- ה מ ש ך -



מאמר שלישי פרק כט

[האם התורה תיתן שלמות גם בחלקיה?]
וראוי שנחקור בכאן חקירה גדולת התועלת מאוד, והוא: אם התורה הזאת האלוהית נותנת שלמות בכללה או בחלקיה?

ונאמר שהדבר הזה נחלקו בו רבן שמעון בן לקיש ורבי יוחנן בפרק חלק (סנהדרין קי"א) אמרו שם:
לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק (ישעיה ה').
אמר רבי שמעון בן לקיש: למי שמשייר אפילו חוק אחד מן התורה,
אמר רבי יוחנן: לא ניחא ליה למריהו דאמרת עליהו הכי, אלא למי שלא קיים אפילו חוק אחד מן התורה.

והיה נראה שהוא ראוי שתהיה נותנת השלמות בכללה ולא בחלקיה, כדברי רבי שמעון בן לקיש. לפי שאם היה חלק ממנה מספיק להקנות השלמות האנושי, למה יעמיס השם יתברך עלינו ריבוי המצוות והאזהרות? כי מה שאפשר שיושג בפועל אחד, יראה שיהיה פועל בטל שיעשה בהשגתו פעולות רבות. כי מי שיוכל לרפאות חולי אחד בסם אחד פשוט קל ההשגה, שיעשה הרכבת רבת הסמים קשי ההשגה - היא פעולת שווא בלי ספק.

כמאמר החכם:
לשווא יעשו בפעולות רבות מה שאפשר לעשות בפעולה אחת.

ולזה יראה שכל המצוות והאזהרות שבאו בתורה הם הכרחיות להקנאת השלמות האנושי, שאם לא היה השם יתברך מצווה אותנו בהם.

אבל שנאמר שכל המצוות והאזהרות שבאו בתורה הם הכרחיות בהקנאת השלמות האנושי דבר זר וקשה מאוד, שאם הדבר כן, אי אפשר לשום אדם שיקנה השלמות ההוא, לפי שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם יחסר לו אחת מן המצוות לפי זה הדעת אי אפשר לו לקנות השלמות האנושי, ויהיה אם כן התורה שנתנה לישראל דרך חסד להביאם כולם לחיי העולם הבא היא בעצמה המונעת אותם משיזכו לנועם ההוא.

וזה הפך מה שכוון ממנה, כי אין צריך לומר שלא ישיגהו כולם, שאפילו יחיד בדור לא יוכל להקיף על כלל הדעות שבאו בתורה, ולא לעשות כל החוקים, ולא לקיים כל המשפטים שבאו בה, ויהיו כלל ישראל לפי זה יורדין לבאר שחת. חלילה לאל מרשע ושדי מעוול, עם שהמקובל באומה הוא הפך כל זה.
שהרי אמרו במשנה (סנהדרין צ'):
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
וזה ספק חזק ראוי שנשתדל בהתרתו.

[ריבוי המצוות נותן סיכוי לכל אחד]
ודרך הבנת זה העניין הוא, כי כמו שנמצא בדברים הטבעיים דברים הרבה ימצאו על צד היותר טוב ולא על צד ההכרח, כמו כפילת החושים וזולתם, שהיה אפשר המצא והתקיים הבעלי חיים בזולת ההכפל ההוא, ואולם נמצאו בבעלי חיים על צד היותר טוב, ולא על צד ההכרח, כן השם יתברך, להיותו חפץ להביא את האדם אל השלמות האנושי, וראה כמה מונעים יש לו שהם מטרידים מהשגת השלמות ההוא, חתר דרך בשישיגהו.

וזה בשהרבה לו דרכים ואופנים, אינם הכרחיים כולם להשגת השלמות, ואמנם נמצאו על צד היותר טוב, כדי שיושג השלמות האנושי או חלק ממנו על יד כל אחד מהם, כדי שלא ימלט שום אחד מישראל בפרט, או מן האנשים בכלל, שלא ישיג השלמות ההוא אם ישתדל להשיגו באחת מן הדרכים ההם.

וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל בסוף מכות (כ"ג ב) :
רבי חנניא בן עקשיא אומר:
רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מ"ב),

הנה ביארו, שלכך נצטוו ישראל רוב המצוות כדי לצדקם ולזכותם. והוא מתואר שאם היו כולם הכרחיים לקניית השלמות, לא היה זה זכות אלא חובה.

ולזה הוא שאמר רבי יוחנן:
לא ניחא ליה למריהו דאמרת עליהו הכי
אלא למי שלא קיים אפילו חוק אחד מן התורה.

[ריבוי המצוות כדי לתת אפשרות לקיים חלק מהם]
וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה, וזה לשונו על אותה משנה:
מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים האדם מצווה מתרי"ג מצוות כסדר וכהוגן, שלא ישתף עמה דבר מכוונת העולם בשום פנים. אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, כמו שביארתי לך.

הנה זה יזכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר כי בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה, בעשותו אותה מצווה תחיה נפשו באותו מעשה.

וממה שיורה על העיקר הזה: רבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה י"ז) ששאל את רבי יוסי בן קסמא:
מה אני לחיי העולם הבא?
והשיב: כלום בא מעשה לידך?
כלומר נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן?
והשיבו כי נזדמנה לו מצוות צדקה על דרך שלמות בכל מה שאפשר
וזכה בה לחיי העולם הבא.
עד כאן לשונו שם.

ונתבאר לפי מה שאמרנו, כי מצווה אחת בלבד תספיק לתת השלמות האנושי.

ואולם מה שנמצאו בתורה מצוות רבות, לא היה זה על צד ההכרח, אבל על צד היותר טוב, כדי שלא ימלט אדם מישראל שלא יזכה לעולם הבא על יד אחת מהן אי זו מהן שתהיה.

ותא חזי מאן גברא רבה מסהיד עלה, הרמב"ם ז"ל, שאמר כי דעת רבותינו ז"ל הוא, כי ריבוי המצוות לא היה להעמיס עלינו משא כבד אשר לא נוכל שאתו, אבל היה חסד מהשם יתברך לזכות את ישראל ולהצדיקם, כי הגדיל את התורה והרבה מצוותיה, כדי שיהיה להם דרכים מתחלפים כדי שיקנו על ידם השלמות האנושי. ואף על פי שהם לא ישערו בזה, כי להיותם עם בזוז ושסוי, יחשבו שיהיה ריבוי המצוות להעמיס על העם משא כבד.
וזהו שסמך אל פסוק: ה' חפץ למען צדקו וגו' והוא עם בזוז ושסוי וגו'.
רוצה לומר: כי יחשבו, כי לפי שאין מצווה אחת בלבד מספקת אל שתדבק בהם השגחה האלוהית בכל פרטי מעשיהם להצילם מצרתם, יאמרו כי בעבור זה לא תספיק להקנות שום שלמות לנפש.
ואין הדבר כן, כי אפילו מצווה אחת עשויה כהלכתה, כמו שביארנו, תספיק אל שיקנה האדם בה חיי העולם הבא.

ובעבור זה אמרו רבותינו ז"ל:
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
כי אי אפשר שלא יעשה כל אחד מהם מצווה ממצוות התורה, שעל ידה יזכה למדרגה מה ממדרגות העולם הבא.

ואולם כפי ריבוי המצוות שיעשה, כן תגדל מדרגתו שם.
ולזה היה משה כוסף ותאב להיכנס לארץ, כדי שעל ידי קיום המצוות התלויות בארץ יזכה בלי ספק למדרגה יותר גדולה בעולם הבא.


[השגחה פרטית למקיימי מצוות רבות]
ופעמים יגיע ריבוי המצוות המקוימות על יד איש אחד אל שיהיה במדרגה שיושגח בעולם הזה בכל פרטי ענייניו, כרבי חנינא בן דוסא וזולתי מן החסידים. וכבר אפשר שימצאו ריבוי המצוות או כללותם באישים מתחלפים, ויהיה כלל האישים ההם מושגח יותר מן האיש האחד. וזה, כי הכלל ההוא ישוב במדרגת האיש האחד שימצאו בו ריבוי המצוות.

וזאת היא סיבה שיהיה הכלל לעולם יותר מושגח מהפרט, להימצא בכלל ריבוי המצוות או כלל מצוות התורה יותר ממה שימצאו באיש האחד. ולזה יהיה הכלל לעולם נענים בתפילתם ומושגחים ומנוצלים מהמקרים יותר מהפרט.

[השכר בעולם הבא לפי רוב המצוות והכוונה]
וזה אמנם יהיה בהצלחת העולם הזה, אבל בעולם הבא מדרגת כל אחד ואחד לפי מעשיו ורוב המצוות שיעשה. וגדולה מזו נמצא לרבותינו ז"ל במקומות הרבה, שאפילו בעשיית פועל אחד שאינו מצווה ואינו אזהרה, אם יכווין העושה בעשייתו לשם שמים ולכבוד השם יתברך או כבוד תורתו, יזכה בה לחיי העולם הבא, כלומר למדרגה מה ממדרגות העולם הבא.

ואמרו בכתובות על ההוא כובס דהוה בשבבותיה דרבי וסליק לאגרא ונפל ומית שיצאה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן לחיי העולם הבא.
שיראה מזה שאפילו מי שנצטער על שלא כיבד החכם במותו, ומת מתוך הצער ההוא, בכוונה ההיא זוכה לחיי העולם הבא, אחר שצערו ומיתתו הייתה לשם שמים.

כן במסכת עבודה זרה אמרו על השוטר שהיה ממונה להמית את רבי חנינא בן תרדיון, כי לפי שקרב מיתתו כדי שלא יצטער רבי חנינא ביותר, שהיה מזומן לחיי העולם הבא.

וכן במסכת תענית בפ' סדר תעניות בתרא, מביא הרבה מעשים מאנשים שאמר אליהו עליהם שהיו מזומנין לחיי העולם הבא, ואף על פי שלא היו עושים מעשים שיהיו מצוות או אזהרה, אלא פעולות טובות. כמו שומר בית הסוהר שהיה מפריש הנשים מהאנשים כדי שלא יבואו לידי הרגל עבירה, וזולת זה שם הרבה.

וכבר ביארו רבותינו ז"ל כלל הפעולות הטובות המביאות האדם להשגת חיי העולם הבא מזולת המצוות המפורשות בתורה, אמרו:
והלכת בדרכיו (דברים כח),
מה הוא רחום אף אתה רחום,
מה הוא חנון אף אתה חנון,
מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים,
מה הוא קובר מתים אף אתה קובר מתים. וכו'.

וכלל הדברים הוא, כי כל פעולה שיעשה העושה אותה לשם שמים זוכה בה לחיי העולם הבא, ואף אם הפועל ההוא יחשב בו שהוא רע, אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ס"ג):
בכל דרכיך דעהו,
ואפילו לדבר עבירה.

ואמרו עוד:
גדולה עברה לשמה ממצווה שלא לשמה.
והבן זה העיקר ודעהו, כי הוא הכרחי לתורת משה. שאם לא כן, לא יהיו כלל ישראל זוכים לחיי העולם הבא על ידי התורה, אלא אחד מעיר או יחיד בדורו.
ותהיה החיבה יתרה שחיבב הקב"ה את ישראל לתת להם התורה, כמו שאמרו: חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה וכו' (אבות פ"ג) - לנקמה מהם, שלא יוכלו לקיים את כולה ויהיו נענשים על כך.

אלא שהאמת הוא מה שאמרנו, שזה עיקר פרטי לתורת משה, שאליו כיוונו רבותינו ז"ל באומרם:
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
כלומר: שכולם ישיגו מדרגה מה ממדרגות העולם הבא.

ואף על פי שיש מן החכמים חולקים על זה, ואומרים כי צריך ריבוי גדול מן המצוות כדי שיזכה האדם לחיי העולם הבא, אין הדבר כן. אלא לפי ריבוי המצוות תגדל מדרגתו בו כמו שאמרנו, אבל במצווה אחת בלבד ישיג מדרגה מה ממנו.

ומה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת מכות (כ"ד):
אמר רבי שמלאי תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני וכו'
בא דוד והעמידן על י"א וכו'
בא ישעיה והעמידן על שש וכו'

שיראה מזה שצריך כל המצוות כדי לקנות השלמות, אלא שדוד העמידן על י"א, וישעיה על שש, וכן השאר עוד - תדע פירוש המאמר הזה בפרק הבא אחר זה בעזרת השם יתברך.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר שלישי פרק ל

[קיום המצוות גורם להשגת מדרגות שונות]
המדרגות שיושגו על ידי המצוות הן מתחלפות מפנים רבים:

[1. לכל מצווה דרגה המושגת על ידה]
ראשונה מצד התחלף המצוות כי יש מצווה שהמדרגה שתושג על ידה היא יותר גדולה ממדרגה שתושג על יד אחרת אף על פי שיהיו שוות בכוונת עשיתן וזה נלמוד ממה שאמרו (אבות ב'):
הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
שיראה מזה שיש חילוף במתן שכר מצוות לקצתן על קצת. ונלמוד מזה גם כן שהדרך שאמרנו בפרק הקודם לזה הוא אמיתי ונכון, שאין קניית השלמות תלוי בעשיית המצוות כולם.

שאם כן, מה זה שאומר:
הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות,
אפילו יהיה השכר נודע ראוי שיזהר בכולן כדי שיקבל השכר. אלא יש מכאן ראיה שעל כל אחת ואחת יש מדרגה מיוחדת לשכר שאין שכרן שווה, ושאין עשיית כל המצוות הכרחי לקיבול השכר המיועד בעולם הבא.

[2. הבדלים בכוונה]
ושנית מצד התחלף הכוונות. כי אין ספק שאף אם יהיו המצוות שוות במספר, או תהיה המצווה האחת בעינה, תתחלף מדרגת שכרה כפי התחלף הכוונות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נזיר כ"ג):
משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם,
אחד אכלו לשם פסח ואחד אכלו לשם אכילה גסה.
זה שאכלו לשם פסח עליו הכתוב אומר כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם (הושע י"ד)
וזה שאכלו לשם אכילה גסה עליו הכתוב אומר ופושעים ייכשלו בם (שם)
וכבר ביארנו זה למעלה.

[3 ריבוי פעולות בעשיית המצווה]
שלישית כי אף אם יסכימו הכוונות ומספר המצוות יתחלפו המדרגות מצד התחלף ריבוי הפעולות ומיעוטן, כי אין ספק שהתמדת עשיית פועל אחד בעצמו יקנה מדרגה יותר גדולה מעשיית הפועל ההוא פעם אחת.
והמשל בזה שני אנשים שווים בחכמה שווים בעושר ובכל דבר.
והאחד נתן אלף זוז לצדקה בפעם אחת בכוונה ראויה,
והשני נתן אלף זוז באלף פעמים זוז אחד בכל פעם.
כי אף אם הצדקה שווה בכמות, תהיה מדרגת השני בלי ספק יותר גדולה ממדרגת הראשון, כי קיום ציווים רבים בפועל האחד בעצמו, וריבוי הכוונות אשר בפעולות ההן יותר טוב מקיום ציווי אחד בכוונה אחת טובה.

וכן מי שיכבד את אביו בשנתן לו פעם אחת אלף זוז, והאחר באלף פעמים, תתחלפנה המדרגות בלי ספק כפי ריבוי הפעולות שבאו בעשיית המצווה ההיא.

[4. ההבדל במספר המצוות שעושה האדם]
רביעית תתחלפנה המדרגות כפי ריבוי המצווה שיעשה האחד על מספר המצוות שיעשה האחר, כי קיום מצוות רבות יתנו ראיות למדרגה יותר גדולה בלי ספק, להתחבר בזה ריבוי מצוות וריבוי פעולות.

[ההבדלים בין בני אדם גורמים לדרגות שכר שונות]
ויקרה מצד חילוף המדרגות הללו -

כי כבר ימצא אדם שיהיו בידו מצוות רבות יותר מאיש אחר, ואעפ"כ לפי שלא נעשו המצוות ההן על הכוונה הראויה, לא יספיקו לתת לו אלא מדרגה קטנה ממדרגות העולם הבא, ואולי שלא יספיק לקנות על ידם שום מדרגה ממדרגות העולם הבא. ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברייה, יינתן לו שכר בעולם הזה שכר המצווה או המצוות שעשה שלא בכוונה.

וימצא גם כן אדם שיעשה כל ימיו ריבוי עבירות, ובסוף ימיו יעשה מצווה אחת או פועל אחד בכוונה ראויה, וימות מתוך אותה כוונה, שתספיק אותה כוונה לתת לו מדרגה מה ממדרגת העולם הבא.
כמו שהוכחנו בפרק שלפני זה מההוא שוטר ששקד במיתת רבי חנינא בן תרדיון.

ופעמים ימצא איש תספיק מדרגתו מצד ריבוי עשיית מצוות והכוונות הראויות אל שיהיה מושגח בעולם הזה ומוצל מכל הפגעים, כרוב חסידי ישראל, עד שישתנה הטבע כפי רצונם, כמו שהיה זה ברבי חנינא בן דוסא ובנחום איש גמזו ורבי פנחס בן יאיר ודומיהם.

ופעמים ימצא איש אחד מצד ריבוי המצוות והכוונות הראויות וההשגה שישיג באל יתברך אל שיגיע בעולם הזה למדרגת ישעיהו ואלישע ודומיהן, וזו מדרגה שאין למעלה ממנה, שהיא מדרגת גדולי הנביאים שהיו אחרי משה.

[תרי"ג מצוות מסיני]
(עיין תפארת ישראל למהר"ל פרק נד]

ומעתה מה שאמרו רבותינו ז"ל בסוף מכות (כ"ד)
דרש רבי שמלאי: תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני.
בא דוד והעמידן על אחת עשרה.
שנאמר: ה' מי יגור באוהלך וכו' הולך תמים ופועל צדק (תהלים ט"ו).
בא ישעיה והעמידן על שש.
שנאמר: הולך צדקות ודובר מישרים וגו' (ישעיה ל"ג).
בא מיכה והעמידן על שלוש.
שנאמר: ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך (מיכה ו').
בא חבקוק והעמידן על אחת.
שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה וכו' (חבקוק ב' ד')
אין הכוונה לומר כי בעשיית אחת עשרה מצוות, או שש, או שלוש, יקנה מן השלמות האנושי המדרגה שתושג מצד כל מצוות התורה; או שבהן יקנה מדרגה מה מהשלמות ולא בפחות. אלא שכל אחד מן הנביאים היה מתכוון לעשות כללים כוללים מצוות רבות מהתורה ומידות טובות כדרך שבני אדם עושים, כדי שעל ידם ישיג האדם מדרגה גדולה מהשלמות.

כי למה שיקשה על כל אדם להעמיס על עצמו תרי"ג מצוות, וגם יקשה עליו לעשות מצווה כתקנה מכל הצדדים על הדרך שביארנו למעלה בזה המאמר, הייתה כוונת כל הנביאים לעשות כללים, שעל ידם תושג מדרגה גדולה מהשלמות, קרובה למדרגה המושגת על כלל המצוות, אף על פי שאי אפשר שתעלהו למדרגה כמוה.

[דוד העמידן על י"א - תהלים ט"ו]
ומנה דוד י"א דברים שהם כללים למידות הטובות, יותר ממה שהם כללים לדעות האמיתות ולא למצוות, שהרי דובר אמת בלבבו וגו' וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס (תהלים ט"ו), אין אחת מהן מצווה ממצווה התורה.

אבל כוונת דוד הייתה לעשות כללים, שיכללו מצוות רבות ומידות טובות, על ידם יקנה האדם מדרגה גדולה מן השלמות האנושי.
כי הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו ולא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה, מזהיר שלא יחטא אדם במחשבה ולא בדיבור ולא במעשה ושיתקן מידותיו במידות הטובות הנמשכות מאלו הכללים:
במחשבה ודובר אמת בלבבו
בדיבור לא רגל על לשונו
ובמעשה לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, רוצה לומר שהיה מקנא על חרפת קרובו כמו שהוא מקנא על עצמו.

ואף על פי שאין כל דבריו אלו מצווה ממצוות התורה אלא תיקון המידות, והזכיר עימהם קצת מצוות פרטיות שהיו נכשלים בהם בני דורו, או שאדם נכשל בהם בקלות וחושב שאינן עבירות, כמו שוחד על נקי לא לקח (תהלים ט"ו) שפירושו, לא לקח שוחד אפילו על מי שהוא נקי לזכותו בדין, שזה דברו יחשוב לוקחו שאינו חוטא וכן בשאר.

והראיה על זה הפירוש, שנמצא דוד עצמו אומר במזמור: לה' הארץ ומלואה (שם כ"ד) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו.
ולא מנה אלא שלושה תנאים שהם:
נקי כפים,
ובר לבב,
ואשר לא נשא לשווא נפשי.
ויש לתמוה למה לא מנה הי"א שנזכרו במזמור ה' מי יגור באוהלך? אלא שבמזמור לה' הארץ ומלואה כולל כל המצוות והמידות טובות בשלושה דברים בלבד, במעשה ובמחשבה ובדיבור. במעשה נקי כפים,
במחשבה ובר לבב,
ובדיבור אשר לא נשא לשווא נפשי,
רוצה לומר שלא נשבע שבועה לשווא אפילו בחיי דוד שלא היה יודע הנסתרות. וזהו לשון נפשי שהוא כינוי אל דוד לפי המסורת.
או יהיה כינוי 'נפשו' כפי הכתיב שב אל השם, כמו: 'שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו' (משלי ז').
או יהיה כינוי 'נפשו' שב אל האדם, שאמר עליו: 'מי יעלה בהר ה', וירצה לומר שהכוח השכלי אשר בו לא ניתן בו לשווא, כלומר שלא נשאו בחינם, כי הוא השלים נפשו כפי מה שבכוח האדם להשלימה.
והזכיר ולא נשבע למרמה, כי אפשר שלא נשבע לשקר אלא באמת כמעשה דקניא דרבא (נדרים כ"ה) ואעפ"כ אמר שאין ראוי לעשות כן אחר שהוא נשבע במרמה.

ובאלו השלושה כללים נכללים כל המצוות שהזכיר במזמור ה' מי יגור באוהלך, אלא ששם פרט יותר דברים שאינם נכללים באלו, והם תלויים במידות, לפי שראה בני דורו נכשלים בהם, או שאדם נכשל בהם בקלות, לפי שחושב שאין רע בעשייתן כמו לבזות את החכמים, על כן אמר: ואת יראי ה' יכבד וכן וחרפה לא נשא על קרובו.

[ישעיה העמידן על שש]
(עיין תפארת ישראל פרק נ"ה]

ועל זה הדרך בעצמו הוא מה שאמרו בא ישעיה והעמידן על שש. כי ישעיה עשה ששה כללים למצוות והם:
שלא יחטא האדם בפועל אבל יפעל הפעולות הטובות, וזהו הולך צדקות,
ושלא יחטא בדיבור, וזהו דובר מישרים,
ושלא יחטא במחשבה, וזהו מואס בבצע מעשקות, שהמואס הוא הפך החמדה שהיא בלב.
ואחר כך אמר שלא יספיק שלא יחטא באחת מכל אלו,
אלא שאף הוא נזהר שלא להחזיק יד עוברי עבירה, וזהו נוער כפיו מתמוך בשוחד.
כי לא די שלא ייקח שוחד, אלא שנוער כפיו מלתמוך יד הלוקח שוחד.
ולא די שלא יחזיק יד עוברי עבירה,
אלא שאף הוא מתרחק מראות ברע, או מלשמוע המעשה הרע, וזהו: אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע.

ואמר אחר כך: הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו.
כלומר, כי לאיש כזה ראוי להאמין שישמור מבצר האמונה, כי לחמו נתן מימיו נאמנים כי לא יירא מדבר רע כי ברעב יפדנו השם ממות ובמלחמה מיד חרב.
או אפשר כי הוא מרומים ישכון ירמוז אל השכר הנפשי שבעולם העליון.

[מיכה העמידן על שלושה]
וכן על זה הדרך הוא מה שאמרו: בא מיכה והעמידן על שלושה שנאמר:
ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט,
ואהבת חסד,
והצנע לכת עם אלוהיך.
כי אלו שלושה הם כוללים כל מצוות שבתורה או רובן -
כי אם עשות משפט יכלול כל הדינים שבין אדם לחברו,
ואהבת חסד יכלול כל מיני גמילות חסדים,
והצנע לכת עם אלוהיך יכלול כל הדברים שבין אדם למקום, והם הדעות האמיתיות.

ואמר בהם לשון 'והצנע' לרמוז למה שכתבנו במאמר השני, כי התוארים האלוהיים הם השוללים שהם תארים בהצנע, כי אין אדם רשאי לשלח לשונו ולחייב אליו יתברך העולה על רוחו. כמו שכתבו רבותינו ז"ל (מגילה י"ח):
סמא דכולא משתוקא
שנאמר: לך דומיה תהילה (תהילים ס"ה)
וזהו לשון והצנע לכת עם אלוהיך.

[חבקוק העמידן על אחת]
וכן מה שאמרו בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה, הכוונה בו כי בעבור שחבקוק היה מתרעם על הצלחת הרשעים וייסורי הצדיקים, אמר בסוף דבריו הכלל הזה.
כי הצדיק כשיחזיק באמונתו להאמין בדברי הנביאים ולהבטחות השי"ת שהבטיח לעשות דין ברשעים ולשלם שכר טוב לצדיקים, בשמירות הכלל הזה, יחיה ולא יחוש לכל המקרים המתחדשים עליו, ויסבול הכל בסבר פנים יפות, ובזה יזכה לחיי העולם הבא.

וכן דרך החכמים לעשות כללים למצוות התורה.
וכבר אמרו על אחד מן החכמים האחרונים, שבא אליו ליסטס מזוין ובעל עבירות, ואמר לו אני רוצה לשוב בתשובה ולשמור מצוות השי"ת, אלא שאיני יכול להעמיס על עצמי ריבוי המצוות שבתורה כי לא אוכל שאת המשא ההוא.
ואמר לו החכם: תקבל עליך דבר אחד בלבד לשמרו כראוי?
ואמר לו: הן.
אמר לו החכם: אם כן קבל עליך לומר האמת. וקיבל עליו והלך לדרכו.
לימים היה הולך אותו הליסטס ללסטס איש אחד ולהרגו. ופגע בו איש אחד.
אמר לו: היכן אתה הולך?
ונזכר אותו הליסטס מה שקיבל עליו לומר אמת, וספר לאיש ההוא להיכן היה הולך. וכן פגע בו איש אחר, ושאל לו להיכן היה הולך וספר לו.
מיד הרהר אותו הליסטס בלבו: אלו השנים יהיו עלי עדים ויהרגוני.
וכן אירע לו פעמים רבות בכל מה שהיה רוצה לעשות, עד שנמנע בעבור זה ממעשיו הרעים.
הנה מבואר כי על זה הדרך יתכן כי בשמירת כלל אחד או שני כללים או יותר, ישמור האדם רוב מצוות התורה או חלק גדול ממנה, שעל ידו יזכה למעלת חיי עולם הבא או למדרגה גדולה ממנו.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר שלישי פרק לא

[תכלית קיום המצוות - יראת ה']
התכלית המושג אל הנפש בהיותה בגוף מצד קיום מצוות התורה, אינו אלא שתקבע בנפש תכונת יראת השי"ת, וכשיהיה בה התואר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא, תתעלה הנפש ותוכל להשיג החיים הנצחיים שהוא הטוב הצפון לצדיקים והוא הצלחת הנפש. אמר הכתוב: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל"א).

ויתבאר זה מצד מה שנמצא הכתוב מיעד הפלגת העונש על ישראל ועל זרעם אם לא תגיע בנפשם תכונת היראה הזאת מצד מצוות התורה, אמר הכתוב: אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלוהיך והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך וגו' (דברים כח).

ואם תשאל ותאמר איך אפשר שתביא היראה את האדם אל המדרגה הגדולה הזאת שהיא השגת החיים הנצחיים, והלא יותר שיביא אותו אל זה השגת המושכלות?

כבר ביאר זה שלמה בספר קהלת ואמר, שהיראה היא סיבת ההשארות ולא דבר אחר זולתה. וזה דבר תלוי בחכמת השי"ת, שגזר להיות כך ושאין ראוי לשאול טעם בזה.

[העשייה בעולם הזה - יפה לשעתה]
וזה כי כשהתחיל לחקור אם אפשר שיהיה בכאן דבר נותן ההשארות הנצחי, והוא מה שאמר: מה יתרון העושה באשר הוא עמל (קהלת ג'), אמר: אחר כך ראיתי את העניין אשר נתן האלוהים לבני האדם לענות בו.
כלומר: ראיתי המעשים שנתן אלוהים לבני האדם להשתדל בהם, רוצה לומר הפעולות והמלאכות, כי כולם יפים בעתם, רוצה לומר לפי שעתם, כדי שלא ישבתו המלאכות והידיעות.

ואמר: גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה מראש ועד סוף,
רוצה לומר כי גם מה שנתן בלבם תשוקה לדעת את העולם, שהיא חכמת הנמצאות, ואף על פי שהוא דבר שאי אפשר שיושג, כי אי אפשר לאדם שישיג המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף, עם כל זה אותה תשוקה שנתן להם גם היא יפה בעתה, כדי שלא תשבות המלאכה ההיא, לא מצד שבה יושגו החיים הנצחיים כמו שיחשבו האנשים, אחר שלפעמים יהיה מה שישיגהו זולת האמת בעצמו. כמו שביארנו בפרק ג' מזה המאמר.

ועל כן אמר אחר זה: ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו.
כלומר: כי בכל אלו ההשתדלויות האנושיים, אשר הידיעה מכללם, אין טוב אחר בהם כי אם לשמוח, כי כל אדם ישמח כשישתדל במלאכה מה מרצונו וישיג כוונתו בה לפי דעתו, וגם מועיל לעשות טוב בחייו. כי הפילוסופיה תזהיר את האדם על עשיית הטוב המועיל בהנהגה, בעוד האדם בחיים, אבל לא תועיל לזולת זה.
ואם כן כבר אפשר שנאמר כי גם כל האדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו, כי גם זו מתת אלוהים היא, כמו העניין אשר נתן אלוהים לבני האדם לענות בו, ואין בכל זה דבר שיביא להשארות הנצחי.

[הנצח - בעשייה האלוהית]
ואמר אחר זה: ידעתי כי כל אשר יעשה האלוהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלוהים עשה שייראו מלפניו.

יאמר, כי כל מה שיעשה האלוהים בזולת אמצעות הטבע אשר מצד ההוויה וההפסד, כאילו תאמר השמים וכל צבאם, הוא יהיה לעולם, כי נראה אותם קיימים באיש. כמאמר דוד: ויעמידם לעד לעולם, (תהלים קמ"ח).

והאלוהים עשה, כדי לתת קיום באיש אל הנפש המשכלת שהיא מעשה ידיו, כמו שאמר הכתוב: וייפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב') שיראו מלפניו. שיראה מזה שהיראה כאילו היא השווי האמיתי שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, שזהו גדר השווי האמיתי, שלא יקבל תוספת ולא חסרון, כי התוספת והחסרון יוציאו הדבר משוויו ויפסידוהו.

והאלוהים עשה היראה מלפניו, כלומר סדר התורה והמצוות שהם השווי האמיתי שהיראה נמשכת מהם, כדי לתת קיום אל הנפש.
אם כן בהכרח שתתקיים תמיד, כי כל אשר יעשה האלוהים הוא יהיה לעולם.

או נאמר והאלוהים עשה שייראו מלפניו, כלומר סידר שייראו מלפניו. אם כן היראה הזאת כאילו היא השווי האמיתי שלא יקבל תוספת ולא חסרון שאי אפשר שיפסד, ולזה יהיה ראוי להשיג על ידו התכלית האנושי.

ואחר שכך גזרה חכמתו, אין להתחכם ולומר איך תהיה היראה מגעת האדם אל השלמות האנושי, לפי שהיא כמו השווי האמיתי שלא ידומה עליו תוספת ולא חסרון להשגת התכלית ההוא, שהוא הקיום וההשארות.


[יראת ה' - כוללת כל המצוות]
ולזה יהיה מה שנאמר בתורה: את ה' אלוהיך תירא (דברים ו'), אף על פי שהיא מצווה פרטית הנה היא כלל כולל כל מצוות התורה או מצוות רבות ממנה. לפי שהיראה היא התכונה הנקנית באמצעות מצוות התורה, והיא התכונה היותר משובחת שישיג האדם, ולא תושג כי אם אחר עמל והשתדלות גדול.
שהרי אברהם אבינו לא נאמר עליו ירא אלוהים עד סוף ניסיונותיו שאמר הכתוב עליו: כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה (בראשית כ"ב).
כלומר: וכבר הגעת אל התכונה המשובחת שאפשר שישיג האדם בעולם הזה, כדי שיזכה לחיי העולם הבא.

[שמירת מצוות שוות ערך ליראת ה']
ובעבור זה תזהיר התורה במקומות רבים על התכונה הזאת, אמרה:
ויראת מאלוהיך אני ה' (ויקרא י"ט וכ"ה)
את ה' אלוהיך תירא (דברים ו'),
לפי שהתכונה הזאת קשת ההשגה מאוד, ועם כל זה תושג בשמירת מצוות התורה.

ובעבור זה אמר הכתוב: (שם י')
ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצוות ה' וגו'

וביארו על זה הדרך, כי משה היה אומרו לישראל גודל הפלגת חסדי ה', כי מן הדין היה ראוי אל האדם ליראה את השם יתברך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש כדי שישיג שלמותו הנפשי.

ולפי שזה עניין קשה מאד שיגיע האדם אל המדרגה הראויה מן היראה והעבודה בכל לב ובכל נפש, הקל עליו ה' יתברך, כי תחת כל זה ציווהו לשמור חוקות ה' ומצוותיו בלבד, ובזה תושג התכונה המגעת לו מצד העבודה בכל לב ובכל נפש.


ויהיה פירוש הפסוק כן: ועתה ישראל הסתכל גודל הפלגת חסדי ה', מה הוא שואל מעמך? כי אינו שואל מעמך כי אם תחת יראת השי"ת, ותחת לכת בדרכיו ולאהבה אותו, ותחת עבודתו בכל לבבך ובכל נפשך, שהיית מחויב לעשות, אינו שואל כי אם לשמור מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצווך היום לטוב לך.
כלומר: וכל זה לטוב לך, כי באמצעות שמירת מצוות התורה יושג התכלית האנושי שהיה ראוי שישיגהו האדם בעמל גדול ובטורח מופלג באמצעות היראה והאהבה והעבודה אל ה' יתברך בכל לבו ובכל נפשו.

והבן זה הפירוש בזה הפסוק, כי הוא מופלג מאוד, תוסר בו הקושיא שהקשו עליו בשאמרו:
אטו יראה מלתא זוטרתא היא?
ותירצו, אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא. (ברכות ל"ג ב).
ואין תירוץ זה מספיק, כי יש לבעל הדין לחלוק ולומר, שאין ראוי שיאמר העשיר המופלג לעני שאין לו כלום, 'מה אני שואל מעמך כי אם אלף זהובים' ולפי שאלף זהובים לעני דבר גדול הוא וקשה ההשגה. ואין העשיר מדבר בזה נכונה.
ולפי דרכנו מתפרש יפה, כי אין השי"ת מבקש דבר שהוא קשה ההשגה, אלא קיום מצוות התורה, כי תכונת היראה שעל ידה יושג השלמות האנושי תמשך אל קיום מצוות התורה.

וכן ביאר דוד ע"ה ואמר: ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קי"א). כי מבחר ועיקר החכמה היא להשיג יראת ה'. כי ראשית כמו וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו').

וביארו רבותינו ז"ל (ברכות מ"ב) ואמרו:
ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם וכו'.
לומר כי מעשה המצוות מביא אל התכלית המושג מצד ההשכלה, שהכל מודים עליו שהוא עיקר תכלית האדם.

וכן נמצא באיוב אומר: הן יראת ה' היא חכמה (איוב כ"ח) כלומר תכלית החכמה להשיג יראת ה'.

ולהיות התכונה הזאת תכלית כל התכונות באמצעות עשיית המצוות, ראוי שנאריך בה לפרש עניינה בפרק הבא אחר זה.