ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב מימון נהרי
הרב אברהם שינדלר
הרב ציון לוז-אילוז
דיין
דיין
דיין
תיק מספר: 1371885/4
תאריך: י"ח בסיוון התשפ"ג
7.6.2023
מערער פלוני
בא כוח המערער טו"ר יצחק בושריאן
משיבה פלונית
בא כוח המשיבה טו"ר קטי קלרה אייאש ביסראור ועו"ד רבקה שיר לביא זינאתי
הנדון: התרשמות בית הדין מכנות בקשת שלום בית; ''מזונות מעוכבת'' – מהות ומקור הסמכות בכלל ובמקרי ''עגונות חו"ל'' בפרט
נושא הדיון: התרשמות בית הדין מכנות בקשת שלום בית;

פסק דין
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום כ"ה בתשרי התשפ"ג (20.10.22) שלפיו חייב המערער במתן גט למשיבה. כפועל יוצא מחיובו של המערער במתן גט עוכבה יציאתו מהארץ בהחלטה מיום כ"ג במרחשוון התשפ"ג (17.11.22) והוא חויב בתשלום 'מזונות מעוכבת' בסך 3,000 ש"ח לחודש בהחלטה מיום כ"ז במרחשוון התשפ"ג (21.11.22). גם על שתי החלטות הללו הוגש הערעור שלפנינו.

על כל ההחלטות הללו (ועל נוספות שיפורטו בהמשך) טוען המערער.

חיוב המערער במתן הגט
על חיובו במתן גט טוען המערער כי פסיקה זו נוגדת את שכתב בית הדין האזורי עצמו בהחלטתו מיום י"ג בניסן התשפ"ב (14.4.22) שלפיה לא ניתן לחייב את המערער במתן גט על סמך הנימוקים שהועלו עד אז (מפורטים להלן), ומאחר שלא נשתנה דבר מההחלטה ההיא לפסק הדין הנוכחי הרי שמדובר בטעות גלויה (לטענתו).

טענה זו – אין בה ממש, מאחר שלא שינוי נסיבות הוביל לשינוי בהחלטה אלא שינוי בהתרשמותו של בית הדין האזורי מהמערער בפרק הזמן שחלף, ההתרשמות עתה היא שדרישתו הקודמת והנוכחית לשלום בית אינה כנה ולא הייתה כנה מעולם, ואינה אלא מן השפה ולחוץ, וכפי שנכתב בפסק הדין נשוא הערעור שזו לשונו:
אמירות אלו מוכיחות כי גם הבעל הבין שאין מקום לשלום בית, כל סירובו לביצוע סידור גט כעת הוא כדי שלא לפגוע בהליכים האזרחיים המתנהלים בארצות הברית, וכל טענתו לשלום בית היא מהשפה ולחוץ נוכח העובדה כי לא עשה כלום לאחרונה שום מעשה המוכיח על כוונתו לשלום בית אמיתי, כשברקע פניותיו לחיפוש זוגיות חדשה, ובקשה לקבל מזונות מהאישה.
ובעקבות מסקנה זו קובע בית הדין האזורי בזו הלשון:
בנידון זה שני הצדדים מורדים זה על זה, עברו שמונה־עשר חודשים של פירוד, יש טענת 'מאיס עלי', אין מקום לטענת שלום בית, ובית הדין מורה על חיוב הבעל בגט.
ונבהיר.

העילות שהציגה המשיבה לחיובו של המערער במתן גט הן: בעיה רפואית בקיום יחסי אישות, טענת 'מאיס עלי', הוצאת צווי הרחקה, פירוד ממושך והצהרתו של הבעל כי לא יחיה עם אישה שלא רוצה אותו בשום פנים ואופן.

על אף נימוקים אלו לפני בית הדין האזורי עמדה תביעת המערער לשלום בית, והואיל וכך בית הדין האזורי לא ראה בנימוקים הללו בלבד עילה לחיוב בגט אם הבעל תובע שלום בית (ואיננו נוקטים עמדה בשאלה זו, שאינה נצרכת להחלטתנו הנוכחית), ולכן הייתה מסקנתו שיש להמליץ בלבד על מתן גט (ולקבוע 'מצווה לגרש').

אולם לאחר שבית הדין הגיע למסקנה חד־משמעית, בחלוף הזמן ועל סמך אינדיקציות חדשות המובאות בפסק הדין מושא הערעור, שתביעתו של המערער לשלום בית היא מן השפה ולחוץ וגם הוא אינו רוצה בהמשך נישואיו למשיבה, ובצירוף העילות שלעיל, הגיע למסקנה שיש לחייב בגט כדין כל בני זוג המורדים זה בזה (כשהאשמה במרידה אינה מוטלת על האישה).

ובכן, לאור האמור, לא בסתירה בהחלטות מדובר אלא בעדכון ההחלטה. והואיל וכך, לא מצאנו הצדקה כלשהי להתערב בחלק זה של הערעור – הערעור על חיוב את המערער במתן גט לאשתו, שדברי בית הדין האזורי לגביו ברור מיללו.

עיכוב היציאה מהארץ
באשר לעיכוב היציאה מהארץ טוען המערער שלאור הבטוחות שאותן הוא מציג והסכמתו להשלשת גט, לא קיים חשש שיצדיק לנתק אותו ממרכז חייו בארצות הברית ומבני משפחתו השוהים שם. באשר לטענה זו, בית הדין הנוכחי אינו מתערב בהחלטת בית הדין האזורי.

כבר מילתנו אמורה בפסקי דין רבים שכערכאת ערעור איננו מתערבים בהתרשמויות של בית הדין האזורי מהצדדים המתדיינים לפניו. לאור התרשמותו והכרתו את הנפשות הפועלות עמדתו של בית הדין האזורי היא שאין מניעה כלשהי מלסדר את הגט ולצאת לאלתר לארצות הברית, ולכן סירובו של המערער – אין בו היגיון כלל. הואיל וכך הגיע בית הדין האזורי למסקנה שיציאתו של המערער מהארץ, על אף הבטוחות שאותן הציג, תעכב את סידור הגט (שלעמדת בית הדין האזורי הוא חייב בנתינתו) ותייצר חשש משמעותי להמשך עגינותה של המשיבה. השלשת גט היא רק במקום שאין ברירה אחרת, מה שאין כן בנסיבות שלפנינו, שלא קיימת מניעה כלשהי מלסדר גט שליחות רגיל (או הרשאה למתן גט בארצות הברית, שיאושר בארץ).

ראוי להדגיש שהטענה של המערער שהשארת עיכוב היציאה מהארץ על כנו בנסיבות חייו, תוביל לחשש 'גט מעושה' אם הוא יינתן כדי לצאת מהארץ – אין בה ממש. הברירה היא ביד המערער – לסדר את הגט ולצאת מהארץ כרצונו. המניע לעיכוב המערער את מתן הגט מתפרש בעיני בית הדין האזורי כמנגנון סחיטה ונקמנות שהסרתם לא יכולה בשום פנים ואופן להיחשב כפייה. ואין כאן מקום להאריך.

זאת ועוד: צו עיכוב יציאה מן הארץ בלי זכות להמציא ערבויות להבטחת התייצבות בעל דין בבית הדין הוא גם אחד מצווי ההגבלה שבית הדין הרבני מוסמך להוציא כדי להביא לסידור גט.

מזונות מעוכבת
כפועל יוצא מדחיית הערעור בנוגע לחיוב של המערער במתן הגט נדחית גם טענתו כנגד חיובו ב'מזונות מעוכבת' בשל העדר עילה לחיובו בהם, שהרי עם סידור הגט ייפטר מהם לאלתר.

טענת המערער שבשל השתכרותה המרווחת של המשיבה אין עילה לחייבו במזונותיה, שהרי יכולה היא להתפרנס ממעשה ידיה – אף היא נדחית, שכבר הוקבעה הלכה שחיובו של המסרב ליתן גט במקום שהוא חייב בו ב'מזונות מעוכבת', אינו תלוי ברמת השתכרותה של האישה – יעוין בפד"ר (כרך י עמ' 294–309), במשפטי שאול (סימן לא), בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה אבן העזר סימן פו), בשו"ת שמע שלמה (חלק ב אבן העזר סימן יט) ובעטרת דבורה (חלק א עמ' 273) להרחבת דברים ולמקורות נוספים בנושא, בין שמזונות מעוכבת – מדין מזונות אישה נגעו בהם ובין שמדין קנס הם באים, ואין צורך לכפול.

אולם באשר לטענתו כנגד חיוב זה בשל העדר סמכות של בית הדין, נבהיר דחייתו של חלק זה בדברים הבאים:

המערער טוען כנגד הסמכות של בית הדין לדון במזונות מעוכבת בהתבסס על מהותם של מזונות מעוכבת.

כידוע נחלקו הפוסקים אם האפשרות לחייב במזונות מעוכבת נשענת על המשך חיוב מזונות אישה של תקופת הנישואין עד לסידור הגט או שמא זוהי דרך לאכוף על המסרב ליתן גט לאשתו במקום שהוא חייב בנתינתו, בבחינת קנס (הגישות השונות – במקורות הנ"ל). לאור שתי הגישות והאפשרויות הללו טוען המערער נגד סמכות בית הדין בתיק זה בדרך של ממה נפשך: אם מדין מזונות אישה נגעו בהם הרי שמזונות האישה נדונים בבית המשפט (עקב תביעת האישה), ואין לבית הדין סמכות לדון בהם, ואם מדין קנס ודרכי אכיפה נגעו בהם – בית הדין לא הוסמך לכך בחוק. בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה – 1995, לא נכללת סנקציה כזו (ולא כל סנקציה כספית אחרת) כדרך כפייה לציות, ובהעדר הסמכה שכזאת בחוק, הסמכות מניין?

לאחר העיון, נראה שטעות היא ביד המערער ולבית הדין הסמכות המלאה, אף בנסיבות התיק, לדון ולהכריע בשאלת חיוב המערער ב'מזונות מעוכבת' מהטעמים שלהלן:

ראשית, המערער לא טען להעדר סמכות בהזדמנות הראשונה שהיה אמור לטעון זאת.

את התביעה למזונות מעוכבת הגישה המשיבה בתאריך י' בסיוון התשפ"ב (9.6.22) לאחר שבית הדין כתב בהחלטתו מיום י"ג בניסן התשפ"ב (14.4.22) שמצווה על המערער ליתן גט לאשתו. עם חיובו של המערער ליתן גט לאשתו פסק בית הדין בהחלטתו מיום כ"ז במרחשוון התשפ"ג (21.11.22) לחייבו במזונות מעוכבת בסך 3,000 ש"ח לחודש, וזאת עד שיסודר הגט.

המערער לא טען להעדר סמכות לדון במזונות מעוכבת בדיון שהתקיים לאחר הגשת התביעה הנ"ל ביום ב' במרחשוון התשפ"ג (27.10.22), לא בדיון המשך שהתקיים בז' בכסלו התשפ"ג (1.12.22) ואף לא בכתב הגנה כל שהוא על כתב התביעה הנ"ל.

כידוע טענה להעדר סמכות (מקומית, ולא עניינית) שלא נטענה בהזדמנות הראשונה – לא ניתן להעלותה בהמשך, ויש בכך אף הסכמה מכללא לסמכות בית הדין על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.

אולם גם באשר לגוף הטענה להעדר סמכות הן מטעם קנס והן מטעם מזונות – טענה דחויה היא:

באשר לטענה שלאחר הגשת התביעה של האישה למזונות בבית המשפט בארצות הברית והמשך ההתדיינות בהם המשיבה מנועה מלהגיש תביעה למזונות בבית הדין – לטענה זו היה מקום אם המשיבה הייתה מגישה לתביעת מזונות אישה רגילים.

לא כן בתביעה למזונות מעוכבת, שכאמור היא שהוגשה לבית הדין האזורי. חיוב במזונות מעוכבת לא קיים בבית המשפט בארצות הברית, שכן הוא דן בסוגיית נישואיהם האזרחיים של הצדדים שלפניו ובמסגרת אזרחית זו אין צורך בהסכמת המערער להתרת הנישואים, התרת הנישואין יכולה להיעשות אף בלעדיו, והואיל וכך אין משמעות לסרבנותו של המערער, לא קיימת מהבחינה האזרחית מציאות 'מעוכבת גירושין', וממילא אין מקום לתביעת מזונות מעוכבת וזו אינה יכולה להיות נדונית בערכאה אזרחית המתירה נישואים ללא הסכמה.

מה שאין כן בבית הדין הרבני, שכערכאה דתית דן גם בפן הדתי של הנישואין והגירושין שלפיו נדרשת הסכמת הבעל לגירושין, ועקב כך, נוצרת האפשרות לעיכוב הבעל את הגירושין המוביל לצורך לדון במזונות מעוכבת מחמתו.

בהתאם לאמור, הדבר ברור שבמזונות מעוכבת לא מדובר בתביעה מקבילה בערכאות שונות אלא: במה שלא יכול לדון בית המשפט האזרחי בארצות הברית, דן בית הדין הרבני בישראל.

בית המשפט העליון עשה בעבר, אומנם בנסיבות שונות לחלוטין, הבחנה בין עילת מזונות על פי דין תורה ובין עילת מזונות מכוח דין אזרחי שחל על אותם בני זוג (ע"א 173/69 יוסף בכר נ' מינה בכר־גולדנברג, כג(1) 665). כאמור, המזונות שנדונו ונפסקו למערער בבית משפט מחוץ לישראל נפסקו מכוח עילה שעל פי הדין האזרחי. עילת המזונות שנפסקו בישראל בבית הדין האזורי היא עילה מכוח הנישואין כדת משה וישראל.

לכן בנסיבות העניין אין בטענת הבעל כדי לשלול מן האישה את הזכות למזונות לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.

באשר לטענה שלגישה הרואה במזונות מעוכבת קנס לצורך אכיפת החיוב בגט אין מקור והסמכה בחוק להענשה כספית לצורך אכיפת חיוב – גם טענה זו דחויה ועומדת היא:

חיוב במזונות מעוכבת, גם לגישה זו, אינו סנקנציה כספית לצורך אכיפת החיוב במובן של אחד מדרכי האכיפה לציות לפסק הדין, כמו מאסר ושלילת זכויות וכדומה המוסדרים בחוק. אילו כך היו פני הדברים לא היה צורך להיצמד לחיוב במזונות, לא במינוח הלשוני ולא בהיקפם. היה די באמירה שבית הדין רשאי להטיל קנס כספי מתמשך עד לסידור הגט בפועל, ויהיה גובהו אשר יהיה. כך למשל, בית הדין היה רשאי לחייב את הבעל המסרב ליתן גט בסך של 50,000 ש"ח ליום, לשבוע או לחודש עד שיסודר הגט. הדבר ברור ש'מזונות מעוכבת' הם במסגרת של חיוב מזונות, בית הדין יבחן את גובה המזונות הראויים לאישה זו (גם אם לפי עקרונות ההלכה אין הבעל מחויב בהם עקרונית, ואינם אלא 'קנס' לגישה זו) בהתאם לנסיבות, ורק אותם יהיה רשאי להשית על הבעל המסרב.

המקור החוקי לסמכות זו הוא בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953: "הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין".

פסיקת בית המשפט העליון שמה דגש על ניסוחו של המחוקק בעניין מזונות אישה יהודייה: "לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין."

על גלגולי הפסיקה ומחלוקת שופטי בית המשפט העליון כאשר יש זיקה בין תביעת הגירושין ובין תביעת המזונות ראו: בג"ץ 6751/04 מישל סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, נט(4) 817 (2004)‏‏. על דעת הרוב בפסק הדין נמתחה ביקורת; ראו: פרופ' אליאב שוחטמן, "מסורבות הגט שבחו"ל - היש להן מושיע בישראל?", שערים למשפט 1 (2005). ראו גם: יחיאל ש' קפלן, "פתרון מצוקת מסורבות הגט באמצעות מזונות עונשיים", המשפט י (תשס"ה).

התיקון החדש שמכוחו קיימת לבית הדין בישראל סמכות לדון בתביעת הגירושין של האישה מורה "אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין" (סעיף 4ב1(ו) לחוק שיפוט בתי דין רבניים). הכוונה במילים "בעניינים הכרוכים בגירושין" היא לסמכות בית הדין לפי סעיף 3 לחוק, אשר מאפשר לכרוך עניינים שונים בגירושין. הסמכות בענייננו אינה נובעת מ"כריכה" בגירושין, אלא מכוח סעיף 4 לחוק, אשר העניק מקדמת דנא זכות לכל אישה יהודייה לתבוע את מזונותיה בבית הדין הרבני בישראל, בין שהוא דן בענייני הגירושין של בני הזוג ובין שאינו דן בהם.

בכל הקשור לתביעות של נשים עגונות מרחבי העולם היהודי המבקשות להסתייע בבית הדין הרבני בישראל, יש לנקוט בפרשנות מרחיבה להוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים לדון גם בעניין מזונות אישה עגונה שנישאה בדין תורה ולהכיר בסמכותם כאשר האישה אינה יכולה לקבל תרופה יעילה והולמת במדינה אחרת. זאת בגדרי לשון החוק, הסבירות והשכל הישר (ראו והשוו: בג"ץ 2170/23 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (7.5.2023)‏‏).

התביעה הומצאה לבעל בישראל, ויש בכך זיקה מספקת כדי להקנות סמכות על פי עקרונות המשפט הבין־לאומי הפרטי (בג"ץ 323/73 מוריס גולדברג נ' רינה גולדברג, כח(1) 563 (1974)‏‏).

ובכן, סמכותו של בית הדין היא לדון ולפסוק גם בנסיבות תיק זה ב'מזונות מעוכבת' היא הן בשל העובדה שהמערער לא טען להעדר סמכות בהזדמנות הראשונה (וממילא אף לפי סעיף 9 לחוק) והן מכוח זכותה של כל אישה יהודייה להגיש תביעת מזונות בבית הדין הרבני בישראל (סעיף 4 לחוק).

בהתאם להבהרה זו, הדבר ברור שהסמכות לדון בחיובם של מזונות מעוכבת כלול בסמכות לדון בגירושין ולחייב בהם, ואין זה נוגע לדרכי האכיפה לקיום פסקי דין לגירושין המוסדרים בחוק, שהם תוספות על הדברים המובנים בעצם הדיון בגירושין.

חיוב בהוצאות האישה
בהחלטה מיום כ"ז במרחשוון התשפ"ג (21.11.22) חייב בית הדין האזורי את המערער בתשלום הוצאותיה של האישה שהגיעה מארצות הברית במיוחד, לאור הצהרתו שעם הגעתה יסודר הגט, מה שגרם לה להוצאות מיותרות עקב הצהרתו של המערער בבחינת 'לך ואני אבוא אחריך'. החיוב הוא על סך 4,700 דולר, הכוללים טיסות, ימי עבודה, עלות השהות בארץ והדאגה לילדים שנשארו בחו"ל.

כנגד חיוב זה טוען המערער ארבע טענות, ולדעתנו יש לקבל את חלקן, ואין מנוס מלהורות להחזיר את העניין לבית הדין האזורי לדיון ובירור מחדש.

הטענה המהותית של המערער כנגד חיוב זה היא שבית הדין האזורי יצא מנקודת הנחה מוטעית כשסבר שהמערער הצהיר שאם תבוא המשיבה לארץ הוא יסדר הגט. לטענתו כל הצהרתו הייתה שהוא מסכים לדון בסידור הגט רק אם היא תבוא לארץ.

טענה זו – אין לה מקום בהליך הערעור. כבר מילתנו אמורה בפסקי דין רבים שבית הדין הנוכחי כערכאת ערעור אינו מתערב לא בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי ולא בהתרשמויות שלו מהצדדים בעת שההליך התנהל לפניו, ולכן איננו מוצאים הצדקה להתערב בנ"ל.

אולם באשר לשאר טענותיו הפרוצדורליות בעניין זה נראה שיש לקבלן ולהורות על דיון מחודש בסוגיית החיוב בהוצאות.

ואלו הם טענותיו:
ראשית, שגה בית הדין כשלא קיים דיון בנוכחות המערער בתביעת המשיבה להוצאות ומבלי לבקש את תגובתו.

שנית, שגה בית הדין כשלא דרש מהמשיבה להציג אסמכתאות על הוצאותיה וקיבל את טענותיה על סמך הצהרה בלבד (ומבלי שנתבקשה גרסת המערער בעניין זה).

שלישית, שגה בית הדין האזורי בסכום הכולל של ההוצאות כשקבע שהוא 4,700 דולר ולא 3,700 דולר (כרטיס טיסה 1,200 דולר ועוד 1,500 דולר הפסד ימי עבודה ועוד 1,000 דולר בעבור ההוצאות של השהות בארץ העולים לסך 3,700 דולר בלבד).

באשר לכל שלוש הטענות הללו לא מצאנו בפסק הדין מושא הערעור מענה, ואין מנוס אלא להחזיר את התביעה להוצאות לבית הדין האזורי, לאפשר למערער להשמיע את טענותיו ולדרוש מהמשיבה – התובעת לגבות את טענותיה על גובה ההוצאות באסמכתאות מתאימות.

סוף דבר
בהתאם לכל האמור, בית הדין קובע:
א. הערעורים באשר לחיוב בגט, לעיכוב היציאה של המערער מהארץ ולחיובו ב'מזונות מעוכבת' – נדחים כולם.
ב. החיוב המערער בהוצאות בסך 4,700 דולר בהחלטה מיום כ"ז במרחשוון התשפ"ג (21.11.22) מבוטל עד לקיום דיון מחודש בתביעת האישה בעניין זה, דיון שיכלול את שמיעת טענות המערער בעניין זה ואת גיבוי התביעה של האישה באסמכתאות מתאימות.
ג. בהתחשב בהכרעות הנ"ל המערער ישלם עבור הוצאותיה של המשיבה בהליך הערעור שלפנינו סך של 7,500 ש"ח. סך זה יועבר למשיבה מדמי הערובה להוצאות שהפקיד המערער.
יתרת דמי הערובה תוחזר למערער בהתאם לנהלים.
ד. התיק מוחזר להמשך טיפול בבית הדין האזורי בהתאם לאמור.
ה. בית הדין סוגר את התיק.
ו. ניתן לפרסום בהשמטות פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ח בסיוון התשפ"ג (7.6.2023).

הרב אברהם שינדלר
הרב מימון נהריהרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה