[יב, א] ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר -
שומע אני שהיה הדבר לאהרן ולמשה.
כשהוא אומר: ויהי ביום דבר ה' אל משה. למשה היה הדבר ולא לאהרן.

אם כן מה תלמוד לומר אל משה ואל אהרן?
אלא מלמד שכשם שהיה משה כלל לדברות, כך היה אהרן כלל לדברות.

ומפני מה לא היה מדבר עמו?
מפני כבודו של משה.
נמצא ממעט אהרן מכל הדברות שבתורה, חוץ משלשה מקומות מפני שאפשר.

דבר אחר:
אל משה ואל אהרן -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה, אין לי אלא משה דיין לפרעה.

אהרן מנין?
תלמוד לומר: אל משה ואל אהרן הקיש אהרן למשה.
מה משה היה דיין לפרעה.
אף אהרן היה דיין לפרעה.

מה משה היה אומר דבריו ולא ירא.
אף אהרן אומר דבריו ולא ירא.

דבר אחר:
אל משה ואל אהרן -
שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה?!
כשהוא אומר: הוא אהרן ומשה - מגיד ששניהם שקולים זה בזה.

כיוצא בזה אתה אומר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.
שומע אני כל הקודם במקרא קודם במעשה, כשהוא אומר: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים
מגיד ששניהם שקולים כאחד זה בזה.

כיוצא בדבר אתה אומר: אנכי האל אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב.
שומע אני כל הקודם בדבר הוא חשוב מחברו, כשהוא אומר: וזכרתי את בריתי יעקב ואך בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם.
מגיד ששניהם שקולים כאחד.

כיוצא בדבר אתה אומר: כבד את אביך ואת אמך.
כשהוא אומר: איש אמו ואביו תיראו.
מגיד ששניהם שקולים זה בזה.

בארץ מצרים -
חוץ לכרך או אינו אלא תוך הכרך?
כשהוא אומר: ויאמר אליו משה בצאתי את העיר.

והלא דברים קל וחומר:
ומה תפלה הקלה לא התפלל אלא חוץ לעיר, דבר חמור לא כל שכן.

ומפני מה לא נדבר עמו תוך הכרך?
מפני שהיתה מלאה שיקוצים וגילולים.

ועד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לדברות.
משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות.

עד שלא נבחרה ירושלם, היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות.
משנבחרה ירושלם יצאת ארץ ישראל, שנאמר: השמר לך פן תעלה עולותך כי אם במקום אשר יבחר.

עד שלא נבחר בית עולמים, היתה ירושלם ראויה לשכינה.
משנבחר בית עולמים, יצאת ירושלם, שנאמר: כי בחר ה' בציון.
ואומר: זאת מנוחתי עדי עד.

עד שלא נבחר אהרן, היו כל ישראל כשרים לכהונה.
משנבחר אהרן, יצאו כל ישראל, שנאמר: ברית מלח עולם היא לפני ה'.
ואומר: והיתה לו ולזרעו אחריו .

עד שלא נבחר דוד, היו כל ישראל כשרין למלכות.
משנבחר דוד, יצאו כל ישראל שנאמר: הלא לכם לדעת כי אלהי ישראל נתן את הממלכה לדוד וגו'

אם תאמר דן אני את הנביאים, שנדבר עימהם בחוצה לארץ, אע"פ שנדבר עימהם בחוצה לארץ, לא נדבר עימהם אלא בזכות אבות, שנאמר: כה אמר ה' קול ברמה נשמע וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה ויש תקוה לאחריתך נאם ה' וגו', ואע"פ שנדבר עימהם בחוצה לארץ ובזכות אבות, לא נדבר עימהם אלא במקום טהור של מים, שנאמר: ואני הייתי על אובל אולי.
ואני הייתי על הנהר הגדול הוא חדקל.
ואומר: היה היה דבר ה' וגו'.

ויש אומרים:
נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בחוצה לארץ, שנאמר: היה היה דבר ה', היה שנדבר עמו בארץ היה שנדבר עמו חוצה לארץ.

ר' אלעזר בן ברוק אומר:
הרי הוא אומר: קום צא אל הבקעה, מגיד שהבקעה כשרה.
תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר: ויקם יונה לברוח תרשישה וגו' וכי מלפני ה' הוא בורח והלא כבר נאמר: אנא אלך מרוחך וגו'
אם אסק שמים שם אתה וגו' אשא כנפי שחר גם שם ידך תנחני וגו'
עיני ה' משוטטות בכל הארץ.
בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים אם יחתרו בשאול.
אם יחבאו בראש הכרמל.
אם ילכו בשבי אין חשך ואין צלמות, אלא אמר יונה: אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית, שהגוים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל.

משל לעבד כהן שברח מרבו, אמר: אלך לבית הקברות מקום שאין רבו יכול לבא אחרי.
אמר לו רבו: יש לי כיוצא בך.
כך אמר יונה: אלך לי בחוצה לארץ, מקום שאין השכינה נגלית, שהגוים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל.
אמר לו הקב"ה: יש לי שלוחין כיוצא בך, שנאמר: וה' הטיל רוח גדולה אל הים.
נמצאת אתה אומר שלשה נביאים הם אחד:
תבע כבוד האב וכבוד הבן
ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן.
ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב.

ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן. שנאמר: נחנו פשענו ומרינו לכך נכפלה נבואתו, שנאמר: ועוד יוסיף עליהם דברים.

אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שנאמר: קנא קנאתי לה' צבאות וגו'.
ומה נאמר: ויאמר לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו' ואת יהו בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך שאין תלמוד לומר לנביא תחתיך, אלא שאי איפשי בנבואתך.

יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, שנאמר: ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר, שנית נדבר עמו ולא שלישית.

ר' יונתן אומר:
לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר: ויאמר אליהם שאוני הטילוני אל הים.
וכן תמצא, האבות והנביאים היו נותנין עצמם על ישראל.

במשה מה הוא אומר?
ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת).
(אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג).
אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי.

בדוד מהו אומר?
אנכי חטאתי ואני העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך כו' וגו'
הא בכל מקום אתה מוצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל.

לאמר -
צא ואמור אליהם מיד, דברי ר' ישמעאל, שנאמר: ויצא ודבר

ר' אליעזר אומר:
צא ואמור אליהם והשיבני דבר, שנאמר: וישב משה את דברי העם אל ה'.
ואומר: האיש לבוש הבדים אשר קסת הסופר במתניו וגו
ואומר: התשלח ברקים וילכו
ויאמרו לך הננו שלוחי הקב"ה לא כשלוחי בשר ודם, ששלוחי בשר ודם צריכים לחזור אצל שולחיהם, אבל לפניך אינו כן, אלא התשלח ברקים וילכו, וישובו לא נאמר, אלא וילכו, ויאמרו בכל מקום שהן מהלכין נמצאים לפניך, ואומר: עשינו שליחותך, לקיים מה שנאמר: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, כשהקב"ה גוזר גזרות טובות ורעות על ישראל, על הטובה מחזירים לפניו ועל הרעה אין מחזירים לפניו, שנאמר: והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון וגו'.
וכתוב: אלהי ישראל נעלה מעל הכרובים.
ואומר: ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר וגו' ולאלה אמר באזני.
ונאמר זקן ובחור ובתולה וטף ונשים וגו'.
ויאמר אלים טמאו את הבית הזה וגו'.
יצאו אלו ועשו שליחותן אלו שנצטוו על הרעה, לא למדנו שהחזירו שליחותן, וזה שנצטווה על הטובה למדנו שהחזיר שליחותו, שנאמר: והנה איש לבוש הבדים וגו'.

ר שמעון בן עזאי אומר:
לאמר -
בקול שאתה שומע בו, בו למד.

ר' עקיבא אומר:
לאמר -
צא ואמור להם שבזכותם היה מדבר עמי, שכל ל"ח שנה שהיה כועס על ישראל, לא היה מדבר עמו, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות ויאמר ה' אלי לאמר

אמר ר' שמעון בן עזאי:
איני כמשיב על דברי ר' אלא כמוסיף על דבריו, ולא עם משה בלבד היה מדבר בזכות ישראל, אלא עם הנביאים כלם לא דבר אלא בזכות ישראל, שנאמר: ואשב שבעת ימים משמים בתוכם.
וכתיב: ויהי מקצה שבעת ימים ויהי דבר ה' וגו' ויהי דבר ה' אל ירמיהו וגו'
וכן אתה מוצא בברוך בן נריה, שהיה מתרעם לפני המקום אמרת אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאובי נשתניתי אני מתלמידי הנביאים.
יהושע שמש משה ושרתה עליו רוח הקדש,
אלישע שמש אליהו ושרתה עליו רוח הקדש,

מה נשתניתי אני מכל תלמידי הנביאים?
יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי וגו' ואין מנוחה אלא נבואה, שנאמר: ותנח עליהם הרוח נחה רוח ה' על אליהו ועל אלישע.
ונחה עליו רוח ה'.

צא וראה מה המקום משיבו: כה תאמר אליו כה אמר ה' הנה אשר בנית אני הורס ואתה תבקש לך גדולות ואין גדולות אלא נבואה, שנאמר: ספרה נא לי את כל הגדולות וגו'
קרא אלי ואענך ואגידה לך גדולות ובצורו' ולא ידעתם.
ברוך בן נריה, אם אין כרם אין סייג, אם אין צאן אין רועה.

מפני מה?
כי הנני מביא רעה אל כל בשר ונתתי נפשך לשלל אל המקום אשר תלך שם הא בכל מקום אתה מוצא שאין הנביאים מתנבאים אלא בזכות של ישראל.
[יב, ב] החדש הזה לכם וגו' -
ר ישמעאל אומר:
משה הראה את החדש לישראל, כזה היו רואים וקובעים את החדש לדורות.

ר' עקיבא אומר:
זה אחד מג' דברים שנתקשה משה והראהו המקום את כלן באצבע.
כיוצא בדבר אתה אומר: וזה לכם הטמא
וזה מעשה המנורה

ויש אומרים:
אף בשחיטה נתקשה משה, שנאמר: וזה הדבר אשר תעשה את המזבח.

ר"ש בן יוחאי אומר:
והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר אלא ביום, החדש הזה, הראהו בלילה.

וכיצד היה מדבר עמו ביום והראהו החדש בלילה?
ר אלעזר אומר:
נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש בחשכה.

החדש הזה -
זה ניסן.
אתה אומר זה ניסן, או אינו אלא אחד מחדשי השנה?!
כשהוא אומר: חג האסיף בצאת השנה, וחג האסיף תקופת השנה אמרת.

צא וראה אי זה חדש שיש בו אסיף ותקופה ושנה יוצאה בו וקרוי שביעי?
אי אתה מוצא אלא תשרי, לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי, ראשון זה ניסן, ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, בחדש הראשון, הוא חדש ניסן, ראש חדשים, מגיד שניסן ראש לחדשים.

ומנין אף למלכים?
תלמוד לומר: הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל.

ומנין אף לרגלים?
תלמוד לומר: חג המצות וחג השבועות וחג הסכות.
נמצינו למדין שניסן ראש לחדשים למלכים ולרגלים.

ר' נתן ור' יצחק אומר:
אף לשכירות בתים, ולא לשנים ולא לשמטין ויובלות, ולא לנטיעה ולא לירקות, שנאמר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה וגו' בבא כל ישראל וגו'.
ואומר: וחג האסיף תקופת השנה, זה הוא האמור לך, לא לשנים ולא לשמטין ויובלות לנטיעה ולירקות.

החדש הזה לכם -
לא מנה בו אדם הראשון.
אתה אומר: לכם ולא מנה בו אדם הראשון, או אינו אלא לכם ולא לגוים אמור?!
כשהוא אומר: ראשון הוא לכם - נמצינו למדין שישראל מונין ללבנה והגוים לחמה, לא דיים לישראל א' לל' יום, מגביהים עיניהם לאביהם שבשמים, וכשהחמה לוקה סימן רע לגויים, שהם מונים לחמה וכשהלבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל, שהם מונים ללבנה.

ר' אומר:
כשהחמה לוקה:
במזרח - סימן רע ליושבי מזרח,
במערב - סימן רע ליושבי מערב.

ר' יוסי אומר:
כשהמזלות לוקים:
במזרח - סימן רע ליושבי מזרח,
במערב - סימן רע ליושבי מערב.

ר' יונתן אומר:
אלו נתנו לגויים שנאמר: כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמודו ומאותות השמים אל תחתו.
ראש חדשים -
שומעני מיעוט חדשים שנים.
מנין לשאר חדשים?
תלמוד לומר: לחדשי השנה.

ראשון הוא למה נאמר?
לפי שהוא אומר: שמור את חדש האביב וגו' שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח שיבא בזמנו.

אביב בזמנו הא כיצד?
עבר את אדר שיבא אביב בזמנו, הרי שעברו את אדר ולא בא אביב בזמנו, שומעני שיעברו ר"ח ניסן.

היה ר"ש אומר:
הא אם אמרת כן, נמצאת אתה עושה ניסן ב', ואמרה תורה: ראשון הוא לכם!

ור' נתן אומר:
שמור את חדש -
חדש הסמוך לאביב אתה מעבר.

ואי זה זה?
הוי אומר: זה אדר, אבל לא שמענו מכמה מעבר.
כשהוא אומר: שמור את חדש חדש אתה מעבר.
והדין נותן: הואיל וחדש מתעבר ושנה מתעברת, מה החדש אחד ממנויו, אף שנה אחת ממנויה.

אי מה חדש אחד מל' בו, אף שנה א' מל' בה?!
תלמוד לומר: שמור את חדש - חדש אתה מעבר ואי אתה מעבר אחד מל' בה.

אי מה שנה מיב' בה, אף חדש מי'ב בו?!
תלמוד לומר: ובחמשה עשר יום לחדש חג שבעת ימים, יום לחדש אתה מעבר ואי אתה מעבר א' מיב' בו.

ר' יצחק אומר:
הא אם אמרת כן, כבר הלבנה באמצע הרקיע, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, הואיל והחדש מתעבר והשנה מתעברת.
מה החדש אחד ממנויו
אף השנה אחד ממנויה.

מה חדש אין תוספת עבורו אלא בסוף,
אף שנה אין תוספת עיבורה אלא בסוף.

ר' ירמיה אומר:
הואיל וטומאה מעכבת ואביב מעכב, מה טומאה אין פחות מל' יום, אף אביב אין פחות מל' יום, או אפילו כי חל אביב ובא, תלמוד לומר: ושמרת את החקה הזאת במועדה, במועדה אתה מוסיף ואי אתה גורע.

ראשון הוא לכם לחדשי השנה -
שלא יעשה ניסן אחר.

ר יאשיה אומר:
מנין שאין מעברים את השנה אלא בבית דין הגדול שבירושלם?
תלמוד לומר: ראשון הוא לכם דברו אל כל עדת בני ישראל וגו'.
[יב, ג] דברו אל כל עדת בני ישראל -
ר' ישמעאל אומר:
וכי שניהם מדברים היו והלא כבר נאמר: ואתה תדבר אל בני ישראל לאמר?!
ומה תלמוד לומר דברו?
אלא כשהיה משה מדבר, היה אהרן מרכין אזנו לשמוע באימה, ומעלה עליו הכתוב כאלו שומע מפי הקב"ה.

ר' אחי בר' יאשיה אומר:
וכי שניהם מדברים היו והלא כבר נאמר: ואתה תדבר אל כל ישראל.
ומה תלמוד לומר דברו?
אלא כיון שמשה מדבר היה אהרן מימינו ואלעזר משמאלו ואיתמר מימינו של אהרן והדבור יוצא מביניהם כאלו הג' מדברים.

ר"ש בן יוחאי אומר:
משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר: למדני והדבור יוצא מביניהם ואהרן היה חולק כבוד למשה, ואומר לו: למדני! והדבור יוצא מביניהם, כאלו שניהם מדברים.

דברו אל כל עדת בני ישראל -
הדבור הזה בר"ח.
ולקיחה בעשור
ושחיטה בי"ד.

אתה אומר: הדבור היה בר"ח ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד, תלמוד לומר: החדש הזה לכם, דברו.

אמתי היה הדבור?
בר"ח, הא אין עליך כלשון האחרון אלא כלשון הראשון:
הדיבור בר"ח,
ולקיחה בעשור,
ושחיטה בי"ד.

ר' אחא בר יאשיה אומר:
הדיבור בר"ח ולקיחה בעשור ושחיטה בארבע' עשר, אתה אומר כן, או אינו אלא הדיבור ולקיחה בר"ח ושחיטה בי"ד?!
תלמוד לומר: דברו אל כל עדת בני ישראל, שאין תלמוד לומר אלא להפסיק הענין, הא אין לך לדון כלשון האחרון אלא כראשון, הדיבור בר"ח ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד.

ר יוסי הגלילי אומר:
הדיבור בר"ח ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד, אתה אומר כן, או אינו אלא הדיבור בר"ח ולקיחה ושחיטה בעשור?!
תלמוד לומר: והיה לכם למשמרת עד יד יום - אם אמרת כן, עקרת את כל הכתוב, הא אין עליך לדון וגו'.

[יב, ג] בעשור לחדש הזה ויקחו לכם -
אין לי אלא עשירי שהוא כשר ללקיחה.

ארבעה עשר מנין?
אמרת קל וחומר:
ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה, כשר ללקיחה, י"ד שהוא כשר לשחיטה, אינו דין שיהא כשר ללקיחה?!

יג' מנין?
אמרת קל וחומר:
ומה אם עשירי שאינו קרוב לשחיטה, כשר לשחיטה, יג שהוא קרוב לשחיטה אינו דין שיהא כשר ללקיחה?!
והוא הדין לאחד עשר לשנים עשר.

בעשור לחדש -
להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו כל זמן.

ויקחו להם -
וכי כלן היו לוקחים?
אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו, מכאן שלוחו של אדם כמותו.

איש שה לבית אבות -
בכלל שה גדי וטלה, שנאמר: שה כשבים ושה עזים:

לבית אבות -
אין לבית אבות אלא למשפחות, שנאמר: למשפחותם לבית אבותם.

והרי שהיו עשר משפחות לבית אב אחד, שומע אני שה אחד לכולם?!
תלמוד לומר: שה לבית אבות.

[יב, ד] ואם ימעט הבית מהיות משה -
בא הכתוב ללמדך, שלעולם נמנין על הפסח ומושכים ידיהם ממנו, עד שישחט בלבד, שלא יביא את הפסח כמות שהוא.

ר' יהודה אומר:
בלבד שלא יהא שם אחד מחבורה הראשונה, שלא לעשות עיקר טפלה וטפלה עיקר.

ולקח הוא ושכנו -
ר' ישמעאל אומר:
מנין אתה אומר, שאם ירצה אדם למנות אחרים על פסחו שהוא רשאי?
שנאמר: ולקח הוא ושכנו.

ר' עקיבא אומר:
מנין אתה אומר, שאם רוצה אדם לעשות פסחו יחידי שהוא רשאי?
שנאמר: ולקח הוא ושכנו.
שומע אני שכנו שבגגו, או אינו אלא שכנו שבשדה?!
תלמוד לומר: הקרוב אל ביתו, דבר הכתוב בהווה.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
שכנו מכל מקום.

במכסת נפשות -
אין מכסת אלא מנין שישחטנו למנוייו, ואם שחטו שלא למנוייו עבר על מצוה, שומע אני שיהא כשר?!
תלמוד לומר: איש לפי אכלו תכוסו, שנה עליו הכתוב לפסול.

דבר אחר:
במכסת נפשות למה נאמר?
לפי שנאמר: איש אין לי אלא איש.

אשה טומטום אנדרוגינוס מנין?
תלמוד לומר: במכסת נפשות, ריבה.

משמע מביא את אלו ומביא את החולה ואת הקטן שאינן יכולין לאכול כזית?!
תלמוד לומר: איש לפי אכלו. יצאו החולה והקטן שאינן יכולין לאכול כזית, שאין שוחטין עליהן.

תכוסו על השה -
ר' יאשיה אומר:
לשון סורסי הוא זה, כאדם שאומר לחבירו: כוס לי טלה זה.

על השה -
ר' ישמעאל אומר:
בא הכתוב ללמדך שנמנים על הפסח ומושכים את ידיהם ממנו עד שישחט, ובלבד שלא יניח הפסח כמות שהוא.

ר' יצחק אומר:
במי הענין מדבר?
בחי.
[יב, ה] שה -
בכלל שה גדי וטלה, שנאמר: שה כשבים ושה עזים.

תמים -
להוציא בעל מום זכר, להוציא טומטום ואנדרוגינוס ונקבה.

בן שנה -
אין לי אלא בן שנה.

בן שנתו מנין?
היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר:
ומה אם עולה חמורה כשרה לבא, כל שנתה כבת שנתה פסח שהוא קל, אינו דין שיוכשר כל שנתו כבן שנתו.

ר' יוסי הגלילי אומר:
ומה איל שתחילתו פסול, סופו כשר.

מן הכשבים ומן העזים -
מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.
אתה אומר כן, או אינו אלא שיביא משניהם כאחת?!
תלמוד לומר: ואם מן הצאן קרבנו, מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

והאי דברים קל וחומר:
ומה אם עולה חמורה כשרה להביא מין אחר.

מה תלמוד לומר: מן הכבשים ומן העזים?
מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

[יב, ו] והיה לכם -
להביא פסח דורות, שלא יבוא אלא מן הכשבים ומן העזים דברי ר' אליעזר.

ר' יאשיה אומר:
תקחו למה נאמר?
לפי שנאמר: וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה.
אתה אומר כן, או אינו אלא אחד זה ואחד זה בפסח?!
ומה אני מקיים שה תמים זכר פסח מצרים, אבל פסח דורות יביא מזה ומזה?
תלמוד לומר: ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, כעבודה שעבדת במצרים, כך עשה לדורות דברי ר' יונתן.

ר' אליעזר אומר:
צאן לפסח ובקר לחגיגה אתה אומר כן, או אינו אלא אחד זה ואחד זה בפסח?!
ומה אני מקיים שה תמים וגו' פסח מצרים, אבל פסח דורות יביא מזה ומזה?
תלמוד לומר: ושמרתם את הדבר הזה הרי פסח דורות אמור.

אם כן מה תלמוד לומר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר?
צאן לפסח ובשר לחגיגה.

ר' עקיבא אומר:
כתוב אחד אומר: וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר.
וכתוב אחר אומר: מן הכשבים ומן העזים תקחו.

כיצד יתקיימו שני המקראות הללו?
אמרת זו מדה בתורה:
שני כתובים זה כנגד זה וסותרין זה על ידי זה ,עד שיתקיימו במקומן יבא כתוב שלישי ויכריע ביניהן, תלמוד לומר: משכו וקחו לכם צאן למשפחותכם ושחטו הפסח, צאן לפסח ולא בקר לפסח.

ר' ישמעאל אומר:
בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר.

אתה אומר כן, או אינו מדבר אלא בפני עצמו, כשהוא אומר: שה תמים זכר הרי פסח עצמו אמור.

ומה תלמוד לומר וזבחת פסח לה'?
בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר.

ר' אומר:
בזבח הבא מן הבקר כמן הצאן הכתוב מדבר.

ואי זה זה?
זה שלמים.

מכאן אמרו:
מותר שלמים לשלמים ומותר פסח לשלמים.
והיה לכם למשמרת -
מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים?
היה ר' מתיא בן חרש אומר:
ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים - הגיע שבועתו שנשבע הב"ה לאברהם, שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר: שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' - ערום מכל מצות, נתן להם הקב"ה שתי מצות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'.
ואומר: גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה.

ר' אליעזר הקפר בר' אומר:
וכי לא היה בידם של ישראל ד' מצות, שאין כל העולם כדאי בהן?!
שלא נחשדו על העריות,
ולא על לשון הרע,
ולא שנו את שמם,
ולא שנו את לשונם,

ומנין שלא נחשדו על העריות?
שנאמר: ויצא בן האשה הישראלית להודיע שבחן של ישראל, שלא היה ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו הכתוב, ועליהם מפורש בקבלה, שנאמר: גן נעול אחותי כלה.
גן נעול - אלו הזכרים.
גל נעול מעין חתום - אלו הנקבות.

ור' נתן אומר:
גן נעול - אלו הנשואות.
גל נעול מעין חתום - אלו הארוסות.

דבר אחר:
גן נעול גל נעול - אלו שתי ביאות.

ומנין שלא נחשדו על לשון הרע והיו אוהבין זה את זה?
תלמוד לומר: ושאלה אשה משכנתה. כבר היה בידם שנים עשר חדש, ואי אתה מוצא אחד מהם שהלשין על חבירו.

ומנין שלא שנו שמם כשם שמייחסן בירידתן?
שנאמר: ראובן שמעון לוי ויהודה כך מיחסן בעלייתן, שנאמר: ויתילדו על משפחותם לבית אבותם וגו'
ואומר: המלאך הגואל אותי.

ומנין שלא שנו את לשונם?
שנאמר: כי פי המדבר אליכם.
ואומר: ויאמרו אלהי העברים נקרה עלינו וגו'.
ואומר: ויבא הפליט ויגד לאברם העברי.

ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים?
לפי שהיו ישראל שטופין בעבודה זרה במצרים, ועבודה זרה שקולה כנגד כל המצות, שנאמר: והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה, יחד הכתוב מצוה זה ואמרה ענין זה בפני עצמו.

ואי זה?
זה עבודה זרה.

או אינו אלא אחד מכל מצות האמורות בתורה סתם, כשהוא אומר: וכי תשגו ולא תעשו וגו' באו כל המצות ללמד על מצוה אחת.

ומנין לעובר על כל מצות שהוא פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה?
שנאמר: לעברך בברית ה' אלהיך ואין ברית אלא תורה, שנאמר: אלה דברי הברית וגו'.
אמר להם משכו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצות.

ר' יהודה בן בתירא אומר:
הרי הוא אומר: ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר במדה טובה ואינו שמח?!
שנאמר: יולד לך בן זכר שמח שמחהו. רבו מוציאו לחירות ואינו שמח?!

אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה?
אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנאמר: ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו.
ואומר: וימרו בי בית ישראל במדבר.
וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום על בני ישראל - צום לפרוש מע"ז.

והיה לכם למשמרת למה נאמר?
לפי שנאמר: משכו וקחו לכם צאן וגו' אמרו לו ישראל למשה רבינו: הן נזבח את תועבת מצרים וגו'.
אמר להן: מן הנס שהוא עושה לכם במשיכתו, אתם יודעים בשחיטתו.

והיה לכם למשמרת -
שחטוהו בי"ד ושמרוהו עד י"ד.

אתה אומר שמרוהו עד י"ד ושחטוהו בי"ד או שומרהו עד י"ד ומשכהו ושחטהו בי"ד?!
תלמוד לומר: בראשון בי"ד יום קבעו הכתוב חובה, אין עליך לדון כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון, שמרהו עד י"ד ושחטוהו בארבעה עשר.

והיה לכם למשמרת -
מגיד הכתוב שהיו מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטה, מכאן אתה דן על התמיד.
נאמרה שמירה בפסח ונאמרה שמירה בתמיד.
מה שמירה האמורה בפסח מבקרים אותו ארבעה ימים קודם שחיטה, אף שמירה האמורה בתמיד מבקרים אותו ד' ימים קודם שחיטה.

מכאן אמרו:
אין פוחתים מששה טלאים המבוקרין מלשכת הטלאים, כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה ומוסיפין לעולם.

והיה לכם למשמרת -
להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו בעשור ופסח דורות מקחו כל זמן.

ושחטו אותו -
וכי כלן שוחטין אותו?
אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו.

מכאן אמרו:
שלוחו של אדם כמותו.

ושחטו אותו -
בין בחול בין בשבת.

ומה אני מקיים מחלליה מות יומת?
בשאר מלאכות, חוץ משחיטת הפסח.

או אף בשחיטת פסח, הא מה אני מקיים ושחטו אותו?
בשאר כל הימים חוץ מן השבת.

או אף בשבת?
תלמוד לומר: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. ואפילו בשבת, דברי ר' יאשיה

אמר לו ר' נתן:
ועדיין לא שמענו נם לו ר' יאשיה, הרי הוא אומר: צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו' אם ללמד על התמיד שתדחה את השבת. והלא כבר נאמר: וביום השבת שני כבשים בני שנה.

ומה תלמוד לומר במועדו?
אלא להקיש ולדון.
נאמר כאן במועדו,
ונאמר להלן במועדו,

מה כאן דוחה שבת,
אף להלן דוחה שבת.

ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל -
מנין אתה אומר, שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד, שכולן יוצאים בו ידי חובתו?
תלמוד לומר: ושחטו אותו וגו'.

מכאן אמרו:
הפסח נשחט בשלש כתות:
קהל,
ועדה,
וישראל.

בין הערבים -
שומע אני עם דמדומי חמה?
תלמוד לומר: בערב.

אי בערב יכול משתחשך?
תלמוד לומר: כבא השמש.

אי כבא השמש ובשלת ואכלת?
תלמוד לומר: מועד צאתך, הפסיק הענין ובשלת ואכלת משחשכה.

ר' אומר:
הרי הוא אומר: שם תזבח את הפסח בערב שומע אני כשמועו, תלמוד לומר: מועד צאתך ממצרים.

אימתי יצאו אלו ממצרים?
משש שעות ולמעלה וכן הו אומר: ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו'.

ר' נתן אומר:
מנין ראיה לבין הערבים שהוא משש שעות ולמעלה?
אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, קדשו עליה מלחמה.
קומו ונעלה בצהרים.
אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
בא הכתוב להשוות ראשון אחרון ואחרון ראשון.
מועד צאתך ממצרים - לשחיטתו.
כבוא השמש - לצלייתו.
בערב -לאכילתו.

בן בתירא אומר:
בין הערבים - שחטהו,
תן ערב - לשחיטתו,
תן ערב - לאכילתו.
[יב, ז] ולקחו מן הדם -
שומע אני בין ביד בין בכלי, תלמוד לומר: אשר בסף.
מגיד הכתוב שעוקר וחוקק כבר האסקופה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקופה, שנאמר: בתתם ספם את ספי.
וכתיב: וינועו אמות הספים, דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
אין סף אלא כלי, שנאמר: והספים והמזמרות והמזרקות והנפות וגו':

ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף -
מבפנים אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ?!
תלמוד לומר: והיה הדם לכם לאות - לכם לאות ולא לאחרים.

ר' יצחק אומר:
לעולם מבחוץ, כדי שיהו המצרים רואין ומיעיהן מתחתכין.

ונתנו על שתי המזוזות וגו' -
שומע אני, אם הקדים זה לזה לא יצא?!
תלמוד לומר: והגעתם אל המשקוף וגו' הא אם הקדים זה לזה יצא.
נמצינו למדין שלש מזבחות היו להם במצרים:
המשקוף,
ושתי המזוזות.

ר' שמעון אומר:
ארבעה היו:
הסף
והמשקוף
ושתי המזוזות.

על הבתים אשר יאכלו אותו בהם -
אין לי אלא על הבתים.

אשר יאכלו אותו בהם -
בתים שהיו ישנים בהם מנין?
תלמוד לומר: על הבתים אשר אתם שם מכל מקום.

[יב, ח] ואכלו את הבשר -
בשר לא גידים, ולא עצמות, ולא קרבים, ולא טלפים.

בלילה הזה -
שומע אני כל הלילה?!
תלמוד לומר: לא תותירו ממנו.
אני אקרא: והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.

עד בקר למה נאמר?
לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבקרו של בקר.

ואי זה?
זה עמוד השחר.

מכאן אמרו:
אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואיברין מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
ומפני מה אמרו עד חצות?
כדי להרחיק אדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה. ולקיים דברי אנשי כנסת הגדולה, שהיו אומרין: הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.

ר' אליעזר אומר:
נאמר כאן לילה,
ונאמר להלן לילה,

מה להלן עד חצות,
אף כאן עד חצות.

[יב, ח] צלי אש -
ולא צלי שפוד ולא צלי אסכלה, ולא צלי התנור, אלא צלי אש הגלוי מן החי.
אתה אומר הצלוי מן החי, או אינו אלא במבושל?!
תלמוד לומר: כי אם צלי אש.

הא מה תלמוד לומר צלי אש?
הצלוי מן החי.

צלי אש על מצות ומרורים יאכלוהו -
הוסיף לו הכתוב שתי מצות, חוץ מן המצוה האמורה בגופו.

ואי זה?
זה ועצם לא תשברו בו.

צלי אש ומצות -
מגיד הכתוב שמצות הפסח: מצה צלי ומרור.
צלי אש ומצות.

ומנין אתה אומר, שאם אין להם מצות ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח?
תלמוד לומר: יאכלוהו.
אין לי אלא בזמן שאין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח.

יכול כך אם אין להם פסח יוצאין במצה ומרור?
הרי אתה דן:
הואיל והפסח מצוות עשה, מצה ומרור מצות עשה.
הא למדת, שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח, יוצאין ידי חובתן במצה ובמרור.

דבר אחר:
על מצות ומרורים יאכלוהו -

מכאן אמרו:
הפסח נאכל אכילת שבע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע.

[יב, ט] אל תאכלו ממנו נא -
אין נא אלא חי ובשל מבושל, לחייב על החי ועל המבושל.

אתה אומר לחייב על החי ועל המבושל או אינו אלא לחייב על המבושל ביותר?!
תלמוד לומר: כי אם צלי אש.

הא מה תלמוד לומר ובשל מבושל?
לחייב על החי ועל המבושל.

ובשל מבושל במים -
אין לי אלא מים, שאר כל המשקין מנין?
היה ר' ישמעאל אומר:
אמרת קל וחומר הוא:
אם מים שאינן מפיגין טעמן הרי הן אסורין בבישול, שאר המשקין שהן מגיפין טעמן דין הוא שיהוא אסורין בבישול!

ר' עקיבא אומר:
אין לי אלא מים, שאר כל משקין מנין?
תלמוד לומר: ובשל מבושל להביא שאר המשקין.

ר' אומר:
אני אקרא: אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש.
ומה תלמוד לומר נא ובשל מבושל שיכול?
אין לי אלא השעה שהוא אכול צלי.

ובשעה שהוא נא ומבושל, מבעוד יום מנין?
תלמוד לומר: ובשל מבושל לחייב עליו מבעוד יום.

ובשל -
אין בשל אלא צלי, שנאמר: ובשלת ואכלת.
ואומר: ויבשלו את הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם.

מכאן היה ר' יאשיה אומר:
הנודר מן המבושל אסור בצלי.

כי אם צלי אש -
למה נאמר?
הייתי אומר: הראוי לשלוק - ישלוק, הראוי לצלי - יצלה?!
תלמוד לומר: כי אם צלי אש תוך ובר דברי ר' עקיבא.

ר' אומר:
מקולס.

[יב, י] ולא תותירו ממנו עד בקר -
הא אם הותיר עבר על מצוה.

שומע אני יהא כשר, תלמוד לומר: לא תותירו ממנו עד בקר.
אני אקרא: והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו.

עד בקר למה נאמר?
אלא בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של בקר.

דבר אחר:
מה תלמוד לומר עד בקר?
מגיד שאינו נשרף עד אור ששה עשר.

ר' ישמעאל אומר:
אינו צריך.
הרי הוא אומר: כל מלאכה לא יעשה בהם - שריפה מעין מלאכה הוא.

ומה תלמוד לומר עד בקר?
אלא אם חל אור י"ו להיות בשבת, מגיד שאינו נשרף אלא עד אור י"ז.

ר' יונתן אומר:
אינו צריך.
ומה אם במקום שכל אוכל נפש דוחה יום טוב, אין שריפת נותר דוחה יום טוב. מקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת, אינו דין שלא תהא שריפת נותר דוחה אותו?!
ומה תלמוד לומר עד בקר?
בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר.

ר' יצחק אומר:
אינו צריך.
ומה אם חמץ שהוא בבל יראה ובבל ימצא, אין שריפתו דוחה יו"ט. נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא, אינו דין שלא ידחה יום טוב לשרפו?!
ומה תלמוד לומר עד בקר?
לענין שאמרנו. [יב, יא] וככה תאכלו אותו -
כיוצאי דרכים.

ר' יוסי הגלילי אומר:
בא הכתוב ללמדנו דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים, שיהיו מזורזין.

ואכלתם אותו בחפזון -
זה חפזון מצרים.

אתה אומר כן, או אינו אלא חפזון ישראל, כשהוא אומר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ו), הרי חפזון ישראל אמור.
הא מה אני מקיים ואכלתם אותו בחפזון?
זה חפזון מצרים.

רבי יהושע בן קרחה אומר:
ואכלתם אותו בחפזון -
זה חפזון ישראל.

אתה אומר כן, או אינו אלא חפזון מצרים, כשהוא אומר: כי גורשו ממצרים - הרי חפזון מצרים אמור.
ומה תלמוד לומר בחפזון?
זה חפזון ישראל.

אבא חנן משום רבי אליעזר אומר:
זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר.
קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה"ש ב ח)
ואומר: הנה זה עומד אחר כתלנו (שם ט).

יכול לעתיד לבא יהא בחפזון?
תלמוד לומר: כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו' (ישעיה נב יב).

פסח הוא לה' -
שיהיו כל מעשיו לשם שמים.

[ יב, יב] ועברתי בארץ מצרים -
רבי יהודה אומר:
כמלך שעובר ממקום למקום.

דבר אחר:
נותן אני עברתי במצרים, אין עברה אלא זעם, שנאמר: ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט).
ואומר: יום עברה וגו' היום ההוא (צפניה א טו)
ואומר: הנה יום הה' בא אכזרי ועברה וחרון אף וגו' (ישעיה יג ט):

והכיתי כל בכור -
שומע אני על ידי מלאך, או על ידי שליח, תלמוד לומר: וה' הכה כל בכור בארץ מצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח:

והכתי כל בכור בארץ מצרים -
אפילו ממקומות אחרים והם במצרים.

בכורי מצרים אפילו הם במקומות אחרים מנין?
תלמוד לומר: למכה מצרים בבכוריהם וגומר.

בכורי חם כוש פוט ולוד מנין?
תלמוד לומר: ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם.

מאדם ועד בהמה -
מי שהתחיל בעבירה תחלה, ממנו התחילה הפורענות.
כוצא בדבר אתה אומר: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וגו' (בראשית ז כג)
כיוצא בדבר אתה אומר: ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים (שם יט יא)
כיוצא בדבר אתה אומר: ואכבדה בפרעה ובכל חילו (שמות יד, ד).
כיוצא בדבר אתה אומר: הכה תכה את יושבי העיר ההיא וגומר (דברים יג טז).
כיוצא בדבר אתה אומר: וצבתה בטנה ונפלה יריכה (במדבר ה כז) - אבר שהתחיל בעברה תחלה.
אף כאן אתה אומר: והכיתי כל בכור מי שהתחיל בעברה תחלה, ממנו התחילה הפורענות.

והלא דברים קל וחומר:
ומה אם מדת פורענות מעוטה, מי שהתחיל בעבירה לוקה תחלה, קל וחומר למדה טובה שמרובה.

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' -
שפטים משונים זה מזה של אבן היתה נמסת ושל עץ היתה נרקבת ושל מתכת נעשית חררה שנאמר: ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד)

ויש אומרים:
של אבן נרקבת ושל עץ נמסית.

ר' נתן אומר:
שפטים -
שפוט שופטי שפטים נרקבים, נבקקים, נגדעים, נשרפים, מצינו למדין שעבודה זרה לוקה בארבעה דרכים ועובדיה בשלשה:
במכה,
בהשחתה,
ובמגפה.

אני ה' -
מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן.

אני ה' -
בשבועה אני נפרע מהם.

והלא דברים קל וחומר:
ומה מדת פורענות מעוטה אמר הקב"ה לעשות ועשה, מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה.

[יב, יג] והיה הדם לכם לאות -
לכם לאות ולא לי לאות.

לכם לאות -
ולא לאחרים לאות.

על הבתים אשר אתם שם -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: על הבתים אשר יאכלו אותו בהם.
אין לי אלא בתים שיאכלו בהם.

בתים שהיו יושבים בהם מנין?
תלמוד לומר: על הבתים אשר אתם שם, מכל מקום.

וראיתי את הדם -
היה ר' ישמעאל אומר:
והלא הכל גלוי לפניו, שנאמר: ידע מה בחשוכה ונהורא עמיה שרא (דניאל ב כב)
ואומר: גם חשך לא יחשיך ממך (תהלים קלט יב).

ומה תלמוד לומר וראיתי את הדם?
אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם, שנאמר: ופסחתי עליכם, אין פסיחה אלא חיים, שנאמר: כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים גנון והציל פסוח והמליט (ישעיה לא ה):

דבר אחר:
וראיתי את הדם -
רואה אני דם עקדתו של יצחק, שנאמר: ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה וגו' (בראשית כב כד).
ולהלן הוא אומר: ובהשחית ראה ה' וינחם וגו' (ד"ה א' כא טו).

מה ראה?
ראה דם עקדתו של יצחק, שנאמר ה' אלהים יראה לו השה:

ופסחתי עליכם -
ר' יאשיה אומר:
אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, שהקב"ה מדלג על בתי בניו במצרים, שנאמר: קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים (שה"ש ב ח).
ואומר: הנה זה עומד אחר כתלנו וגומר.

רבי יונתן אומר:
ופסחתי עליכם -
עליכם אני חס, ואני איני חס על המצרים.
הרי שהיה מצרי בתוך ביתו של ישראל, שומע אני ינצל בגינו?!
תלמוד לומר: ופסחתי עליכם - עליכם אני חס ולא על המצרים.

הרי שהיה ישראל בבית המצרים שומע אני ילקה בגללו?!
תלמוד לומר: ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים בכם אינו הווה, אבל הווה הוא לאחר זמן.

[יב, יד] והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו -
יום שהוא לך לזיכרון אתה חוגגו, אבל לא שמענו אי זהו.
כשהוא אומר: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגומר (שמות יג ג) עדין הדבר שקול.
כשהוא אומר: ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה (במדבר לג ג).

אימתי אכלו בני ישראל את הפסח?
בלילי יו"ט והם לא יצאו אלא ביום טוב עצמו.

וחגותם אותו חג לה' -
אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה.

יום טוב האחרון מנין?
תלמוד לומר: שבעת ימים תאכל מצוה וביום השביעי חג לה' (שמות יג ו).
אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהם טעונים חגיגה.

חולו של מועד מנין?
הרי אתה דן:
הואיל ויום טוב הראשון ואחרון קרויין מקרא קדש, וחולו של מועד קרוי מקרא קדש, אם למדת על יום טוב הראשון ואחרון שהן קרואים מקרא קדש, הרי הן טעונין חגיגה חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש, דין הוא שיטען חגיגה!

ועוד קל וחומר:
ומה אם יו"ט הראשון והאחרון שאין לפניהם ולאחריהם מקודשין, הרי הן טעונים חגיגה, חולו של מועד שהוא מקודש לפניו ולאחריו, דין הוא שיהא טעון חגיגה!

ר' יוסי הגלילי אומר:
הרי הוא אומר: שבעת ימים תחוג לה' אלהיך (דברים טו טז) להביא ז' ימי הפסח שיטענו חגיגה, או אינו מדבר אלא בחג, כשהוא אומר: וחגותם אותו חג לה' (ויקרא כג מא) הרי חג אמור.

ומה אני מקיים שבעת ימים תחוג לה'?
להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה.

לדורותיכם -
שינהוג הדבר לדורות.
או לדורותיכם, שומע אני מיעוט דורות שנים, תלמוד לומר: חקת עולם תחגהו.
[יב, טו] שבעת ימים מצות תאכלו -
שומע אני כל מצות כמשמעו?!
תלמוד לומר: לא תאכל עליו חמץ, לא אמרתי אלא דבר הבא לידי מצה וחמץ.

ואי זה זה?
אלו חמשת המינין ואלו הם:
החטים,
והשעורים,
והכוסמים,
ושבולת שועל,
ושיפון.

יצאו:
האורז,
והדוחן,
והפרגון,
והקטנית,
והשומשמין,
שאין באין לידי חמץ ומצה, אלא לידי סרחון.

שבעת ימים מצות תאכלו -
שומע אני אף מעשה קדרה במשמע, תלמוד לומר: לחם עוני.

שבעת ימים -
עם יום טוב הראשון.
אתה אומר כן, או אינו אלא חוץ ליום טוב הראשון?!
תלמוד לומר: עד יום האחד ועשרים.
אי עד יום האחד ועשרים אוציא סמוך לעשרים, תלמוד לומר: שבעת ימים מצות תאכלו.

שבעת ימים מצות תאכלו -
לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות.
אתה אומר לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות.

או אינו אלא לעשות הראשון רשות ושאר הימים חובה?!
תלמוד לומר: בראשון בארבעה עשר יום לחדש הכתוב קבעו חובה.

הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כראשון, לעשות הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. כתוב אחד אומר: שבעת ימים מצות תאכלו.
וכתוב אחד אומר: ששת ימים תאכל מצות.

כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
השביעי הזה בכלל היה ויצא (מוצא) מן הכלל, ללמד על הכלל.
מה שביעי רשות אף כל רשות.

או מה שביעי רשות אף לילה הראשון רשות?!
תלמוד לומר: בראשון בארבעה עשר יום לחדש, הכתוב קבעו חובה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, מה שביעי רשות אף כלן רשות.

דבר אחר:
כתוב אחד אומר: ששה.
וכתוב אחד אומר: שבעה.

כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
אלא ששה מן החדש, שבעה מן הישן.

אך ביום הראשון וגו' -
מערב יום טוב.
אתה אומר מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב עצמו?!
תלמוד לומר: לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קיים, דברי ר' ישמעאל.

ר' יונתן אומר:
אינו צריך.
הרי כבר נאמר: כל מלאכה לא יעשה בהם שריפה מעין מלאכה היא.

מה תלמוד לומר תשביתו שאור מבתיכם?
מבערב יום טוב.
אתה אומר כן, או אינו אלא ביום טוב עצמו?!
תלמוד לומר: אך - חילק.

ר' יוסי אומר:
תשביתו שאור מבתיכם -
בשריפה.
אתה אומר בשריפה, או אינו אלא בכל דבר?!
הרי אתה דן:
נותר אסור באכילה, וחמץ אסור באכילה.
מה נותר בשריפה,
אף חמץ בשריפה.
אם למדת נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהא אלא בשריפה.
נבלה תוכיח, שהיא אסורה באכילה ואינה בשריפה, היא תוכיח על חמץ, אע"פ שהוא אסור באכילה לא יהא בשריפה.

אמרת: הפרש נותר אסור בהנאה, וחמץ אסור בהנאה.
אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהא אלא בשריפה.
והרי שור הנסקל יוכיח, שהוא אסור בהנאה ואינו בשריפה, הוא יוכיח על חמץ, אע"פ שהוא אסור בהנאה, לא יהא בשרפה.

אמרת הפרש נותר חייבין עליו כרת. וחמץ חייבין עליו כרת.
אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהא אלא בשרפה.
והרי חלב של שור הנסקל יוכיח, שחייבין עליו כרת ואינו בשריפה, הוא יוכיח על חמץ, אע"פ שחייבין עליו כרת, לא יהא בשריפה.

אמרת אדון ארבעה לשונות כאחת, מארבעה לשונות כאחת.
נותר אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת. והזמן גרם.
וחמץ אסור באכילה ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם.
ואל תאמר נבלה תוכיח, שאע"פ שאסורה באכילה, אינה אסורה בהנאה.
ולא שור הנסקל יוכיח, שאע"פ שהוא אסור בהנאה, אין חייבים עליו כרת.
ולא חלב שור הנסקל יוכיח, שאע"פ שחייבים עליו כרת, אין הזמן גורם,
אלא אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר.

אמור דבר שהוא שוה בד' דרכים מדבר ששוה בד' דרכים, ואל אלמוד דבר שהוא שוה בארבעה דרכים מדבר שאינו שוה לא בדרך אחד ולא בב' דרכים ולא בג' דרכים.
אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהיה אלא בשריפה.

אמר ר' יהודה בן בתירה:
סבור אתה שאתה מחמיר עליו ואינך אלא מקל, הא אם לא מצא לו אור ישב לו ולא ישרוף?! אלא כלשון הזה הוי אומר: עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה, משהגיעה שעת הביעור מצות כילויו בכל דבר.

ר' אומר:
בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא.

ואי זה הוא דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא?
אין אתה מוצא אלא בשריפה.

כי כל אוכל חמץ ונכרתה -
שומע אני כל חמץ במשמע, תלמוד לומר: לא תאכל עליו חמץ לא אמרתי אלא שהוא בא לידי חמוץ ומצה.

ואי זה הוא?
זהו חמשת המינין:
החטים,
והשעורים,
והכוסמים,
שבולת שועל,
שיפון.

יצאו:
האורז,
והדוחן,
והפרגון,
והשומשומים,
שאין באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון.

ונכרתה -
אין הכרתה אלא הפסקה.

הנפש ההיא -
מזידה, דברי ר' עקיבא.

מישראל -
שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר?!
תלמוד לומר: מלפני ה', בכל מקום הוא רשותי.

מיום הראשון עד יום השביעי -
ענשו שבעה ואזהרתו לעולם שהיה בדין.
הואיל והחלב חייב עליו כרת, והחמץ חייב עליו כרת, אם למדת על החלב שעשה ענשו כאזהרתו.

יכול אף על החמץ יעשה ענשו כאזהרתו?
תלמוד לומר: מיום הראשון עד יום השביעי, שענשו שבעה ואזהרתו לעולם.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו.
תלמוד לומר: כל מחמצת לא תאכלו.
[יב, טז] ביום הראשון מקרא קדש -
כבדהו במאכל ובמשתה ובכסות נקייה, אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון, שהם קרויין מקרא קדש.

חולו של מועד מנין?
תלמוד לומר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש.

כל מלאכה לא יעשה בהם -
אין לי אלא יום טוב האחרון שהוא אסור בעשית מלאכה.

יום טוב הראשון מנין?
תלמוד לומר: ביום הראשון מקרא קדש.
אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהן אסורין בעשיית מלאכה, שנאמר: ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש.

חולו של מועד מנין?
תלמוד לומר: את חג המצות תשמור מכל מקום, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
אינו צריך.
אם יום טוב הראשון והאחרון שאין קדושה לא לפניהם ולא לאחריהם, הרי הן אסורין במלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניו ולאחריו אינו דין שיאסר במלאכה?!
ו' ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניהם ולאחריהם ומותרים במלאכה, הם יוכיחו על חולו של מועד, שאע"פ שיש לו קדושה לפניו ולאחריו מותר במלאכה.
לא, אם אמרת בששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף, לכך מותרין במלאכה.
תאמר בחולו של מועד שיש בו קרבן מוסף, לכך יהא אסור במלאכה?!
והרי ראשי חדשים שיש בהן קרבן מוסף ומותרין במלאכה, הם יוכיחו על חולו של מועד, שאע"פ שיש בו קרבן מוסף יהא מותר במלאכה.
לא, אם אמרת בראשי חדשים שאין קרויין מקרא קדש לכך מותרין במלאכה, תאמר בחולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש יהא אסור במלאכה.
הא למדנו על חולו של מועד שהוא אסור במלאכה.

כל מלאכה לא יעשה בהם -
לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך.

אתה אומר כן, או אינו לא תעשה אתה ולא חברך ויעשה גוי מלאכתך?!
תלמוד לומר: ששת ימים תעשה מלאכה וגו'.
הא למדת: וכל מלאכה לא יעשה בהם - לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה הגוי מלאכתך, דברי ר' יאשיה.

רבי יונתן אומר:
אינו צריך.
והלא כבר נאמר: זכור את יום השבת לקדשו.

והלא דברים קל וחומר:
ומה אם שבת חמורה אינו מוזהר על מלאכת גוי, במלאכתך יום טוב הקל דין הוא, שלא יהא מוזהר על מלאכת גוי במלאכתך!
תלמוד לומר: כל מלאכה לא יעשה בהם - אם יום טוב הנקל אתה מוזהר על מלאכת חברך, במלאכתך שבת חמורה דין הוא, שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך!

אך אשר יאכל לכל נפש -
כל אוכל נפש דוחה יום טוב ואין כל עבודה דוחה יום טוב.

שהיה בדין:
ומה אם במקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה שבת, אף מקצת עבודה דוחה את השבת, מקום שכל אוכל נפש דוחה יום טוב, אינו דין שכל עבודה דוחה יום טוב?!
תלמוד לומר: אך אשר יאכל לכל נפש - כל אוכל נפש דוחה יום טוב ואין כל עבודה דוחה יו"ט ויהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת.

והדין נותן:
ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה יו"ט, כל אוכל נפש דוחה יו"ט, במקום שמקצת עבודה דוחה שבת, אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת?!
תלמוד לומר: אשר יאכל מקצת עבודה דוחה שבת, ואין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת.

אך אשר יאכל לכל נפש וגו' =-
שומע אני אף נפשות בהמה ונפשות אחרים במשמע?!
תלמוד לומר: לכם - לכם ולא לבהמה.
לכם - ולא לאחרים, דברי ר' ישמעאל.

ר' יוסי הגלילי אומר:
אך אשר יאכל לכל נפש -
אף נפשות בהמה במשמע?!
משמע מביא נפש בהמה ומביא נפשות אחרים, תלמוד לומר: אך, חילק.

ר' עקיבא אומר:
אך אשר יאכל לכל נפש -
אף נפש בהמה במשמע?!
משמע מביא נפש בהמה ומביא נפשות אחרים, תלמוד לומר: לכם - לכם ולא לאחרים.

מה ראית לחלוק?
שאתה מוזהר על הבהמות ואי אתה מוזהר על הגוי.

[יב, יז] ושמרתם את המצות -
שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול.

מכאן אמרו:
תפח ותלטוש בצונן, שאור ישרף והאוכלו פטור.
סידוק ישרף והאוכלו חייב מיתה.

אי זהו שאור?
כקרני חגבים.
סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה. דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים:
זה וזה האוכלו חייב מיתה.

אי זהו שאור?
כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו.

ושמרתם את המצות -
ר' יאשיה אומר:
אל תקרי כן, אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד.

כי בעצם היום הזה -
מגיד שלא יצאו אלא ביום.

הוצאתי את צבאותיכם -
אלו צבאות ישראל.

אתה אומר כן, או אינו אלא צבאות מלאכי השרת?!
כשהוא אומר: יצאו כל צבאות ה', הרי צבאות מלאכי השרת אמור.

הא מה תלמוד לומר הוצאתי את צבאותיכם?
אלו צבאות ישראל.

ושמרתם את היום הזה לדורותיכם -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: כל מלאכה לא יעשה בהם?!
אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה.

דברים שהם משום שבות מנין?
תלמוד לומר: ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהם משום שבות ואף חלו של מועד יהא משום שבות אסור.

והדין נותן:
הואיל ויום הראשון ויום האחרון קרויין מקרא קדש, וחולו של מועד קרוי מקרא קדש, ויום טוב הראשון והאחרון, הרי הן אסורין משום שבות, חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש אינו דין שיהא אסור משום שבות?!
תלמוד לומר: ביום הראשון שבתון:
[יב, יח] בראשון בארבעה עשר יום -
הכתוב קבעו חובה.

עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, מה תלמוד לומר?
לפי שהוא אומר: שבעת ימים מצות תאכלו אין לי אלא ימים.

לילות מנין?
תלמוד לומר: עד יום האחד ועשרים לרבות את הלילות.

[יב, יט] שבעת ימים שאור לא ימצא -
אין לי אלא בל ימצא.

בל יראה מנין?
תלמוד לומר: לא יראה שאור בכל גבולך, אין לי אלא שאור שהוא בבל יראה ובבל ימצא.

חמץ מניין?
תלמוד לומר: לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור.
מה זה בבל יראה ובבל ימצא, אף זה בבל יראה ובבל ימצא.
מה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין.

בבתיכם -
למה נאמר?
לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו?!
תלמוד לומר: בבתיכם.
מה בתיכם ברשותכם, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, אע"פ שיכול לבערו, אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת, אע"פ שהוא ברשותו, אינו יכול לבערו.

אתה אומר לכך בא או לא בא, אלא ללמדך בבתים שבעה ובגבולין לעולם.
תלמוד לומר: לא יראה לך שאור בכל גבולך וגו'.
מה בתים שבעה, אף בגבולין שבעה.

כי כל אוכל מחמצת -
למה נאמר?
לפי שנאמר: כי כל אוכל חמץ אין לי אלא חמץ שחייבים עליו כרת.

שאור מנין?
תלמוד לומר: כי כל אוכל מחמצת , שלא יאמר יש לי בדין.
מה אם חמץ שאינו מחמיץ לאחרים חייבין עליו כרת, שאור שהוא מחמיץ לאחרים אינו דין שחייבין עליו כרת?!
לא, אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה, לפיכך יהו חייבים עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה, לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת.
תלמוד לומר: כי כל אוכל מחמצת ונכרתה.

אקרא אני את השאור קל וחומר לחמץ.
מה השאור שאינו ראוי לאכילה חייבין עליו כרת, חמץ שאינו ראוי לאכילה דין הוא שחייבים עליו כרת!
לא, אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ לאחרים, לכך חייבין עליו כרת, תאמר בחמץ שאינו מחמץ לאחרים לא חייבין עליו כרת.
תלמוד לומר: כי כל אוכל חמץ ונכרתה.

כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו' -
עד שיאמרו שני כתובין ואם לא, לא שמענו.

ונכרתה -
אין הכרתה אלא הפסק.

הנפש ההיא -
מזידה, דברי ר' עקיבא

מעדת ישראל -
תכרת מעדת ישראל.
שומע אני תכרת מעדת ישראל, ותלך לה לעם אחר?!
תלמוד לומר: מלפני.

אני ה' -
בכל מקום שהוא ברשותי.

בגר ובאזרח הארץ -
לפי שהוא עשה מעשה בישראל, צריך להביא הגרים אף בכל שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים.

[יב, כ] כל מחמצת לא תאכלו -
למה נאמר?
לפי שנאמר: כי כל אוכל חמץ ונכרתה.

כי כל אוכל מחמצת ונכרתה -
אין לי אלא אלו, תערובתן מנין?
תלמוד לומר: כל מחמצת לא תאכלו.

בכל מושבותיכם תאכלו מצות -
למה נאמר?
לפי שנאמר: ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך הרי שהעלה מעשר שני לירושלם, שומע אני יצא בה ידי חובתו משום מצה?!
תלמוד לומר: בכל מושבותיכם, יצא זה שאינו נאכל בכל מקום.

ומנין שלא יצא לא בלחם הפנים ולא בשירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בבכורים?
תלמוד לומר: בכל מושבותיכם תאכלו מצות, יצאו אלו שאינן נאכלין בכל מושבותיכם.

משמע מוציא אני את אלו ומביא האספגנין והדובשנין והאסקריטין וחלות משרת ואשישה?! תלמוד לומר: לחם עוני דברי ר' ישמעאל.

וחכמים אומרים:
יוצא בם ובמעשר שני.
ומה תלמוד לומר לחם עוני?
שלא ילוש לא ביין לא בשמן ולא בשאר המשקים, אבל מקטף הוא מכלן.

ר' אליעזר אומר:
יוצא בם ובמעשר שני.
ומה תלמוד לומר לחם עוני?
אלא מה לחמו של עני כל השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנור, אף כאן היא לשה והוא מסיק.

ר' יוסי אומר:
הרי הוא אומר שבעת ימים תאכלו מצות.
שומע אני אף מעשר שני במשמע?!
תלמוד לומר: לחם עוני, יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה.
[יב, כא] ויקרא משה לכל זקני ישראל -
מלמד שעשאן בית דין .

ויאמר אליהם -
הדבר יצא מפי משה לישראל, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
הדבר מפי משה לאמר לזקנים והזקנים לכל ישראל.

נם לו ר' יאשיה:
אחד זה ואחד זה.

מה נשתנה הדבר הזה מכל הדברות שבתורה?
שכולן היו מפי מש[ה] לישראל לאמר, אף כאן הדבר מפי משה לאמר, לכל ישראל , ויאמר אליהם - אלא שמשה חלק כבוד לזקנים.
וכן הקב"ה אמר למשה, משה חלק כבוד לזקנים, שנאמר: לך ואספת את זקני ישראל וגו' וכתיב: וילך משה ואהרן. ויאספו את כל זקני ישראל.

משכו וקחו לכם צאן -
משכו - מי שיש לו.
וקחו - מי שאין לו.

ר' יוסי הגלילי אומר:
משכו -
מעבודה זרה והדבקו במצוה.

ר' ישמעאל אומר:
בא הכתוב ללמד על כל העולין למנין על הפסח ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ובלבד שיניח את הפסח כל [כמות] שהוא.

ר' יצחק אומר:
בא הפסח ללמדך על בהמה דקה, שהיא נקנית במשיכה.

ושחטו את הפסח -
מצוה שישחטנו לשמו, אבל שחטו שלא לשמו עבר על מצוה.
שומע אני יוכשר?!
תלמוד לומר: משכו וקחו לכם. שנה עליו הכתוב לפסול.

מכאן אמרו:
כל הזבחים שלא נזבחו לשמן כשרין, אלא שלא עלו לשום חובה לבעלים, חוץ מן הפסח ומן החטאת.

[יב, כב] ולקחתם לכם אגודת אזוב -
מכאן אתה למד כל לקיחות שבתורה, הואיל ונאמרו כל הלקיחות שבתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן, שאינה אלא אגודת אזוב, פורט אני כל לקיחות שבתורה שאינם אלא אגודת אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב רומי ולא אזוב כחלית ולא אזוב מדברית ולא כל אזוב שיש עליו שם לווי.

וטבלתם בדם -
שיהא בדם כדי טבילה.

אשר בסף -
מגיד הכתוב שעוקה חוצץ בצד האסקופה ושוחט בתוכה.
אין סף אלא אסקופה, שנאמר: בתתם ספם תחת ספי וגו'.
וכתוב: וינועו אמות הספים דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
אין סף אלא כלי, שנאמר: והספים והמזמרות.

והגעתם אל המשקוף -
מבפנים.
אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ?!
תלמוד לומר: וראיתי את הדם הנראה לי ולא לאחרים, דברי ר' ישמעאל.

ר' יונתן אומר:
מבפנים אתה אומר.
מבפנים או אינו אלא מבחוץ?!
תלמוד לומר: והיה הדם לכם - לכם לאות ולא לאחרים לאות.

ר' יצחק אומר:
לא, כי אלא מבחוץ, כדי שיהו המצרים רואים ומעיהם מתחתכים.

והגעתם אל המשקוף -
שומע אני, אם הקדים זה לזה לא יצא?!
תלמוד לומר: ונתנו על שתי המזוזות וגו', הא אם הקדים זה לזה יצא.
נמצינו למדים שלשה מזבחות היו לאבותינו וכו'.

מן הדם אשר בסף -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: וטבלתם בדם אשר בסף?!
לפי שהוא אומר: ולקחו מן הדם, שומע אני טבילה אחת לכולם?!
תלמוד לומר: והגעתם אל המשקוף - על כל הגעה טבילה.

ואתם לא תצאו -
מגיד משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בן צדיק לרשע, שנאמר: לך עמי בא בחדריך. וסגור דלתך בעדך וגו'
ואומר: הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע.
ואומר: והיה בעבור כבודי.

עד בקר -
ללמדך כשתצא לדרך הכנס בכי טוב וצא בכי טוב.
וכן אתה מוצא באבות הראשונים נהגו בדרך ארץ.
וישכם אברהם בבקר,
וישכם יעקב בבקר,
וישכם משה בבקר,
וישכם יהושע בבקר,
וישכם שמואל בבקר.

והלא דברים קל וחומר:
והלא אבות ונביאים שהלכו לעשות רצונו מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה.
וכן הוא אומר: תשת חשך ויהי לילה.
ואומר: הכפירים שואגים לטרף.
ואומר: תתן להם ילקוטון וגו'
ואומר: תזרח השמש יאספון וגו'
מכאן ואילך, יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב.
ואומר: מה רבו מעשיך ה' וגו':

[יב, כג] ועבר ה' לנגוף את מצרים וגו' -
ר' יהודה אומר:
כמלך שהוא עובר ממקום למקום.

דבר אחר:
ועבר ה' -
נותן הוא עברתו ויראתו במצרים, אין עברה אלא זעם שנאמר: ישלח בם וגו' (תהלים עח מט)
וכתוב: יום עברה היום ההוא (צפניה א טו)
וכתוב: הנה יום ה' בא אכזרי ועברה וגו' (ישעיה יג ט)
וכתוב: ובכל כרמים מספד כי אעבור בקרבך נאם ה' (עמוס ה יז):

וראה את הדם -
היה ר' ישמעאל אומר:
והלא הכל גלוי וידוע לפניו, שנאמר: ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי.
ואמר: גם חשך לא יחשיך ממך.

ומה תלמוד לומר וראה את הדם?
אלא לשכר מצוות שהם עושים הוא נגלה עליהם וחס עליהם, שנאמר: ופסח ה' על הפתח, ואין פסיחה אלא חיים, שנאמר: כצפרים עפות כן יגן ה' על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט.

וראה את הדם -
רואה הוא דם עקדתו של יצחק, שנאמר: ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה.
וכתיב: ובהשחית בעם ראה.

מה ראה?
ראה דם עקדתו של יצחק שנאמר: אלהים יראה לו השה לעולה.

ופסח ה' על הפתח -
והלא דברים קל וחומר:
ומה אם דם פסח מצרים הקל שאינו אלא לשעה, ואינו נוהג ביום ובלילה, ואינו נוהג לדורות, נאמר בו: ולא יתן המשחית, מזוזה שהיא חמורה, שיש בה עשרה שמות מיוחדין ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות על אחת כמה וכמה, שלא יתן המשחית.

אלא מי גרם?
עונותינו, שנאמר: כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיהם. וחטאתיכם הסתירו מכם פנים משמוע.

[יב, כד] ושמרתם את הדבר הזה -
להביא פסח דורות שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העזים, דברי ר' אליעזר

לחק לך ולבניך -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ולקחו מן הדם, שומע אני אף הנשים במשמע?!
תלמוד לומר: לחק לך ולבניך - האנשים ולא הנשים.
[יב, כה] והיה כי תבואו אל הארץ -
תלה הכתוב לעבודה זו, מביאתן לארץ ולהלן:

כאשר דבר -
והיכן דבר?
והבאתי אתכם אל הארץ וגו'.

כיוצא בדבר אתה אומר: הוא אשר דבר ה' שבתון.
והיכן דבר?
והיה ביום הששי וגו'.

כיוצא בדבר אתה אומר: הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש וגו'.
והיכן דבר?
ונועדתי שמה לבני ישראל וגו'.

כיוצא בדבר אתה אומר: פחדכם ומוראכם יתן ה' כאשר דבר.
והיכן דבר?
את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל הגוים וגו'.

כיוצא בדבר אתה אומר: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כאשר דבר לך.
והיכן דבר?
כי אוריש גוים מפניך וגו' ושתי את גבולך מים סוף וגו'.

כיוצא בדבר: ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך.
והיכן דבר?
ברוך תהיה מכל העמים.

כיוצא בדבר אתה אומר: וה' האמירך היום.
והיכן דבר?
את ה' האמרת היום.

כיוצא בדבר אתה אומר: ולתתך עליון וגו'.
והיכן דבר?
ונתנך ה' לראש ולא לזנב.
ואומר: והייתם קדושים וגו'.

כיוצא בדבר אתה אומר: שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר.
והיכן דבר?
האזינו השמים ואדברה.

כיוצא בדבר אתה אומר: ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר.
והיכן דבר?
ראו עתה כי אני הוא.

כיוצא בדבר אומר: ואם תמאנו ומריתם וגו'.
והיכן דבר?
והבאתי עליכם חרב נוקמת וגו'

כיוצא בדבר אתה אומר: בלע המות לנצח וגו'.
והיכן דבר?
אשכיר חצי מדם.

כיוצא בדבר אתה אומר: וישבו איש תחת גפנו וגו'.
והיכן דבר?
ונתתי שלום בארץ.

כיוצא בדבר אתה אומר: ולא יהיה שריד וגו'.
והיכן דבר?
וירד מיעקב והאביד שריד וגו'.

כיוצא בדבר אתה אומר: וה' פקד את שרה וגו'.
והיכן דבר?
אבל שרה אשתך וגו'.

כיוצא בדבר אתה אומר: ויעש ה' לשרה וגו'.
והיכן דבר?
ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו'.

כיוצא בדבר אתה אומר: זאב וטלה ירעו כאחד.
והיכן דבר?
והשבתי חיה רעה מן הארץ.

כיוצא בדבר אתה אומר: מן הגוים אשר אמר ה'.
והיכן דבר?
לא תתחתן בם.

כיוצא בדבר אתה אומר: אז אמר שלמה ה' אמר וכו'.
והיכן דבר?
כי בענן אראה על הכפורת.

כיוצא בדבר אתה אומר: והיו לי אמר ה'.
והיכן דבר?
והייתם לי סגלה.

כיוצא בדבר אתה אומר: והיה כל אשר יקרא בשם וגו'
והיכן דבר?
וראו כל עמי הארץ.

כיוצא בו: וגם מהם אקח לכהנים הלויים אמר ה'.
והיכן אמר?
הנסתרות לה' אלהינו וגו'
אף כאן אתה אומר: והיה כי תבואו אל הארץ וגו', תלה הכתוב לעבודה הזאת מביאתן לארץ ולהלן.

[יב, כו] והיה כי יאמרו אליכם בניכם -
בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף התורה עתידה להשתכח.

ויש אומרים:
בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה, שהן עתידים לראות בנים ובני בנים להם, שנאמר: ויקוד העם וישתחוו וגו'.

למה השתחוו?
משום שנאמר: וחמושים עלו בני ישראל - אחד מחמשה.

ויש אומרים:
אחד מחמשים.

ויש אומרים:
אחד מחמש מאות עלו.

ר' נהוראי אומר:
העבודה! ולא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר: רבבה כצמח בשדה נתתיך וגו'.
וכתיב: ובני ישראל פרו וישרצו, שהיתה אשה אחת יולדת ששה בנים בכרס אחד, ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו?!

ואימתי מתו?
בשלשת ימי אפלה, כתיב: לא ראו איש את אחיו שהיו קוברין מיתיהן והודו ושבחו שלא ראו אויבים ושמחו במפלתם.

[יב, כז] ואמרתם זבח פסח הוא לה'.-
ר' יוסי הגלילי אומר:
ראויין היו שונאים של ישראל כליה, עד שגמר אחד מהם את פסחו ואמרתם זבח פסח הוא. ללמדך שכל מי ששומע הנסים האלו שעשה הקב"ה לישראל במצרים, צריך לשבח וגו', ויספר משה לחתנו וגו' ויחד יתרו. ברוך ה' (שמות יח ח-י):

[יב, יח] וילכו ויעשו -
ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה.

ויעשו -
וכי כבר עשו?
אלא משקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם כאלו עשו וגו'.

כאשר צוה ה' -
להודיעך שבחן, שכשם שאמרו להם משה ואהרן, כן עשו.

דבר אחר:
מה ת"ל כן?
אלא אף משה ואהרן עשו כן.
[יב, כט] ויהי בחצי הלילה -
יוצרו חלקו.

למה נאמר?
לפי שנאמר: ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא וגו', וכי אפשר לבשר ודם לעמוד על חציה של לילה?!
אלא אם כן יוצרו חלקו.

ר' יהודה בן בתירה אומר:
היודע שעותיו ועתותיו הוא חלקו.

ר' אליעזר אומר:
נאמר כאן לילה,
ונאמר להלן חצות.

מה להלן עד חצות,
אף כאן עד חצות.

וה' הכה כל בכור -
שומעני לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח?!
תלמוד לומר: והכתי כל בכור לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.

וה' הכה כל בכור בארץ מצרים -
אפילו ממקומות אחרים.

ובכורי מצרים שהן במקומות אחרים מנין?
תלמוד לומר: למכה מצרים וגו'.

בכורי חם כוש ופוט ולוד מנין?
תלמוד לומר: ויך כל בכור במצרים וגו'.

מבכור פרעה היושב על כסאו -
בא הכתוב ללמדך על פרעה שהוא בכור והוא נשתייר מכל הבכורות, ועליו הכתוב אומר: ואולם בעבור זאת העמדתיך בעל צפון נשתייר מכל היראות בשביל לפתות לבן של מצרים עליהם הוא אומר: משגיא לגוים ויאבדם.

עד בכור השבי -
וכי שבוים מה חטאו?
אלא שלא יהו השבויין אומרים: יראתינו הביאה עליו את הפורענות. קשה יראתן שעמדה על עצמן. קשה יראתינו שלא שלטה בנו הפורענות, ללמדך שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחין בהם, שנאמר: שמח לאיד לא ינקה.
וכתיב: בנפול אויבך אל תשמח.
וכתיב: בן אדם יען אשר אמרה צר על ירושלם האח וגו'.
וכתיב: לכן כה אמר ה' צבאות הנני אליך צור והעלתי עליך גויים רבים כהעלות הים לגליו ולא שבויים בלבד אלא אפילו עבדים ושפחות.

עד בכור השפחה וכל בכור בהמה -
וכי בהמה מה חטאת?
אלא שלא יאמרו המצרים יראתנו הבאה עלינו זה הפורענות, קשה יראתנו שהביאה עלינו את הפורענות. קשה יראתנו שעמדה לעצמה. קשה יראתנו שלא שלטה בה פורענות.

[יב, ל] ויקם פרעה -
שומע אני בשלש שעות, שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות?!
תלמוד לומר: לילה.
או לילה, שומע אני על ידי שרים ושרות?!
תלמוד לומר: הוא וכל עבדיו, מגיד שפרעה מחזר על בתי עבדיו ועל כל בתי ישראל ומעמידן אחד אחד ממקומו.

ותהי צעקה גדולה -
כענין שנאמר: והיתה צעקה גדולה כי אין בית אשר אין שם מת.

ר' נתן אומר:
וכי לא היו שם בתים אשר אין שם מת בכורות?
אלא כיון שהיה הבכור מת לאחד מהן, היו עושין לו איקונין ומעמידו בביתו ואותו היום נשחקות ונידקות ונזרות. והיה אותו היום קשה להן כיום הקבורה, ולא עוד אלא שהיו המצרים מקוברים בבתיהם והיו כלבים באין לשם ומחטטין ומוציאין את הבכורות ומתעתעין בהם. והיה אותו היום קשה להם כיום הקבורה.

[יב, לא-לב] ויקרא למשה ולאהרן -
מגיד שהיה פרעה מחזר ושואל בכל ארץ מצרים היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי.

ויאמר קומו צאו -
אמר לו משה: מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר: ואתם לא תצאו וגו'.

דבר אחר:
ויקרא למשה ולאהרן -
למה נאמר?
לפי שהיה אומר לו פרעה: לך מעלי!
ויאמר משה כן דברת - יפה דברת ובזמנו דברת: לא אוסיף עוד ראות פניך, אלא וירדו על עבדיך אלה, שאין תלמוד לומר אלה, אלא שסופך עתיד להיות בראשם, אלא מלמד שמשה חלק כבוד למלכות שנאמר: וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל פרעה, צום לחלק כבוד למלכות.
שכן מצינו ביוסף שחלק כבוד למלכות, שנאמר: אלהים יענה את שלום פרעה.
וכן יעקב חלק כבוד למלכות, שנאמר: ויתחזק ישראל וישב על המטה.
וכן אליהו חלק כבוד למלכות, שנאמר: וישנס מתניו וירץ לקראת אחאב.
וכן חנניה מישאל ועזריה חלקו כבוד למלכות, שנאמר: באדין נפקין שדרך מישך וגו' כד קרב נבוכדנצר לתרע אתון נורא ענה ואמר שדרך מישך ועבר בגו עבדוהו די אלהא עילאה פוקו ואתו.
וכן דניאל חלק כבוד למלכות, שנאמר: וכמקרבים לגובא לדניאל בקל עציב זעיק וגו' אדין דניאל עם מלכא וגו'.

ויאמר קומו צאו -
אני אמרתי: מי ומי ההולכים
ואתם אמרתם: בנערינו ובזקנינו נלך - קומו צאו מתוך עמי.

אני אמרתי: רק צאנכם ובקרכם יוצג.
ואתם אמרתם: גם אתה תתן בידינו וגו' - קחו כאשר דברתם ולכו, וברכתם גם אותי - והתפללו עלי שתכלה מעלי הפורענות:

[יב, לג] ותחזק מצרים על העם -
מגיד שהיו טורדין אותם לצאת בבהלה, כי אמרו כלנו מתים.
אמרו: ולא כמדת משה.
משה אמר: ומת כל בכור בארץ מצרים. והיו סבורין שכל מי שיש לו ד' או ה' בנים אין מת אלא הבכור שבהם והם לא היו יודעין שנשותיהן חשודות בעריות וכולן בכורים מרווקים אחרים, הן עשו בסתר והקב"ה פרסם אותם.

והרי דברים קל וחומר:
ומה אם מדת פורענות מועטת העושה בסתר הקב"ה מפרסמו, מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה:

[יב, לד] וישא העם את בצקו טרם יחמץ -
מגיד שלשו את העיסה ולא הספיק לחמצה.
וכן אתה מוצא לעתיד לבא, דכתיב: כולם מנאפים כמו תנור בוערה מאפה ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו.
וכתיב: יום מלכנו החלו שרים חמת מיין וגו'.

משארותם -
אלו שיירי מצה ומרור.
אתה אומר כן, או אינו אלא שיירי פסחים?!
כשהוא אומר: לא תותירו ממנו עד בקר - הרי שיירי פסח אמור.

ומה אני מקיים משארותם צרורות בשמלותם?
אלו שיירי מצה ומרור.

צרורות בשמלותם על שכמם -
ר' נתן אומר:
לא היתה שם בהמה, והרי כבר נאמר: וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר?!

ומה תלמוד לומר על שכמם?
אלא שהיו מחבבין את המצוות.

[יב, לה] ובני ישראל עשו -
וכי מה אמר להם משה במצרים, הרי הוא אמר: דבר נא באזני העם וכן עשו.

וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות -
שאין תלמוד לומר ושמלות, אלא הכסות שהיתה חביבה עליהם יותר מכסף וזהב.

[יב, לו] וה' נתן -
כמשמעו, דברי ר' ישמעאל.
לא הספיקו לומר תשאלני, עד שהוא נותן לו.

ר' יוסי הגלילי אומר:
האמינו בם, שהיו אומרים ומה באפלה לא עשו ועכשו הן נחשדין?!

ר' אליעזר בן יעקב אומר:
רוח הקדש שרתה עליהם והוא אומר: השאילני כליך המונח במקום פלוני והוא מוציא ונותן לו. ואין חן אלא רוח הקדש, שנאמר: ונתתי על בית דוד רוח חן ועל ירושלם רוח חן וגו'.

ר' נתן אומר:
אינו צריך כך, אלא וישאילום, מה שלא שאלום היו משאילים אותם.
היה אומר לו: תן לי חפץ פלוני.
והיה אומר לו: טול לך ואחר כיוצא בו.

וינצלו את מצרים -
מלמד שעבודה זרה שלהם נתכת ובטלה וחזרה לתחילתה.

ומנין שביזת הים גדולה מזו?
שנאמר: ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים.
בעדי - זו מצרים.
עדיים - זו ביזת הים.
ואומר: כנפי יונה נחפה בכסף - ביזת מצרים .
ואברותיה בירקרק חרוץ זו בזת הים.
תורי זהב נעשה לך - זו ביזת הים.
עם נקודות הכסף - זו ביזת מצרים.
[יב, לז] ויסעו בני ישראל -
מרעמסס לסכות מאה ועשרים פרסה, מהלך ארבע מיל פרסה, הולך קולו של משה מהלך ארבעים יום! ואל תתמה, שהרי כתוב: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם והיה לאבק וגו'.

והרי דברים קל וחומר:
ומה אם אבק שאין דרכו להלך מהלך ארבעים יום, קל וחומר לקול שדרכו להלך כהרף עין.

נסעו בני ישראל מרעמסס -
לסכות. לקיים מה שנאמר: ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו'.

סוכותה -
סוכות ממש, דכתיב: ויעקב נסע סוכתה, דברי ר' אליעזר.

וחכמים אומרים:
אין סוכות אלא מקום, שנאמר: ויסעו מסוכות ויחנו באיתם.
מה איתם מקום אף סוכות מקום.

ר' עקיבא אומר:
אין סוכות אלא ענני כבוד, שנאמר: וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקדש ענן יומם ונוגה אם להבה לילה, כי על כל כבוד חופה. אין לי אלא לשעבר.

לעתיד לבא מנין?
תלמוד לומר: וסוכה תהיה לצל יומם מחורב וגו'.
ואומר: ופדויי ה' ישובון.

ר' נחמיה אומר:
סוכותה -
לפי שצריך למד מתחילתו ונותן לו הא בסופו.

כשש מאות אלף -
כששים ריבוא דברי ר' ישמעאל שנאמר: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים מגבורי ישראל. כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה וגו'.
על כן יאמר בספר מלחמות ה'.
וכתיב: יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם.
ואומר: לאסור מלכיהם בזיקים.
ואומר: לעשות בהם משפט כתוב הדר וגו'.

לבד מטף -
לבד נשים וקטנים.

ר' יוחנן אומר:
לבד מטף -
לבד מנשים טף וזקנים.

[יב, לח] וגם ערב רב וגו' -
מאה ועשרים ריבוא, דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
מאתים וארבעים רבוא.

ר' נתן אומר:
מאתים וששים רבוא וצאן ובקר.
עליהם אמר הקב"ה לאברהם: ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - עם יציאתן ממצרים אני ממלאן כסף וזהב.

[יב, לט] ויאפו את הבצק -
מגיד שלשו את העיסה ולא הספיק לחמצה עד שנגאלו, וכן לעתיד לבא ישבות מעיר וגו' יום מלכינו וגו'.

עוגות -
אין עוגות אלא חררה, שנאמר: ועוגת שעורים תאכל.
וכתיב: אף עשי לי משם עוגה קטנה.
נס גדול נעשה להם בחררה שאכלו ממנה לחם, עד שירד המן.

כי גורשו ממצרים -
שומע אני מאליהם, שנאמר: ולא יכלו להתמהמה עד שנגאלו.

וגם צדה לא עשו להם -
להודיע הקב"ה שבחן של ישראל, עד שלא אמרו למשה, היאך נצא למדבר ואין לנו צדה לדרך, אלא האמינו והלכו אחר משה, ועליהם מפורש בקבלה: הלוך וקראת באזני ירושלם.

מה שכר נטלו?
קדש ישראל לה', לכך נאמר וגו'.

[יב, מ] ומושב בני ישראל וגו' -
כתוב אחד אומר: ל' שנה וארבע מאות שנה.
וכתוב אחד אומר: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.

כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
ל' שנה עד שלא נולד יצחק, נגזרה גזרה בין הבתרים.

ר' אומר:
כתוב אחד אומר: ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה.
וכתוב אחד אומר: ודור רביעי ישובו הנה.

כיצד יתקיימו שני כתובין אלו?
אמר הקב"ה: אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים.

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים -
ובארץ כנען ובארץ גושן ל' שנה וד' מאות שנה, וזה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך.
כיוצא בו כתבו אליו:
אלהים ברא בראשית.
אעשה אדם בצלם ובדמות.
זכר ונקוביו בראם.
ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי.
הבה ארדה ואבלה שם שפתם.
ותצחק שרה בקרוביה לאמר.
כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו אבוס.
ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא אדם.
לא חמור אחד מהם נשאתי.
אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים.
אשר לא צויתי לאומות לעבדם.
וכתבו לו ואת צעירת הרגלים.
ומושב בני ישראל שלשים שנה וארבע מאות שנה.

[יב, מא] ויהי מקץ שלשים שנה -
מגיד שמכיון שהזמן הגיע, לא עכבן הכתוב כהרף עין.
בחמשה עשר בניסן באו מלאכי השרת לאברהם לבשרו.
בט"ו בניסן נגזרה גזרה בין הבתרים, שנאמר: ויהי מקץ קץ אחד לכולן.

ויהי בעצם היום הזה יצאו -
וכן אתה מוצא, כל זמן שישראל משועבדין, כביכול שכינה עימהם, שנאמר: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו.

וכשנגאלו מה הוא אומר?
וכעצם השמים לטוהר.
ונאמר: בכל צרתם לו צר.

אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין?
תלמוד לומר: יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה
ואומר: ויקח אדוני יוסף אותו.
ואומר: ויהי ה' את יוסף.
ואומר: מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי אלהיו.

ר' אליעזר אומר:
עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנאמר: ועבר בים צרה והכה בים גלים

ואי זה?
זה צלמו של מיכה.

ר' עקיבא אומר:
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה: עצמך פדית.

וכן את מוצא בכל מקום שגלו שכינה עימהם.
גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר: הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים.
גלו לבבל שכינה עימהם, שנאמר: למענכם שולחתי בבלה.
גלו לעילם שכינה עמהן, שנאמר: ושמתי כסאי בעילם.
גלו לאדום שכינה עימהם. שנאמר מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה.
כשעתידין לחזור, כביכול שכינה עמהן, שנאמר: ושב ה' אלהיך. אינו אומר והשיב אלא ושב ואומר: אתי מלבנון כלה.
וכי מלבנון הוא בא והלא ללבנון היא עולה?!
כביכול אני ואת ללבנון עולים.

[יב, מב] ליל שמורים הוא לה'-
בו נגאלו ובו עתידים ליגאל, דברי ר' יהושע, שנאמר: הוא הלילה הזה לה'.

ר' אליעזר אומר:
בו נגאלו, לעתיד לבא אין נגאלין אלא בתשרי, שנאמר: תקעו בחדש שופר וגו'.

מפני מה?
כי חק לישראל הוא וגו'.

ומה תלמוד לומר הוא הלילה הזה לה'?
אלא הוא הלילה הזה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו: אברהם אני גואל את בניך לעתיד לבא וכשהגיע הקץ לא עכבו הקב"ה כהרף עין.

שמורים לכל בני ישראל -
מגיד שכל ישראל צריכין להשתמר בו.
[יב, מג] ויאמר ה' אל משה ואל אהרן -
יש פרשיות כולל בתחלה ופורט בסוף, פורט בתחלה וכולל בסוף:
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים - פרט.
אלה הדברים אשר תדבר - כלל.

זאת חקת התורה - כלל.
ויקחו אליך פרה אדומה - פרט.

זאת חוקת הפסח - כלל.
כל בן נכר - פרט.

כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
זאת חקת הפסח -
בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
בפסח מצרים הכתוב מדבר.
אין לי אלא פסח מצרים.

פסח דורות מנין?
תלמוד לומר: בכל חקותיו ובכל משפטיו.

נם לו ר' יאשיהו:
בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר.

ומה תלמוד לומר בכל חוקותיו ובכל משפטיו?
אלא בא הכתוב ללמד דברים המחוסרים בו.

ר' איסי בן עקביא אומר:
חוקה האמורה בפסח אינה אלא גופה.

כל בן נכר לא יאכל בו -
אחד ישראל משומד ואחד גוי במשמע. שנאמר: וכל בן נכר.

[יב, מד] וכל עבד איש -
אין לי אלא עבד איש.

אשה וקטן מנין?
תלמוד לומר: מקנת כסף מכל מקום.

ומלתה אותו -
רבו.

ר' אומר:
מגיד שמילת עבדיו מעכבתו לאכל בפסח.
אין לי אלא מילת עבדים.

מילת זכרים מנין?
הרי אתה דן:
נאמר כאן אז.
ונאמר להלן אז.
מה להלן מילת זכרים
אף כאן מילת זכרים.

אי מה להלן מילת עבדיו
אף כאן מילת עבדיו.

ר' אליעזר אומר:
אין מילת עבדיו מעכבתו לאכל בפסח.

ומה תלמוד לומר ומלתה אותו?
הרי שהיו לפניו עבדים.

וערלים מנין?
אתה אומר שאם רצה למולן ולהאכילן רשאי.
תלמוד לומר: ומלתה אותו אז יאכל בו - רבו.
מצינו שהוא רשאי לקיים לו ערלים מצרים, שנאמר: וינפש בן אמתך והגר.

ר' אליעזר אומר:
אינו רשאי לקיים לו עבדים ערלים, שנאמר: ומלתה אותו אז יאכל בו.

אם כן מה תלמוד לומר וינפש בן אמתך והגר?
לומר לך, הרי שלקחו רבו ערב שבת עם חשכה ולא הספיק למולו עד שיחשיך, לכך נאמר: וינפש בן אמתך והגר.

דבר אחר:
ומלתה אותו אז יאכל בו -
להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת, אפילו שחזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו לאכל בפסח ולא בתרומה.
על זה נמנו רבותנו בלוד ואמרו: אין חוצץ לטומאה.

[יב, מה] תושב ושכיר לא יאכל בו -
תושב -
זה גר תושב.

שכיר -
זה הגוי.

ר' אליעזר אומר:
תושב ושכיר -
למה נאמר?
לדון מן הפסח כתרומה, לפסול בה הערל, עד שלא יאמר יש לי בדין:
ומה פסח הקל פסל בו את הערל, תרומה חמורה אינו דין שיפסול בה את הערל?!
לא, אם אמרת בפסח שמיעט בו הכתוב זמן אכילתו לאוכליו, לכך פסל בו את הערל, תאמר בתרומה שריבה זמן אכילתה לאוכליה, אינו דין שנפסול בה את הערל?!
תלמוד לומר: תושב ושכיר - בפסח, נאמר: תושב ושכיר בתרומה.

ואפנה להקיש ולדון גזרה שווה:
נאמר: תושב ושכיר בפסח,
ונאמר: תושב ושכיר בתרומה.

מה להלן פוסל בו את הערל,
אף כאן פוסל בו את הערל.

ר' יצחק אומר:
תושב ושכיר
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: כל בן נכר לא יאכל בו?!
אבל אם היה ערבי מהול וגבעוני כשר, שומע אני יוכשר לאכל בפסח?!
תלמוד לומר: תושב ושכיר.

[יב, מו] בבית אחד יאכל -
בחבורה אחת הכתוב מדבר.
אתה אומר: בחבורה אחת או אינו אלא בבית אחד כמשמעו?!
כשהוא אומר: על הבתים אשר יאכלו אותו בהם - שומע אני שהוא נאכל בבתים הרבה.

הא מה תלמוד לומר בבית אחד יאכל?
בחבורה אחת.

ומה אני מקיים על הבתים אשר יאכלו אותו בהם?
מכאן אמרו:
הפסח נאכל בשני מקומות ואינו נאכל בשתי חבורות.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
בשני מקומות כיצד?
היו בבית אחד ובקעה הקורה עליהם יוצאים לחוץ, היו בחצר וירדו גשמים עליהם ונכנסו בתוך הבית. נמצא אוכלים אותו בשני מקומות.

לא תוציא מן הבית וגו' -
חוץ לחבורה.
אתה אומר: חוצה - חוץ לחבורה.

או אינו אלא חוץ לבית?
תלמוד לומר: חוצה - חוץ לאכילתו.
הא אם הוציא עבר על מצוה.

שומע אני יהא כשר?
והדין נותן:
הואיל ושלמים קדשים קלים והפסח קדשים קלים, אם למדת על שלמים אם הוציאן לחוץ פסלן, יכול אף הפסח אם הוציאו לחוץ פסלו?!

הא מה תלמוד לומר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה?
חוץ לחבורה.

לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה -
בבשר הכתוב מדבר.
אתה אומר בבשר, או אינו אחד בשר ואחד עצם פסל?!
תלמוד לומר: לא תוציא מן הבית וגו' בבשר הכתוב מדבר.

ועצם לא תשברו בו -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: ואכלו את הבשר בלילה הזה?!
לפי שנאמר: ואכלו את הבשר - הבשר שחוצה לעצם.
אתה אומר: הבשר שחוצה לעצם, או אינו אלא הבשר שבתוך העצם.

הא מה אני מקיים ועצם לא תשברו בו?
עצם שיש בו בשר.

או עצם שאין בו בשר?
תלמוד לומר: ועצם לא תשברו בו - עצם שיש בו בשר, או עצם שאין בו בשר, בו ולא בשאר קדשים.

שהיה בדין:
ומה אם פסח הקל הרי הוא עובר עליו משום ועצם לא תשברו בו, קדשים חמורים אינו דין שיהא עובר עליהם משום בל תשברו בו?!

הא מה תלמוד לומר בו?
בו ולא בשאר קדשים.

[יב, מז] כל עדת ישראל -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: משכו וקחו לכם צאן, כשם שפסח מצרים אינו כשר אלא למשפחה, אף פסח דורות אינו כשר אלא למשפחה?!
תלמוד לומר: כל עדת ישראל מגיד שפסח בא בערבוביה.

[יב, מח] וכי יגור אתך גר -
שומע אני שנתגייר יעשה פסח מיד?!
תלמוד לומר: והיה כאזרח הארץ - מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד.

ר' שמעון אומר:
הרי שנתגייר בין שני פסחים, שומע אני יעשה פסח שני?!
תלמוד לומר: והיה כאזרח הארץ.
מה אזרח עד שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך גר כל שלא עשה את הראשון יעשה השני.

המול לו כל זכר -
מגיד שמילת זכרים מעכבתו מלאכול בפסח.
אין לי אלא מילת זכרים, מילת עבדים מנין?

הרי אתה דן:
נאמר כאן אז,
ונאמר להלן אז,

מה להלן מילת עבדים,
אף כאן מילת עבדים.

אי מה להלן מילת זכרים,
אף כאן מילת זכרים, דברי ר' ישמעאל.

ר' יונתן אומר:
אין מילת זכרים מעכבתו מלאכול בפסח.

ומה תלמוד לומר המול לו כל זכר?
הרי שהיו לפניו שתי מצוות מצוות פסח ומצוות מילה איני יודע איזה מהם תקדים, כשאני אומר: הימול לו כל זכר קדים מצות מילה למצות פסח.

ר' נתן אומר:
שאין תלמוד לומר המול לו, אלא להביא את העבד שטבל לפני רבו ויצא לבן חורין.

מעשה בבלוריא שטבלו מקצת שפחותיה לפניה ומקצת לאחריה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו את שטבלו לפניה בנות חורין לאחריה משועבדות ואעפ"כ שמשוה עד יום מותה.

כל ערל לא יאכל בו -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: כל בן נכר לא יאכל בו?!

אבל ישראל ערל, שומע אני יהא כשר לאכל פסח?!
תלמוד לומר: כל ערל לא יאכל בו.

[יב, מט] תורה אחת יהיה לאזרח -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר והיה כאזרח הארץ?!

ומה תלמוד לומר תורה אחת יהיה לאזרח?
לפי שהוא אומר: וכי יגור אתך גר, אין לי אלא פסח שהשווה בו הגר לאזרח.

שאר כל מצוות שבתורה מנין?
תלמוד לומר: תורה אחת יהיה לאזרח בא הכתוב והשווה את הגר לאזרח בכל מצות שבתורה.