמאון לאל חי.
3 אורות ישראל, פרק ה', ד'
4 אורות, זרעונים, חכם עדיף ומנביא.
5 אורות, זרעונים, ייסורים ממרקים.
6 אורות האמונה 48.
7 עקבי הצאן, מאמר "דעת אלוהים".
8 שמונה קבצים, קובץ א', תרמ"ה, ת"נ, תת"ס.
9 שמונה קבצים, קובץ ב', צ"א.
10 שמונה קבצים, קובץ ה', ס"ט.
11 אורות התשובה, פרק ט"ז, א1.
12 אורות התשובה, פרק ט', א.
13 אורות התשובה, פרק ט"ו, י'.
14 אורות התשובה, פרק י"ד, ד, ד1.