ילקוט שמעוני, מלאכי פרק ב


המשך סימן תקפז
וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם -
אמר רב הונא: ואמרי לה אמר רבה בר רב הונא:
אלו בני אדם שמניחים דברי תורה ועוסקים כל ימיהם בחגים.

א"ר לוי, אמר רב פפי משמיה דר' יהושע דסכנין:
לאחר שלושה ימים כרסו של אדם נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומרת: טל מה שהבאת בי.

בריתי היתה אתו החיים והשלום -
זה אהרן שהיה רודף שלום בישראל.

ואתנם לו מורא וייראני -
שקבל עליו כל דברי תורה באימה ברתת ובזיע,
מה תלמוד לומר?
ומפני שמי נחת הוא?
אמרו: בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן, נרתע ונפל לאחוריו, אמר: אוי לי, שמא מעלתי בשמן המשחה!
השיבו רוח הקודש: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן.
וכי שני זקנים היו לו לאהרן?!
אלא משה היה שמח, כאלו על זקנו היה יורד.

כטל חרמון שיורד על הררי ציון - מה טל אין בו מעילה, אף שמן המשחה אין בו מעילה.

סימן תקפח
תורת אמת היתה בפיהו -
שלא טמא את הטהור ולא טהר את הטמא.

ועולה לא נמצא בשפתיו -
שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור.

בשלום ובמישור הלך אתי -
שלא הרהר אחר דרכי המקום (א) כדרך שלא הרהר אברהם.

ורבים השיב מעון -
שהשיב פושעים לתורה.
ואומר: מישרים אהבוך.

תורת אמת היתה בפיהו -
במשה כתיב: ומשפטיו עם ישראל - שהיה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו, שנאמר: בשלום ובמישור הלך אתי.

ר' יהודה אומר:
תורת אמת היתה בפיהו -
אלו דברים ששמע מרבו.

ועולה לא נמצא בשפתיו -
אלו דברים שלא שמע מרבו.

בשלום ובמישור הלך אתי -
ר' מאיר אומר:
מה תלמוד לומר ורבים השיב מעון?
מלמד, שהיה אהרן מהלך אם פגע בו אדם רע או רשע, נתן לו שאלת שלום, למחר בקש אותו האיש לילך ולעבור עבירה, אמר: אוי לי, איך אשא עיני ואראה את אהרן, בושתי ממנו שנתן לי שלום! נמצא ואתו האיש נמנע מלילך לעבור עבירה.

וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הולך אהרן ויושב לו אצל אחד מהם ואומר לו: ראה בני, חברך מהו עושה, מטרף לבו, מחנק עצמו, תולש בשערו ואומר: אוי לי, איך אשא עיני בחברי, בושתי ממנו שאני הוא שסרחתי עליו, והיה יושב אצלו עד שהיה מוציא כל קנאה שיש בלבו, שוב הולך אצל חברו ועושה לו כך, וכשפגעו זה בזה גפפו וחבקו זה לזה, שנאמר: ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל.

סימן תקפט
כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' -
אמר רבה בר בר חנה, א"ר יוחנן:
ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא -
אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - תורה יבקשו מפיהו.
ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו.

ור' מאיר מיאך גמיר תורה מפומא דאחר?
אמר ר' שמעון בן לוי:
ר' מאיר קרא אשכח ודריש: הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי - לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי.

ר' יוסי בר חנינא אמר מהכא:
שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך - מכל מקום קשו קראי אהדדי, הא בגדול הא בקטן.
חביבין ישראל כשהוא מכנן, אין מכנן אלא בכהונה, שנאמר: ואתם כהני ה' תקראו.
חביבין כהנים כשהוא מכנן, אין מכנן אלא במלאכי השרת, שנאמר: כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו'.
כשהתורה יוצאה מפיו - הרי הוא כמלאכי השרת, ואם לאו - הרי הוא כבהמה וחיה שאינה מכרת קונה.

שחתם ברית הלוי -
שנו רבותינו:
הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחים, אין נותנים להם תרומות ומעשרות בשכרן, ואם עשו כן חללו, ועליהם הכתוב אומר: שחתם את ברית הלוי.
ואומר: ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו.

שחתם ברית הלוי -
לפי שהיה (ב) שבטו של לוי נימולים, שנאמר: כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו.
אמר להם הקב"ה: חייכם, אע"פ שאברהם התחיל במילה, איני קורא אותה אלא על שמכם, שנאמר: (בהביאכם בני נכר ערלי לב) שחתם ברית הלוי - ברית אברהם אינו אומר, אלא ברית הלוי, לפי שהיו נימולים נקרא על שמם.

וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים -
אמר רבי יהודה:
לברכה, דלא מוקמי מינייהו לא רישי נהרי ולא גזירפטי.

בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל -
א"ר יהודה:
זה ע"א.
וכן הוא אומר: כן בגדתם בי בית ישראל נאם ה'.

ותועבה נעשתה בישראל -
זה משכב זכור.
וכן הוא אומר: ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא.

כי חלל יהודה קדש ה' אשה אהב -
זו זונה.
וכן הוא אומר: לא יהיה קדש בבני ישראל.

ובעל בת אל נכר -
זה הבא על הכותית.
וכתיב בתריה: יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה - אם ת"ח הוא - לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. ואם כהן הוא - לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות.

א"ר חייא בר אבויה:
כל הבא על הכותית, כאלו נתחתן בע"א, שנאמר: ובעל בת אל נכר.

דבר אחר:
בגדה יהודה -
כפרת
יהודה,
שקרת יהודה.

כי חלל יהודה -
נעשה חולין יהודה.

ובעל בת אל נכר -
וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדולמי ושמו חירה.

וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגו' -
א"ר אלעזר:
כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' וגו' ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך.

אמר ר' יוחנן:
בשעה שעלו ישראל מן הגולה נתפחמו פני נשותיהן של ישראל מפני החמה, והניחום ונשאו נשים נכריות, והיו נשי ישראל מקיפות את הזבח ובוכות, הוא שמלאכי אומר: וזאת שנית תעשו - שנית לשטים.

כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה -
אמר הקב"ה:
משגזלת וחמסת ונוולת יפיה, אנה אתה משלחה?!

ר' יוחנן בשם ר' חנינא:
בכל ספר מלאכי כתיב: ה' צבאות - וכאן כתיב: אלהי ישראל שנאמר: כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל?! אלא (ג) לא יחול שמי על הגרושין, אלא אלהי ישראל בלבד.

כי שנא שלח -
רבי יהודה אומר:
אם שנאת - שלח.

ר' יוחנן אומר:
שנאוי המשלח, ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני.

דאמר
ר' אלעזר:
כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: כי שנא שלח וגו', אמר ה' אלהי ישראל - בישראל נתתי גירושין ולא באומות.

ר' חנינא בשם ר' פנחס: כל הפרשה כתיב ה' (אלהי) צבאות, וכאן כתיב אלהי ישראל - שלא ייחד שמו אלא בישראל בלבד.


הפרק הבא    הפרק הקודם